חמש חנוכות/ד
|
< הקודם · הבא > |
בית המקדש הזה, שנבנה במסירות נפשו של העם, נגד "צרי יהודה ובנימין", ובצדקת פזרונם של מלכי הגויים, עמד נכון. מלכי פרס הכירו והודו בה' אלקי ישראל, שצוה על הבית הזה, הם נשאו החלק הגדול בהוצאות בנין הבית, והם גם הם לקחו אותן תחת חסותם.
אבל עוד קרבן אחד היה על העם השב מגלות בבל להביא. קרבן, שדוגמתו לא הביא עוד עם לאלהיו ולמקדשו. קרבן, שהוכיח לגמרי, שהתורה, שלשמה בנה העם את ההיכל הזה, היא לו משאת נפש ושמוכן העם הזה לשמור על מצות התורה ההיא בכל לבבם ונפשם, וזה הדבר.
אחרי ישוע בן יוצדק וזרובבל בן שאלתיאל עלה גם עזרא מבבל, "והוא סופר מהיר בתורת משה אשר נתן ה' אלקי ישראל, וסופר דברי מצות ה' וחוקותיו על ישראל". עזרא הביא אתו תשורות חדשות ממלך פרס לפאר את בית ה', ויפקד עוד המלך על סוכני אוצרות הממלכה, אשר "בעבר הנהר", לתת בשביל העבודה אשר בבית מקדש ה' את כל אשר ישאל מהם עזרא, גם נדבות בכסף וזהב הרבה מיהודים שנשארו עוד בבבל הביא אתו, וגם עולים חדשים, השבים מגלות בבל במספר אלף וחמש מאות איש ונשיהם וטפיהם הלכו אתו. ובבא עזרא עם המחנה אשר ברגלו אל נהר אַהַוָא, קרא צום ויצומו כל העם אשר אתו, ויתפללו אל ה' כי ישמור אותם בדרך הרחוקה אשר המה הולכים (עזרא ז'). ויסעו מנהר אהוא בשנים עשר לחודש ניסן וילכו ארבעה חדשים "וכל פגע לא מצא אותם בדרך", ויבואו ירושלימה באחד לחודש אב.
על המטרה שהתוה לו עזרא בעלותו לירושלים איננו יכולים להיות בספק, היא כתובה די באר: "הוא הכין לבבו לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט" (שם). זאת אומרת, שעזרא הכין לבו ללמד את ישראל חוקי התורה ומשפטיה, וגם הכין לבו, שאלה החוקים ומשפטים יהיו נעשים בקרב העם. עזרא הביא אתו "פתשגן הנשתון" מאת המלך, שבו נתן לו יפוי־כח למנות "שופטים ודַיָנים", ושפטו את העם "שבעבר הנהר" על פי תורת ה' וילמדו אותו חוקי ה' אלקי ישראל ומשפטיו.
והנה אחרי היות עזרא בירושלים, ארבעה ימים נגשו אליו ראשי העם ויאמרו אליו, כי "לא השרים ולא הלוים נבדלו מלהתבולל בין העמים ולעשות כתועבותיהם, כי נשאו נשים מבנותיהם להם ולבניהם, והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות, ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה (שם ט', א'-ג').
לזה לא היה עזרא מוכן, כשמעו את הדבר הרע ההוא, קרע את בגדיו, מרט שער ראשו וזקנו מרוב צער, וישב משומם, ואחר התודה והתפלל, בוכה ומתנפל לפני בית האלקים, ויחשוב את עון נשואי הנשים הנכריות לראשית לכל התועבות, אשר שבו עתה בני ישראל להטמא בהן. התפלה והודוי שאמר בקול גדול, עשו רושם חזק על העם אשר "נקבצו אליו מישראל קהל רב מאד, אנשים, נשים וילדים, כי בכו העם הרבה בכה (שם).
אז נגש שכניה בן יחיאל מבני עילם ויאמר לעזרא, "אנחנו מעלנו באלקים ונשב נכריות מעמי הארץ, ועתה נכרת ברית לאלקינו להוציא כל נשים והנולד מהם, בעצת ה' והחרדים במצות אלקינו, וכתורה יֵעָשה, קום כי עליך הדבר, ואנחנו עמך, חזק ועשה" (שם י').
ו"חזקים" היו ישראל ביום ההוא והצילו את העם מלהתבולל בין עמי הארץ.
"ויקבצו כל אנשי יהודה ובנימין ירושלים... וישבו כל העם ברחוב בית האלקים מרעידים על הדבר... ויקם עזרא הכהן ויאמר אליהם, אתם מעלתם ותושיבו נשים נכריות להוסיף על אשמת ישראל, ועתה תנו תודה לה' אלקי אבותיכם ועשו רצונו, והבדלו מעמי הארץ ומן הנשים הנכריות! ויענו כל הקהל ויאמרו קול גדול, כן, כדבריך עלינו לעשות" (שם).
וכן עשו!
בקרבן הקשה והכואב הזה הראו ישראל לדעת, כי האי "כתורה יעשה" יקר להם מכל יקר שבחיי האדם, הראו לדעת, כי את היכל ה', שהקימו עתה, לא בנו לשם בית־האסורים לתורה, השוכנת בו בקדש הקדשים לפני ה', שלא תהא רשאית לצאת מקיר ההיכל וחוצה, אלא בנו אותו, כדי שמפסגת בית ה' זה תהיה התורה לאור מאיר לכל בית ישראל, ולמורה דרך לכל איש יהודי, וכדי שעל פי התורה הזאת ידע כל איש בישראל את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה.
נחמיה בן חכליה, שעלה מבבל אחרי זרובבל ועזרא, ועמו קהל גדול מישראל, בנה את עיר הקדש על תלה - המלאכה הזאת עשו במסירות נפש גדולה, ככתוב "והבונים בחומה, והנושאים בסבל עומשים, באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח, והבונים איש איש חרבו אסורים על מתניו ובונים" (נחמיה ד'). וככה המשיכו את העבודה הגדולה והקשה ההיא, עד שהקימו את חומות ירושלים המפורצות, והעמידו שעריה שנצתו באש ביד האויב. נחמיה הגדיל כבוד ירושלים וירב ישובה ושבה והיתה לעיר מלאה תשואות חיים. נחמיה בן חכליה עשה מפעלים כבירים לחזוק שמירת קדושת השבת, גם הניע את העשירים בעם לעזוב את משא־כסף, אשר בני דלת העם לוו מהם, ובכלל מעזרא ונחמיה אנחנו למדים מה פירוש של "עוסק בצרכי צבור באמונה", ועד כמה צריך האדם למסור נפשו עליה.
אל עזרא ונחמיה נלוו הנביאים האחרונים בישראל, חגי, זכריה ומלאכי ומספר גדול, עד מאה ועשרים, של אנשים "החרדים על דבר אלקי ישראל", שידועים בשם "אנשי כנסת הגדולה", שהיו מורי העם ומנהיגיו. אנשי כנסת הגדולה ההם למדו והכינו את העם לעמוד בנסיון של רדיפות ומצוקות, במשך הרבה מאות שנים, שהיו צפויות להם.
ומלחמה ארוכה וכבדה מאד עמדה לפניהם עוד, וחג חנוכה אחד היה להם לחוג עוד.
עד כאן ראינו את הנצחון המזהיר, שנחלה תורת ישראל על אויביה מבני הנכר. ראינו, שהתורה הגינה על אלה מישראל, שהחזיקו בה, גם בהיותם בארץ אויביהם. ראינו את כח האלקי שבה, שהפכה את צורריה למעריציה ולמגינים עליה. כל מלכי פרס, שמלכו אחר כורש, כמעט בלי יוצא מן הכלל, הגו לתורת ישראל כבוד והערצה ובכח שלטונם חסו והגינו עליה, עד שגם אלכסנדר הגדול הגבור ממקדוניה, שלבסוף כבש את פרס ואת כל העולם כמעט, הרכין את ראשו בהכנעה לפני הכהן הגדול שבבית המקדש אשר בירושלים, נושא תורת ישראל על לבו.
ולא אלכסנדר הגדול לבד, גם ראשי צבאותיו, שלהם חלק את מדינות ממשלתו קודם מותו, וגם המושלים שבאו אחריהם, כמו המלכים מבית תלמי במצרים ומבית סליקוס בסוריא, שקדמו למלך אנטיוכוס, גם הם הוקירו והעריצו את תורת עם ישראל שחסה בצלם. נמצאים עדיין בידינו הפקודות והצוים, שהוציאו המלכים ההם זה אחר זה, שבהם הם מבטיחים לעם ישראל חופש גמור בעניני דתם ושמירת המצות באין מפריע.
כן, לאנטיוכוס לא היה עולה אפילו על הדעת לקדש מלחמה לחיים ולמות על תורת ישראל, לולא היהודים בעצמם עם הכהנים, משרתי ה', בראשם, היו יוצאים ראשונה ביד רמה להבזות את תורת אלקיהם ולהפר את בריתו אתם, ולהראות בזה על אפשרות כליון של תורת ישראל. והסכנה לכליון התורה היתה נשקפת לא מצד העם, אלא מצד הכהנים והשרים שעמדו בראש העם.
אחרי מותו של המלך סליקוס עברה מלכות יון וסוריא אל אנטיוכוס אחיו, שבני חצרו קראו לו למען חנף, אפיפן, כלומר המפואר. בזמן ההוא היה משמש בכהונה גדולה בירושלים הכהן חוניו, ויקנא בו ישוע אחיו ויבקש את המשרה ההיא, וילך אל המלך אנטיוכוס וידבר על לבו שימסור לו משרת הכהונה הגדולה במקדש אשר בירושלים, ויבטיח לשקול על ידו מכסת כסף שעלתה להון עצום מאד. חלק מזה ימציא לו מאוצר בית ה' וחלק מתבואת הארץ. נוסף לזה הבטיח לאנטיוכוס להקים בירושלים בתי משחק, כמו אלה שבארץ יון וללמד את בני הנעורים בישראל את משפט המשחקים הפרוצים האלה. גם אמר הכהן הגדול הזה להסיר את לב העם מאחרי תורתו ולהטותו מעט מעט לעבודת אלילי יון.
אנטיוכוס, שהיה אוהב בצע ללא גבול וגם היה אדיר חפצו להעביר את כל העמים אשר במלכותו, וביחוד היהודים, על דתם, נפל על המציאה הזאת ויתן לכהן ישוע ככל אשר שאל ממנו. חוניו הכהן הגדול גורש מן הארץ ואחיו ישוע עלה לגדולה.
ותהי ראשית מעשה כהונתו להשבית תורת ה' התמימה מפני תועבות בני יון. הוא הכניס לירושלים כל חלאת עבודת האלילים של תורת היונים וגם הפיץ בין העם הפריצות שבנימוסיהם ואת חוקי תועבותיהם. הוא בנה בית משחק מתחת לעיר דוד מול בית המקדש, ויצו לבחורי ישראל לשחק בו כשהם ערומים. ובהתאסף הגוים עירה צור לזבח לגלולי יון ולמשחק, שלח ישוע שמה מבחורי ישראל להתבונן אל השחוק וללמוד אותו, ויתן בידם שלש מאות אדרכמונים לקנות בהם וזבחים להרקולס אלהי יון. "ויפרצו חוקות היונים ותועבותיהם על פני כל עיר ירושלים בתועבות ישוע הבליעל, וגם הכהנים עזבו את עבודת המזבח ואת הקרבנות ויבוזו את הקדש, ויחפזו ללכת אל בית המשחק להתפתל ולהתנגח בחנית ורומח ולשחוק בשחוק הכדורים, ויחשבו את דרכי אבותיהם להבל וריק, וינשאו ויהללו את דרכי היונים" (חשמונאים ב, ד, ח - י"ז). ואחר שהכהן הרשע הזה הכשיר את הקרקע לתועבות בני יון, הוציא אנטיוכוס דבר מלך שלטון לכל בני ישראל היושבים בארצו "לעזוב את דרכי אבותיהם ולהפר ביד רמה את תורת אלקיהם, בראש וראשון לחלל את השבת והמועדים, לבלתי המול עוד כל זכר, לשקץ את נפשותיהם בכל דבר טמא וטרפה, לבלתי עסוק בתורה, להשבית עבודת ה' במקדשו, ולכונן במות ובתים לשקוצי בני יון בכל עיר וכפר, וכל אשר ימרה את פי המלך מות יומת" (חשמונאים א, א, מ"א - מ"ז).
"אלה הדברים אשר העביר בכל מדינות מלכותו ויפקד פקידים על הארץ לעשותם, וישלח לכל ערי יהודה ויצום לזבוח זבח לאלהי יון, וישגו רבים ממצות ה' ויצמדו לגוים, ותשחת כל הארץ לפניהם. ויהי הם נוגשים את העם ויתחבאו במערות ובכל מקום אשר מצאו שם מפלט. ובחמשה ועשרים יום לחודש כסלו הקימו שקץ משומם על מזבח ה', ויבנו במות בכל ערי יהודה מסביב, ויזבחו ויקטרו בחוצות העיר ולפני פתח ביתם ויקרעו את ספרי תורת ה' לקרעים וישרפו אותם באש, וכל אשר נמצא אתו ספר ברית ה', וכל השומר את פי ה' הכו לפי חרב, כאשר צוה המלך" (שם מ"ט - נ"ה).
פקידי אנטיוכוס עברו בכל ערי יהודה והיו כופים את העם לזבוח לאלהי היונים על המזבחות שערכו לשם זה, וכל מי שהמרה את פיהם היו מענים אותו ביסורי מות.
אין פלא, שרבים מבני ישראל לא עמדו בנסיון היסורים ועשו כצו האינקוויזיטורים של אנטיוכוס. אין פלא, שלא כל העם בחרו למות מות גבורי האמונה מלחיות חיים של בגידה וכפירה. לא, החזיון הזה איננו מפליא אותנו כלל. להפך, נפלאים בעינינו אלה יחידי־סגולה בעם, שנפחו את נשמותיהם תחת מצוקות הענויים ולא כחשו בה' אלקי ישראל. נפלאות בעינינו האמהות מנשי ישראל, שלבשו רוח גבורה ולא שעו אל פחד המות ותמולנה את בניהן אשר נולדו להן. ויום פקודה היה לנפשות הקדושות ההן, שתלו עולליהן הרכים בצואריהן ושמטו אותן יחד עם עולליהן מן החומה.
נפלאים בעינינו האלף אנשים, נשים וילדים, שהתחבאו במערה ונשרפו חיים בסרבם לחלל את קדושת השבת.
נפלאים המה האנשים שבימים ההם, כמו אליעזר בן־התשעים, אשר לא שאלו ממנו העריצים בלתי אם להגיד על בשר בהמה טהורה, אשר יגישו לו לאכול, כי בשר בהמה טמאה הוא, ויבחר למות תחת יד מענו במכאובים נוראים מחלל את מצות אלקיו, אפילו למראית עין בלבד.
ומי לא ישתאה על אומץ לב האשה חנה, שששה משבעת ילדיה מתו זה אחר זה בענויים קשים ולא כחשו בה' ונשאר לה עוד בלתי השביעי, והוא עודנו ילד, ואנטיוכוס צוה עליו "פלח לעכו"ם", והנער לא נרתע מפניו, וידע הנער שגורלם המר של ששת אחיו צפוי גם לו, וברוח כביר אמר לקיסר, "כבר נשבענו להקב"ה שאין אנו מעבירין אותו באל אחר ואף הוא נשבע לנו שאין מעביר אותנו באומה אחרת". חמת הקיסר בערה בו, והנקל היה לו לצוות ובין רגע היה הנער נקרע לגזרים, או היה למאכל לפריצי חיות, אך התאפק, בושה היה לו, מפני אנשי הפמליא שלו שהיו מסביב, שהוא המלך הגדול לא יכול לכבוש את רוח בחורי ישראל, ואף גם את רוח הנער הזה, ונשא את בשרו בשניו וידבר אל הנער רכות ויאמר לו: "אישדא לך גושפנקא וגחין ושקלי, כי היכי דלימרי קיבל עליו הרמנה דמלכא". הנער סרב לעשות גם זאת וקרא אליו בבוז, חבל עלך, קיסר! חבל עלך, קיסר! אם על כבוד עצמך כך על כבודו של הקב"ה על אחת כמה וכמה! אז פנה האכזר אל אמו שתדבר היא על לב בנה, שיעשה כמצות המלך ויציל בזה את נפשו ממות. האם נעתרה לו לדבר על לב בנה. האם האומללה לקחה את ילדה האחרון בחיקה, לחצה אותו אל לבה, בכתה והתחננה אליו שירחמנה אך הפעם. האם, התבוננו, האם התחננה אל בנה, שירחמנה ולא יירא את הרוצח הזה וימות ברצון הטוב על קדושת השם, כאשר עשו ששת אחיו הגדולים, והילד מת על קדושת השם, בענויים קשים ומרים. ואחריו מתה גם אמו על קדושת השם בהשליכם אותה מראש הגג ועצמותיה נפזרו לפי שאול.
הקדושים והטהורים האלה ואלפים כמותם בתקופה ההיא מזהירים ככוכבים בשמי ההיסטוריה של עמנו, והיו למופת לבני ישראל בשנות המאות של חושך ורדיפות מלאות דם, והם שהורו דרך לגבורי האמונה בישראל לעלות על המוקד ולהשרף חיים על קדושת השם.
אבל המות איננו עוד הכל מה שיש לעשות בשביל עם ישראל ותורת ישראל, למעלה מן המות עומדים החיים בשביל ישראל ותורתו, המלחמה בעד חיים של תורה למעלה מן המות היא. רוח העוז ואומץ הלב של אדם ההולך בקרב בעד חיים של תורה ומצוה, שאינו מתחשב עם מספר האנשים אשר אתו, ושאינו מביט על המעצורים שעומדים על דרכו ועל הסכנות הנשקפות לו, אומץ לבו של אדם, שיודע בלתי רצון ה' והבטחון בו ומזוין בהם הוא יוצא למלחמה על אויבי עמו ותורתו, ובגבורתו ואומץ לבו הוא מעודד חלשים, מלהיב לבות נדכאים עד שהוא מעמיד את דגל עמו ותורתו על הגובה הראוי לו, ובנצחון שהוא נוחל הוא מביא לעמו ותורתו לא קברים של קדושים, אלא גבורים חיים, שחייהם מלאים פעולות ומעשים, מרץ ורעננות, חיים של חופש ושל שמחה בעבודת ה' זה הוא למעלה למעלה מן המות וגבורים חיים אמיצי לב כאלה היו בני משפחת החשמונאים, משפחה שעד דור אחרון תהיה נזר היחוס של עם ישראל, ושעל ידי הגבורים האלה נחלה תורת ה' שוב נצחון מזהיר, שיעמוד לדורי דורות.
בעיר מודעית, אשר ממערב לירושלים, שכן הכהן הזקן מתתיהו בן יוחנן בן שמעון החשמונאי, והיה האיש ההוא חכם ונכבד מאד, אשר לא ישא פנים ולא ישוב מפני כל, וחזק באמונתו ותורתו כצור, והוא כבר בן שמונים, ולו חמשה בנים, כלם גבורים ומסורים לה' ולעמם בכל לבבם ונפשם.
"ויהי כאשר בא אפלס, פקידו של אנטיוכוס, אל העיר ההיא להעביר את העם מתורת ה' לעבודת האלילים ולזבח להם, וילָוו אליהם רבים מבני ישראל ומתתיהו ובניו התחזקו. ויאמר אפלס אל מתתיהו לאמר, הן איש נגיד ונכבד בקרב עמך ומספר בניך רבים וגם רבה משפחתך, לכן קרב נא אתה ראשונה לעשות מצות המלך, כאשר עשו בכל מדינות מלכותו וגם כל אנשי יהודה וירושלים, ואתה ובניך תמצאו חן בעיני המלך ויתן לכם זהב וכסף ומתנות יקרות".
"וישא מתתיהו את קולו ויאמר, אם אמנם יסורו כל עבדי המלך גוי גוי מאלהיו וישמעו לקולו להמיר את חוקות אבותיהם, לא כן אנכי ומשפחתי, כי לא נסור ימין ושמאל מאחרי חוקות אבותינו. חלילה לנו לשוב ממצות ה' אלקינו ולהפר בריתו אתנו. לכן את דתי המלך לא נעשה ואת חוקותינו לא נמיר בחוקות המלך".
"ויהי ככלותו לדבר ויגש איש מבני ישראל לעיני כל הנצבים אל הבמה אשר במודעית לזבח זבח, כאשר צוה המלך, וירא מתתיהו ויחם לבבו ותבער קנאתו על תורת אלקיו, וירץ בחמתו אל האיש וימיתהו אצל הבמה וגם את אפלס הפקיד המית ויתץ את הבמה, ויקנא לתורת אלקיו, כאשר עשה פנחס לזמרי בן סלוא, וירץ אחרי כן בתוך העיר ויקרא בקול גדול ויאמר: מי האיש החרד לתורת אלקיו ומחזיק בבריתו יבא אחרי! (חשמונאים א, ב, י"ד - כ"ח).
ונקבצו אל מתתיהו הזקן ובניו כששת אלפים איש משרידים אשר ה' קורא, כלם גבורים וחזקים בתורת ה', והם נכנסו במלחמה גדולה וכבדה, שארכה שלש שנים ומחצה, את היונים והסורים, ואחרי כן גם את עמים רבים מעמון ואדום, שעלו על גבורי ישראל במספרם פי כמה וכמה ושהיו מזוינים בנשק ואוכל הרבה מאד, וכלם נגפו לפני חיל החשמונאים. אחר מתתיהו הזקן קם תחתיו בנו יהודה המכבי, הוא האיש הרם והנשא והדגול מרבבות אלפי ישראל, צדיק כביר וחכם, והיה למופת בלבו הטהור ובזרועו החזקה, ואין דומה לו בגבורות ישע ימינו, "והלך בקרב כליש ביער ודמיונו כאריה שואג לטרף, ורדף בזעם את זועמי עמו, ואש נשקו נשקה בעוכרינו" (שם).
יהודה המכבי הפיח בחילו רוח גבורה ובטחון בה' וכלם יחד הראו גבורות נוראות בלחמם עם אויביהם הרבים והעצומים, שאין דוגמתן במלחמות העמים. וכל אשר הוסיפו אויבי ישראל לשלוח מחנות אחר מחנות רבים ועצומים מאד עם שרי צבאות מלומדי מלחמה עד להפליא נגד יהודה המכבי וחילו, נגפו כלם ונפלו בחרבם הקשה של חיל החשמונאים.
ועודם בעצם ימי המלחמה וסכנה גדולה נשקפת להם מכל אויביהם מסביב, לא הסיחו דעתם מדבר, אשר בשבילו הם נלחמים, והוא בשביל עם ישראל ותורת ישראל. "ועברו בכל גבולות ישראל ויתצו את הבמות וימולו את הילדים, אשר מפני חמת המציק לא נמול בשר ערלתם, ותצלח המלאכה בידם וירדפו ביד רמה אחר רודפיהם ויצילו את תורת ה' מיד הגוים ומלכיהם" (שם).
והנה אחר שלש שנים של מלחמות גדולות וכבדות, שנלחמו יהודה המכבי וגבורי ישראל אתו, את חילו הרב והעצום של אנטיוכוס הרשע ונצחום, ביחוד אחר שני הנצחונות הגדולים שנצחו המכביים על יד אמה (עמאוס) ובית צור, ולא היה עוד פחד אויב לנגד עינם והסכנה כמעט חלפה עברה, היה דבר יהודה אל חילו לאמר: "הן האויב נגף לפנינו ועתה עלה נעלה ירושלימה וטהרנו את מקדש ה'". ויקבלו כל אנשי הצבא ויעלו יחדיו על הר ציון. מראה העיר הקדושה הֵשח לב בניה הנאמנים אשר חרפו נפשם בעד ה' ומקום מקדשו. העיר הקדש היתה לחרבה ופושעי ישראל מרשיעי הברית המתיוונים התהלכו בחצרותיה. מרחוק נראה לגבורי המכבים המקדש השמם ועזוב מבניו הנאמנים, הדלתות שרופות באש, הלשכות נהרסות, בכל פנות בית ה' במות ומזבחות לאלילי הגוים, ועל המזבח הגדול עומד לראוה שקוץ משומם, תבנית האליל יופיס, אשר העמיד הצר הצורר אנטיוכוס. ראו זאת הגבורים הנלחמים בעד דתם ועמם ונשבר לבם, ויבכו בכי גדול ויקרעו את בגדיהם, ויתאבלו מאד ותעל שועתם השמימה, ובקומם מעל הארץ נגשו אל המקדש להוציא משם את שקוץ משומם, פסל יופיס, ולהרסו, ויבנו מזבח חדש, העמידו הדלתות ויחדשו את כלי הקדש: המנורה הטהורה, מזבח הקטרת, ושלחן הזהב עם מערכת לחם הפנים אשר עליו ועוד ועוד, עד ששלמה כל מלאכת טהרת המקדש כהלכתה.
חמשה ועשרים יום בכסלו היה, כאשר הקים אנטיוכוס הרשע השקוץ משומם במקדש ה', ויקרע את ספרי תורת ה' לקרעים ושרפום באש. ועתה, אחרי מלחמה גדולה וכבדה במשך שלש שנים, בדיוק בחמשה ועשרים יום בכסלו, נשלמה כל התכונה של טהרת המקדש על ידי יהודה המכבי וחילו ובו ביום העלו עולות על המזבח החדש כמשפט ויחנכו אותו ויהללו לה' בשירי תודה ויחוגו את חנוכת הבית שמונת ימים. לב גבורי ישראל המכבים נמלא אז רגשות זכים וטהורים, כי "הפך אלקיהם אבלם לששון", עין בעין ראו כי "רוצה ה' בעמו ויפאר ענוים בישועה". מגור מסביב ועקת אויב, אשר הציקו את לבבם בשלש השנים כל ימי גזרת השמד על ידי אנטיוכוס חלפו כליל, ובמקומם באה בלבם תקוה לימים טובים לישראל ותגל נפשם בישועת ה'.
החנוכה הזאת היתה לאות ועדה, לא לבד על הנפלאות והתשועות שעשה ה' בימים ההם, כי נתנו גבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים, כי אם גם אות נצחון לתורת ישראל על הבלי עבודת האלילים, המשוחים בששר השכלה וחכמה יונית, נצחון אלקי ישראל על לא־אלהים אשר לעמי הקדם. מכל ערי יהודה נקהלו אל ירושלים לחג את חג החנוכה, שנמשך שמונת ימים. ליהודים היתה אורה ושמחה ובכל בתי ירושלים העלו נרות לאות שמחה על התורה, אשר שבה להיות נר לרגלם ואור לנתיבתם. האחים החשמונאים ביחד עם חכמי ישראל שקדו לעשות זכר עולם להתשועות והנפלאות אשר נעשו לעם ישראל בימים ההם ושמו לחוק לעשות את שמונת ימי החנכה לימים טובים בישראל. והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור ובכל מדינה ומדינה, מקום יבואו היהודים זה יותר משני אלפים שנה, ומני אז ועד הנה יאירו הנרות הללו לזכר עולם על התשועות הגדולות שנעשו לישראל בידי אדירי־אמונה וכבירי־הרוח, גבורי החשמונאים.
זאת היתה החנוכה הרביעית, חנוכת בית ה' על ידי יהודה המכבי, בעשרים וחמשה בכסלו, בעצם ימי הנצחון של אבותינו הגדולים החשמונאים על אויבי ישראל ותורתו.