חתם סופר/שבת/קכז/ב

חתם סופר שבת קכז ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשה באדם אחד וכו' עיין תשו' רמ"ע מפאנו סי' ס"ג שכ' בשם שאילתות דאותו בעה"ב הי' ר"א בן הורקנוס והשכיר היה ר"ע כשהי' עם הארץ וכ' מזה יש להבין שגם כשהי' ע"ה הי' בעל מדות טובות שדן לזכות כל כך את בעה"ב. ומוסיף אני שמזה יש ללמוד שאפי' ע"ה בעל מדות טובות שונא חכמים שהרי ר"ע אמר ס"פ אלו עוברין כשהייתי ע"ה וכו'. והקשה שם באותה תשובה מה הועיל שהקדיש לבדק הבית הא קיי"ל דמוציא מיד הגזבר רק מוסיף דינר ופודה הנכסים עיין שם. ולע"ד לק"מ דודאי לא הקדיש כל נכסיו דהא ר"א הנ"ל ס"ל שלהי עירוכין כ"ח ע"א דאסור להקדיש כל נכסיו ואם עבר והקדישן אינו קדוש אע"כ לא הקדיש אלא אותן שלא היה מושכרים ביד אחרים שמאותן בלאה"נ לא יהנה הורקנוס בנו עד שתכלה זמן שכירתן ואולי אז יעסוק בתורה ואי לא עוד יקדישם ועכ"פ עתה לא הקדיש הכל. וממילא אין השכיר גובה מההקדש כיון דאיכא בני חורין אחרי ככלות זמן שכירתן. ולפ"ז הי' צריך לכל אלו האמתלאות ובתשו' מהר"ש הלוי סי' כ"ג נתקשה בזה:

תן לי שכרי. בתשו' ר"ש הלוי חח"מ סי' כ"ג הנ"ל הקשה לר"ת דשכר שכיר צריך למכור פרקמטי' בזול א"כ מאי התנצלות בפרקמטי'. ודבריו תמוהים תיקשי לי' בפשיטות אמאי לא א"ל תן לי אותה פרקמטי' אע"כ היינו בהמה וכרים וכסתות שתבע ממנו וזה הי' פרקמטי' שלו:

התירו לי כל נדרי. יל"ד מאי כל נדרי וי"ל דלפמ"ש לעיל שזה היה ר"א הגדול ואיהו ס"ל בעירוכין כ"ג ע"א דאין שאלה בהקדש א"כ איך התירו לו נדרו. ולכאורה יש ראיה מכאן לדעת הסוברים דבחרטה אין שאלה אבל בפתח יש שאלה אבל להחולקים קשה. ונ"ל דנדר איזה נדרים בב"א כגון קונם בשר ויין עלי וכן נכסי הקדש. וכיון שיש שאלה על בשר ויין יש שאלה להקדש דנדר שהותר מקצתו הותר כלו. והיינו ואגב הותר נדר הקדש ג"כ:

בב"י יו"ד סוף סי' ק"ס מייתי שיטת הר"א דבשכר שכיר ליכא משום ריבית ונחלק עליו ע"ש. ויש להביא ראיה מהאי עובדא דאל"כ איך יהיב לו משא ג' חמורים וכו' ע"ש בש"ע סי' ק"ס סעיף ד':

מעשה בחסיד אחד. פירש"י ר"י בר אלעאי וכו' ובברכות ר"פ מי שמת שהקניטתו אשתו לא פי' כן וכ' בה"ז בתמורה בשם הגאון מו"ה העשיל ז"ל דהכא אתי למימר דעכ"פ ריב"ב לא הוה דאיהו ס"ל פ' הי' קורא בעל קרי מותר בד"ת ע"ש ועיין מס' ר"ה ט"ז ע"א תוס' סוף ד"ה בפסח וכו':

כיון דחזיא לכהן שפיר דמי. עיין מ"ש תוס' ולעיל מ"ו ע"ב ד"ה מי יימר דמיזדקק לה בעל וכו' ואמנם שם מ"ז ע"א כתב הר"ן דלא כהתוס' אלא כל דלא חזי לבעליו הוה מוקצה לכל ועיין מג"א סוף סי' ש"ח. וצ"ל דס"ל להר"ן כרשב"א דשמעתין שאני תרומה לכהן דלא חזיא אלא לכהן משא"כ מאי דחזיא לי' כגון דמאי לא בעי למיהב לעניים אלא יעכבנו לעצמו ויתקננו ומש"ה הוצרך לומר הואיל אי בעי מפקר נכסיו וכן בנדר לא בעי למיהב לאחרינא ואי לאו דמזדקק ליה חכם בשבת או ג' הדיוטות הי' משמרו עד אחר שבת ועיין כל זה בפרי מגדים שם ובשער המלך הל' לולב. והנה פ' לולב הגזול באתרוג של מעשר שני ס"ל לרש"י דלא אמרינן הואיל ואי בעי פדי לי' משום דאין פודין קדשים ביו"ט. ועיין כפות תמרים שם ובשער המלך דא"כ איך שייך הואיל אי בעי מפקיר נכסים בשבת ויו"ט הא ה"ל כקנין. ולפע"ד בפ' ב' דביצה מקנה קמחו לאחרים כ' הר"ן הואיל ולא בעי קנין סודר אלא במשיכה בעלמא לא הוה קנין. והמרדכי שם ומייתי לי' ב"י שם כ' דעל כל פנים במקום מצות עונג שבת שרי קנין קל כי האי גוני. ועי' מג"א סי' ש"ז בזה והשתא לפ"ז י"ל לפדות המעשר הוה כקנין סודר ואסור אפי' במקום מצוה משא"כ להפקיר נכסים שרי במקום מצוה וה"נ משום אורחים וביטול בהמ"ד שרי להפקיר ממש וממילא אמרינן הואיל. ולפ"ז הך שיטה ס"ל כתי' רשב"א הנ"ל דא"א בלי הפקר או הואיל. דלהתוס' בלאה"נ שרי לפנות משום דחזיא לעניים א"כ איך קאמר ש"ס לרוחא דמילתא הואיל הרי אסור להפקיר בשבת כיון שאינו צריך למצוה דהרי בלא הפקר נמי שרי הואיל וחזי לעניים אחרים אע"כ כרשב"א ס"ל. וממילא מיושב נמי קושי' תוס' ד"ה כיון וכו' שהקשו גבי בגדי עניים לעשירים נמי נימא הואיל. די"ל כיון דהתם ליכא מצוה לא נימא הואיל דאסור להפקיר בשבת:

ואמר ר"ה תנא ב"ש אומרים וכו' בפ' ג' שאכלו הקשו תוס' טעמא דב"ש אתי לאשמועינן. ובימי חורפי אמרתי דלרב שם ר"פ דס"ל שנים שאכלו רשאין לזמן אך שלשה חייבין לזמן ואינן רשאין לחלק. קשי' איך תנן התם אכל דמאי מזמנין עליו וכ' רשב"א שם הוא לא יזמן כיון שאכל איסורא אך הם יזמנו עליו וקשה הלא הם לא יכלו לאכול מפתו שהוא אכל איסורא ולא גרע ממי שאכל פת נכרי שחברו הנזהר לא יזמן כמבואר בש"ע או"ח סי' קצ"ו וא"כ איך יזמנו הם עליו מה תאמר כיון דאי בעי מפקרי נכסיהו הנהי ומצי אכלי דמאי עמו הוה לי' כראוי להם בעצמם. מ"מ תינח לר' יוחנן דאמר שנים אינם רשאין לזמן י"ל הכא מיירי ברוצים לזמן עמו וקמ"ל מתני' דרשאין משום הואיל. אבל לרב דברוצים אפי' שנים נמי ולא מיירי מתני' אלא בחיובא וכפיה לזמן על כרחם וקשה הלא יאמרו אפי' היינו עניים נמי היינו מחמירין על עצמינו שלא לאכול דמאי ולא יהא אלא הנזהר מפת גוי שאינו מזמן על מי שאינו נזהר וצ"ע לכאורה וע"כ בא ר"ה שהוא תלמיד רב ושנה לו תנא ב"ש אומרים אין מאכילין וא"כ אסור להחמיר כדברי ב"ש ואפי' להסוברים דהיכי דאיכא מצוה מותר להחמיר כדברי ב"ש עיין ברכות סוף פרק אלו דברים גבי ארנקי דדהבא. מ"מ הכא דעי"ז לא יזמן כ"ע מודין דאין להחמיר כב"ש. ואיידי דמייתי לי' התם בברכות מייתי לי' הא דר"ה בכל דוכתין. והנה דעת רמב"ם מאכילין אבל הם לא יאכלו צ"ע בשמעתין וי"ל בדוחק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף