יד אברהם/יורה דעה/ב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
סי' ב סעיף ד
נאמן לומר מומחה שחט לי. ולא הזכירו הטור והמחבר והג"ה לומר מומחה פלוני משום דאפילו בלא זה נאמן שהרי הוא מומר לתיאבון דלא שביק היתירא ואכל איסורא ובודאי מן המומחה קנה. (ועי' ב"י ובתשו' הרשב"א הביא ראיה דאמרינן דלא שבק היתרא אפילו במקום דאיכא טרחא דהליכה מהא דחמצו של עוברי עבירה אחה"פ מותר מיד מפני שהן מחליפין וכתב דכ"ש דנאמן על של אחרים לומר שהוא כשר) אבל בלא זה אפילו מומחה פלוני לא מהני באיסור דאורייתא כמ"ש הב"י ס"ס קי"ט והג"ה שם סעיף י"ט. ואין כאן סתירה למ"ש כאן דשם איירי בחשוד שאינו חושש כלל לאותה מצוה אפילו בלא תיאבון וכמ"ש הג"ה שם בסימן הנ"ל ס"ב ע"ש אבל כאן איירי בעובר לתיאבון דלא מקרי חשוד ולא שביק היתירא כו' וכל זה נראה פשוט דעת הט"ו והב"י והג"ה כאן ובסימן קי"ט דלא תקשי אהדדי. והט"ז והש"ך מסקי דבעינן ג"כ שיאמר מומחה פלוני כמו שם בסימן הנ"ל דאיכא נמי טעמא דמירתת. ואינו סותר מ"ש הג"ה שם דבאיסור דאורייתא לא מהני דהיינו בחשוד משא"כ כאן. אכן בתשובת הרשב"א סי' תרפ"ז משמע דלא בעינן מומחה פלוני דלא משום מירתת מתיר אלא כל שאינו טורח כבדיקת סכין נאמן ועי' מ"ש בס' תפארת למשה שם דדוקא אדרבנן חשוד אינו נאמן:
סעיף ה' בהג"ה
ומי שאינו חושש בשחיטה כו' דינו כמומר להכעיס עכ"ל. נראה דהיינו דוקא כשאיחזק כבר שעבר ג"פ ואף בכה"ג מבעיא לי' לרב אשי בתמורה (דף כ"ז) אי אמרינן לא שביק אינש היתרא ועביד איסורא כיון דאיתחזק גברא באיסורא ג"פ אבל אי לא איתחזק גברא באיסורא פשיטא לי' התם דאמר לא שביק כו' אם לא עבר להכעיס אף על פי שאינו לתיאבון כמו בההיא דתמורה וא"כ יש להתיר שחיטתו ואע"ג דבגליון הרי"ף כתב דמשמע בהשולח דכל היכא דשביק היתרא כו' הוי מומר להכעיס וכ"מ פ"ב דע"ז י"ל דהתם לענין להחיותו דוקא ואף מבפ"א כיון שהפקיר שוב א"מ להחיותו. אבל מ"מ עדיין יש לו נאמנות טפי ממומר להכעיס ולא ישבוק היתרא להבא. ונראה דגם הר"ן שכתב דאוכל נבילות שלא לתיאבון לא מהני בלא עע"ג היינו בעבר ג"פ דוקא אלא דס"ל דאף בג' פעמים מהני עע"ג. ובגליון הקשה מהשולח ולפמ"ש י"ל דל"ד ענין חיות מנאמנות:
וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' מ"א מי שאכל בשר ואח"כ נודע שהיתה טריפה אינו צריך כפרה. והביא ראיה ממ"ש בי"ד סי' קפ"ה גבי שמשה שלא בשעת וסתה דא"צ כפרה דחשיב אונס. ויש לדחות דהתם ה"ט כמ"ש הנו"ב במ"ת חי"ד סי' צ"ו דלא ה"ל לאשה לבדוק את עצמה כדי שלא יהא לבו נוקפו ופורש מפ"ו. אבל כאן ה"ל להמתין. גם מ"ש בח"ג סי' י"ט לה"ר מדתנן בספ"ו דפסחים שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור. אינו ראיה די"ל דהתם טעמא משום טעה בדבר מצוה ואתיא כר"מ דפוטר אעפ"י שלא עשה מצוה וכמ"ש תוספות שם (דף ע"ג) ואף להרמב"ם דהתם מטעם אונס פטור הוא משום שלא היה אפשר להכיר משא"כ כאן שאם היה בודק היה אפשר להכיר קודם אכילה חייב על שלא בדק ולא המתין. רק מ"ש ראי' מתוס' דביצה (דף כ"ה) היא ראיה נכונה דמשמע דרק מה שאכל קודם הפשט ונתוח חשוב כשוגג ולא מה שאכל אח"כ וצריך לחלק בין זו למ"ש התוס' בב"ק (דף כ"ו) גבי חלב דאף אם לא הכיר בה מעולם שהיתה של חלב חייב וצ"ל דש"ה שהיתה ניכרת מיהת לשום אדם משא"כ כאן איירי ולא היתה ניכרת לשום אדם:
סעיף ז
מומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת. שנתבאר דינו בסעיף הקודם דא"צ בדיקת סכין רק להרמב"ם. ומומר לערלות פירש"י פ"ק דחולין (דף ה') מבעט במצוה זו משמע דהיינו להכעיס וכן משמע בתוס' אלא לאו מומר לאותו דבר ולתיאבון דאי להכעיס פשיטא דפסולה עכ"ל. משמע להדיא דחלו למאי דמוקי לה במומר לערלות ניחא אף להכעיס.
וצ"ע דבסימן זה ס"ה כתב המחבר מומר להכעיס אפילו לדבר א' דינו ככותי. וכ"כ הכ"מ ומביאו באר הגולה שם בס"ה דהמבעט במצוה א' שחיטתו נבילה ע"ש. ואלו במומר לערלות כתב רש"י מבעט כו' וצ"ע. ואפשר דס"ל דמומר לערלות היינו שאינו נימול מחמת צער דה"ל לתיאבון. וכן מצאתי להדיא בכס"מ ובס' מ"ה ע"ש: (
סעיף י
אם התחיל הפסול בחצי הקנה וגמר הכשר כשירה. כ"כ בהגהת אשר"י ריש חולין וסיים דקיי"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף משמע דאלו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף פסול ותימא דא"כ תקשי מזה למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שהרי הוא ברייתא מפורשת ומביאה הש"ס פ' העור והרוטב (דף קכא) דאם התחיל נכרי בדבר שאין עושה אותה טריפה וישראל בא וגמרה כשירה. אלא ש"מ דלכ"ע כשירה דשחיטת נכרי אינה אלא מעשה קוף בעלמא ולא גרע מאלו היה חצי קנה פגום. ועי' ברש"י בחולין (דף כ'). ועוד ראיה ברורה ומוכרחת שהרי ר' יוחנן הוא דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף בפ"ב דחולין (דף כ"ט) והוא עצמו ס"ל בפ"ק דחולין (דף יט ע"ב) דהתחיל נכרי בחצי קנה וגמר ישראל כשרה ע"ש. וזו ראיה שאין עליה תשובה. וכן הרמב"ם אף שפסק בפ"א מהל' פסוהמו"ק הלכה י"ח דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אפ"ה פסק הך ברייתא דהעור והרוטב בפ"ד מהלכות שחיטה. וזה ברור. ודברי הגהת אשר"י הנ"ל א"א ליישבה אם לא שנגיה אותה שכצ"ל אבל בדבר שעושה אותה טריפה פסולה. אף דקיי"ל אינה לשחיטה כו' והיינו דברי רבא בפ"ב דחולין (דף כ"ט) וכ"כ הרשב"א בתה"א ומביאו הב"י כאן ע"ש וצ"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |