טורי אבן/חגיגה/ו/א

טורי אבן חגיגה ו א

דף ו' ע"א

פיסקא איזה קטן כל שא"י לרכוב אבל משם ואילך חייב לחנכו מדרבנן. ופי' התו' וצריך להבי' קרבנותיו נדבה ולמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט אין קריבין עד חה"מ והקשו התו' למ"ד כולן תשלומין דראשון נינהו כיון דל"מ קרב בא' ל"ק תו כדאמ' לקמן גבי חיגר שנתפשט בשני ותי' דהתם גברא לא חזי הלכך כיון דלא חזי בא' לא חזי בב' אבל הכא כל חיוב שיש בב' יש בא' אלא שאין היום ראוי עכשיו ודמי לחל יום א' של חג בשבת דקרב אח"כ כיון דמחמת יום הוא דאתי מיהו למאי דפי' לקמן (דף ט) דכל היכא שאין ראוי מחמת היום ה"ל כאילו גברא ל"ח ואין לו תשלומין למ"ד כולן תשלומין דא' והא דיש תשלומין בחל יום א' בשבת ה"ט משום דאי אמרינן דא"ל תשלומין ממילא ראוי לדחות את השבת דה"ל זמנו קבוע דכיון דאי אמרת לקרב היום מחמת איסו' מלאכה דשבת ושוב א"ל תשלומין לפיכך אינו דוחה שבת ויש לו ותשלומין ובמ"ש שם א"כ גבי קטן דל"ש ה"ט דהא מה"ת לאו ב"ח הוא דאפילו א"א דא"ל תשלומין א"ד י"ט הא וודאי תקשה אמאי יש לו תשלומין למ"ד כולן תשלומין דא' הא ל"ח בא' ואולי מש"ה פירש"י דאיזה קטן אר"פ בעזרה קאי ול"מ מקרבן ומ"מ נ"ל דאפילו תימא דאיזה קטן אקרבן נמי קאי דמשהגיע לחינוך חייב נמי בקרבן ראייה מדרבנן אפ"ה ניחא הא דמביא אע"ג דל"ח בא' דהא בלא"ה כיון דקטן פטור מה"ת אינו יכול להביא לשם קרבן ראיה דה"ל חולין בעזרה אלא מביאו בתורת נדבה וגם א"י לסמוך עליו דקטן אינו סומך ואפ"ה דמי לחינוך וכדפי' התו' עצמם וה"נ כיון דהא דתיקנו רבנן לחינוך לקטן ה"ט כדי שיהא מחונך למצות לכשיגדיל הילכך כל היכא דבר חיובא הוא כשיגדיל אלא שקטנות גרם לו לפטור בר חינוך היא כדי שיהא מחונך לכשיגדיל מש"ה אע"ג דבקטנותו ל"ח בא' יש לו תשלומין אע"ג דכה"ג כגדול דל"ח בא' פטור משום דהא דקטן ל"ח בא' קטנותו גרמא לי' הואיל דלאו בר חיוב הוא מה"ת אינו דוחה י"ט והרי כשיגדיל ויהא ב"ח יהא חזי בא' הילכך בר חינוך הוא כדי כשיגדיל יהא כבר מחונך ול"ד להא דמסיק אביי בגמ' (דף ו') גבי קטן חיגר שיכול להתפשט וסומא שיכול להתפקח קודם שיגדיל דפטור הואיל וגדול כה"ג פטור מה"ת דש"ה דלאו קטנותו גורם לו לפטור אלא דבר אחר וכיון דגדול חיגר וסומא פטור מה"ת אין להחמיר בקטן דרבנן יותר מגדול של תורה אבל הא דקטנותו גרם לו דל"ח בא' דהא גדול חזי ואפי' חל יום א' בשבת גבי גדול כחזי דיינינן לי' מטעמא דפי' וכיון דהא דל"ח בא' קטנות הוא גרם לו דאינו ב"ח מה"ת ל"ל בה דהא ח"מ ראוי לחינוך לכשיגדיל דהא זה עיקר טעם חינוך לקטן בכל המצות אע"ג דמה"ת פטור הוא:

ותדע לך דהכי הוא כדפי' דאלת"ה תקשה לך אמאי א' אביי בגמ' דקטן חיגר שיכול להתפשט וסומא שיכול להתפתח קודם שיגדיל אפי' לב"ה פטורי' הואיל וגדול כה"ג פטור והא לב"ה מיכול לאחוז בידו של אביו ולב"ש אפי' משיוכל לרכוב על כתפו בר חינוך אע"ג דגדול כה"ג פטור כדא' לעיל רגלים פרט לסומא וזקן משום שאלו צריכו' משענת א' לבד מרגליו והא קטן דב"ה שאין יכול לאחוז כיון דא"י להלו' ברגליו אא"כ אוחז בידיו של אביו הא צרי' למשענת א' לבד מרגליו וכ"ש קטן דב"ש שא"י אפי' לאחוז וא"י להלך ברגליו כלל אפי' ע"י משענת אא"כ רוכב על כתפיו ואפ"ה הוי ב"ח ואמאי הא גדול כה"ג פטור א"ו ש"מ דיש לחלק בין דבר שקטנותו גרם לו שבגדול פטור בכה"ג ובין ד"א גר' לו מש"ה קטן דב"ש וב"ה אע"ג דגדול כה"ג פטור כיון דקטנותו גרם לו ב"ח הוא ול"ד לחיגר וסומא דאביי דד"א גרם לו וה"נ הא דל"ח ביום ראשון כיון דקטנותו גרם לו ולא ד"א ל"ל בה וב"ח הוא והא דמייתו ב"ה לכשא"י לאחוז בידו ש"א לפטור שנא' רגלי' אע"ג דקטנותו גרם לו אפרש בגמ'. ותדע לך עוד דכל היכא שקטנותו גרם לו שגדול כיוצא בו פטור ב"ח הוא דאלת"ה לא משכחת לי' חינוך דקטן במצות כלל למ"ד בפ"ד דר"ה (דף כח) מצות צריכות כוונה וכדס"ל לר"ל בפ"י דפסחים (ד' קי"ד) ודייק לה התם ממתני' וה"נ ס"ל ר"י התם וכיון דמצות צריכות כוונה ובלא כוונה א"י י"ח הא ודאי קטן לא בר כוונה הוא וכדא' בפ"ק דחולין [ד' י"ב] גבי קטן יש לו מחשבה כדפרש"י ותוס' התם וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו לחנך את הקטן במצות הא כיון דלאו בר כוונה הוא דלאו כלום הוא וכאלו לא עשה דמי ועוד הא מסיק אביי בגמרא כל היכא דגדול פטור מדאוריית' מדרבנן קטן נמי פטור מהשתא איכא להפקיע לקטן מחינוך כל המצות כיון דגדול כה"ג דלאו בר כוונה הוא פטור מה"ת קטן נמי פטור דהא לאו בר כוונה הוא לעולם והשתא חינוך קטן למ"ל כלל בכל המצות א"ו כיון דהא דלאו בר כוונה הוא קטנותו הוא דקא גרם לו וכשיגדיל בר כוונה הוי אין זה מפקיעו מחינוך בקטנותו כדי שלכשיגדיל ויהא בר כוונה יהא רגיל ומחונך במצות וכדפי' ובגמ' אפרש יותר. מ"מ כבר נתברר שרש"י פי' דאיזה קטן לאו אקרבן ראי' קאי אלא אר"פ לחוד מיהו מדברי ירו' לא משמע כן שהרי הירו' מ"ל לכל הני פטורי דמתני' בראיית קרבן אבל בר"פ הכל חייבין והכי איתא התם מתני' בר"ק אבל בר"פ הכל חייבין מן הדא הקהל את העם זה אנשי' והנשי' והטף ואין קטן גדול מטף וש"מ דלר"פ לפי הירו' אפי' טף דצעיר מקטן חייב ובע"כ איזה קטן דב"ש וב"ה דתנן דמשמע דווקא כשמגיע לשם קטן הוא דחייב אבל כל זמן שאין שם קטן עליו אלא שם טף פטור מיירי מראיית קרבן וש"מ דקטן חייב בר"ק כפי' התוס' אלא שלכאורה נראה מן הירו' דקטן דב"ש וב"ה מה"ת חייב דמ"ל מקראי אבל למאי דס"ל לגמ' דידן דר"פ וכ"ש רק קטן פטור מה"ת א"ל קטן דב"ש וב"ה אר"פ קאי ולא אר"ק וכפר"שי לקמן אפרש יותר:

כל שא"י לעלות מירו' א' בירו' מאיכן את מודד. פי' מאיזה מקו' בירו' הוא מתחיל למדוד מן החומה או מן הבתי' תני שמוא' מן השילוח פי' שם נהר ושילוח באמצע המדינה מירו' להר הבית לכאורה משמע מכאן דר"פ דרגלים בהר הבית סגי לי' וא"צ ביאת עזרה מיהו בירושלמי מסיק דצריך דווקא ר"פ בעזרה ונ"ל דבהא ל"ש למילף בגז"ש ראי' ראי' מהקהל כדילף לה לעיל לכמה מילי והא קריאת הקהל הי' בהר הבית בע"כ כדא' בפ"ד דסוטה [דף מ] דשאני ראי' דגלי קרא בהדיא במקום אשר יבחר ה' ואין זה אלא עזרה ועוד יראה את פני ה' והיינו עזרה שהשכינה שורה שם והא נמי ל"ל איפכא שיהא הקהל בעזרה דווקא כמו ראי' מגז"ש זו דבהא ל"ש למילף גז"ש דשאני ראי' דעיקר מצותו לראו' פני ה' וזה א"א אלא בעזרה שהשכינה שורה שם משא"כ הקהל דמצותו משום למען ישמעו ולמ' ילמדו א"צ עזרה דווקא והא שהי' בהר הבית משו' שהי' רחוב גדול ופנוי ומחזיק רוב עם והא דתנן לעלו' מירו' להר הבית אע"ג דראיית פנים צריכא עזרה י"ל משום דעיקר הקושי' הוא לעלו' להר הבית ומי שיכול לעלו' לשם בוודאי יכול לעלות משם לעזרה לפיכך תולה החינוך בו מ"מ חי' זה א"נ דהא א"ל דמדבר ואינו שומע פטור מן הראי' מגז"ש מהקהל דכ"ר למען ישמעון פרט לא"ש אע"ג דהקהל שאני דמצוותו לשמוע וללמוד ודין הוא שא"ש יהא פטור מהקהל וה"ט ל"ש גבי ראי' ואפ"ה נ"ל מגז"ש זו לפטרו נמי מן הראיה אע"ג דל"ש ה"ט דהקהל לפטרו נמי מראי' אפ"ה נ"ל זה מזה בגז"ש וה"נ נילף מהקהל מראי' שיהא בעזרה כמו ראי' אלא י"ל דגז"ש זו דראי' והקהל ל"ג אלא לענין חיוב ופטור החייב בזה חייב בזה והפטור בזה פטור בזה אבל לגמור מקו' מצוותו זה מזה לא ולמאי שפ' לעיל גבי חרש באזנו א' א"ש נמי תי' א':

שנאמר שלש רגלים. וק"ל אההוא דפטרי ב"ה ביכול לרכוב מקרא דרגלים ומחייבי ביכול לאחוז הא בגדול כמו דשא"י להלך כלל ברגליו כחיגר דומיא דקטן דב"ש פטור מקרא דרגלים ה"נ נתמעט מהאי קרא דרגלים גופי' דומיא דקטן דב"ה אע"ג דיכול להלך אלא שצריך למשענת א' כזקן וכיון דפטרי ב"ה קטן דב"ש דיכול לרכוב הואיל וגדול כה"ג פטור מה"ת משום שנא' רגלי' הא מהאי קרא גופי' נתמעט גדל שצריך למשענה א' דה"ל דומיא דקטן דידהו שיוכל לאחוז וא"כ גם קטן שיוכל לאחוז לאו בר חיוב הוא הואיל וגדול כה"ג פטור מה"ת ואינו בר חיוב עד שילך בעצמו וא"ל לאחוז בידיו של אביו הואיל וכה"ג בגדול חייב מה"ת וי"ל דודאי א"א לדמות קטן לגדול לגמרי בכל ענין דגדול פטו' מה"ת דקטן נמי לאו בר חיוב הוא אא"כ נשאר מאותו שעה שיגיע לדומיא דחובה דגדול עד שיגדיל כדי שיעור חינוך הלכך קטן דב"ש לב"ה פטור הואיל וגדול כה"ג פטור ומ"מ משיכול לאחוז בר חיוב הוא דאי אמ' דאינו בר חיוב עד שיוכל להלך בעצמו וא"צ אפי' לאחוז יש קטנו' הרבה המאחרי' להלך עד שמאותו שעה ועד שיגדילו לא נשאר כדי שיעור חינוך שיהא מחונך ורגיל במצוה זו דר"פ שאינו מצוה תדירא ואינו אלא לפרקי' ג"פ בשנה לחוד אבל משיוכל לאחוז פסיקא להו לב"ה דאפי' קטני' המאחרי' לאחוז אכתי נשאר כשיעור חינוך מאותו שעה עד שיגדילו וב"ש נמי אע"ג דא"ל נמי האי דרשא דרגלי' דהא אמר בגמ' חיגר לב"ש מהו א"ל דלא פסיקא להו הא דודאי נשאר כשיעור חינוך משעה שיוכל לאחוז אלא משירכוב הוא דפסיק' להו א"נ אפ"ת דמשעה שיאחוז נמי פסיק' להו כב"ה אפ"ה משיוכל לרכוב לדידהו ב"ח הוא משו' דכיון דחינוך קט בע"כ א"א לך לאחר שיהא דומיא דב"ח דגדול דהיינו משעה שיוכל להלך בעצמו משו' דלא פסיק' לן שיהא נשאר כשיעור חינוך וכיון דצריך להקדי' לחינוך של קטן אע"ג דבגדול כה"ג לאו בר חיוב מה לי משעה שיוכל לרכוב מה לי משעה שיוכל לאחוז הא נמי אכתי לאו דומיא דבר חיוב דגדול הוא וב"ה ס"ל דמשיוכל לאחוז הואיל והולך ברגליו קצת אע"ג דצרי' לו למשענת אביו קרוב הוא יות' לב"ח דגדו' וב"ש ל"ל ה"ט דמ"ל פטור' רבה ומ"ל פטור' זוטא כיון דמ"מ לאו דומי' דב"ח דגדו' מה"ת הוא מה"מ דקטן ב"ח הוא לב"ש כדא"ל ולב"ה כדא"ל ואע"ג דגדול כה"ג לאו ב"ח הוא מה"ת היכא דקטנותו גורם לו והוא שלא נשאר כדי חינוך ודאי משעה שיהא דומיא דב"ח של גדול מה"ת אבל היכא דלאו קטנותו גורם לו אלא דבר אחר כגון חיגר וסומא ויוכל להתפשט ולהתפקח היינו בעיא דר"ש בגמ' ועלה מסיק אביי בגמ' כיון דגדול כה"ג פטור מה"ת קטן נמי לאו ב"ח הוא ואע"פ שלא נשאר כדי חינוך משיתרפא פטור נמצא אתה אומר ג' מדות בקטן אם בגדול כה"ג פטור מה"ת גבי קטן נמי לאו בר חיוב הוא והיינו יכול להתפשט ולהתפקח ואע"ג דאפשר שלא יתפשט ויתפקח עד שלא ישאיר לו עוד כשעור חנוך ל"ל בה הואיל ודבר אחר גורם לו ולא מחמת קטנותו הוא והיכא דקטנותו גרם לו אם אפשר שלא ישאר לו משעה שחייב גדול כה"ג עד שיגדיל כשעור חנוך ב"ח הוא מעכשיו הואיל וקטנותו גרם לו לא גרע משאר כל הקטנים אע"פ שפטו' מה"ת מדרבנן ב"ח הן וה"ט קטן שיכול לאחוז בידו של אביו דב"ח הוא אע"ג דגדול כה"ג פטור והיכא דוודאי ישאר כדי חנוך מאותו שעה עד שיגדיל פטור וה"ט דקטן שא"י לאחוז אע"ג דיכול לרכוב פטור לב"ה וב"ש ס"ל כיון דע"כ קטן א"א לאחר חנוך שלו יותר משעה שיכול לאחוז עד שיכול לילך בעצמו שיהא דומיא דב"ח דגדול דא"כ זימנין דלא ישאר כדי חינוך ובע"כ צריך להקדי' זמן החינוך קודם שכה"ג גדול לאו ב"ח הוא מ"ל פטור זוטא או רבה הואיל וקטנותו גרם לו משעה שיכול לרכוב נמי ב"ח הוא א"כ טעמא דב"ש כדפ"ל:

דמחייבא אמו בשמחה. הקשה הרז"ה בס' המאור בפ"ק דר"ה הא אמר אביי גופא התם אשה בעלה משמחה ותי' הא דהכא ודהתם חד טעמא הוא שבעלה משמחה שחובתה מוטלת עליו לשדלה בדברים להעלותה כדי שתשמח עמו וקטן דאיית' אמו כגון שנתרצית לבעלה לשמוח עמו ועלתה עמו ומ"מ הרשות בודה ואין החוב אלא על בעלה לשדלה ולהעלותו עמו ולשמחה ורוב נשים מתרצית ונמשכת לדעת בעליה' ואף חנה כמו כן אלמלא מפונקתא היתה מתרצית לבעלה לעלותו ולשמוח עמו מש"ה קא' בסמוך חנה גופה מי לא מחייבה בשמחה וכפי' הרז"ה צ"ל כן נמי לקמן גבי הא דתניא יש בשמחה (מ"ט) [מה שאין כצ"ל] בשתיהן שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים:

השיב רבי כו' וחנה לא עלתה והא שמואל דיכול לרכוב. ק"ל הא א' בסמוך עד השתא אייתית' אמו ש"מ דאפי' לב"ה אין חינוך של קטן בראי' אא"כ אייתית' אמו מעירו לירושלים ואם לאו לאו בר חינוך הוא אע"ג דגדול קצת שיכול לאחוז בידיו של אביו אפ"ה הואיל וא"א לו להיות חוץ מאמו פטור אם לא דאיית' אמו כ"ש בשיעור דב"ש ביכול לרכו' ע"כ של אביו א"א לו להיות חוץ מאמו דהא חינוך דב"ש קדי' לדב"ה. והשתא מאי תשו' היא זו לב"ש משמוא' דיכול לרכוב הא עירו של אלקנה הי' בהר אפרים ולא בשילה ששם הי' המשכן שעשה משה באותן הימי' וכיון שחנה אמו לא עלתה ממילא שמוא' לאו בר חינוך הוא ומאי ק"ל לב"ש. וכ"ת הא גופי' ק"ל דה"ל לחנה לעלות בשביל לחנוך שמואל בנה הא ליתא דהא' א' בסמוך עד הכא דמחייב' אמו בשמחה אייתת' אמו משמע דווקא משום חיוב שמחה דרמי עלה הוא דחייבת לעלות ואגב גררא הוא דמעלו' את בנה עמה בע"כ משום דא"י להיות חוץ מאמו ולא משום חיוב חינוך דבנה ואם א"צ לעלות משום שמחה כגון שהיא טמאה וליתא בש"ש משום חיוב דבנה אינו מחוייבת לעלות. ואפשר דקי"ל לרבי שהר אפרים הי' קרוב כ"כ לשילה שהי' שמואל יכול להיות במשך מהלך זה וחזרתו חוץ מאמו כמו מירושלי' להר הבית דהא שילה נמי בחלקו של אפרים הי' כדכתי' וימאס באוהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ואמשכן שילה קאי כדא' בשילהי מסכת זבחים (דף ק"י):

והא שמואל דיוכל לרכוב. קק"ל כיון דמסקינן לעיל (דף ד') דחינוך דקטן אינו אלא מדרבנן מאי פריך משמואל מהא אכתי לא גזרו רבנן על חינוך של קטן וצ"ל דקי"ל לרבי שכבר גזרו רבנן על חינוך קטן ומהכא ק"ל אהאי דירושלמי שכבר כתבתי לעי' דכל הני פטורי ראי' דמתני' היינו בראית קרבן אבל בראית פנים הכל חייבין כמו בהקהל אנשים ונשים וטף ואין קטן גדול מטף וש"מ דבראית פנים אפי' טף חיובן מה"ת וכ"ש קטן דגדול מטף ושמואל דכבר הגיע לכלל קטן כ"ש שנתחייב בר"פ מה"ת. והשתא בע"כ פלוגתא דבית שמאי וב"ה דאיזה קטן בראיית קרבן מיירי דאילו בר"פ נתחייב כבר בעודו טף קודם שהגיעו לכלל קטן וא"כ מאי פריך רבי משמואל אדב"ש דמשמע דלב"ה ניחא והא לב"ה נמי קשה נהי דעדיין לא הגיע לכלל זה שיוכל לאחוז בידו של אביו ולעלות ופטור מק"ר מ"מ הגיע כבר לכלל טף וחיי' בר"פ אפי' מה"ת וחיי' לעלות. וצ"ל דאמוראי ירושלמי לא שמיע להו הא דהשיב רבי וכזה מצינו בכמה מקומות דל"ש להו מבריית' שמביא בגמ' שלנו מ"מ ק"ל מאי פריך רבי והא שמואל דיכול לרכוב הא בפ"ק דפסחי' (דף ח') אמ' כל מי שאין לו קרקע אין עולה לרגל ונ"ל מקרא דל"י איש את ארצך וכיון דגדול פטור מה"ת קטן שא"ל קרקע פטור נמי מדרבנן וכדא' אביי בסמוך גבי חיגר שיכול להתפשט וסומא שיוכל להתפקח הואיל וגדול פטור מה"ת קטן נמי פטור והשתא מה התם שודאי יתפשט ויתפקח וכשיגדיל יהי' חיי' ודאי אפ"ה בקטנותו קודם שיתפשט ויתפקח פטור הואיל וגדול כה"ג פטור כ"ש בא"ל קרקע דאינו ודאי שהי' לו קרקע לכשיגדיל ויבוא לידי חיו' ראי' שיהי' פטור בקטנותו הואיל וגדול כה"ג פטור ומהשתא בע"כ למ"ל לחינוך דקטן במצות ראי' אלא ביש לו קרקע והלא בקטן כה"ג דב"ש שיוכל לרכוב וכן שיוכל לאחוז דב"ה א"א שיהי' לו קרקע אלא בנפלו לו בירושה דהא לאו בר קנין הוא ואפי' במתנה דדעת אחרת מקנה לו אינו קונה לדעת רוב מפרשי'. והשתא מאי ק"ל משמואל לב"ש כיון שהי' קטן כ"כ שלא הגיע לשיעור חינוך דב"ה הא ודאי לא הי' לו שום קרקע לא בזכות עצמו דלא בר זכי' הוא ולא בירושה דממילא הוא כיון דאביו אלקנה ואמו חנה היו קיימי' עדיין ירושה מנין לו וא"כ לאו ב"ח הוא כיון דגדול כה"ג שאין לו קרקע פטור מה"ת ואפילו למאי דפי' במתני' דכל היכא דקטנות גרם לו הפטור ב"ח הוא ומשמע דהא דא"ל קרקע לקטן נמי קטנותו גרם לו דסתם גדול יש לו קרקע ע"י זכיית עצמו שקנה או של מתנה והא דל"ל קרקע לקטן משום דאין לו זכיי' מפני קטנותו אכתי משמואל ל"ק דהתינח בזמן שאין היובל נוהג דבגדול שיש לו קרקע של מתנה או שקנה חייב בראי' א"ל דקטן שא"ל ב"ח הוא דקטנותו גורם לו הא דאינו בר זכי' אבל בזמן שיובל נוהג קטן וגדול שוין וא"ח בראי' אא"כ יש להם קרקע של ירושה דאלו של קנין או של מתנה ה"ל קנין פירות דמתנה נמי חוזרת ביובל כמכר לרבנן כדא' בספ"ח דבכורות (דף נ) ואין כאן אלא קנין פי' כדא' בפ"ד דגיטין (דף מח) גבי המוכר שדהו בזמן שיובל נוהג וא"כ קטן בזמן שיובל נוהג בא"ל קרקע של ירושה לאו קטנות גרם לו לפטור משום דלאו ב"ח הוא דהא אפי' גדול דב"ת הוא קרקע הבאה לו ע"י זכייתו ולא ע"י ירושה דממילא אינו מחייבתו בראי' למ"ד קנין פי' לאו כקנין הגוף דמי והכי ס"ל לרבי כדתני' בפ"ח דב"ב (דף ק"ל) נכסי לך ואחריך לפ' וירד הא' ומכר ואכל הב' מוציא מיד הלוקח דברי רבי משום דקנין פי' דא' לאו כקנין הגוף דמי כדא' התם. והשתא מאי ק"ל לרבי משמואל הא בימיו הי' נוהג יובל וכיון דבאותו זמן לאו קטנות גרם לפטור קטן שא"ל קרקע יותר מגדול קטן לאו ב"ת הוא כיון דגדול כה"ג פטור מה"ת באותו זמן בכל גווני דפטור קטן מחמת שא"ל קרקע. ואפי' למאי דפי' הרמב"ם אההוא דאמר ר"ה התם מחלוקת ביובל ב' אבל ביובל א' ד"ה מביא וקורא דהאי יובל א' לקניית כל לוקח קאמ' דמודה ר"ל דקנין פי' כקנין הגוף דמי ביובל א' לקנייתו. ולפי"ז מ"ל בגדול אפי' בזמן שיובל נוהג דחי' בראיי' אע"פ שא"ל קרקע של ירושה ע"י של לקוח ומתנה וביובל א' דא"כ קטן אפי' באותו זמן קטנותו גרם לו וב"ח הוא. אפ"ה בקטן שא"ל קרקע בין בזמן שיובל נוהג בין בזמן שא"נ אין לחייבו מה"ט דקטנות וגור' לו. דל"ש ה"ט אלא היכא דהפטור לכשיגדיל חלף הלך לו בוודאי מאליו כגון קטן דב"ש שיוכל לרכוב ודב"ה שיוכל לאחוז דב"ח הוא אע"ג דגדול כה"ג שצריך למשענ' אחר חוץ מרגליו פטור וכן קטן שא"י להביא קרבן ראי' בי"ט הוא דפטור מה"ת ה"ל בכלל נו"נ דא"ק בי"ט ואפ"ה ב"ח הוא אע"ג דגדול כה"ג דל"ת בא' פטור למ"ד כולן תשלומין דא' וכדפי' במשנתינו דשאני כל הני דכשיגדיל חלפי כל הני פטורי בודאי מאליהם דלכשיגדיל ל"צ למשענת א' בודאי וכן ק"ר שלו כשיגדיל ויהי' חייב מה"ת חזי להקריב בא' אבל הא דאין לו קרקע אין הפטור חלף והלך לו לכשיגדיל מאליו דהא לכשיגדיל נמי אפשר שלא יהי' לו שום קרקע לא של קנין ולא של מתנה הילכך אין קטנותו גורם לו פטור זה דא"ל קרקע. ועוד א"ל איפכא כיון דמ"ל קטן שיש לו קרקע אפי' בקטנותו כגון של ירושה אא"ל במי שא"ל דקטנותו גרמה לו דלאו בר חיוב הוא. כיון דאין פטור זה דא"ל קרקע קבוע וקיימי אליו בקטנותו וכיון דגדול כה"ג דא"ל קרקע פטור קטן לאו ב"ח הוא ואכתי מאי ק"ל מהא דשמואל וכ"ש לפירש"י דפי' הא דיובל א' דר"ח לאו לקניית הלוקח קא' אלא יובל א' לתחילת ביאת ישראל לא"י קאמ' מאי פריך משמואל הא הוא הי' כמה יובלות לאחר ביאת ישראל לא"י וצ"ל דיש חילוק בין פטורי ראי' מחמת חסרון שבגופו כגון חרש וסומא דכיון בכה"ג גדול פטור קטן נמי לאו בר חינוך הוא לפטורי ראי' מחמת דבר א' שלא בגופו כגון מחמת שא"ל קרקע אע"ג דגדול לאו ב"ח הוא מה"ת קטן בר חינוך הוא דאלת"ה בטלת חינוך מרוב קטנים דרובן ככולם אין להם קרקע בקטנותם משא"כ פטורי מחמת חסרון שבגופו דלא שכיח כ"כ:

א"ל אביי ולטעמיך ת"ל חנה גופה. הרז"ה בפ"ק דר"ה כתב שמצא בס' מוגה א"ל אבוה פי' אביו של רבי שהוא רשב"ג השיב לו כן וכ"נ דאלו אביי לא הי' בדורו של רבי ולא הי' משיב על דבריו ואם גי' זו אמתי יש לדקדק קצת מהכא דנשים מר"פ בעזרה נמי פטורים דלא כהא דירושלמי מדקאמר חנה גופה מי לא מחייבא בשמח' ול"ק נמי בראי' מ"מ אין דברי הרז"ה מוכרחי' שמצינו בפ"ה דב"מ (דף עא) גבי הא דתניא רבי אימר גר צדק האמור לענין מכירה וגר תושב האמור לענין ריבית איני יודע מה היא שהשיב ר' נחמן ב"י על דברי רבי. ולפ"ז ל"ג א"ל אביי דהא לא היה בדורו של רבי אלא אמר אביי סתמא. ואם הגי' אמר אביי אמת אין מכאן ראי' דלא כהאי ירושל' מדלא נקט חנה גופה מי לא מחייבה בראיי' דאיידי דנקט אביי לעיל אקושי' דר"ז דלהכא דמחייבי אמו בשמח' ולא נקט בראיי' מטעמא דפי' פירקין נקט נמי הכא כן:

בחיגר שאין יכול להתפשט. פירש"י שאין סופו להתפשט עולמי' מפי' משמע דוקא בא"י להתפשט עולמית אפילו לאחר שיגדיל הוא דקא קשה לי' השתא גדול פטור קטן מבעי' אבל בסופו להתפשט אפילו לאחר שיגדיל ניחא דבהא א"ל אע"ג דגדול כה"ג פטור אפ"ה קטן חייב לחנכו שירגיל בקטנותו כדי לקיים לאחר שיתפשט וק"ל דמהא דמשני ל"צ בחיגר שיוכל להתפשט פירש"י שיוכל להתפשט קודם שיגדיל משמע דוקא בקודם שיגדיל הוא דא"ל דקטן חייב אע"ג דגדול כה"ג פטור אבל בא"י להתפש' כשהוא קטן אע"ג דלאח"ז כשיגדיל יתפשט פשיטא לן הואיל ויפט' כשיגדיל כשהוא קטן נמי פטור נמצא דברי רש"י סותרי' זא"ז. והתוס' פי' בחיגר שיוכל להתפשט מקמא גדלות וכ"נ עיקר והשתא למסקנא דאביי אפי' יוכל להתפשט קודם שיגדיל נמי פטור מכ"ש לאחר שיגדיל דפטור:

ל"צ בחיגר שיוכל להתפשט. ק"ל תפשוט ממתני' דא' ב"ה דקטן שא"י לאחוז פטור ודלא כב"ש דא' ביכול לרכוב חיי' ומייתי תלמודא למילתא שנא' שלש רגלים פי' וכיון דגדול שא"י לעלות ברגליו פטור מה"ת קטן לאו ב"ח הוא והא קטן דב"ש שא"י עדיין לאחוז דמי לחיגר שיוכל להתפשט ולסומא שיוכל להתפקח דקטן זה ג"כ סופו להלך ברגליו ואס"ד דבקטן בתר סופו אזלינן ביכול להתפשט ולהתפקח וחייב אע"ג דבגדול כה"ג פטור דבזה חומר בקטן מבגדול מאי ראי' מביאין ב"ה מרגלי' שנא' גבי גדול למעוטי קטן כזה הואיל וקטן כה"ג פטור הא סופו של זה נמי לילך ברגליו וב"ח הוא כהני דבעיין. וי"ל דל"ד קטן שא"י לאחוז לחיגר וסומא שיכולין להתפשט ולהתפק' משו' דהני זימנין דא"י להתפשט ולהתפקח עד סמוך לגדלותן ולא יספיק הזמן הנשאר עד שיגדילו ויתחייבו מה"ת כשיעור שיהיו מחונכין ורגילים במצות ר"פ ואפי' אם יתרפאו זמן ארוך קודם גדלותן עד שעדיין נשאר חינוך אפ"ה א"ל דלא פלוג אבל בקטן שא"י לאחוז הא ודאי אפי' המאחר לאחוז הא בודאי אכתי נשאר כשיעור חינוך משעה שיוכל לאחוז עד שיגדיל אפי' למאחר לפיכך פטרו ב"ה כל זמן שא"י לאחוז משום שנא' רגלי' וכיון דגדול בכה"ג פטור קטן נמי לאו ב"ח הוא וכש"כ:

הראי' ב' כסף. בפי"ג דמנחות (דף קז) תנן הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה עגל יביא הוא ונסכיו בה' סלעי' איל מביא הוא ונסכיו בב' סלעי' כבש הוא ונסכיו בסלע. והקשה התוס' שם והא משמע רפ"ה דזבחי' (דף מח) דחטאת בת דנקא פי' מעה כסף שתות דינר ובריש חגיגה אמר (דף י"א) דחגיגה מעה כסף ושה של פדיון פטר חמור אמר בפ"ק דבכורות פטרוזה בת דנקא. וי"ל דודאי מה"ת יכול להביא אפי' בפרוטה כדאמר בפ"ב דכריתות (דף כח) שלא נתנה הקורה קצבה במחוסרי כפרה שמא יוזלו טלאים ואין להם תקנה לאכול בקדשי' ושמא עין יפה בסלע עין רעה בדנקא ואם יוזלו טלאי' אפי' בפחות אם הוא טוב ומובחר ואיני יודע למה הביאו להא דשה דפדיון פ"ח דבדנקא דאין לו ענין להא קצבה דקדשי' מיהו רש"י פי' התם כבש יביא הוא ונסכי' בסלע כך נתפרש דינו בתורה שבע"פ משמע דס"ל דה"ל בכלל שיעורי' הל"מ דא' בכמה דוכתא וראייה התוס' מהא דל"נ תורה קיצבה במחוסרי כפרה נ"ל דאינו ראייה דהתם השיעור בדווקא ואפי' יוזלו טלאים בעולם א"א לו להביא בפחות מגזה"כ ואין לו תקנה אבל הני שיעורי דשור במנה וכן כולן אינו אלא היכא דאפשר למצוא טובים ביוקר ופחותים בזול דחיי' ליקח בשיעור הזה אבל אם הוזלו בהמות בעולם ואפילו היפה ומובחר אין דמיו מגיעי' לשיעור הזה יקח כמה שהן ועוד דבמח"כ השיעור מעכב אפילו בדיעבד אבל הני שיעורי אפילו אפשר לו ליקח בשיעורן ולקח בפחות יצא בדיעבד ובע"כ לפירש"י צ"ל כן דהא כל הני שיעורי דיבא הוא ונסכי' בכך וכך קצוב הוא בין בקרבן שטעונים נסכים שיעורן כן עם הנסכים בין שאין טעון נסכים צריך ליקח הקרבן לחוד בדמי' הקצובים לו כמו שהוכיחו התוס' התם וכיון שכן איל בכסף שקלים דכתב רחמנא גבי אשם מעילות ל"ל דהא אע"ג דאין אשם טעון נסכים מ"מ כל איל אפי' בלא נסכים דמיו קצובין בהכי. אלא ודאי כדפי' דנ"מ בשהוזלו או בדעבד גם בהא דחטאת בת דנקא לק"מ דמיירי בהוזלו א"נ בדעבד והיינו דאמ' התם דאילו חטאת בת דנקא בהוזלו או בדעבד ואשם בב' סלעים אפי' בכה"ג מ"מ אין להביא ראי' דכל הני שיעורי' דמתני' הוי מה"ת דאל"כ מנלן דאיל אשם בכסף שקלים אפי' בדעבד מעכב דילמא אינו לכתחילה דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב בעינן שנה כדאמ' בפ"ג דמנחות (דף י"ט) משום דאיל בשתים דתנן גבי סתם קרבנות הוי מה"ת מהשתא בע"כ איל בכסף שקלים דכ"ר גבי אשם אפי' בדעבד מעכב דאי לכתחילה ת"ל דבכל קרבנות צ"ל איל בשתים. ולפ"ז ל"ל הא דפי' דבהוזלו בשאר אילים אפי' לכתחילה מביא בפחות דאכתי מנלן דבאיל אשם מעכב אפי' בדעבד דילמא אינו אלא לכתחילה. והא דכתב רחמנא כסף שקלים גבי איל אשם נ"מ דבהוזלו דבשאר אילים מביא לכתחילה בפחו' משא"כ באיל אשם אלא ע"כ בשאר אילים אפי' הוזלו אין מביא לכתחילה בפחות ובע"ב הא דכתב רחמנא כסף שקלי' גבי איל אשם אינו אלא לעכב דאין זה ראיי' דאפ"ת דכל הני שיעור הלכה למשה מסיני הן לכתחיל' אפ"ה יש לומר כסף שקלים דאיל אשם אינו אלא לכתחילה ואפ"ה צריך קרא לע"ע בעשה דאי מהלכה למשה מסיני א"ע בעשה וכה"ג מצינו בפ"ד דנזי' (דף כ"ה) ובע"כ הא דכסף שקלים מעכב באיל אשם לאו מה"ט דפי' אלא מט"א הוא אלא שאכתי יש לה"ר מהאי דפ"ב דכריתות דמ"מ לא נתנה תורה קצבה במח"כ דכל הני שיעורו מה"ת הן מהל"מ דאי מה"ת בכל דהו סגי אכתי תקשה נהי דל"נ תורה קצבה במח"כ דומי' דאיל אשם אפי' בדעבד מה"ט דמפרש שמא יוזלו וא"ל תקנה מ"מ לכתחילה בדאפשר ה"ל ליתן קצבה דנקוט מיהו פלגא בידך אלא ש"מ דלכתחילה בלא"ה בכל הקרבנות הקצבה מה"ת לכל מין ומין מיהו ראי' זו יש לדחות דודאי הא דקאמ' מ"מ ל"נ תורה קצבה במחוסר כפורים ה"ק כיון דמצינו קצבה באיל אשם ה"ה דה"ל ליתן קצבה במחוסר כפורים דומיא דאיל אשם וכיון דא"א ליתן קצבה זו במחוסר כפורים לגמרי דומיא דאיל אשם אפי' בדעבד משום שמא יוזלו אפי' לכתחילה ל"נ קצבה כיון דל"ד לגמרי לאיל אשם ואפי' לבדעבד. מיהו אכתי יש להביא ראייה קצת דכל הני קצבה דמתני' הל"מ הן דאי אינן אלא מדרבנן כדי שיבא מן המובחר תקשה אמאי קרבן שא"צ נסכי' צריך דמי שווי' כקצבה זו דמתני' וגם קרבן שצריך נסכים סגי לי' עם נסכים בקצבה זו נמצא דמי גוף הקרבן פחות מקצבה זו. וע"ק מ"ט ל"נ חכמי' נמי קצבה לשעירי קרבן דלא תנינן קצבה אלא בשור ועגל וכבש ואיל ואלו שעיר ל"ק אלא ודאי הל"מ הוא וגזי' מלך היא והלכת בלא טעמא הוי מ"מ א"ר מוכרח' מ"מ האי דראי' וחגיגה דבמעה או בשתי' ודאי קשה לפי' רש"י דאפ"ת דהאי שיעורי הוא בלא נסכים מ"מ הדבר ברור דאין בדמי נסכים למלאות ג' מדמי מעה או ב' אפי' עד סלע שהוא הפחות שבשעורי' דמתני' אבל ולפי' התוס' דכל הני שיעורין אינן אלא מדרבנן ניחא דבחגיגה וראי' הקילו כיון דרמי חיובייהו על הכל ואין יד הכל משגת לדמי הני שיעורי דמתני' מש"ה הקילו:

ונ"ל דלק"מ דע"כ חגיגה וראייה באין בשותפות ואע"ג דדבר שבחובה הן מ"ד אפסח שהוא חובה וכל בני חבור' מביאין פסח א' בשותפות כדכתוב בקרא והשתא דודאי קרבן ראי' וחגיגה צריכן בהני שיעורי דתנינן כבש הוא ונסכים בסלע וכן כולן וזה מה"ת מיהו אם נשתתפו רבי' אקרבן ראי' וחגיגה אפי' אינו מגיע מדמיו לכל א' וא' על חלקו אלא שוה פרוטה סגי לי' בהכא מה"ת ומדרבנן שלא יתן כל אחד בדמיו פחות ממעה כסף ויש לי לה"ר דעולת ראיי' באו בשותפות דבפ"י דמנחו' (דף צ"ג) אמ' קרבנו א' יתירא לרבנן לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה פי' אם שותפין מביאין קרבן א' כולן סומכין עליו לר"י ל"ל כל בעל חוברין לסמיכה ופי' רש"י ותוס' דלר"י א' סומך ע"י כולן ואי עולת ראי' אינו בא בשותפות אמאי לר"י אז סומך על קרבן שותפות לא יהא בסמיכה כל עיקר דהא תנן התם הסומא אינו סומך ואיכא מ"ד דה"ט דיליף סמיכה סמיכה מעולת ראייה וסומא אינו בראי' וכמש"ל ואי ע"ר אינו בשותפות א"כ נילף מעולת ראיי' דקרבן שותפין אינו בסמיכה וכדיליף לה בסומא ואפי' לרבנן מנ"ל דקרא יתרא לדכל בעלי חוברין אתי דכולן סומכין דילמא לא רבי אלא לשיהא א' סומך ע"י כולן דאי לא קרא ה"א נילף מע"ר וקרבן שותפות ליתא בסמיכה כל עיקר ואפי' א' נמי א"צ לסמוך אלא ודאי עולת ראייה בא בשותפות וממילא בלא קרא יתירא מסברא א' סומך ע"י כולן ויתורא דקרא לרבנן בע"פ לשיהא כולן סומכין הוא דאתי וכיון דעול' ראי' בא בשותפות ממילא ה"ה לחגיגה דלכל מילי כהדדי נינהו וכדפי' לעיל וכמדומה לי שהדבר מוכרע מעצמו דעולת ראייה וחגיגה באין בשותפות שהרי אין באין אלא מן הבהמה כדאמר לקמן והאיך יתכן שבמעה יקנה בהמה שלימה לקרבן:

מיהו הא דקשיא להו להתוס' על הני שיעורי דמתני' מהא דהראי' וחגיגה מעה כסף ב' כסף בלא"ה לק"מ דבע"כ צ"ל דהא דאין לה שיעור מה"ת הכי גמירא לה מסיני דהא בפ"ק דקדושין (דף יז) קא' ר"מ כמה מעניקין ה' סלעים מכל מין ויליף בגז"ש דריקם ריקם מבכור ופריך ונילף ריקם ריקם מעולת ראייה ומשני א"ק אשר ברכך. והקשה התוס' דנילף עולת ראי' בגז"ש זו מבכור לה' סלעים ותי' דעולת ראי' גמרא גמירא לי' ובע"כ צ"ל כן שהרי גז"ש זו מקובלת היא לכ"ע דבפ"ק דבכורות (דף נ"א) נ"ל מהא גז"ש דמת הבן לאחר ל' יום אע"פ שלא נתן יתן דמה עולת ראייה יורשים חייבין אף בכור כן וא"כ נילף נמי איפכא עולת ראי' מבכור לה' סלעים אלא ודאי הלכתא גמירא לה דאין שיעור לעולת ראי' וא"כ אפ"ת דהני שיעורו דמתני' הל"מ הן וכדברי רש"י אפ"ה עולת ראי' יצא מכללן וכדפי' וא"ל דחגיגה נמי מהל"מ אתיא לכ"ש כמו עולת ראי':

ועוד מצינו בעצרת וכו'. והא דלא מייתי מכל המוספין שיש בהן עולות ואין בהן שלמים כלל דש"ה דכיון דלא קרבו שלמים כל עיקר אין זה מוכיח על היכא דקרב עולות ושלמים כמו ראי' וחגיגה שמוטל חוב על יחידים ברגל שיהא עולות עדיפא משלמים אבל מעצרת מייתי שפיר דתרווייהו קרבי ורבי בעולות יותר מבשלמים:

אדרבה חגיגה עדיפא דאית בי' ב' אכילות. נ"ל דהאי עדיפא לאו דוקא לומר שיהא עדיפא מראי' מה"ט אלא עדיפ' ושקולה כראי' דה"ט דכליל דראי' (ובאכילת) ]וב' אכילת צ"ל] דחגיג' שקולין הן ושוין הן לב"ה וליכא חומר בהאי מבאידך ואיידי דנקט אליבא דב"ש לישנא דראי' עדיפא שכולה כליל דהוי דוקא דמש"ה אמרי הראי' ב' כסף וחגיגה בפחות. סיים נמי ונקט אדב"ה אדרבה חגיגה עדיפא ול"ד. אבל אין לומר דלב"ה חגיגה עדיפא מדאי' ממש קאמ' מה"ט דב' אכילות א"כ ה"ל לב"ה למיהב טעמא דחגיגה ב' כסף משום דאית בי' ב' אכילת כדיהבי ב"ש טעמ' לראי' ב' כסף משום דכליל. ועוד דבפ"ז דפסחי' (דף עו) תניא ועשית עולתיך הבשר והדם ר' יהושע אומר אם אין בשר אין דם ד' אליעזר אומר דם אע"פ שאין בשר שנאמ' ודם זבחיך ישפך וא' ור"י הא כתי' ודם זבחיך ישפך. א"ל הא כת' גבי' והבשר תאכל והני תרתי קראי ל"ל חד בעולה וחד בשלמים וצריכא דאי כ"ר בעולה ה"א עולה חמירא שכן כליל ואי כתב רחמנא בשלמי' ה"א אדרבה שלמי' חמירא דאית בי' ב' אכילת וכו'. והשתא לר"א דס"ל עולה חמירא משלמי' מה"ט דכליל ס"ל כב"ש אבל ר"י דמצריך ב' קראי לאם אין בשר אין דם חדא בעולה וחדא בשלמי'. כמאן ס"ל אי כב"ש דעדיפא לי' ה"ט דכליל מטעמא דב' אכילות קרא דעולה ל"ל נילף בק"ו משלמי'. ואי כב"ה ס"ל דעדיפ' לה"ט דב' אכילות מטעמ' דכליל קרא דשלמי' ל"ל הא אתיא בק"ו מעולה אלא ע"כ לב"ה שקולין הן טעמא דכליל וב' אכילות מש"ה איצטריך לי' תרי קראי חדא לעולה וחדא לשלמים לענין אם אין בשר אין דם מיהו ק"ל אה"ט דב"ה דחגיגה עדיפא מראי' דכליל היא הואיל ויש בהם ב' אכילות. הא בפ"ק דזבחים (דף יב) דר"ל דעולה פסולה שלא לשמה מק"ו מפסח וחטאת שאינן כליל נימא הני עדיפי דיש בהן ב' אכילות. אלא בהא י"ל דא"ל שלמי' יוכיחו שיש בהן ב' אכילות וכשיר' שלא לשמה. מיהו בפ"ק דזבחים ובהרבה מקומות נקט לה חומר דעולה מפני שהיא כליל ול"א אדרבה שאר קדשי' עדיפי שיש בהן ב' אכילות. ובפ"י דזבחים (דף פט) תנן איברי עולה קודמי' לאימורי חטאת מפני שהו' כליל לאישים אע"פ שחטאת מן הנאכלין ומ"ש הכא בשמעתי' וגבי אם אין בשר אין דם אמ' הא דב' אכילות עדיפתא היא. ושמא י"ל דודאי לענין דברי' השייכין לעיקר העבודה של גבוה ולא נוגעי' לענין אכילות אדם לכ"ע עולה עדיפא מפני שכליל לגבוה אבל בהא דאם אין בשר אין דם דהגורם הוא בשר הנאכל י"ל דב' אכילות עדין מכליל וכן מההיא דשמעתין דמיירי לענין יוקרא וזולא דהאי יוקר איכא חשיבת בבשר יותר מן הזול ואפי' למאי דפי' לעיל דהא דמעה כסף ב' כסף מיירי ברבי' המשתתפי' בבהמה א' של ראי' וחגיגה מ"מ אם נתן מעות יותר מגיע לחלקו חלק גדול ומובחר יותר בהא ס"ל דב' אכילות עדיפא. וה"נ י"ל כן בהאי דפ"ג דמכות דקא' נמי רבא אדרבה ב' אבילות עדיפא וכמ"ש שם בחי':

מ"ש חגיגה דישנה לפני הדיבור דכת' ויזבחו זבחים שלמים. פירש"י לקמן אותן שלמי' שהקריבו הבכורות אע"פ שלא ברגל הקריבו חגיגה נקראו שבהן נתקיי' ויחוגו לי במדבר שנאמר להן במצרים והא דלא מפרש שהי' חגיגה ממש דברגל הקריבו אותן שלמים דהא בפ"ט דשבת [דף פו] אמ' דבה' בסיון בנה מזבח והקריב עליו אותן קרבנות וכדפי' רש"י בשמעתין ואמרי' התם לרבנן בששה בסיון נתנה תורה ואייר וסיון דהאי שתא מיליו' מליוהו נמצא חג השבועות דהאי שתא הו' בה' בסיון וכדתני' רב שמעיה בפ"ק דר"ה שניה' מלאי ב"ה והשתא י"ל דהעולת ושלמים שהקריבו בו ביום הי' עולת ראי' ושלמי חגיגה ממש. דאי אפשר לומר כן דבע"כ עדיין לא נצטוו על הרגלי' תדע דהא בנו מזבח בו ביום כדכתי' והא אפי' בנין בה"מ קי"ל דאין דוחה י"ט:

מ"מ ק"ל ל"ל לאתויי מהאי קרא דחגיגה ישנו לפני הדיבור ת"ל דהא בפסח מצרי' כת' והי' הזה לכם לזכרון וחגותם אותם חג לה' לדורותיכם חוקת עולם תחגו'. וי"ל אע"ג דהאי קרא נא' להם בפסח מצרים לא נצטווה באותו י"ט על החגיגה אלא אלדורותיכם לחוד קאי האי וחגותם ולא לאותו שעה כמו שנא' שם אכילת מצה כל ז' ופסח מצרי' אין חימוצו נוהג אלא יום א' בלבד כדאמר בפ"ב דפסחים (דף כח) ובפ"ט שם. והאי קרא דבפ' קדש דכתי' ז' ימים תאבל מצות וביום הז' חג לה' האי נמי אלדורות קאי דומיא דז"י מצות דקרא ול"ד לחג הסוכות דכתי' בפ' אמור לדורותיכם בחדש הזה תחוגו אותו הא כתי' לעיל מיניה תחוגו את חג ה' ז' ימים סתמא דמשמע מיד ולדורות מיהו ק"ל הא בפי"ד דזבחים (דן קט) פליגי אמוראי אי הקריבו בני נח שלמי' או לא ובירושלמי פ"ק דמגילה פריך מהאי קרא דויזבחו זבחי שלמים ומשני שלמים בגופן בלא הפשט ונתוח פי' לעולם עולות הוי והא דקרא להו שלמים מפני שהקריבן כשהן שלימי' בלי הפשט ונתוח והשתא תקשה מדב"ה דס"ל שלמי' ישנו לפני הדיבור ש"מ דס"ל דהני שלמים ממש הי' וי"ל דהירושלמי ל"ל טעמא דב"ה דחגיגה ישנו לפני הדיבור תדע דבירושלמי דמכילתן אר"י ב"ח דב"ש ילפי מעצרת וב"ה מן נשיאים וה"ט דלפני הדיבור ליתא שם וריב"ח הוא דא' התם בירושלמי לא הקריבו ב"נ שלמי'. מיהו להגמ' דילן דקא' שהחגיג' ישנו לפני הדיבור לק"מ למ"ד לא הקריבו ב"נ שלמים משום דע"י קרבנות אלו נכנסו לברית ויצאו מכלל ב"נ ועי"ז נכנסו לקדושת ישראל דהא מהא נפקא לן רפ"ב דכריתות (דף ח) לגר המתגייר דכתי' ככם כגר מה אבותיכם לא נכנסו בברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמי' דכתיב ויזבחו זבחי שלמים אף גר כן. ואמרי התם ככם כגר מה אבותיכם עולה ושלמים אף הגר כן. והאי דמשמע בשמעתין דלכ"ע שלמי חגיגה הוי והתם אמר' דע"י שלמים הללו נכנסו לברית הא פי' התוס' התם אויעלו עולת דאמר הכא עולת תמיד או ראי' הוי י"ל שהקריבו עולות הרבה ה"נ י"ל שהקריבו שלמים הרבה ובהכי א"ש דלא פריך שם בפי"ג דזבחים למ"ד לא הקריבו ב"נ שלמי' מהאי קרא דויזבחו שלמים אע"ג דפריך עלי' מכמה קראי משום דע"י קרבנות הללו יצאו מכלל ב"נ. מיהו ק"ל דא התם למ"ד יתרו קודם מ"ת בא הא כתי' ויקח עולה וזבחים בע"כ ס"ל שלמים הקריבו ב"נ ואמאי אע"ג קודם מ"ת בא שמא לא בא עד לאחר שנכנסו לברית ע"י עולות ושלמים הללו שהי' ביום ה' בסיון כדא' בפ"ט דשבת וכדפירש"י בשמעתין והתורה לא נתנה עד יום ו' או ז' בסיון כדא' התם. ואי משים דכתי' ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ואי לא בא עד ה' בסיון למחרתו יום ו' לא הי' לו פנאי לשפוט מפני מ"ת ואפי למחרת בז' נתנה תורה הא לכ"ע בשבת נתנה תורה כדא' התם והא התם אמר דבו' לא הי' למשה פנאי לעלות להר מפצי טורח שבת כ"ש שלא היה לו פנאי לשפוט הא פי' רש"י בפי' התורה שהאי ממחרת וישב לשפוט לא קאי אדלעיל מיני' אלא האי ממחרת היינו מחרת יוה"כ והיא מחרת ירידתו מן ההר שירד ביוה"כ:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף