חתם סופר/שבת/קנ/א

חתם סופר שבת קנ א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לא ישכור אדם פועלים בשבת. פירש"י דכתיב ממצוא חפצך. ונ"ל דישעיה הנביא מדאורייתא קאסר לי' וכדפי' רמב"ן פ' אמור דהיינו מ"ע דתשבות דכתיב בשבת שלא יהי' יום השבת כיום החול להמציא לו חפציו ולשכור פועלו ולחשוב חשבנותיו ולשאת משא על כתפו בלי הוצאה מרשות לרשות כל אלו אין בהם סקילה ויש בהם מ"ע דתשבות דאורייתא. ואמנם ל"ט מלאכת המשכן שיש בהם סקילה וכרת רובם אין בהם עבודה רבה כהדלקת הנר ותלישת פרי מן האילן וכדומה אי לאו מלאכה ומלאכתו שבתורה לא הי' מקום לאוסרם בכלל תשבות אבל השתא דכתיב מלאכה ומלאכתו ונאסרו אזי ממילא המה ג"כ בכלל עשה דתשבות. וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות. והנה אמת נכון הדבר דממצוא חפצך דאורי' היא. וע' היטב דברי הגאון עבודת הגרשוני מה שכ' בתשו' חו"י סי' מ"ט ומה שהשיב עליו הגאון חו"י סי' נ"ג. והנה דעת חו"י דודבר דבר דדברי נביא קאי אמצוא חפצך לשכור פועלים וכדומה עבודת עובדא דחול בהא אסור הדבור מדאוריי' לומר לגוי לשכור לו פועלים אותו הדיבור בעצמו אסור אבל לומר לגוי להדליק לו נר וכדומה אע"ג דהמלאכה עצמה חמורה בסקילה מ"מ האמירה לנכרי בזה איננו בכלל ודבר דבר דאורייתא אלא מדרבנן אמירה לנכרי שבות ע"ש. ודבריו מוכרחים ע"ש. והיינו דפריך ש"ס דשמעתין אמירה לנכרי שבות ופירש"י אין אומרים לו כבה. פי' אפי' נימא דמתני' אתי' כר' יהודה דכיבוי מלאכה דאוריי' הא אמירה לשכור פועלים נמי איסור דאוריי' עיין חו"י הנ"ל. ודברי תוס' לעיל קכ"א ע"א ד"ה אין אומרים וכו' אינם מובנים:

ובספר תשו' פני יהושע חי"ד סי' ג' הקשה לרש"י ורוב הפוסקים דס"ל בב"מ ע"ב ע"ב יש שליחות לנכרי להחמיר א"כ לאיזה צורך אסרו אמירה לנכרי תיפוק לי' משום שלוחו כמותו. ולענין שבת יפה כתב בית מאיר סי' ד' דלענין למען ינוח לא שייך שלוחו כמותו כיון דגופו של ישראל נייח. ואפי' במצוה דיש שליח לא אמרינן במצוה שבגוף שיהי' שלוחו כמותו להניח תפלין וליטול לולב. ומכ"ש הכא שלא יהי' עבודת אברי השליח כאברי המשלח ופשוט אלא שחזר בו ממ"ש רש"י לקמן ר"פ מי שהחשיך דפריך ש"ס אמאי שרו לי' רבנן למיתב כיסו לנכרי ופירש"י הא הוה שלוחו. ובאמת אי משום הא לק"מ אין כוונת רש"י שיהי' מטעם שלוחו כמותו אלא דחכמים אסרו כל המלאכה שעשה גוי על דעת ישראל אבל לא משום דבעלמא שלוחו כמותו לחומרא אלא דבשבת גזרו חכמים על מלאכת גוי לדעת ישראל ועיין לשון רש"י לעיל קכ"א ע"א ד"ה כבה הא דלא אמרינן לי' וכו' וע"ש קכ"ב ע"א תוס' ד"ה ואם בשביל ישראל וכו' ע"ש. נמצא משבת לק"מ. אך מש"ס פרק הפועלים גבי סרוס דאיבעיא להו אי בשארי איסורים אמרינן אמירה לנכרי שבות או לא התם קשה תיפוק לי' משום שליחות נכרי. והגאונים הנ"ל שקלי וטרו אי שליח לדבר עבירה תלי' בבר חיובא או באי בעי עביד עיין בדבריהם וגרם להם זה שהם פירשו מאי דאמרינן התם בריבית לחומרא פי' יש שליחות לנכרי להחמיר וכן הוא בלשון ש"ע י"ד סי' קס"ט וחשבו הם שפירושו שחז"ל נתנו דין שליחות לגוי בכל התורה להחמיר. וזה ליתא אלא הפי' הוא חומרא בעלמא החמירו בריבית בגוי העושה על דעת ישראל וכדרך שעשו בשבת. ולא שיהי' ידו כיד ישראל מדינא וכן מבואר שם בנימוקי יוסף במ"ש בשם רבנו יצחק הזקן ע"ש. ובש"מ נמי דמייתי ראי' לרש"י דאזלינן לחומרא מתוספתא דאוסר ע"י גוי משום מראית העין. והרמב"ן ורשב"א וריטב"א הקשו התם על הרמב"ם דפסק דיוצא בדיינים כריבית קצוצה והקשו הא אינו אלא חומרא דרבנן ואי ס"ד ס"ל שעשו חז"ל בכל התורה יד גוי השליח כיד ישראל המשלח א"כ שוב שפיר י"ל דאע"ג דדין שליחות גופי' הוא מדרבנן מ"מ ה"ל ריבית קצוצה וכן תי' גדולי תרומה שיטת הרמב"ם. אע"כ הרמב"ן ורשב"א וריטב"א וה"ה כולהי ס"ל דלא בכל מקום עשו יד הנכרי השליח כיד ישראל המשלח אלא התם החמירו והוה אבק ריבית ומשו"ה הקשו אהרמב"ם. ומ"מ הרמב"ם גופא דמחשב לי' ריבית קצוצה לא משום דס"ל דשליחות לנכרי בכל התורה להחמיר אלא כמ"ש הכ"מ ולח"מ שם ובחידושי ביארתי בעה"י שם אבל לכ"ע אין שליחות לנכרי רק בשבת וריבית החמירו:

ונחזור לדברי הגאון חו"י הנ"ל שמסופק אי שרי אמירה לאמירה לנכרי אחר. וכ' תוס' שבת ריש הל' שבת בכלל גדול שלו ע"ש. והנה לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר ואחר לאחר לשכור פועלים וכדומה אין ספק שאסור שהרי האמירה של ישראל משכירת פועלים היא בכלל ודבר דבר ואסור לומר דבר זה בשבת. כי קא מיבעי לן בלהדליק לו נר שאינו בכלל ודבר דבר רק חכמים אמרי אמירה לנכרי שבות יש להסתפק אם אסרו אמירה לאמירה. ואכתי אני אומר מה יועיל אמירה לזה שיאמר לזה אפי' למאה הלא עכ"פ האחרון עושה על דעת ישראל ואסור אפי' עושה ממילא אפי' קוצץ לו שכרו וקובע מלאכתו בשבת דוקא. אך הספק הוא אמירה לאמירה להדליק לו נר למחר בהא איכא לספוקי ולא איפשטא:

הלכה כריב"ק. הקשה רשב"א תיפוק לי' הלכה כסתם משנה. ופשוט דלפי מ"ש תוס' ד"ה מה לי הוא לק"מ דממתני' ה"א כקושי' תוס' דמה שתירצו בפשיטות דבעצמו נמי אסור היינו מדשמואל לקמן וכמ"ש תוס' ד"ה אבל מחשך וכו' אבל לר' יוחנן לא פשיטא לי' כולי האי משו"ה קמ"ל :

ולא יראה בך ערות דבר. צל"ע מה ענין זה לכאן הא ערות דבר דבוק הוא וקאי דבר אערוה ולא אדברי תורה. ולכאורה יש ללמוד ממנו דאפי' בדבור של ערוה כגון קול באשה נמי לא יעסוק בתורה כנגדה אבל בהרהור של ערוה מותר לעסוק בתורה אבל בין דיבור של תורה והרהור של תורה אין לחלק וצ"ע. ואולי עשו חז"ל ערות דבר כמו ערוה ודבר כמו בשלהי מס' גיטין אלא התם דרשינן ערוה או דבר שהקדיחה תבשילו והכא דרשינן ערוה ודבר של תורה בהדדי לא יראה ומינה עם הרהור תורה יראה ועדיין צ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף