טורי אבן/מגילה/יז/ב

טורי אבן מגילה יז ב

דף י"ז ע"ב

שמע בכל לשון שאתה שומע. ק"ל הא שמע מבעי' לי' להא דדרש בספ"ב דברכות (דף ט"ז) הקורא את שמע צריך שיכוון את לבו שנאמר שמע ישראל ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת. מיהו בהא י"ל דסבירא להו רבנן כשאר תנאי דהתם ריש פ"ב דילפי לכוונת הלב מעל לבבך אבל אכתי ק"ל א"כ ל"ל למימר לרבי דשמע לה"ל אתי הל"ל דלכוונת הלב אתי וי"ל דהא גז"ש דבהסכת לאו משמע אתי' אלא מישראל ישראל אתי:

ורבנן סברי במ"ד הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא. בפ"ז דסוטה [דף לב] הקשו התו' הל"ל ורבנן תרתי ש"מ כדאמרי' פ"ב דברכות (דף ט"ו) דר"י דאמ' בלא ה"ל לא יצא תרתי ש"מ משמע דבכל לשון וצריך להשמיע לאזניו ולדידי אין זה קושי' כלל כיון דקיי"ל לא השמיע לאזניו יצא כדאיפסקא הלכתא בפ' ב' דברכות א"כ ל"ל לאוקמא לרבנן דלא כהלכת'. ואע"ג דאפסק' נמי התם הילכת' כראב"ע דלכתחיל' צריך להשמיע לאזניו והא דלכתחילה נ"ל לראב"ע התם מקרא דשמע וא"כ הל"ל תרתי ש"מ אליבא דרבנן האי לכתחילה דר"א ב"ע אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא דאי דרשא גמורה היא הל"ל אפי' בדעבד לא יצא וכמ"ש לקמן בפרקין אבל בדר"י דחיק הגמרא למימר תרתי ש"מ כדי לאוקמי לר"י אליבא דהלכתא בהא דק"ש בכל לשון דקיי"ל כרבנן דס"ל הכי. ועוד אע"ג דדרש ר"י שמע להשמיע לאזניו בע"כ אית ליה נמי דשמע לכ"ל אתא דפשטא דדרשא משמע לכל לשון יותר מלהשמיע לאזניו וכמ"ש. ותדע לך דהכי הוא כדפי' דהגמ' מהדר לאוקמי להא דרבנן כהלכתא דאל"כ לא הי' צ"ל כלל לרבנן נ"ל בכל לשון משמע אלא הוי מצי למימר דמסברא נ"ל דס"ל כל התורה בכל לשון נאמרה ושמע ללה"ל קאתי לרבנן אלא ע"כ משום דלא רצה הגמ' לאוקמי לדרבנן דלא כהלכתא וכדפי' לעיל בסמוך:

שלא יקרא למפרע. בספ"ב דברכות פי' רש"י למפרע כגון ובשעריך בביתך מזוזו'. ובפ"ב דסוטה (דף י"ח) גבי מגילות סוטה אמ' רבא כתבה למפרע פסולה דכתיב וכתב את האלות האלה כדכתיבה והתם נמי פי' רש"י למפרע ירך ולנפול בטן לצבות במעיך וכו'. כסדר הזה או אחד מהן היפך והשאר כתוב כהלכתן. ואני תמה אמאי דחק לפרש כן דהא וודאי כל כה"ג שהיפך התיבות למפרע א"ל קרא למעט דאין זה לא קריאה ולא כתיבה כיון דאין לו שום משמעו' זה אלא כמתלוצץ ומשחק בעלמא. א"ו הכי פי' למפרע הפסוקים למפרע דהקדים הפסוק הכתוב מאוחר להכתוב לפניו בק"ש בקריאה ובמגילת סוטה בכתיבה אע"ג דכל פסוק ופ' ענין בפ"ע הוא אפ"ה נ"ל מקרא דלא יצא וכדתני' לקמן השמיט הקורא פסוק א' לא יאמר אקרא את כולה ואח"כ אקרא אותו פסוק אלא קורא מאותו פסוק ואילך נכנס לבה"כ לא יאמר אקרא חציה עם הציבור ואח"כ אקרא חציה הראשון כו' וטעמא משום דה"ל קורא למפרע אלמא בקורא ענין שיש לו משמעות בפ"ע אלא שהקדים לו מה שכתוב מאוחר לו ה"ל למפרע וכה"ג נמי קורא למפרע דהלל דלעיל:

והיו שלא יקרא למפרע ורבי שלא יקרא מנ"ל. הקשו התוס' בפ"ב דסוטה אמאי לא נ"ל למפרע בק"ש מהאלו כדכתיב כדנ"ל התם למפרע במגילת סוטה מהאלו כדכתיבי ותי' כיון דגמירא מרבותינו דשמע אית לן למדרש בכל לשון שאתה שומע אייתר לן והיו שלא יקרא למפרע והאלו דרשינן לי' לדרשא אחרת. ובעיני דברי תימא הן וזה שיטה חדשה לומר דדרשא דקראי גמירא ועוד התינח לרבנן כיון דדרשי שמע לכ"ל ע"כ והיו למפרע אבל רבי דדרש והיו לככתבה א"כ ל"ל להגמרא לומר דנ"ל למפרע דלא מדברים הדברים לימא דנ"ל מהאלה ודברים הדברים רבי נמי לא משמע לי' כדמסיק לרבנן אלא י"ל דהאי האלה דגבי ק"ש לכוונת הלב אתא כדדרשי כמה תנאי ריש פ"ב דברכות וכמ"ש לעיל. ומיהו האי תנא דנ"ל כוונת הלב מגז"ש דהסכת ושמע ישראל צ"ל דס"ל דהאלה לשלא יקרא למפרע אתא והיו לככתבה ושמע לה"ל:

ורבנן דברים הדברים לא משמע להו. כלומר ה' לא דרשי וק"ל הא בפ"ב דסוט' (דף י"ז) דרשו ר"מ אלות אלות ממש האלות לרבות קללות הבאות מחמ' ברכות אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה האלה למעוטי צוואת וקבלת אמן. וה"נ דרש רבי יהודא התם אלא דדרש ה' דהאלות למעוטי קללות הבאות מחמת ברכות. וא"כ כיון דר"מ ור"י דרשי ה' דהאלות ודהאלה. ה"נ דרשי ה' דדברי' הדברים דמ"ש ונ"ל מהא דלא יקרא למפרע ווהיו ע"כ לככתבה אתא כרבי ודלא כרבנן דדרשי שלא יקרא למפרע דהא למפרע אתיא להו מה' דהדברים. ולפי"ז בע"כ שמע להשמיע לאזניו אתא ולא כרבנן דאמרו אם לא השמיע לאזניו יצא והא לקמן בפירקין (דף י"ט) ובפ"ב דברכות אמר ר"מ דא"צ להשמיע לאזניו אפי' לכתחילה וגם לר"י קשה דס"ל התם דבלא השמיע לאזניו יצא דר"ל הגמ' דאפילו לכתחילה א"צ להשמיע לאזניו לר' יהודא ואפי' לר' יוסי דס"ל התם בלא השמי' לאזניו לא יצא אכתי קשה דהתם בפ"ב דברכות מפ' הגמ' טעמא דר' יוסי בלא השמיע לאזניו דלא יצא משמע ות"ק שמע בכ"ל. ור"י תרתי ש"מ. וכיון דמהדר הגמ' לאוקמי לר"י כרבנן דק"ש בכ"ל ע"כ והי' שלא יקרא למפרע אתא. השתא לר' יוסי ל"ל והיו להא ת"ל מה' דהדברים דהא התם בפ"ב דסוטה דרש ה' דהאלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות וי"ל על דרך שפי' התוס' בספ"ד דסוט' (דף כ"ג) גבי ור"י האי איש איש מבעי' לי' לרבות אשת חרש וכו' דהקשו שם מהרבה מקומו' משמע דהרבה תנאי ס"ל דבר' תורה כלשון בני אדם ובכמ' מקומות ס"ל להיפוך. ותי' דדרשא פשוטה דרשו מן הכפל ולא אמרי' ד"ת כלשון ב"א אבל דרשא שאינו פשוטה כ"כ ולא מסתבר למידרשה ממשמעות לא דרשינן לי' ואמר' יותר דד"ת כלשון ב"א זה הוא תורף דבריהן וא"כ ה"נ נימא גבי יתורא דקראי כמו שאכתוב לקמן ומהאי שמעתא גופא גבי האלות האלה מוכח הכי דר' יוסי דרש שם כר"מ בהאי ה' דהאלות דלרבו' אתא קללות הבאות מ' ברכות וה' דהאלה אינו ממעט צוואת וקבלות אמן דאתא את ומרבי להו והשתא איכא למידק לא לכ"ר ה' דהאלה דמשמע מיעוטי ול"ל את לרבות א"ו ההין כאלו אורחא דקרא הוא ומ"מ כל כמה דלא גלי קרא דרשינן להו מסתמא לפיכך ה' דהאלות דלא גלי קרא דרש לי' ר"י וה"נ ה' דהאלה הוי דרש לי' מסתמא אי לאו דאתא את ומרבי לי' ומ"מ לא שבק קרא לאורחי' לכתבה וכתב נמי לאת לגלות דלא אתא ה' דהאלה לדרשא אלא משום אורחא דקרא לחוד הוא דכתבו והשתא ניחא כל כיון דאורחא דקרא הוא לכתוב ה' יתירא אין לנו לדורשו ולהוציא שום קרא ממשמעותו כמו גבי כפל לישנא כדברי התוס' וא"כ הה"נ אי דרשו לי' ומחמת דרשא זו תוציא דרשא דקרא אחר מפשטא ומשמעותי' אי אפשר לך למדרשי' אלא שבקינן לי' אאורחא דקרא ומש"ה ר"מ ור"י ס"ל דלה"ל יצא ושמע לכ"ל אתא משום דיותר ראוי לדרוש פשטא דקרא דשמע לכ"ל אתא מדרשא דלה"ל אתא כדמוכח בסוגין וכדפי' לעיל וכיון דשמע לכ"ל אתא ע"כ והי' לשלא יקרא למפרע אתא וממילא ה' דהדברים לא דרשינן לי' אלא שבקינן לי' אאורחא דקרא דאי דרשינן לה' דהדברים לשלא יקרא למפרע השתא בע"כ והי' לככתבה אתא ובע"כ מעתה א"א לך למדרש שמע אלא לה"ל אבל לא לכל לשון והרי אתה עוקר פשטא דדרשא דשמ' דלכ"ל אתא לפיכ' לא דרשו ר"מ ור' יהוד' להא ה' דדברי' הדברי' משו' דרש' דשמ' וכדפי' ומ"מ רבי לא חייש להו וס"ל כהני תנאי דדרשי כפל לשון כמו איש אי' בכל ענין אפי' למעקר פשטא דקר' לגמרי ע"י דרש' זו משו' דלא ס"ל לגמרי דדבר' תורה כלשון בני אדם וה"נ דרש ה' אפי' היכא דמעקר פשטא דקרא. והשתא לר' יוסי נמי א"ש הא דלא דרש ה' דהדברי' לדרשא אע"ג דדרש ה' דהאלות דהא לדידי' נמי א"א לך למדרש לשום ה' כל היכא דע"י דרשא זו נעקר פשטא דדרשא מאיזה קרא אלא שבקינן לי' אאורחא דקרא כמו שהוכחתי מהא דס"ל התם דאתא את לרבוי' והרי אם תדרש לה' דהדברים לשלא יקרא למפרע בע"כ והיו צריך אתה לומר לככתבה אתא ושמע להשמיע לאזניו לחוד קא אתא ולא לכל לשון א"כ אתה עוקר פשטא דדרשא לשמע דלכל לשון אתא והא לר"י א"א:

בהכא ניחא לי הא דקאמר הגמ' דר"י תרתי ש"מ פי' שמעת מיניה דלהשמיע לאזניו וכל לשון דאי ס"ל שמע ללא השמיע לאזניו לחוד אתא ה"ל למדרשא לכ"ל דהוא פשטא דקרא ולא להשמיע לאזניו לאפוקי ממשמעותי'. אלא ודאי לר"י תרתי ש"מ כדקאמר הגמ' וה"ט דלא קאמר דס"ל כרבי דק"ש ככתבה דווקא ושמע להשמיע לחוד אתא משום דבשלמא לרבי דמפיק לשמע מפשטא דמשמע לכל לשון משום דוהיו ע"כ להווייתן אתא דאי לשלא יקרא למפרע מה' דהדברים נ"ל ומהשתא בע"כ שבקי' לקרא דשמע דהוא דחיק ומוקי אנפשי' שלא תדרשו כפשוטו לכל לשון אלא להשמיע לאזניו לחוד דהא כתיב והיו דמשמע כהווייתן אבל לר' יוסי דשמעת לי' בפ"ב דסוטה דלפעמים שבקינן לה' יתירא אאורחא דקרא ולא דרשינן מיני' מידי אי ס"ד דלא משמע לי' משמע תרתי ה"ל למדרש שמע לכל לשון כפשטא ולא להשמיע לאזניו ואי משום והיו ה"ל למדרשא לשלא יקרא למפרע וה' דהדברים שבקינן לי' לאורחא דקרא ולא דרשינן לה כלל כדי שלא לעקר דרשא דשמע מפשטא דאתא לכל לשון. א"ו תרתי משמע לי' משמע ולא עקר לי' לגמרי מפשטא דדרשא דכ"ל והיו דרש לשלא יקרא למפרע וה' הדברים בע"כ לא משמע לי' כיון דאי אפשר למדרש לה' זו אא"כ תעקר דרשא דשמע לגמרי ממשמעותי' וכל כה"ג לא דרש לה ד"י. וכ"ת א"כ לא ליכתוב רחמנא והיו כלל לר"י והא דלא יקרא למפרע ממילא נפקא לן מדברים הדברים דהא כל כמה דאיכא למידרש לה' לא שבקינן לי' אאורחא דקרא אלא דרשינן לי' וה"ל אי לא כתב רחמנא והיו ללמפרע דלא ממילא קים לן למידרש ה' דהדברים לשלא יקרא למפרע די"ל דניהי דלא דרשינן להאי והיו אק"ש דלא יקרא למפרע ולככתבה משו' דכתיב שמע דמשמע פשטי דבכ"ל. מ"מ משום תפילין ומזוזות איצטריך והיו דאין נכתבים אלא אשורית כדאמרינן בפר' קמא (ד"ט) תפילין ומזוזות מ"ט משום דכתיב והיו וכדפירש רש"י התם דמהיו הדברים האלה נפקא לן הא ובע"כ הכי הוא דליכא למימר דמהיו לטוטפות בין עינך נפקא לן הא תינח תפילין מזוזות מניין ועוד אפילו תפילין לא נפקא מיני' דהא והיו מיבעי' לן להא דדרשינן בפרק ג' דמנחות (דף ל"ו) כשחולץ חולץ של יד תחילה ואח"כ של ראש משום דכתיב והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שנים ומהיו לשון רבים דרש כדפירש רש"י התם:

לימא קסבר כל התורה כולה בכ"ל נאמרה. רפ"ז דסוטה פי' התוס' בשם ר"ח הא פשיטא דבשעת מתן תורה ניתנה למשה בלה"ק והאי דקאמר הכי היינו אם ניתן להעתיקו בלשון אחר או לא והא דאמרי' ק"ש ככתבה היינו ככתבה המיוחד לה כשנכתב יחידי בתפילין ומזוזות דכ"ע מודו דבלה"ק. והא דקא' לימא סבר רבי כה"ת בכ"ל נא ה"פ ול"ל דרשב"ג דא' דווקא יוונית בפ"ק (דף ט') ורבנן דא' בלה"ק לית להו דרבנן התם דאמ' ספרים בכל לשון ולדבריהם צ"ל דהא פלוגתא דפ"ק אי ספרים נכתבין בכ"ל או לא הוי מה"ת ורשב"ג דמתיר לשון יוונית היינו משום דיליף התם מיפת אלקי' ליפת יפיותו של יפת יהי' באהל של שם ודרשא גמורה היא ולאו אסמכתא בעלמא. דאי עיקר טעמא דמתיר יוונית הוא משום מעשה דתלמי המלך האיך התיר איסור תורה משום האי מעשה והכא בפלוגתא דרבי ורבנן מקרא מפיק לה והאיך ר"ל ורבנן משו' דבלשון הקודש נאמר איצטריך שמע דאי לא הוי אלא איסור דרבנן אפי' מאן דאוסר אכתי שמע ל"ל. מ"מ אני תמה על התוס' מה ענין כתיבה לק"ש דהתם פליגא באיזה לשון רשאי לכותבן אבל אינו ענין כתיבה לק"ש שאין מצותו בכתיבה אלא מצות קריאה בעלמא ואפי' בע"פ ש"ד . ועק"ל מאי קאמר לימא קסבור רבי כל התורה בכל לשון נא' ודלא כרשב"ג דאל"כ והיו ל"ל דלמא כרשב"ג והיו למעוטי יוונית אתא וכ"ת כיון דכה"ת בלשון יווני ש"ד א"כ א"א למעוטי יוונית מוהיו דא"כ יוונית נמי היייתן הוי כיון דכה"ת נכתבת בו לרשב"ג א"כ האיך ר"ל לרבי כה"ת בכ"ל לא הא השתא כ"ש דגרע טפי כיון דבכל לשון נאמר האיך ממעטן מוהיו כהוייתן הא כ"ל בכלל הוייתן הן. וגם הא דקאמ' לימא קסברי רבנן כל התורה בלשון הקודש נאמר דאי בכל לשון שמע למה לי ודחי משום דכתי' והיו הא אי בכ"ל נאמר הא לא אהמעט מוהיו ואכתי שמע ל"ל ובשמעתין פי' התוס' כה"ת בכ"ל נא' דה"פ כל קריאות שבתורה כגון מצות חליצה ופ' עגלה ערופה וידוי מעש' ובכורים וכל אלו השנוי' פ' א"נ בסוטה (דף ל"ב). ומה שכללו לוידוי מעשר עם אלו לא דקו דהא ווידוי מעשר בכ"ל נאמ'. עוד פי' התו' אהא דקא' דאי בלה"ק נא' למה לי למכתב והיו קשה דבפ"ז דסוטה מצריך קרא בין למ"ד בכ"ל נא' בין למ"ד בלה"ק נא' ותי' דהתם בעי לאוקמי ריבוי' אליבא דכ"ע למ"ד בכ"ל נא' צריך קרא לרבויי לה"ק ולמ"ד בלה"ק נא' צריך לרבויי בכ"ל ולכאורה דבריהם נראין עיקר שהרי התם במתני' מייתי ראי' שכל הני דנאמר' בלה"ק מקראי ולא מייתי כלל קרא להני דנאמ' בכ"ל ש"מ משום דס"ל כה"ת בכ"ל נאמ' ול"ל קרא לרבוי' אלא להני דבלה"ק דווקא ובגמ' הא דמייתא לה קראי להני דבכ"ל והיינו אליבא דמ"ד כה"ת בלה"ק וצריך קראי להני דבכ"ל. מיהו ק"ל דשם בפ"ז דסוטה אמר וידוי מעשר דבכ"ל מנ"ל דכתיב ואמרת לפני ה' ויליף אמירה מסוטה בכ"ל שהוא אומר א"ל רב זביד לאביי ולילף אמירה אמירה מלוים דבלה"ק והשתא הא דמייתא קרא לוידוי מעשר דבכ"ל היינו בע"כ למ"ד כה"ת בלה"ק נאמ' וא"כ מאי פריך ולילף מלוים דבלה"ק א"כ גז"ש ל"ל הא כה"ת בלא"ה נאמ' בלה"ק. וגם מפי' רש"י נראה שלא כפי' התוס' דהתם אמרי' ברכת המזון מנלן דכתיב ואכלת ושבעת וברכת בכ"ל שאתה מברך ופי' רש"י ה"ג דכתי' וברכת ול"ג מנ"ל דלא בעיא קרא דמהיכא תיתי דבעינן לה"ק. ולפי' התו' הא ודאי בעיא קרא למ"ד כה"ת בלה"ק נא' גם התוס' פי' סד"א נילף ברכה מהר גריזים דבלה"ק כדאמר התם. ולמאי דפי' הכא ל"צ לזה וגם א"א לפ' כן וכיון דמ"ל מקרא לבה"מ דבכ"ל ש"מ דס"ל כה"ת בלה"ק א"כ הר גריזים גופא בע"כ ליכא קרא דבלה"ק דהא לא צריך כיון דכה"ת נמי דוקא בלה"ק:

ומה ר"ל רפואה בח'. ק"ל הא כבר מייתא מקרא דגאולה ורפואה בתר סליחה היא ואע"ג דקרא אקדים לרפואה מקמי גאולה הרופא לכ"ת הגואל הא כבר נתן טעם לגאולה בז' מתוך שעתידי' לגאול בז' והשתא ממילא ראוי לרפואה לאמור בתר גאולה מיד כדי לסמכה לסליחה בכל מה דאפשר ושלא להפסיק עוד בברכות אחרות בין סליחה לרפואה וי"ל דכיון דבמ"ש בן דוד בא יש מקום להאמר גאולה בח' דהא מ"ש שנת ח' הוא לכל אותן השנויי' שיהי' בעולם בשבוע שבן דוד בא דקחשיב בפ' חלק (ד' צו) אע"ג דמשני לעיל מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא מ"מ שיהא בו עיקר גאול' לא גרע מיני' וכיון דיש מקו' לגאולה לקבוע בח' ה"ל לאקדומי לרפואה מקמי גאולה בז' כדאקדמי' קרא לרפוא' מקמי גאולה אי לאו טעמא דמפ' מתוך שנתנה מילה בח' כו'. מיהו ק"ל ל"ל טעמא לגאולה בז' מתוך שעתידים לגאול בז' ת"ל כיון דגאולה ורפואה בתר סליחה הן ורפואה יש לה טעם להיות בח' מתוך שניתנה מילה בח' ממילא צריך לאקדומה לגאולה קודם לה ולא ברכה א' כדי לסמוך גאולה לסליחה:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף