יד מלאכי/כללי התלמוד/קכח
|
< הקודם · הבא > |
הכי איתא בפרק האומר סג: דעל מאי דאקשי שם תלמודא רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא קמשני אמר ר׳ ינאי אין. אמר ר״ל ש״מ מדר׳ ינאי דחקינן ומוקמינן וכו׳ ואע״ג דרב יוסף בר אמי שם בעא לאוקומי למתניתין בחד טעמא כבר כתב הרא״ש שם וי״א הלכה כרב יוסף דמוקי מתניתין בחד טעמא אבל הרמב״ם ז"ל כתב כאוקמתא דר׳ ינאי וכן מסתבר דמתני׳ סתמא בלא קביעות זמן ע״כ. ולשיטתיה זאת אזיל הרמב״ם ז״ל בפ״ז מה׳ שמיטה ויובל הלכה כ״א גני הכובש ורד שביעית בשמן של שישית וכו׳. דאפליגו בירו׳ דר׳ אבהו בשם רבי יוחנן אמר תרין תניין אינון. ור׳ זעירא אמר יכול אנא פתר בתרי פתרי. וכתב שם מרן בכ״מ וכמאן דמוקי לה בתרי פתרי נקטינן דהוא עדיף מדמוקים לה בתרי תנאי. וכדאמרי׳ בפרק אע׳׳פ (צ״ל בפרק האומר) דמוקמי׳ מתני׳ בתרי טעמי ולא מוקמינן לה בתרי תנאי ע״כ. הרי לנו הרא״ש והרמב״ם דנקטו עיקר הן כללא דר׳ ינאי ור׳ זעירא דבירו׳, ולא חשו לסברת ר׳ יוחנן דתריץ התם תרין תניין אינון. גם לא למאי דבגמרין בפרק המפקיד מ״א א׳ מוקי רישא ר׳ ישמעאל וסיפא ר״ע ואמר מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובלנא מאניה בתריה לבי מסותא. וכן מצאתי להרז״ה ז״ל בפ״ד דקמא בשם רבינו אפרים ולהרמב״ן ז"ל במלחמותיו פ״ק דקדושין שכתבו בפשיטות גמור דקי״לן דחקינן מתני׳ בתרי ותלתא טעמי ולא מוקמינן לה בתרי תנאי ע״כ.
וכפי הנלע״ד נראה דטעמא דידהו הוי משום דר׳ ינאי רביה דר׳ יוחנן הוה כידוע וכוותיה אית לן למנקט עיקר ומה גם דר״ל נמי כוותיה ס״ל. ועוד דהתם בהמפקיד הא איכא רב יעקב בר אבא ורב נתן בר אבא ורב ששת דמהדרו לאוקומי אליבא דחד תנא ובתרי טעמי. וכן מצינו לרבא שהוא בתרא ביבמות י״ג א׳ ובקמא מ״ח ב׳ דמהדר לאוקומי בחד תנא דקאמר לעולם חד תנא הוא ע״ש. וכן תמצא שם בפ״ק י״ד א׳ ובחולין ט״ז א׳ גבי רב פפא תלמידו. וזו גדולה על כלם דמסקנא דסתם תלמודא בפ׳ כל המנחות באות נ״ה א׳ הכי הויא, דהא התם פריך הש״ס רישא דליכא כהן סיפא דאיכא כהן. ומשני אין רישא דליכא כהן סיפא דאיכא כהן. אמר ר״פ ש״מ דחקי׳ ומוקמינן מתני׳ בתרי טעמי ולא מוקמי׳ בתרי תנאי ע״כ. ועיין שארית יוסף בנתיב המתרץ כלל ג׳ דתפס גם הוא עיקר ההיא דפרק האומר. אלא שראיתי אליו שם שכתב דממאי דאמר ר׳ יוחנן מאן דמתרגם לי חבית וכו׳. משמע דהוה ניחא ליה אם אפשר להעמידם בחד תנא ובתרי טעמי ע״כ. ודבריו תמוהים הם דהא מדקמתמה שם תלמודא וקאמר רישא ר׳ ישמעאל וסיפא ר״ע ומשני אין דאמר ר׳ יוחנן מאן דמתרגם וכו׳, מוכח בבירור דדעת ר׳ יוחנן פשוטה לפניה היא דלא ניחא ליה לאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי דגם דלכאור׳ הוה מצי למימר דשפיר קאמר הרב דהתם לשון המשנה דחקתו דלא לאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי כדאיתא התם ומשמע מיהא דאי לאו הכי הוה מוקי לה בתרי טעמי וכחד תנא דבאמת דוחק הוא לאוקומי בתרי תנאי דלסתום רבינו הקדוש כתרי תנאי דפליגי והכי מוכח לישנה מדקאמר מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא כלומר דהוה ניחא אלא דאי אפשר דהחזירה לדוכתי׳ משמע כדמסיק. מיהו הכי מוכח תו בפרק ר׳ עקיבא פ״ו א׳ דקאמר ומאן דמוקים כתנאי ריש׳ רבנן וסיפ׳ ראב״ע והרצון בזה על ר׳ יוחנן דאמר בהמפקיד מאן דמתרגם וכו׳ וכפי פירוש רש״י שם וע״ש שסיים ואי הוה בעי הוה מצי לאוקומי בתרי טעמי ובחד תנא וזה ברור. ובר מן דין ומן דין אשתמיט מיניה תלמוד ערוך דפרק ארבע מיתות ס״ב ב׳ דקאמר תלמודא בהדיא רבי יוחנן לטעמיה דלא מוקים מתניתא רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא דאמר ר׳ יוחנן מאן דמתרגם וכו׳ וגם שם כתב רש״י דלא הוי בעי לאוקומי ריש׳ בחד טעמא וסיפ׳ בחד טעמ׳ ע״ש. הא קמן מבואר דלא עלה על דעת ר׳ יוחנן מעולם לאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי כמדובר. ויש לתרץ בדוחק דגם ההיא דסנהדרין טעמיה דר׳ יוחנן דלא הוה בעי לאוקומי בתרי טעמי משום דבין ריש׳ ובין סיפ׳ שאר מצות קתני ע״ש. ורש״י ז״ל סמך עצמו על טעמו דהמפקיד והכא נמי דכוותה והכי נמי דייק לישנ׳ דס׳ הכריתות בלשון לימודים ריש שער ג׳ שפתח באלה הדברים דמקשה מריש׳ לסיפ׳ ניחא ליה לאוקומי בתרי תנאי וריש׳ וסיפ׳ בחד טעמ׳ מלאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי גבי מאן דמוקי חבית אליבא דחד תנא מובלנא מאניה בתריה לבי מסותא אע״ג דאיכא לאוקמה בחד תנא ובתרי טעמי עכ״ד.
ואמת אגיד דבהשקפה ראשונה הוה קשי׳ לי טובא על הכריתות ז״ל למה זה בנה יסוד כללו על דברי ר׳ יוחנן ולא זכר שר סוגיין דפ׳ האומר ומסקנא דמנחות דאייתינא לעיל דמוכחי איפכא וניח׳ לי נמה שהאיר ה׳ אח עיני ומצאתי אליו ז״ל ששם לקמן בסי׳ קע״ג כתב בזה הלשון פרק כל המנחות נ״ה אי דאיכ׳ כהן במקום שאינו רגיל אמאי לא וכו׳ עד ריש׳ דליכ׳ כהן סיפ׳ דאיכ׳ כהן ומי חזינא דאוקי מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי ע׳׳כ. הרי דהדר ביה מההיא ותפס עיקר כמסקנא דמנחות דלעולם אית לן למיזל בתר בתרא באופן שיצא לנו זה הכלל מבורר ומלובן כדכתיבנ׳ והכי נקטינן. ברם כד מעיינינן שפיר קא חזינה דקאי קמן דעת הרי״ף פ׳ המפקיד דדחי לאוקומת׳ דרב ששת ופסק כר׳ יוחנן אלמא ס״ל דמוקמינן בב׳ תנאי ובחד טעמא ולא מוקמינן בחד תנא ובתרי טעמי. וכן נראה ג׳׳כ דעת הר״מ והרע״ב בפי׳ המשנה שם דמפרשי לה דאתיי כתנאי כאוקומתא דר׳ יוחנן ונראה דע״כ צ״ל דס״ל דהגם דבעלמא הכי ס"ל דדחקינן לאוקומה בחד תנא ובתרי טעמי הכא שאני דלישנ׳ דמתני׳ דחקתו כדאמר רבי יוחנן גופיה מאן דמפרש וכו׳. ולפי זה צ״ל דההיא דפרק אמר ר״ע לאו בר׳ יוחנן ורב ששת דהתם חליא פלוגתייהו וכדפרש״י דהא ר׳ יוחנן נמי מודה כי לא דחיקא לישנא דמתני׳ טובא א״נ התם נמי כיון דבעינן לשבושי מתני׳ ולמימר טהורה הו״ל כי ההיא דדחיקא לשון מתני׳. מיהו ההיא דסנהדרין קשה קצת, ויש ליישב עפ״ז ודוק במ״ש לעיל
הואיל ואתא לידן הן כללא נימא ביה מילתא שראיתי להר״ב שושנים לדוד בפ״ט דב״מ מי״א דעל מאי דאפליגו רב ושמואל שם בגמר׳ קי"א א׳ גבי שכיר שעות דלילה דלרב גובה כל הלילה ולשמואל כל הלילה וכל היום ראה והתקין מחלוקת חדש ממש בין רב ושמואל ואמר דתליא פלוגתייהו בהך כללא דדחקינן ומוקמינן וכו׳ דלרב מוקמי׳ מתני׳ בתרי תנאי טפי מלידחק כדי לאוקמה בחד תנא ולשמואל דחקינן ומוקמינן בתרי טעמי וחד תנא ולא מוקמי׳ בתרי תנאי יע״ש. והנה על הראשונים אנו מצטערים והוא בא להוסיף ולאפושי פלוגת׳ מדעת עצמו בדברים שאין להם שחר דלא זו דלא נגע ולא פגע הדין כללא עם מחלוקת רב ושמואל כמו שיתברר למעיין שם אלא אף גם זאת הנה מקום אתי להוכיח דדבר זה אין סופו להתקיים מהא דאשכחנא בפ״ק דב״ק יד. טו: דפריך תלמודא ריש׳ רבנן וסיפ׳ ר״ט ומשני אין דהאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא שביק מתני׳ ותא אבתראי ריש׳ רבנן וסיפ׳ ר״ט. ר״א משמיה דרב אמר כולה ר״ט היא וריש׳ וכו' ע״ש. הרי דנהפוך הוא ממחשבתו אשר חשב לייחס לרב דמוקמי׳ בתרי תנאי ולשמואל בחד תנא. וצא למד עוד כן לדעת רב מהא דאית׳ בהמפקיד גבי מתני׳ דחבית תרגמה ר׳ יעקב בר אבא קמיה דרב שנטלה על מנת לגוזלה. תרגמה ר׳ נתן בר אבא קמיה דרב שנטלה ע״מ לשלוח בה יד. שניהם המליכם לבבם לאוקמה דתיקו כולה בחד תנא ובתרי טעמי ככתוב בדברי קדשו של רש״י שם והשת׳ מדאוקמי׳ הכי קמי דרב ושתיק ש״מ דדעתיה הכי הוה דעדיף לאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי מלאוקומי בתרי תנאי וחד טעמא ודי בזה להוכיח ביטול דעתו כיון דאיהו גופיה הכיר באנסו ואמר ואמנם צרין להתיישב בדבר אי מצי קאים הן מילתא לקושט׳ דמילת׳ דהכי ס״ל לרב וכן לשמואל בכל מקו׳ ע״כ. ואני המך שלי״ת באתי לכלל יישו״ב וחזינא דמילתיה לא מצי קאים כאמור.