יד אלעזר/יב
|
< הקודם · הבא > |
[בענין אשה שמת בעלה בלי ז"ק והניח אח שהמיר אחר הנשואין ונשאר בהמרתו]
שיל"ת יום ב' ח"י טבת תקצ"ד לפ"ק פה וויען הבירה.
החיים והשלום, מאדון העולם, לכבוד ידידי הרב החריף המופלג ומופלא בהפלאות חכמים הותיק מלא עתיק חרוץ ובקי בחדרי התורה כש"ת מהו' יוסף יואל דייטש נ"י.
יקרת מכתבו קבלתי לנכון ואודות שאלתו שאלת חכם חצי תשובה בצדו במה שאירע שם באשה אחת שניסת לאיש ואחר הנישואין המיר אחי בעלה ונשאר בהמרתו. ועתה מת בעלה בלי ז"ק ולא נשאר ממנו שום אח רק המומר הזה. אמנם לא נודע מקומו אי' לחפש אחריו. והיבמה אומרת ששמעה בברי מפי בן המומר שהוא ישראל כשר שאמר ששמע ממיתת אביו המומר. גם הובא אליו ג"ע וכתוב שם ששמעו מבתו של המומר שהיא אשה כשרה ואומרת שיודעת בברי שאביה המומר כבר מת ע"כ דברי השאלה.
הנה אם אמנם כי תמהתי עליו מה מצא בי כי משש את כלי לחוות דעי בענין חמור כזה. וידעתי מך ערכי ושפל ברכי ומה לי להכניס ראשי בדבר אשר לא נאות רק לגדולים וחכמי הזמן. עכ"ז למען הראותו כי עריבים לי דבריו. ולמען בקשתו להשיבו דבר אכתוב לו לפי קט שכלי. אך לא לפסק הלכה כ"א דרך פלפול ומו"מ של הלכה. מתחלה אבאר שמה שכתב מעלתו נ"י שגם הוגבה עדות מבתו של היבם מומר שאומרת בברי שאביה כבר מת. זה אינו מועיל כלל לפ"מ דקיי"ל בש"ע אה"ע (סי' קנ"ח ס"ד) דחמש נשים שאינן מעידות זו לזו שמת בעלה כך אינן מעידות שמת יבמה. וכתב שם הב"ש (סק"ג) דתחת בת בעלה דל"ש ביבם דא"כ אינה זקוקה ליבם צ"ל בת יבמה והוא בכלל בת בעלה וכ"כ בתשו' צ"צ יע"ש. א"כ עדות של בת היבם אינו מועיל להתירה. אמנם עדותו של בן היבם מומר מועיל לפמ"ש השלטי גבורים פ' האשה בשם ריא"ז והביאו ד"מ וח"מ בסי' י"ז שזכרים הדומים לאלו הנקבות נאמנים להעיד לה. וא"כ לא נשאר בנ"ד רק ע"א דהיינו בנו של המומר שאמר ששמע ממיתת אביו:
'והנה בעיקר הדין אי עד אחד מהני ביבמה להתירה לעלמא או לא נחלקו בו גדולי הראשונים ז"ל ה"ה הרי"ף והרמב"ם ס"ל דבעיא איפשטא ביבמות צ"ד ומהני ע"א. אך הרא"ש כתב שם דקשה הדבר להקל משום דדחי הש"ס פשיטותא בתרייתא שם. ורבינו ירוחם כ' דע"א אינו נאמן לומר מת היבם ושכן הסכימו רוב הפוסקים והרמ"ה רק הריב"ש כתב בשם הגדולים דקיי"ל דע"א נאמן כר"ש ורבא ותמהו עליו. אך כבר תמה על תמיהתו הב"י בסי' קכ"ח דאדרבא נהפוך הוא דכד מעייני' חזינן דרוב הפוסקים הסכימו דנאמן יע"ש. ויהי' איך שיהיה עכ"פ איכא פלוגתא דרבוותא בזה. ומעלתו הביא ראיה לנ"ד להתיר עפ"ד מהרי"ק שרש קע"ו ותשובת מהר"ם לובלין סי' ל"ו הביאם הב"ש בסי' קנ"ז סק"ג ובסי' קצ"ח סק"ב דאם היבם מומר ויש ע"א שמת דאז הוי ס"ס דרוב פוסקים ס"ל ע"א נאמן גם לכמה פוסקים כשיבם מומר אינם נזקקים לו. ולענ"ד אין ראי' מדבריהם לנ"ד דעד כאן לא קאמר מהרי"ק ואידך גאונים דברים הללו רק כשנשתמד קודם נישואי אחיו דאז י"ל דאדעתא דהכי לא נתקדשה. וכ"כ בתרומת הדשן (סי' רכ"ג) וז"ל בא"ז כתב וז"ל רב נחשון גאון זצ"ל וס' בשר על גבי גחלים ותשובות רבות פסקו דיבם שהיה מומר בשעת קידושי אחיו ועדיין כשמת הוא עומד בהמרתו אינו זוקק את אחיו ליבום ופטורה לשוק ואפי' חזר לאחר מיתת אחיו לא משגחינן בי' ולפר"ח אפי' הי' יהודי בשעת נישואי אחיו אם הי' מומר בשעת מיתת אחיו אינו חולץ עכ"ל הרי מבואר להדיא דדוקא כשהי' מומר בשעת נישואי אחיו אמרו הגאונים דאינו זוקק. גם הכנה"ג הביא כזה בשם כמה גאונים ולא מצאתי רק מהר"ם לובלין (סי' ל"ז) דמתיר כפר"ח אפי' בנשתמד אחר נשואי אחיו, היוצא מזה דרובא דרובא מהפוסקים ס"ל דדוקא כשהמיר קודם נשואי אחיו יש לפוטרה בלא חליצה. וא"כ בנ"ד שכ' מעלתו דהמיר אחר נשואי אחיו אין בידינו להקל ולסמוך על ר"ח ומהר"ם לובלין ולדחות סברת כל הני רבוותא. וכ"כ ב"ש בסי' קנ"ז סק"ג. גם אפי' לדעת ר"ח עכ"פ צריכים לידע שהיה מומר בשעת מיתת אחיו. ולענ"ד צריכים לידע זה בבירור דאל"כ הוה ספק דאורייתא דאולי בעת ההיא חזר לדתו ומיתה מפלת. ועיין בתשו' מהר"א מזרחי (ח"א סי' מ"ז) ובפסק הגאון מהר"ו חביב ביבמה שנפלה לפני מומר:
איברא דבשלטי הגבורים שבגליון המרדכי פ' החולץ ראיתי דברים תמוהים דבתר דהביא בשם מחזור ויטרי תלמידו של רש"י ז"ל דכשהיה מומר כשנשאת פטורה מחליצה כתב וז"ל ורפיא בידי אי מסיק בשקדשה כבר היה מומר אז יחלוץ דמינח נייחא לה כדאמר גבי מנוול ואם המר לאחר שנתקדשה שתהיה פטורה כיון דלא שייך למימר מינח ניחא כו' דהא לא סברה שהמיר דתו וכו' עכ"ל. וזהו היפך דברי הגאונים הנ"ל. והוא דעת שלישית שלא נזכר בדברי ראשונים ואחרונים. ולענ"ד יש להמתיק וליתן תבלין לדבריו דבאמת מצינו כמה פעמים בש"ס דבאונסא דשכיחא לא שייך לומר אנוס הייתי משום דאיבעי לי' לאתנויי ומדלא אתני בודאי סבר וקבל. וא"כ י"ל דבשלמא אם בשעת נשואין לא היה עדיין מומר לא שייך לומר סברת וקבלית משום דאיבעיא לה להתנות דהא הוי אונסא דלא שכיח שהמר ימיר יבמה. וגם אם המיר אולי ימות הוא תחלה או יהיה לה ז"ק מבעלה. ולכן לא התנה בפירוש אבל לעולם י"ל דאדעתא דהכי לא קדשה שתזקק למומר ושתהיה עגונה כל ימיה משא"כ כשהיה יבמה מומר בשעת נשואין דהויא אונסא דשכיח טפי שימות בעלה תחלה בלא ז"ק שפיר י"ל דה"ל להתנות ומדלא התנה ש"מ דסברית וקבלית זהו הנלע"ד בכוונת דברי השלטי גבורים הנ"ל. ומזה י"ל סניף להתיר בנ"ד. אך עכ"פ צריכים לידע שלא חזר מהמרתו בשעת מיתת אחיו משום דמיתה מפלת דבודאי אין סברא לומר דגם אדעתא דהכי לא נתקדשה והיינו שגם אם יחזור לדתו ויהיה ישראל בשעת מיתת בעלה לא תהיה זקוקה לו. דזה אינה יכולה להתנות משום דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה משום דלהפוסקים דמיתה מפלת א"כ זקוקה לישראל כשר ולא מהני תנאה דדוקא במומר באותה שעה דנפסק האחוה לא קרינן ביה כי ישבו אחים יחדיו ומת וגו' מהני תנאה ושייך לומר אדעתא דהכי וכו' ואף דהט"ז בסי' קנ"ז כתב בשם הב"ח דמתיר להתנות אפי' בישראל כשהלך למרחקים ולא נודע מקומו שלא תהיה אשתו זקוקה לו. י"ל היינו דוקא שיכול להתנות כן בפירוש. אבל לומר בזה אדעתא דהכי וכו' כולי האי לא נאמר:
והנה פר"מ נ"י יצא לדון בדבר חדש בהקשותו ע"ד המהרי"ק ומהר"פ לובלין ובית שמואל דביבם מומר מועיל ע"א דאכתי ה"ל דין ע"א בקטטה לפ"ד הסוברים שהביא רמ"א בסי' י"ז סעיף מ"ח דמומר הוי קטטה ואין ע"א נאמן ודעת מעלתו נ"י דס"ל להנך גאונים כשיטת הט"ז שם דבמומר מהני ע"א. ולענ"ד א"צ לזה דז"ל השלטי גבורים בפרק האשה שהלכה שממנו נובע הך דינא, ומז"ה כתב שאם הניחה בעלה עגונה והלך והמר קטטה בינו לבינה היא ואינה נאמנת עליו ולי נראה שלא אמרו אינה נאמנת בקטטה אלא כשהרגילה היא הקטטה ע"י גירושין כמו שבארנו שגלתה דעתה שאינה חפיצה בו אבל אם המיר ומרד בה או שהיה בעלה לסטים וכופר בעיקר ה"ז נאמנת עליו ואין מחזיקים אותה כמשקר יע"ש משמע מלשונו דדוקא כשהניחה עגונה או מרד בה והמיר ס"ל להי"א דאינה נאמנת. אבל לא כשהמיר ולא הניחה עגונה וא"כ ביבמה אף אם יהיבנא למעלתו נ"י ששוה דינה בזה לדין אשה שמעידה על מיתת בעלה מ"מ כיון דלא הוי המרתו מחמת מרד או עיגון לא שייך כלל דין הנ"ל. וע"א נאמן לרוב הפוסקים.
ומ"ש מעלתו נ"י שדברי הב"ש שם ס"ק קמ"א תמוהים בעיניו כבר עמד בזה בספר עצי ארזים יע"ש וימצא מרגוע:
ומה שנלע"ד לדקדק בדברי הבית שמואל שם הוא מ"ש דהרמ"א משום לחומרא חשש כדעת הי"א. ולכאורה אין כוונתו במובן דמה בעי בזה לומר. ואפשר לומר בכוונתו ע"פ מ"ש המשנה למלך פי"ב מהל' גירושין שנסתפק בעדות של חמש נשים אי אמרינן דלא מהניא כלל ומוקמינן לה בחזקת אשת איש גמורה או דילמא דמשום דחוששים שמחמת שנאה רוצות לקלקלה לכן אין סומכים על עדותן להתיר אבל חוששין לדבריהם לחומרא ונ"מ שאם נתקדשה לאחר אי חוששין לקידושין שיאסור בקרובותיה או לא. וכתב דדבר זה תליא במחלוקת הרמב"ם והראב"ד פ"ט מהל' תרומות דהרמב"ם פסק כר"ט דב"י הנשואה לכהן שהעידה לה א' מחמש נשים שמת בעלה מותרת לאכול בתרומה אלמא דלא סמכינן על עדותן כלל. והרי היא כא"א גמורה. ולהראב"ד דפוסק כר"ע דלא זו הדרך מוציאתה מידי עבירה אלא אסורה להנשא ואסורה לאכול בתרומה אלמא דלחומרא חוששין יע"ש. וא"כ י"ל דזהו כוונת הב"ש הנ"ל דהרמ"א אחז בזה שיטת הראב"ד דכמו דבעדות חמש נשים חוששין לחומרא לכאן ולכאן כמו כן בע"א במומר דתליא בפלוגתת מז"ה וש"ג אי נאמן או לא חוששין ג"כ להחמיר דלא תנשא בעדותו אבל חוששין גם לאידך גיסא כשקבלה קדושין מאחר שיאסרו בקרובותיה' ולפ"ז יש לתרץ קושית הח"מ והב"ש שם על מ"ש בתשו' הר"ן (סי' ג') על מומר שמת בשעת הדבר וכתב שם שאין היתר לאשתו מחמת עדות ע"א שהעיד שמת מחמת שהיה שעת הדבר ולמה לא כתב הטעם דע"א לא מהני בקטטה והב"ש נדחק בתירוצו. ולפמ"ש י"ל היטב דמשום ע"א בקטטה היתה אסורה רק מחמת חומרא והי' חוששין לחומרא שיתפסו בה קדושין כנ"ל. משום דתליא בפלוגתא דרבוותא הנ"ל משא"כ מצד הטעם דע"א בדבר לא מהני אסורה מדין ודאי ואין תופסין בה קדושין כלל. וזה נכון לענ"ד:
המוצא מהמקובץ הלז דלפע"ד יש לסמוך בכ"ד על הפוסקים המתירים ע"א ביבמה. אחרי כי היבם מומר ויש עיגון ושעת הדחק. ויש לסמוך על הפוסקים דמתירים זקוקה למומר אפי' אחרי נשואי' ונאמן בנו של היבם מומר להעיד על מיתת אביו דקיי"ל כמ"ד בירושלמי דזכרים שכנגד ה' נשים מעידים. אך צריכי' לגבות עדות מבנו של המומר עצמו משום דהעיקר אצלינו דאין האשה נאמנת לומר מת יבמי. ואך שבתשובת מהר"י מינץ כמב דאפשר בזה"ז שאין מייבמים היא בעצמה נמי נאמנת כבר כתב הב"ש שדבריו אינם מוכרחים. גם הוא בעצמו לא החליט היתר זה רק כתב בלשון ואפשר. ובאמת לפי הך טעמא דסניא ליה דמייתי הש"ס שייך לצדד כמהר"י מינץ אבל לטעמא דהרמב"ם דאינה נאמנת לומר משום דשמא איסור לאו קל בעיניה זהו הטעם שייך גם בזה"ז.
והארכתי בישובו של שיטת הרמב"ם בזה ואכ"מ וכל כי האי גוונא בודאי מודה מהרי"ו שהביאו חלקת מחוקק ובית שמואל בסי' י"ז דצריכים לשאול עד מפי עד ואפילו אינו בעיר הלא יכולי' בנקל לגבות עדות מב"ד עירו ובמאי דפתחתי אסיים דלא כתבתי דברים הללו רק דרך פלפול ולא לקבוע הלכה. וצריך היתר מגדולי הזמן ואם יסכימו לדברינו אלה ישבו ב"ד במותב תלתא ויתירו להאשה שתנשא ומאפס הפנאי מחבילות טרדין אשר סבבוני עת לקצר ולסיים. ה' יוסיף לו שלום וחיים. וברכה עד בלי דיים. עדי יכונן בית ה' בירושלים. הכ"ד ידידו וא"נ דש"ת כ"ה. [יעוי' חת"ס אה"ע ח' שני סי' ע"ד.]