יד אברהם/יורה דעה/ריז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
סי' רי"ז סעיף י"ד
הנודר מדבש מותר בדבש תמרים. פי' מפני שיש לו שם לווי כדאי' במתני' דספ"ו דנדרים ולפ"ז נרא' דה"ה דמותר בדבש צרעי' וגזין למאן דמתיר לעיל בס"ס פ"א דהא לא מקרו דבש סתם אלא י"ל שם לווי כדתניא בבכורות (דף ז'):
(שם סעיף כ"ח) הנודר מהבית אסור בעליה. עי' בש"ך בשם הרא"ש דחדר ויציע לא הוי בכלל בית ומדמה לה להא דהמוכר את הבית לא מכר את החדר ולא את היציע. ובחבורי להרמב"ם פ"ט מהלכות נדרים כתבתי דרק לחומרא מדמינן מכירה לנדרים דהוי חומרא להלוקח בעל השטר שידו על התחתונה ובכה"ג הוא דהשוו בגמ' פ' הנודר מכירה לנדרים כמו גבי נדרים נאסר נמי בעליה ה"נ במכר כשמכר לו בית סתם אינו נותן לו רק עלייה דהוי חומרא ללוקח דיד בעל השטר על התחתונה וכמ"ש הרא"ש והר"ן שם ע"פ הסוגיא דמנחות. ולפ"ז ה"נ בחדר ויציע אין ראיה ממכירה דהוי חומרא ללוקח המוציא לנדרים להקל דלישרי בחדר ויציע. וראיה לדבר דעליה שאינה פתוחה לבית אינה מכורה בכלל בית לדעת הרמב"ם ושארי פוסקים בש"ע ח"מ ר"ס רי"ד. ואלו גבי נדרים הוי בכלל בית וא"כ ה"נ בחדר ויציע אע"פ דבמכר לא הוו בכלל בית לענין נדרים הוו בכלל בית והנה הרא"ש אזיל לטעמי' דס"ל גבי מכר את הבית דחדר ויציע לא הוו בכלל אפילו אם מצר לו מצרים החיצונים וכתב לו ג"כ ולא שיירות בזבינא אילן כלום כמ"ש הב"י בח"מ שם. וא"כ לדעתי' ליכא אינשי דקרי לי' בית כלל דאי איתא אפי' מיעוטא דקרי לי' בית היה מהני לשון זה כדאמרינן גבי מכר בית בבירה גדולה ומדלא מהני ש"מ שאין כלל מי שיקרא לחדר ויציע בית ומש"ה גבי נדרים נמי מתיר. אבל להפוסקים החולקין שהובאו בח"מ שם ס"ב וי"א ור"ס רט"ו שס"א דס"ל דאם כתב לו כן הוו חדר ויציע בכלל וע"כ ס"ל דאיכא אינשי דקרו להו בית וא"כ גבי נדרים אין לנו להקל דלא גרע מעלייה ובחבורי להרמב"ם הארכתי:
(שם סעיף ל"ב) נדר מיושבי העיר אסור במי שישב שם ל' יום. ונראה דאדם שדעתו לישב שם ולהשתקע אסור ליהנות ממנו מיד דאז הוי בכלל יושבי העיר מיד כמ"ש בסי' רנ"ו גבי צדקה וה"ה לענין נדרים וכה"ג בסי' זה סעיף ל"ד דאזלינן בתר בסוף שעתידין להיות יושבי יבשה:
(שם סעיף ל"ו) נדר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכוין אלא למי שהחמה רואה אותו. וכתב הג"ה בשם הרא"ש ואפילו אמר לא נתכוונתי לכן לא מהני. ובס' תו"ח בפ"ג דשבועות הקשה על הרא"ש והג"ה כאן מהתוספתא דפ"ז דטהרות והביאה הכ"מ פ"ב דשבועות דקתני התם נאמן אדם ע"י עצמו כיצד אמרו לו נדרת ואמר תנאי היה בלבי שומעין לו משמע בהדיא שאדם נאמן לומר כך וכך נתכוונתי וטעיתי בלשוני. וגם הרמב"ם שם פסק כן שאם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשונו והוציא אכילה שלא היה בלבי ה"ז אינו לוקה. וכתב דעיקר כדעת הרמב"ם ודלא כהג"ה כאן. ואני אומר דאין דעת הרא"ש והג"ה כמו שהבין בעל תו"ח דלעולם אין אדם נאמן לומר שטעה בלשונו שהרי בפ"ג דשבועות מביא הרא"ש הא דנתכוין להוציא מפיו פת חטין והוציא פת שעורין מותר בשניהם שהרי לשעורים לא נתכוין אף שהוציא בפיו אלמא דמהמנינן לי' במה שאומר שטעה בלשונו לומר דבר שלא נתכוין וכ"פ בסי' ר"י ובסימן רל"ב סי"ב הביא בהג"ה דנאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או בתנאי כך וכך הוא התוספתא הנ"ל. ולפ"ד התו"ח יהיו דברי הרא"ש והג"ה סותרים זא"ז. אבל באמת ליתנהו להני דיוקי דדייק התו"ח מדברי הרא"ש דלא ס"ל הך דינא דהתוספתא דאדם נאמן לומר שטעה דמה שדייק ממ"ש הרא"ש בנדרים (דף טז) דקאמר התם רב אשי שאוכל לך דשבועה שאי אוכל לך קאמר מאי למימרא מ"ד לישנא הוא דאתקיל לי' קמ"ל. ופי' הרא"ש וז"ל מהו דתימא דמהימנינן לי' אי אמר דהיה לו לומר שאוכל והיה מגמגם בלשונו ואמר שאי אוכל קמ"ל דכיון שהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי. ואהא כתב התו"ח דמשמע דס"ל להרא"ש שאין אדם נאמן לומר כך וכך היה בלבי כשנדרתי ולא לכך נתכוונתי. ולדידי לכך דקדק הרא"ש בדבריו וסיים דלא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי. שכוונתו בזה לומר דודאי אי מיד לנדרו ששאלו אמר הכי דגמגם בלשונו וטעה מהימן. רק אם מיד לנדרו כששאלו אותו לא אמר כן. אלא אח"כ לא מהימנינן ליה. וחילוק זה יש ללמוד מדברי הרמב"ם והג"ה בסי' רל"ב. ולפ"ז אין מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש. ודלא כנראה מדברי הרב בעל ספר מחנה אפרים ה' נדרים סי' ה' דהרא"ש חולק על הרמב"ם:
גם מה שדייק התו"ח מדברי הרא"ש והג"ה כאן. אין הנדון דומה לראיה דשאני הכא דלא טעה בלשונו כלל והוציא בפיו מה שהיה בלבו להוציא. אלא שאומר שכוון בלשונו כוונ' אחרת שאין משמעות הלשון כך כלל אמטו להכי לא צייתינן ליה ולא מהני ולא משום דלא מהימנינן ליה אלא משום דקי"ל שהולכין אחר לשון ב"א. וכיון שהלשון ודאי כך הוא והוא הוציאו בכונה ובלא טעות אזלינן בתרי'. וקרוב לזה כתב בשו"ת חו"י. משא"כ כשטעה והוציא לשונו מה שלא נתכוין להוציא לא אזלינן בתר הלשון ומהמנינן ליה במה שאמר שטעה ולא נתכוין להוציא כן בלשונו כי עבידי אינשי למיטעי בלשונם. ודלא כמ"ש בשו"ת מבי"ט הובא בש"ך ס"ס רי"ח דאינו נאמן לומר תנאי היה בלבי והסכים לזה בשו"ת חו"י סי' ט"ו. וגם צידד שם לומר דלולי התוספתא הנ"ל י"ל דכל הפוסקים מודים דאינו נאמן לומר תנאי היה בלבי ולא קי"ל כהתוספתא שהוא נגד משמעות הש"ס שלנו וז"א:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |