יד מאיר/יב
|
< הקודם · הבא > |
חיים וברכה למשמרת שלום אל כבוד ידידי הרב החריף וכו' כש"ת מו"ה גבריאל מענקיס נ"י.
הנה מערער רו"מ על מה שנתפשט המנהג דאומרים לתינוק להביא בשבת חפיצים וסידורים מרה"י לרה"ר ומעביר ד"א בר"ה. ולא עיינתי מסקנת תשובות זקינו הגאון ז"ל. אמרתי לישב מנהג ישראל בכל מקומות מושבותיהם.
והנה מקור מקומו טהור הוא ביבמות (ד' קי"ד ע"א) דר"י בר בוסנא אירכס ליה מפתח דבי מדרשא אתא לקמי' דר' פדת א"ל זיל דבר טליא וטליותא התם דאי משכחי להו מייתי להו. אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוון להפרישו לימא מסייע ליה לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח וכו' אלא מניחו תולש מניחו זורק וכו'. עכ"פ מבואר בש"ס בהדיא דאסור לומר לתינוק הבא דרך רה"ר בשבת ע"ש בפירש"י. וראיתי כי העולם נהגו היתר בדבר לאיזה צורך. והנה דין זה מובא בקיצור באורח חיים סי' שכ"ד סעיף ז' בהג"ה וז"ל להוליך שם תינוקת שיביאו הדבר. והיינו הך דאמר דבר טליא וטליותא ועיין בב"י שם בשם שבולי לקט. וע' במג"א (ס"ק ט"ו) שכ' דאם אביו שם צריך למחות ע"ש וע"ש בסי' שמ"ג ולכאורה הדבר פשוט לאיסור. ואולם מנהג העולם הוא שסמכו על הט"ז (סי' שמ"ו ס"ק ס"א בסופו) וז"ל ומשמע במרדכי שיש היתר להביא ע"י תינוק המפתח וכו' ואע"ג דאמרו שנאבדו המפתחות כו' משמע דאסור לעשות ע"י שיביא התינוק לשם כדאמר התם דליספי ליה בידים אסור התם מיירי בר"ה שהיא מדאורייתא אבל אנו אין לנו אלא כרמלית שהיא מדרבנן כנלע"ד וע"ש:
אמנם כבר הקשו בזה התוס' שבת. ובפמ"ג דהרי איתא בש"ע שמ"ג דאפילו איסור דרבנן אסור להאכילו בידים והפרמ"ג בא לישב דאפשר למצוה לבית הכנסת שאני והניח בצ"ע. ועל מה צ"ע דהרי הט"ז סתם ולא הזכיר דדוקא לצורך מצוה מותר:
ודע כי מ"ש הט"ז בשם המרדכי עיינתי ולא הוזכר שם בהדיא דמותר רק לענין קיחת המפתח מהתינוק ולפתוח ע"ש ואולי דמיירי בשכבר הביא התינוק מדעת עצמו דא"צ להפרישו ונראה דהט"ז דקדק מדכ' המרדכי כשהתינוק מביא דמשמע דהיא דבר הרגיל דהתינוק מביא בכל שבת ומנין יודע זה התינוק להביא המפתח לביהמ"ד ע"כ מותר לו להביא דאל"כ הו"ל להמרדכי לכתוב כשהתינוק הביא דמשמע דאיירי בשקרה שהביא ודוק.
ונלע"ד לישב דעת הט"ז ממה שהקשה התוס"ש והפרמ"ג כי הט"ז אזיל לשיטתיה והיא כי הא דפסק המחבר בסי' שמ"ג דאפילו איסור דרבנן אסור להאכילו בידים וכ' שם המג"א סעיף ג' דהיא מהא דאיתא במסכת שבת סוף פ' רבי עקיבא (ד"צ ע"ב) דאסור ליתן לתינוק אפילו דבר שאינו אסור רק משום בל תשקצו והטעם דהוי כמאכילו בידים ע"ש ובאמת שמזה הקשה המשל"מ בה' מאכלות אסורות על דעת הסוברים דבאיסור דרבנן מותר להאכיל בידים דהרי בל תשקצו היא מדרבנן מ"מ אסור ליתן בידים וע"ש מה שתירץ המשל"מ ואם כי גם דבריו בתירוצו נכונים מ"מ קושיתו תמיה דהרי באמת דעת הסמ"ג והסמ"ק הוא דאיסור דבל תשקצו הוא דאורייתא וכן הוא דעת הט"ז ביו"ד (סי' קי"ו ס"ק וי"ו) דאיסור בל תשקצו הוא דאורייתא רק הא דאין לוקין עליו הוא משום דהוי לאו שבכללות וכן דעת הרא"ם בס' יראים דהוא דאורייתא וא"כ קושית המשל"מ מעיקרא ליתא ועי' בתב"ש ובפמ"ג סי' י"ג גבי דגים וחגבים דהתב"ש כ' דאין בידו להכריע אם הוא מן התורה או מדרבנן ועתה תבין כי המג"א לשיטתיה דכ' בהדיא בסי' צ"ב דאיסור בל תשקצו דרבנן ע"כ לשיטתיה שפיר הוכיח מב"י סי' שמ"ג דגם איסור דרבנן אסור למיספי ליה בידים מהא דשבת גבי חגב טהור חייב דאסור למיספי ליה בידים אף שהיא דרבנן אמנם הט"ז לשיטתיה דס"ל דאיסור בל תשקצו בדבר המאוס הוא מה"ת א"כ נפל היסוד דהוכיחו מהך דחגב חי בשבת דאסור למספי ליה לתינוק משום בל תשקצו דהרי לדעתו בל תשקצו כה"ג הוא דאורייתא מש"ה אסור למיספי ליה בידים אבל איסור דרבנן מותר ולכן לשיטתיה שפיר חזי דלדידן דליכא ר"ה רק כרמלית דרבנן מותר לומר לתינוק להביא המפתח דדעת המרדכי דאיסור דרבנן מותר לספות ליה בידים והדברים נכונים מאוד הן אמת כי לקושית המל"מ על דעת הסוברים דאיסור דרבנן מותר לספות ליה בידים מהא דחגב חי במס' שבת הנ"ל דלדעתי דודאי לא הוי אלא דרבנן מ"מ אסור לספות ליה בידים לדעתי לא יקשה על הסוברים דמותר לספות לו בידים כי אלולי פרש"י ז"ל נ"ל דבאמת בחגב חי לאו מטעם איסור למיספי ליה בידים קאתי דודאי מדרבנן מותר רק קושית הש"ס סובבת והולכת שם אהא דדעת ת"ק דחגב חי כל שהיא מפני שמצניען אותו לקטן לשחק בו ור' יהודה ס"ל דגם חגב טמא מצניען לקטן לשחק בו ואמרינן דמאי טעמא דת"ק וקאמר דחגב טמא לא מצניע ליה לקטן דלמא אכיל ליה והיא איסור תורה והוי כמיספי ליה בידים ומקשו הש"ס אי הכי חגב חי נמי דהא רב כהנא הוי קאים קמי' דרב והוי קמעבר שושיפא אפומא א"ל שקליה דלא לימרו מיכל קאכיל ליה וקעבר משום בל תשקצו ע"ש והיכי כי ודאי הטעם דעבר משום בל תשקצו הוא משום דהיא מאוס וא"כ לפ"ז ודאי דאין האב מצניע ליה לתינוק דבר מאוס דודאי לא ניחא לאב שיאכל בנו דבר המאוס דודאי דרך האב ליתן ליה לבנו לאכול רק דבר נקי וטוב ולא דבר מאוס וא"כ לא מצניע שמא יאכל בנו דבר מאוס ולא ניחא ליה לאב שמא יאכל התינוק דבר המאוס ונמצא דאף דבאמת דאיסור דרבנן יכול למיספי ליה בידים מ"מ הכא לאו מטעם איסורא באנו רק מטעם דהיא דבר מאוס לאכול לא מצניע ליה ממילא האב לבנו שמא יאכל דבר המאוס ומשני הש"ס שפיר דלזה לא חייש האב דבלא"ה לא יאכל התינוק בעצמו דבר המאוס ליה ורק לכי מיית אכל ליה ע"ש כנלע"ד דבר נבון בכוונת הש"ס ולפ"ז אף למ"ד בל תשקצו דרבנן מ"מ אין ראיה משם ודוק:
ולכאורה יש ראיה דאף באיסור דרבנן אסור למיספי ליה בידים מהא דיבמות דקאמר לימא מסייע ליה לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח אלא מניחו תולש מניחו זורק אמר אביי תולש בעציץ שאינו נקוב וזורק בכרמלית דרבנן ועתה לדברי אביי ע"כ ג"כ הא דאמר לא יאמר אדם לתינוק הבא לי מפתח ג"כ מיירי אפי' בכרמלית דרבנן א"כ מוכח דגם באיסור דרבנן אסור למיספי ליה בידים אמנם זה ניחא דודאי הוא כמ"ש הרשב"א והמשל"מ דאי אמרינן בדאורייתא ב"ד מצוון להפרישו א"כ בדרבנן נהי דאין ב"ד מצוון להפרישו ע"כ למיספי ליה בידים אסור דרק חד דרגא נחתינן אבל אי גם בדאוריית' אין ב"ד מצוון להפרישו אז מדרבנן נחתינן חד דרגא דגם למיספי ליה בידים מותר וכמ"ש הרשב"א והר"ן להדיא ולפי"ז למאי דדחי דבאמת ב"ד מצוון להפרישן א"כ גם בדרבנן אסור למיספי ליה בידים והנה לפענ"ד עפ"ז יש להטעים דעת הרמב"ם והמחבר סי' שמ"ג דכ' דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוון להפרישו ולהאכילו בידים אסור אפי' באיסור דרבנן והרשב"א והר"ן כ' דזה בזה תליא אם ב"ד מצוון להפרישו בדאורייתא אז בדרבנן אסור עכ"פ למיספי ליה בידים ואי אין ב"ד מצוון להפרישו אז מותר למיספי ליה בידים בדרבנן. ולפע"ד יש לומר דבאמת בהך סברא דבדרבנן נחתינן חד דרגא לא פליג הרמב"ם ז"ל על הרשב"א והר"ן ז"ל דהסברא נכונה מצד עצמה רק דהנה אמרינן ביבמות שם דר' יוחנן ספוקי מספקא ליה אי ב"ד מצוון להפרישו אי לאו ופסק הרמב"ם כר' יוחנן דהוי ס' ולכן ס"ל להקל בשב ואל תעשה הקילו ובקום ועשה לא הקילו דתמיד שב ואל תעשה עדיף ולכן שפיר קאמרו דאוכל נבילות אין ב"ד מצוון להפרישו כיון דהוא ספיקא דדינא שב ואל תעשה ואין מחייבין הב"ד לעשות מעשה להפרישו דשב ואל תעשה עדיף אבל למיספי ליה בידים באיסור דרבנן דהוי קום ועשה אע"ג דספיקא דאם הלכה קבועה דבדאורייתא אין ב"ד מצוון להפרישו מותר בדרבנן לספות בידים מ"מ כיון דאין זה הלכה קבועה מספיקא מקילין בשב ואל תעשה כיון דלספות בידים הוי קום ועשה יש להחמיר ולאסור מספיקא כן יתכן דעת הרמב"ם ולפ"ז גם לדעת הרמב"ם לצורך גדול יש לסמוך ולהקל לומר לו הבא מפתח וכמ"ש הט"ז ז"ל גם י"ל כיון דהרמב"ם החמיר רק מס' סמך הט"ז עצמו על דעת הרשב"א והר"ן ומרדכי להקל אף בלי צורך גדול ולפמ"ש פה בדעת הרמב"ם ניחא דהרי כתבנו דלמ"ד בל תשקצו דאורייתא אז אין ראיה כלל מהש"ס לומר דגם באיסור דרבנן אסור למיספי ליה בידים גם אין ב"ד מצוון להפרישו באוכל וכמש"כ לעיל וא"כ לפמ"ש התב"ש דאין הכרע בדבר דבל תשקצו דרבנן דלא כפר"ח ע"ש. א"כ יקשה מנ"ל להרמב"ם דאף בדרבנן לא ספינן ליה בידים הרי מהש"ס שבת גבי חגב חי לא מוכח מידי עכ"ל ולפ"ז מה שכתב דהרמב"ם ספוקי מספקא ליה אי ב"ד מצוון להפרישו אתי שפיר הכל ודוק:
והנה הרשב"א בחידושיו ליבמות שם הקשה דקאמר לא יאמר לתינוק הבא מפתח הבא חותם אבל מניחו תולש מניחו זורק דלא הוי רישא דומיא דסיפא פתח במביא וסיים בתולש וזורק ותירץ שם דלרבותא קמ"ל ברישא אף דבהביא לי אין אומר לו לעבור ממש אדאורייתא דאפשר לו להביא פחות פחות מד' אמות מ"מ אסור לומר וסיפא רבותא קמ"ל דאף דתולש וזורק דאיכא תיכף איסור תורה מ"מ מותר להניח אותו ע"ש:
והנה בספר מי נדה במסכת נדה (דף מ"ו ע"ב) הקשה לשיטת הרשב"א הנ"ל דלמה הוצרך ר"פ ור"י בר ביסנא לדבר שם טליא וטליותא הו"ל לומר תינוק בהדי' דיוליכנו פחות פחות מד' אמות דאין כאן רק איסור דרבנן מותר לספות לו בידים ע"ש ודבריו תמוהים מאוד דהרי אמרינן בשבת ר"פ מי שהחשיך דאם אין לו נכרי ולא חמור נותן כיסו לקטן וכתב הרשב"א וריטב"א והר"ן וסיעתו ומובא בש"ע א"ח סי' רס"ו דצריך ליתנו לקטן באופן שלא יהא אצל הקטן איסור תורה שלא יהא עקירה והנחה ע"ש והרי אעפי"כ אמרינן דאם יש נכרי או חמור יהבינן לנכרי או על החמור ולא יהבינן לקטן אף דגם בנתינה לקטן אין מאכיל לקטן איסור תורה מ"מ לא יהבינן ליה כיון דאפשר בענין אחר ע"ש ברשב"א וריטב"א דאמאי לא הותרו ליתן לקטן בכה"ג דאין בו איסור תורה רק דרבנן והרי איסור דרבנן ספינן ליה בידים וכתבו משום דחיישינן שמא אתי למסרך:
והנה לדעת התוס' שבת דף קל"ט ועירובין (דף מ' ע"ב) דלא אמרינן אתי למיסרך רק בדבר הקבוע אבל בדבר אקראי כגון מילה בט"ב ויה"כ לא אמרינן אתי למיסרך ונותנין לתינוק הכוס וכן הובא בש"ע גבי ט"ב ע"ש וא"כ יקש' כי למה לא אמרו ליתן לתינוק באופן דליכא איסור תורה אפילו באיכא נכרי או חמור וגם הרי משמע דרק מפני שאדם בהול על ממונו ובלא"ה לא והרי איסור דרבנן ספינן ליה בידים ואפשר כי התוס' ס"ל דהא דקאמר בש"ס דנותנין לקטן היינו דקטן יעבור על איסור תורה וכן משמע בהדי' דעת הטור סי' רס"ו ע"ש מש"ה אה"נ דטוב יותר ליתן על החמור או לנכרי משום דהקטן יעבור על איסור לכ"ע לא ספינן ליה בידים:
אמנם עדיין יקשה על הש"ע בסי' רס"ו דפסק דלא יתן לקטן רק באופן שלא יהי' איסור רק מדרבנן והרי פסק הש"ע בה' ט"ב דנותנין לתינוק הכוס לשתות ולא חיישי' אתי למסרך משום דבאקראי לא חיישינן וא"כ אמאי לא התירו בהדי' ליתן במי שהחשיך לו בדרך ויתכן כי הש"ע לשיטתיה אזל דפסק דאף דרבנן לא ספינן ליה בידים מש"ה לא הותירו רק משום פסידא ובאין נכרי או חמור:
אמנם באמת אין זה נכון דהרי נתבאר לקמן דבאמת דדעת הש"ע והרמב"ם ג"כ בכה"ג באיסורי שבת ספינן ליה איסור דרבנן ע' לקמן בדברינו ולא נלע"ד דאף דיש להקל באיסור דרבנן בשבות שבת וכיוצא מ"מ כ"ז בשאר שבותים אבל בכה"ג דהוא נקיל לבא לידי דאורייתא החמירו ביותר וכעין דאמרינן בריש מס' שבת פטורי דאתי לידי חיוב חטאת קחשיב ע"ש היטב:
ומש"ה החמירו ביותר בהושבת פחות פחות מד"א משום דאתי לידי חיוב חטאת ומש"ה גם ע"י קטן כה"ג יש להחמיר ביותר כל דאפשר בע"א כנלע"ד ודוק. עכ"פ יהי מה עכ"פ מבואר ברשב"א והריטב"א והר"ן דדעתם דלא התירו בקטן אפי' איסור דרבנן משום דאתי למיסרך והנך רואה דקושית התו' נדה תמוה מאוד ואין לה מקום דודאי יותר יש לעשות שיבא התינוק מעצמו ולא שיעשה איסור דרבנן ע"י ציוו גדול לכן שפיר הוצרך ר' פדת בש"ס טליא וטליותא שם ויביאו בעצמן והדבר ברור ואין להאריך בזה.
עוד ראיתי בספר מי נדה הנ"ל שם שהקשה דמה תירץ הרשב"א דמש"ה נקט הש"ס לא יאמר הבא מפתח הבא חותם ובסיפא תולש וזורק משום דרבותא קמ"ל אע"ג דאפשר דהתינוק יבוא פחות פחות מד"א מ"מ אסור לומר לו. והרי לפי מה דמשני אביי דעציץ שאינו נקוב דרבנן וכרמלית דרבנן יקשה עדיין למה שינה התנא ברישא וסיפא והניח בצ"ע. ואין כאן מקום קושיא דודאי יש חילוק בין חד דרבנן או תרי דרבנן וא"כ שפיר רבותא קמ"ל ברישא אע"ג דאפשר דהתינוק יביא פחות פחות מד"א דהוי תרי דרבנן מ"מ לא יאמר הבא מפתח ונ"ל הדבר ברור:
והנה אפשר ליתן סמוכין לדברי הרשב"א עוד ממה דאמרינן בכתובות דף ל"א התם א"א להנחה בלא עקירה הכא אפשר לאכלה בלא הגבהה א"נ התם אי בעי לאהדורי לא מצי מהדר הכא מצי מהדר לה ע"ש וה"נ יש לומר כה"ג בהבא לי מותר כיון דאי בעי הקטן מצי מהדר ליה וא"כ לא עשה הכל כדעת אביו ע"כ ואין להאריך בזה. עכ"פ יש לומר דאף למ"ד דאף באיסור דרבנן לא ספינן ליה בידים היינו בדבר שמאכילין ליה וודאי דרבנן אבל בנ"ד שאפשר שהתינוק יביא באופן שלא יהא בו איסור דאורייתא וגם פחות פחות מד' אמות וכיוצא וכה"ג אף אם נימא דאף לדידן דקי"ל דאין ב"ד מצוון להפריש קטן אוכל נבילות מ"מ אסור למיספי ליה בידים אפי' באיסור דרבנן מ"מ בכה"ג דיש עוד ס' שמא יביא התינוק פחות פחות מד' אמות וכיוצא. וא"כ בש"ס משמע דלפי מה דמוקי בכרמלית דרבנן דלומר לו בפירוש אפי' בכה"ג אסור היינו דקאזיל לפי הדין דב"ד מצוון להפרישו באוכל נבילות אבל לפי האמת דאין מצוון להפרישו גם בדאורייתא ולכן בדרבנן באין אסורו ברור דיש ס' שמא יהי' תרי דרבנן מותר לכ"ע וכן יתכן לומר לפע"ד:
אמנם אחר כל זאת עדין לא הואלנו דהרי מ"מ מבואר היטיב במחבר סי' שמ"ג דקי"ל דאפי' באיסור דרבנן אסור להאכילו בידים והרמ"א לא הגיה עליו כלום והט"ז לא ביאר בזה במקומו כלל ואדרבה משמע בט"ז שם ס"ק א' שמסכים להמחבר. אמנם דע כי להמעיין הטוב יראה כי יורה דרכו בדברי הט"ז בסי' שמ"ו בשם המרדכי דמתיר להביא ע"י תינוק הנה נכונים מאוד. כי ז"ל הט"ז שם בסי' שמ"ג ס"ק א' ול"נ דדוקא לענין שיצטרך ב"ד למחות ביד אביו מחלק ב"י כן אבל לענין האב עצמו דנקט הש"ע ודאי צריך הוא לגעור בו אפי' באיסור דרבנן וכן כתב ב"י בסמוך וז"ל וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפי' בדברים שהן מדרבנן עכ"ל והפרמ"ג שם כ' וז"ל אמנם מה שכתב הט"ז שכן כתב המחבר שאסור להרגילו אפי' בשבות דרבנן צ"ע כנ"ל ואב"ד קאי להרגילו לומר לחלל שבת הוי כמאכילו בידים וע"ש אבל בעושה מעצמו רק אביו וכו' ע"ש ובאמת גם זה צ"ע דהרי מהמחבר משמע באומר לו הקטן דהוי מאכילו וכאן מתירו באם עשה מעצמו דאביו צריך להפרישו ולא קרב זה אל זה. אמנם באמת הנה דברי הט"ז נכונים מאוד. כי באמת יש לפקפק ולהבין לשון הרמב"ם והמחבר ז"ל דכ' ולהאכילו בידים אסור אפי' בדברים שאסורים מד"ס לכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד אפי' בדברים שהם משום שבות עכ"ל. ואינו מובן למה חלקן לשתי חלוקות ולמה שנה הלשון דהוי ליה למימר דאסור להרגילן אפי' באיסור דרבנן ממילא הכל בכלל הן איסור מאכלות הן איסור חילול שבת ומועד או דהוי ליה למימר דאסור לספות לו בידים או לומר שיעשה איזה איסור דרבנן הן במאכל הן בחילול שבת ומועד ולמה נקט גבי איסורי מאכלות סק"ד דאסור להאכילו בידים וגבי איסור שבת אמר להרגילן. גם לבאר מאיזה מקום הוציא הרמב"ם דין זה. לכן נלע"ד ברור כי דעת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן דאסור לספות לו בידים דבר איסור ע"ז יקשה דא"כ במס' עירובין ד"מ דאמרינן דמש"ה לא מברכין ביה"כ שהחיינו על הכוס וליתן לתינוק משום דאתי למסרך ולמה לי האי טעמא ת"ל דאסור ליספות לקטן בידים בפרט איסור תורה אכילת יוה"כ ואין זה לצורך התינוק דהרי בתחלת ליל יוה"כ עדיין אין צורך התינוק לשתות דהרי מסתמא שבע מסעודה המפסקת שקודם הלילה ואין נאכיל אותו בידים. אשר מזה הוכיח באמת הרמב"ם ז"ל דיש חילוק בין איסור הנאסר מצד עצמו כגון נבילות וכיוצא ובין איסור הנאסר מצד הזמן מחמת שהיום גורם וכעין זה הביא המגן אברהם (סי' רס"ט ס"ק ג') במידי דהוי רבותיה והרמב"ם ס"ל לחלק בכל גווני וס"ל דבמידי דאין איסורו מחמת עצמו אין בו איסור להאכילו בידים רק משום דאתי למסרך וע"כ אמרינן בש"ס עירובין ד"מ ע"א דלהכי אין מברכין זמן על הכוס משום דאתי למסרך וידוע מ"ש התוס' בשבת קל"ט גבי כשותא בכרמא ובעירובין דלא שייך אתי למסרך רק בדבר הרגיל בכל שנה וע"כ בכשותא זהו זורע בכל שנה. וביוה"כ דהוא בכל שנה שייך אתי למסרך אבל מילה ביוה"כ דליתא בכל שנה לא שייך אתי למסרך וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בזה כדעת התוס'. וע"כ מדוקדק שפיר לשון הרמב"ם והמחבר ז"ל ולהאכילו בידים אסור אפי' בדברים האסורים מד"ס והיינו דקאי אדלעיל אאוכל נבילות דהוא איסור מחמת עצמו בזה אפי' בפעם אחת אסור להאכילו מחמת שני מכשולים אבל בענין חילול שבת וכיוצא דאין איסור מחמת עצמו רק מחמת הזמן בזה דליכא איסור דליספי ליה בידים רק משום דאתי למיסרך וזה לא חיישינן בדבר הרגיל רק הרמב"ם בלשונו וכ' וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד כנ"ל והיינו כיון דאין איסור רק משום דאתי למסרך לכן לא אסור באקראי להרגילו דאז שייך אתי למסרך. ואתי שפיר ומדוקדק שפיר לשון הרמב"ם והמחבר דעשאן שתי בבות משום דיש באמת חילוק ביניהם לדינא וכנ"ל ונלענ"ד דהא דכ' הרמב"ם להרגילן דוקא ובפעם א' באקראי לא אסור הוציא כן מהסוגיא דיבמות הנ"ל דתניא לא יאמר אדם לתינוק הבא מפתח הבא חותם אבל מניחו תולש מניחו זורק וכבר נודע מה שעמד בזה הרשב"א ומובא לעיל. אמנם יש עוד לעמוד דמה קאמר הש"ס הבא מפתח הבא חותם למה פי' מה יבא סתמא הול"ל דלא יאמר לתינוק הבא ולא יפרש מה יביא וכמו דאמר מניחו תולש מניחו זורק ולא פירש מה תולש מה זורק. וע"כ הוכיח הרמב"ם דבאמת מחמת איסור דליספי ליה בידים ליכא רק באיסור כעין נבילות דאיסורו מחמת עצמו אבל לא באיסור שבת דבזה אינו אסור רק מטעם אתי למיסרך וזה לא שייך רק בדבר הרגיל וע"כ שפיר קאמר מפתח וחותם וזה צריך לאדם בכל עת ורגיל להביאו עמו וע"כ כשאומר הבא מפתח הבא חותם משמע שיביאו עמו תמיד בכל אשר ילך וזה וודאי הרגל דבר והוי כמו שיאמר לתינוק שיבא לו תמיד ושייך בזה שפיר אתי למסרך ע"כ תשובת דברי הרמב"ם ז"ל ואפשר שהטעם דהא דאסור למיספי ליה בידים הוא מחמת דנלמוד משרצים ודם וכל הני איסורו מחמת עצמו ולא נלמוד מזה לשבת ויוה"כ כה"ג דהרי חזינן בגמרא שם דעביד צריכתא דחד מאידך לא יליף משום פירכא וה"ה דלא נלמד היכא דאין איסורו מחמת עצמו מהם. והא דפריך בש"ס מהא דשרצים ודם וטומאת כהנים לפי הס"ד היינו דפריך אהא דקאמר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוון להפרישו ונבילה איסור מחמת עצמו. ודע דיש להקשות לפי"ז לשיטת הרמב"ם הלזה וגם לשיטת הרשב"א שמבין לחלק במג"א בין איסור מחמת עצמו לאיסור מכח הזמן וכמו שהביא המג"א ג"כ ראיה מדברי האו"ה. א"כ מה קאמר אהא דאמר ר"פ דבר טליא וטליותא ש"מ קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוון להפרישו מנ"ל דלמא שאני שבת דאין איסורו מחמת עצמו אבל אוכל נבילות דאיסורו מחמת עצמו ב"ד מצוון להפרישו:
ונלענ"ד דבאמת אי נימא דב"ד מצוון להפרישו ע"כ דבר זה מתועב בעיני השם. וע"כ דגם קטן לא יעשה ועיין במס' חולין ד' קי"ד ע"ב לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך כו' פרש"י שם בד"ה הרי וז"ל בכל ענינים שהוא ע"ש. ופריך שם הש"ס מעשה שבת לתסרו ואע"פ דשבת היא רק מחמת הזמן מ"מ כיון דהתורה הקפידה על התועבה הנעשתה אין חילוק בין איסור מחמת עצמו לאיסור מחמת הזמן וכיוצא ע"ש היטב וה"נ כאן אם נימא דהתורה הקפידה שלא יעשה כלל האיסור גם ע"י הקטן והיינו שהב"ד מצוון להפרישו א"כ הרי הדבר הזה מתועב לפני השם ואין חילוק בין אם האיסור מחמת עצמו או מחמת שהזמן גרמא משא"כ אם אין הב"ד מצוון להפרישו רק אסור לספות ליה בידים דאז חזינן דאין הדבר תועבה ומתועב כ"כ עד שיפרישו גם הקטן לכן אף דאסרינן לספות ליה בידים מ"מ זה דוקא באיסור מחמת עצמו. ובלא"ה מסברא נראה כיון דמחמרינן כ"כ עד שמצוון להפרישו כדי שלא יהי' שום איסור מזרע ישראל אין לחלק בדבר האיסור מצד עצמו והרבה יש לדבר בדבר אך אקצר:
ועכ"פ מבואר שיטת הרמב"ם ומחבר דבאיסור שבת וכיוצא באמת דמותר לספות לו בידים. רק אסור להרגילו מחמת שמא אתי למסרך. ומסברא דוקא בקטן שהגיע לחינוך דבי' שייך אתי למסרך וכמ"ש המג"א דהאב חייב להפרישו מטעם חינוך והוא פשוט וחינוך האב הוא משום חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה הרי הטעם דאתי למסרך כן בגדלותו א"כ ה"ה גבי איסור למסרך ג"כ מטעם זה הוא וכיון דגוף החינוך לא שייך רק בהגיע לחינוך ה"ה דאתי למיסרך לא שייך רק בהגיע לחינוך דחד טעמא אית להו ובאמת הא דאנן מחמרינן גבי יוה"כ ליתן דוקא לתינוק הנימול הוא רק חומרא בעלמא מחמת לא פלוג רק לקטן הנימול לא חיישינן ולפ"ז א"ש דברי הט"ז בסי' שמ"ג ס"ק א' להוכיח דאביו צריך לגעור בו מהא דכ' המחבר דאסור להרגילו באיסור שבת אפי' בדרבנן והיינו מטעם שמא אתי למסרך שלא יהי' רגיל גם בגדלותו לעשות כן וזהו ג"כ הטעם דצריך האב לגעור בו משום חנוך לנער דרבנן וכמ"ש הרמב"ם בהדי' בסוף ה' מאכלות אסורות ע"ש דאם האב רואה ואין מוחה הוי כמו מרגילו דהתינוק רואה שהאב שותק חושב שרצונו כן. וגם הרי האב חייב לחנכו ובזה שאין מוחה בידו הרי מרגילו באיסור וא"ש.
והנה לכאורה קשה לפימ"ש הט"ז בסי' תרי"ט ס"ק ב' ובס' תרכ"א ס"ק ג' דמש"ה אין נותנין לתינוק בשהחיינו וכאלה משום שמא אתי למסרך הוא דוקא בדבר מצוה משמע דבדבר דליכא מצוה לא שייך אתי למסרך והרי כתבנו דכל הטעם פה לדעת הרמב"ם ומחבר וט"ז הא דאין מרגילין לקטן באיסור שבות שבת משום דאתי למסרך והרי הט"ז כ' דדוקא בדבר מצוה שייך אתי למסרך. אמנם הדבר נכון. דאם כן יתמה מאוד על רש"י הא גבי כשותא בכרמא בשבת ד' קל"ט אמרי' דאתי למסרך אע"ג דלאו מצוה. וע"כ דע"כ לא קאמר הט"ז דרק משום מצוה היינו דווקא גבי אכילה ביה"כ דהתינוק רואה דבלא"ה נותנין לו לאכול ביוה"כ ולא חיישי' דאתי למסרך וע"כ משום דלא אפשר בלא"ה דע"כ צריך ליתן לו דאל"כ לא ירצה התינוק לאכול ואתי לידי סכנה וא"כ יקשה דהרי בלא"ה נותנין לתינוק לאכול מחמת דיהי' קשה לו התענית וא"כ למה ניחוש שיתן לו כוס של ברכה אמאי ניחוש בזה יותר לאתי למסרך הרי בלא"ה אוכל בשלמא גבי כשותא בכרמא או בשאר איסורא שבת ומועד דשפיר חיישי' בדבר הרגיל שמא אתי למסרך וגזרינן בשביל זה שלא ליתן לו להרגיל משום דגזרינן שלא ליתן לו כלל ושלא להרגילו כלל משא"כ בטעימת הכוס יוה"כ דבלא"ה אוכל התינוק למה נגזר בכוס של ברכה יותר ע"כ כ' הט"ז דבדבר מצוה חיישי' טפי ואע"ג דאוכל בלא"ה יסבור דבמידי דמצוה מותר תמיד וא"ש ודוק היטב עכ"פ היוצא לנו מזה דע"י קטן שלא הגיע לחינוך יש לסמוך שפיר ע"י קטן להביא אפי' אביו מותר לצות לו להביא דרך ר"ה שלנו וא"ש לדינא: