יד המלך (לנדא)/שבת/ל
|
< הקודם · הבא > |
פרק שלשים הלכה ו' אעפ"י שהוא אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית חייב לעשות דברים שהם לצורך שבת בגופו. שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל עצים לבשל בהם ומהם מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים לצורך השבת ממאכל ומשקה אעפ"י שאין דרכו בכך וכל המרבה בזה הרי זה משובח. ע"כ.
הנה עובדות האלה הובא בפרק כל כתבי (שבת קיט.) ובפרק שני דקדושין (מא.) אמרו בקידושי אשה דמצוה בו יותר מבשלוחו. והביאו ראיה מכבוד שבת כי הא דרב ספרא מחריך רישא, רבא מלך שיבוטא. ורבינו היה לו כוונה מיוחדת בהתחלות לשון הלכה זו להורות לנו דשאני בזה מצות כיבוד שבת מכל שארי מצות דכל שארי מצות אין ענין המצוה רק בקיומה. אבל מצות כיבוד שבת מלבד המצוה אשר בעיקר הכיבוד במאכל ומשתה וכסות נקיה, יש עוד מצוה נוספות בהכנות הכיבודים האלה לכבוד השבת. ויונח בזה הערה עצומה שיש להעיר דלמה לא מצינו הא דמצוה בו יותר מבשלוחו בשום שאר מצוות זולת בשני מקומות האלה בהכנות כיבוד שבת ובקידושי אשה, ולמה לא נאמר דבר זה גם בהשבת גזל ועשיות מעקה והענקה ומזוזה וכדומה דמצות עשיתן הוא בהבעלים בעצמם יותר מבשלוחם. ואולם לפי מה שביארתי יש סברא לחלק ולומר דכל מצוה אשר אי אפשר להיות קיומה רק בהחפץ או בהממון של הבעלים אזי במצוות כאלה אין קפידא בין אם נעשה המצוה על ידי הבעלים בעצמם או על ידי שלוחם ומשום דבכל אופן על כל פנים עיקר המצוה נעשית בשל הבעלים ושלוחו של אדם כמותו. משא"כ במצות הכנת כיבוד שבת ובמצות קידושי אשה דשתי אלה אם הם נעשים ע"י שליח אף דגם בהם מהני גוף העשיה ויצא ממנה תועלת פעולתה כאילו עשו אותה הבעלים בעצמם ומשום דלענין תועלת עצם השליחות אין חילוק בכלל זה דשלוחו של אדם כמותו בין מצוה למצוה בכל זאת לענין שכר מצוה וחוב עשייתה לכתחילה מצוה בהבעלים בעצמם יותר מבשלוחם משום דבשתי אלה אם המה נעשים על ידי שליח אין להמשלח שום חלק ואחיזה בעשיית המצוה כלל. דבקידושי אשה בכסף אין קפידא שיהיה כסף הקידושין של המקדש דוקא דגם איש אחר שנתן כסף קידושין לאשה ואמר לה התקדשי לפלוני הרי היא מקודשת מדין עבד כנעני ולכן ממילא אף היכי דהכסף קידושין היה של המקדש בעצמו אין לכסף הקידושין שום חלק ונגיעה לגוף המצוה ובקידושי אשה בשטר אין אנו צריכין שום שיווי דמים כלל וכמו ששנינו כתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי אף על פי שאין בו שוה פרוטה הרי זו מקודשת ואם המקדש בעצמו אינו מוסר ענין הקידושין לאשה המקודשת אזי לא עשה בגוף המצוה מאומה. וכמו כן במצות הכנת כיבוד שבת, דכיון דטרחת ההכנה נחשבת למצוה בפני עצמה לכן אם נעשה ההכנה זו על ידי שליח אף דגוף הכיבוד של הנאות הסעודה והעונג בעצמו והמאכל והמשתה היה ניקח הכל במעות המשלח הרי באמת יש להמשלח חלק בגוף המצוה של העונג אבל במצות טורח ההכנה דמצוה זו אין ענינה נוגע לממון רק דהיא מוטלת על גופו של האדם בעצמו ובאם נעשתה ע"י שליח לא יצויר כלל שיהיה להמשלח איזה חלק בעשיית מצוה זו דהא עצם המצוה אינה רק על טורח הגוף לבד ואם השליח יטריח גופו אזי אין להמשלח במצוה זו מאומה, ולפיכך רק בשתי מצות האלה מצינו דהקפידו חז"ל על עשיתן לכתחילה שיהיה על ידי כל אדם בגופו ובעצמו[1]:
- ↑ בפתחי תשובה (אבן העזר סימן לה סק"ב) כתב על טעם חילוק רבנו כאן שהוא טעם נכון אך מכל מקום לדינא אין דבריו נכונים ואשתמטיתיה דברי המג"א באורח חיים סי' ר"נ סק"ב שכתב בהדיא דהוא הדין בכל מצות אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו וכן משמע בש"ס בכמה מקומות ועיין בשערי תשובה שם. עכת"ד הפתחי תשובה. ובעיקר דברי רבנו יש לעיין דאם בכבוד שבת עסקו בחלק זה של המצוה של כבוד השבת היוצא מטרחת ההכנה אם כן בזה הוא ככל מצוות שבגופו כתפילין וכיוצא בהן שלא יוצא בהן על ידי שליח ואין זה רק מצד המעליותא דמצוה בו יותר מבשלוחו וגם לא דמי כ"כ לקידושין בנקודה זו וצ"ת.