טורי אבן/חגיגה/ח/א

טורי אבן חגיגה ח א

דף ח' ע"א

אמאי דבר שבחובה הוא. ק"ל הא במנחות פ' התודה דף פ"ב יליף ר"א להא דכל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין מוזבחת פסח צאן ובקר להקיש כ"ד הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח דאין בא אלא מן החולין ופסח גופי' נפקא התם מועבדת בחדש הזה שיהא כל עבודת חודש זה כזה ובפסח מצרים ומדבר לא הי' עדיין מעשר ור"ע ל"ל הא מהיקשא דזאת התורה לעולה ולמנחה חטאת אין בא' אלא מן החולין אף הכל כן וחטא' נ"ל מוהקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר ובפי"א דזבחים (דף צח) ובפ"ק דחולין דרשי' אשר לו ולא משל ציבור ולא משל מעשר. והכי עיקר דהא בפ"ה דיומא ובסוף פ"ק דשביעית דרש להאי אשר לו ולא משל ציבור ובע"כ צ"ל דמ"ש א מעט ממילא מניה דהא לאו שלו הוא. וכמ"ד מעשר ממון גבוה הוא ובפ' התודה לישנא קטיעה נקט. וא"כ למ"ד מעשר ממון הדיוט הוא א"א למעט מ"ש מאשר לו דלאו שלו הוא וא"כ למאן דל"ל הא הקישא דר"א דצאן ובקר כר"ע. וא"ל נמי דמ"ש ממון הדיוט היא ולא אימעט מ"ש מאשר לו אין לנו שדבר שבחובה אין בא משל מעשר שני וא"כ מאי פריך הא דבר שבחוב' הוא דילמ' הקיש' דר"א ל"ל וס"ל מעשר שני ממון הדיוט הוא ולא נ"ל מהא דר"ע נמי ואין לנו דבר שבחוב' שלא יהא בא משל מעשר וכ"ת א"כ עולת ראיי' אמאי אינו בא אלא מן החולין ה"ט משום דעולה כולה כליל ואין דמי מ"ש ניתן אלא בדבר אכילה וכדתני' בספרי הביאו התו' וכמש"ל:

וראיתי לרש"י בפ"ק דחולין (דף כב) דפי' משלו ולא משל מעשר דתרי אשר לו כתיב בפרשה ואפי' לר"י דא' מעשר ממון הדיוט הוא להכי אתי אשר לו למעוטי ובהכי א"ש דלכ"ע אימעט מ"ש מקרא יתירא אבל אני תמה על פירש"י דהא תלתא אשר לו כתיבי בפרש' וכלהו דרשי' להו שם בפ"ה דיומא ובספ"ק דשבועו' חד דלא מש"צ ואידך ולא משל אחיו הכהני' והג' לעכב וא"כ ליכא קרא יתירא ללא מש"מ. ובע"כ מש"ל ושל מעשר מחד קרא נ"ל דלאו שלו הם והיינו ע"כ למ"ד מ"ש ממון גבוה הוא וכפי' וא"כ מאי פריך הא דש"ב הוא וי"ל דהכא אליבא דב"ה קיימינן ולב"ה מ"ש ממון גבוה הוא כדאמ' בפ"ב דקדושין (דף נד) גבי והא דכרם רבעי לב"ה כולו לגת:

אמר עולא בטופל אבל לעולת ראיי' אפילו בטופל נמי לא. פירש"י דה"ט דגבי שלמים יש אד' שיש לו אוכלין מרובין ונכסים מועטין וא"א להביא אכילת כולן מן החולין אבל עולה ל"ל טופל יביא מעה כסף. אבל עיקר הדבר מפו' בסיפרי דתניא התם ואכלת ושמחת שמחה שיש בו אכילה יצא עולה שא"נ. מ"מ ק"ל דא"כ ל"ל אשר לו בחטאת דאהרן שאין בא מ"שמ ת"ל דאינו נאכלת אלא נשרפת דהא פיר"שי דאשר לו יתירא ללא מש"מ אתא וכ"ת דאם אינו ענין לחטאת דאהרן תנוהו ענין לשאר קדשים הנאכלים שאין באים מש"מ א"כ האי הקישא דכל קרבנות לחטאת שאין באים אלא מן החולין ל"ל הא כל עצמו דקרא דאשר לו דממעט מש"מ ל"צ אלא לשאר קרשים ולמאי דפי' לעיל א"ש:

טופלין בהמה לבהמה. פי' התוס' משום דס"ל לחזקי' בירושלמי חולק אדם חובתו לב' בהמות וכיון דאפשר לטפול לב' בהמות במעות לא איטפל ורי"א טופלין מעות כיון דרבי קרא טפילה דשרי ע"כ הכי הוא דב' בהמות לא דס"ל לר"י אין אדם חולק חובתו לב' בהמות וכ"מ בירוש' חזקי' א' אדם חולק חובתו לב' בהמות ורי"א אין חולק. ואני תמה הא כלפי לאיי דבירושלמי קאי אהא דא' ב"ה הראי' מעה כסף וחגיגה ב' כסף וא' חזקי' אדם חולק חובתו לב' בהמות פי' מביא ב' בהמות כל א' בשוה מעה ורי"א א"א חונק חובתו לב' בהמות אלא צריך שתהא בידו ב' כסף לכל א' וא'. והשתא כיון לחזקי' חולק הב' מעות שהן שיעור חגיגה לב בהמות אלמא השני נמי שם חגיגה עלה מדמצטרפין דמי' להשלי' לשיעור דמי' חגיגה. כ"ש דאין ראוי לטפל בהמה לבהמה ולהביא הב' בדמי מעשר כיון דעל הב' נמי שם חגיגה ומצטרפי' לא' להשלים השיעור ב' כסף ולר"י דא' אין חולק חובתו לב' בהמות וא"מ לב' כסף כ"ש דהראשונה עיקר והב' ראוי' לבא בדמי מעשר ואפי' אם תדחוק לומר דה ק דכיון דס"ל לחזקי' דחולק חובתו יש לאוקמי לטפילה דקרא ממסת בבהמ' לבהמה דסד"א כיון דחולק אלמא השנית נמי שם חגיגה עלה כראשונה ולא תביא ממעות מ"ש כמותה קמ"ל אפ"ה דבאה ממעות מ"ש. דאי הוי ס"ל דאין חולק אלמא ראשונה עיקר ליכא לאוקמא לריבוי דטפילה בבהמה לבהמה דפשיטא דשני' באה ממ"ש כיון דאין שם חגיגה עצה ול"ל קרא והא דקא' אין טופלין מעות למעות מסברא בעלמא קא"ל דס"ל דטפלת מעות גרע מטפילת בהמה וכיון דא"ל לקרא בטפילת בהמה טפילת מעות מניין אבל ר"י דס"ל דאין חילק חובתו לב' בהמות אלמא הראשונה עיקר ל"ל דקרא דמסת מרבה בהמה לבהמה דפשיטא כיון דהא' עיקר ממילא ידענו הב' באה ממ"ש וקרא דמסת ל"ל א"ו לטפילת מעות אתא. מ"מ אכתי תקשה לר"י דא' אין טופלין בהמה לבהמה אמאי כיון דס"ל דאין חולק והא א' עיקר אע"ג דהשתא ריבויא דקרא דמסת משום מעות למעות אתי בע"כ מ"מ בהמה לבהמה בלא קרא ממילא שרי כיון דאין חולק ואין שם חגיגה על הב' אמאי לא תיתי ממעות מ"ש ועק"ל כיון טעמא דר"י בהא דאין חולק משום דהא' עיקר מ"מ למה אר"י צריך שתהא בידו ב' כסף לכל א' וא' דמשמע אפי' הב' צריך שתהא שוה ב' כסף ואמאי כיון דא' עיקר והב' אין שם חגיגה עלה מבכל דהו סגי לה וב' כסף ל"ל. א"ו הני תרתי פלוגתא דחזקי' ור"י לאו בחד טעמא תניא ופלוגתא דטפילה טעמא לחוד ופלוגתא דחולקין טעמא לחוד והכא ה"ט כדפיר"שי חזקי' א' ט"ב לבהמה אם יש לו אוכלין הרבה וכו' ע"ש והאי דחולק חובתו דירו' ה"ט דר"י ס"ל מעה כסף וב' כסף דראי' וחגיגה ד"ת לפיכך א"א לחלק חובתו לב' בהמות אלא צריך שתהא בידו ב' כסף לכל א' וא' ואפי' הב' צריכה נמי שתהא באה ב' כסף דעל כל הבאת בו ביום שם חגיגה עליהן ואין ב' בהמות מצטרפין לכשיעור ומהא דייק התם בירו' דלא הדר בי' ר"י מהא דא' מעה כסף ב' כסף ד"ת מדא' אין חולק וכדפי' וחזקי' ס"ל דמעה כסף ב"כ דרבנן כדס"ל לר' אושעי' התם בירוש' לפיכך ל"ל בה אי חולק חובתו דהיינו הב' כסף שחיי' מדרבנן לב' בהמות:

בי"ט מ"ט לא. ק"ל מאי פריך דילמא לאו משו' דאיי"ח שמחה במעש' בהמה בי"ט אלא משום דנו"נ א"ק בי"ט אפילו נשחטה לשם חובת שמחה נמי א"ק בי"ט וכמ"ש בסמוך משום דעיקר הקרבן לגבוה בעי ומשלחן גבוה הוא דזכי לצאת י"ח שמחה. וכ"ת יצא ידי שמחה במעשר בהמה שנשחט בעי"ט דהא נאכל לב' ימים האיכ' למ"ד בפ"ו דפסחי' (דף עא) בשלמים שנשחטו בעי"ט שאיי"ח שמחה בהם משום דבעינן זביחה בשעת שמחה. וכ"ת דמשמע דס"ל להאי תנא דנו"נ קריבן בי"ט מדנקט בשאר כל ימות הפסח יי"ח במ"ב ומשמע דאף י"ט אחרון בכלל הא ליתא דהא למאי דמפ' רב אשי דה"ט דבי"ט לא משום דלמא אתי לעשורי בי"ט מה"ט וודאי ל"ש י"ט אחרון מיט"ר. ועו' למאי דפרי' דה"ט דבי"ט לא משום דל"א דבי"ט א"ק נו"נ בשל עי"ט נמי לא משום דבעינן זביחה בשעת שמחה בי"ט אחרון ניחא דמ"ל דיי"ח בשלמי' הנשחטי' מאתמול דה"ל זביחה בשעת שמחה דהא שמחה נוהג כל ז' ימי הפסח אלא דבהא י"ל דא"כ מאי ארי' מ"ב אפילו בשאר קדשים אפילו בנאכלי' לב' כגון שלמים ובכור נמי לא יי"ח שמחה ביט"ר מה"ט. אלא דאכתי קשה דא"כ לא מ"ל דאין יי"ח במ"ב ביט"ר אלא בעבירה בעבר ושחט ועו' ק"ל דאפילו למ"ד לא בעינן זביחה בש"ש אפ"ה אמאי יי"ח בנו"נ אפילו בנשחטין מעי"ט נגזור נמי דלמא אתי לאקרובי בי"ט כדי לצאת י"ח ש"ש כדגזרי' דלמא אתי לעשורי בי"ט וא"א לעשר בי"ט משום סקרתא וגם במ"ב גופי' שייך ה"ט. וי"ל דקרבן שקרב ע"י כהנים ל"ג דלמא אתי לאקרובי בי"ט דכהנים זריזין הם כדאמ' רפ"ה דפסחים ובכמה דוכתי ואפילו שחיטה דכשרה בזר אפ"ה נהי דליתא בזריזין במקום זריזין מיהו איתא בעזרה כדאמ' בפ"ב דפסחי' (דף לו) גבי לתיתה בחטין של מנחות דגזרו שאין לותתין ועל לישה בפושרין ל"ג משום דלישה איתא בזריזין ופריך והא לישה כשרה בזר ומשני נהי דליתא בזריזין במקום זריזין איתא בעזרה לאפוקי לתיתה דליתא לא בזריזין ולא במקום זריזין אבל הא דגזר דלמא אתי לעשורי בי"ט דאינו לא בזריזין ולא במקום זריזין שפיר גזרינן. מ"מ אכתי ק"ל למ"ד בעינן זביח' בש"ש למ"ל דאדם יי"ח ש"ש ביט"ר בנו"נ אלא בעבירה בעבר ושחט בי"ט דהא בי"ט א"א לשחוט אפילו אם רוצה לצאת י"ח ש"ש נמי אינ' קרב כדפי'. ועו' ק"ל אפילו מאן דלא בעי זביחה בשעת שמחה אמאי איי"ח במ"ב אפילו בנשחטין בעי"ט דלמא אתי לעשורי בי"ט כדי לצאת י"ח ש"ש מאי מרוויח בזה דמעשר בי"ט כיון דמ"מ א"ק בי"ט אפילו ברוצה לצאת י"ח ש"ש נמי אינו קרב. ובע"כ צ"ל דהא אתיא כמ"ד נו"נ קרבן בי"ט דפלוגתא דתנאי בפ"ב דביצה (דף יט):

בש"א יום ראשון. פי' רש"י יום א' שהוא משום חגיגה יהי' מן החולין ול"ל לב"ש טפילה בדבר שבחובה מכאן ואילך שאינו אלא משום שמחה דאלו בחגיגה כתיב וחגותם אותו יום א' ותו לא אף מש המעשר. וק"ל מדנקט ברישא מסת מלמד שאדם מביא חיבתו מן החולין משמע כ"ע הוא ואפי לב"ש ואי ל"ל לב"ש טפילה כלל אלמא לא דרש כאשר יברכך לטפילה מסת ל"ל דאי לדבר שבחוב' שאינה באה אלא מן החולין הא נ"ל מקרא אחר בפ' התודה וכמש"ל. וכבר פי' התוס' דהכא איצטריך דסד"א כיון דכת' כאשר יברכך לטפילה דמעשר אימא כולה נמי א לייתי מן המעשר והשתא לב"ש דלא משמע אשר יברכך לטפילה מסת דכתב רחמנא גבי חגיגה שאינו באה אלא מן החולין ל"ל ת"ל מהני קראי דפ' התודה. וי"ל למאי דפ' לעיל ניחא דב"ש ל"ל דרשא דר"א דיליף דבר שבחוב' אין בא אלא מן החולין מפסח מצרים ושל מדבר דס"ל אין דנין אפשר משא"א כדפריך עלה ר"ע התם וגם הקישא דר"ע ל"ל ונ"ל דדבר שבחובה שאין בא אלא מהחולין מהאי קרא דמסת. ואע"ג דלב"ש כרם רבעי ממון הדיוט הוא שם בפ"ב דקדושין מ"מ אפשר לומר דס"ל מ"ש ממון גבוה הוא אלא דלא יליף כ"ר ממ"ש בקודש קודש דמה"ט ס"ל התם דכ"ר אין לו חומש וביעור כמ"ש משום דנ"ל גז"ש דקודש קודש. א"נ אפי' את"ל דס"ל מ"ש ממון הדיוט הוא אפ"ה קודש קריא רחמנא וממעט לי' דמסת דלישנא דחולין הוא ולא משל מ"ש דקודש הוא אע"ג דממון הדיוט הוא הואיל וקודש קרי' קרא:

משום סקרתא. הקשה התוס' בשם הר"א ת"ל דאין מקדישין בי"ט כדתנן בפ"ה דביצה (דף לו). ותי' דש"ה דקדושה ועומדת כיון דחיי' מה"ת לקדשו הלכך ל"ש בי' שום איסור.

וק"ל מאי בכך דמחוי' מה"ת להקדישו אפ"ה כיון דאינו קדש מאיליו כבכור וצריך לקרוא עליו שם ולהקדישו בפה יש בו משום שבות דא"מ והא טעמא דאין מקדישין מפ' התם משום מקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש והא נמי הכי הוי כיון דאינו קדש מאיליו אלא ע"י קריאת שם:

ועק"ל הא חגיגה ופסח מחויבין מה"ת להקדיש ואפ"ה אי לאו טעמא דה"ל חובות שקבוע להם זמן הי' אמור להקדישן בשבת וי"ט כדא' רפ"ו דפסחים (דף סו) ורפכ"ד דשבת ועק"ל למאי דס"ד דשייך למגזר שאיי"ח שמחה בי"ט משום גזי' שלא להקדיש בי"ט אלא דבמעשר בהמה ל"ל בה מה"ט דפי' התוס' א"כ בנדרים ונדבות נמי לא יי"ח משום הא גזי דילמא אתי להקדישן בי"ט ומדנקט ושאר כל ימות הפסח אדם יי"ח במעשר בהמה לאפוקי יט"ר דלא משמע אבל בנו"נ אפי' ביט"ר נמי יי"ח ואמאי נגזר דילמא אתי להקדישן בי"ט עוד תי' התוס' דמשום הקדש ל"ק דהא מקדיש אד' חגיגתו בי"ט ופסחו בשבת וא"כ ה"נ כיון דנפק בהא ידי ש"ש מצי להקדיש ולה"ט א"ש ולק"מ מה שהקשתי וכתבו התוס' שאין ר"י מודה לו כיון דלא אתי עיקר משום ש"ש דאל"כ נו"נ נמי ליקדשן כיון דנפק משום שמחה ולי לק"מ דאה"נ דנו"נ אי נפיק בהו משום שמחה מקדישן בי"ט דהא התוס' לעיל הקשה אמאי נו"נ אין קריבין בי"ט כיון דנפק בהו משום ש"ש. ותי' בשם הר"י גופי דלא נפיק בנו"נ משום ש"ש אלא בשהקריבו משום שמח' אבל הקריבו לשם נו"נ לא נפיק אלמא בהקריבן לש' שמח' יוצא י"ח ש"ש נמי וכיון דיצא בהם ידי שמחה מותר להקדישן נמי בי"ט וק"ו הוא השתא איסור דאורייתא התרת דהא דאין נו"נ קריבין בי"ט איסור של תורה הוא כדא' בפ"ב דביצה (דף כ) ואפ"ה אם מביאן לצאת י"ח שמחה קרבין בי"ט כ"ש שמו' להקדישן בי"ט שאינו אל' איסו' שבו' הואי' ורוצ' לצא' בהן ידי שמח' דה"ל חוב' שקבוע לו זמן דאפי' למ"ד שלמי' ששחט מעי"ט יוצא בהן ידי שמח' אפ"ה מקדישין ומקריבין בי"ט מ"ד אחגיגה דקדשי וקרבה בי"ט אע"ג דיש לו תשלומין כל ז' וכ"ש לתי' ב' שבתוס' לעיל דהא דאין נו"נ קריבן בי"ט מיירי בשכבר קרב שמחתו היכא דמביאן לצאת בהן ידי שמחה דש"ד להקדישן. מיהו למאי דפי' לעיל דבכל ענין נו"נ קרבין בי"ט ואפי' אי אקריבן לשם ש"ש כיון דעיקר הקרבתן לאו משום ש"ש אלא משום נו"נ א"כ למ"ל כלל לנו"נ שמותר להקדישן בי"ט וה"ה למעשר בהמ' אכתי תקשה ל"ל טעמא דסקרתא ת"ל משום דא"מ. ובשם ר"י תי' התוס' דצביע' דנקט לפי שהוא איסור דאורייתא הלכך גזרו בו אבל מקדישן דלא הוי אלא מדרבנן ל"ג. ומסיי' התוס' מכל הני שנוי לא יתכן בבכורות פב"ש (דף נח) דהכי תנן התם ולמה אמ' בכ"ט באלול ולא בא' בתשרי מפני שהוא י"ט וא"א לעשר בי"ט ומפ' בגמ' דהא דא"א לעשר בי"ט הוא משום סקרתא ואמאי נקט סקרתא ולא מקדישן דשם לא שייך גזי' אלא שינוי א' דקדושין ועומדי' יתכן התם והכא. מיהו למאי דפי' דהא דקודש ועומד ל"מ להקדישו בי"ט קשה מהא ושם תי' התוס' עוד דכיון דעשירי מאליו קדש אפי' לא קרא עשירי ל"ש לאסור הקדש כזה בי"ט ולי א"ל לכ"ז דהגמ' עיקר איסור נקט סקרתא דהוי איסור חמור של תורה והכא גבי גזי' דרבנן ל"ג דא"כ אפי' נו"נ נמי לא וה"ט דל"ג כדפי' התוס' כאן בשם ר"י אבל התם די"ל דעיקר איסור נקט וכדפי':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף