חמדת דניאל/מנחות/הקדמה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

חמדת דניאל מנחות הקדמה

הקדמה

במה אקדם ד' אכף לאלהי מרום על אשר זכני להוציאו לאור מיום בואי לארצנו הקדושה זה הספר השני על עניני קדשים, הספר הראשון הנקרא בשמי "חמדת דניאל" א' על מסכת זבחים וזה השני "חמדת דניאל" ב' על מסכת מנחות, וכפי שידוע לי מפיות האנשים שלמדו את הספר הראשון בעת למדם מסכת זבחים מצא הספר חן רב בעיניהם עד אשר ראו כי בלא ספרי זה אינם יכולים למצא ידם ורגלם במסכת זבחים, וכמעט אין ישיבה בעולם שלא בקשו ממני את הספר, היינו ישיבת מיר, ישיבת טעלשי, הקבוץ בבריסק דליטה של הגאון ר' זאב סלווייציג שליט"א, ישיבת סלובודקה, ישיבת חברון בירושלים, ישיבת עץ חיים, וכן הלאה, ומכלם שמעתי כי למדו ועיינו בהם הרבה עד אשר נקרעו ועוד הפעם כרכו וגם קרעו, ויש עוד קבוצים אשר איני רוצה לפרסמם, כש"ד אני בעצמי לא תארתי בנפשי קודם שהוצאתי את ספרי הראשון כי ככה יצא לי מוניטין בעולם הלומדים עד אשר יוחלט אצלם כי בלעדי הספר הזה לא מענין להם הלמוד במסכת זה מפני שאין להם אחרים שיעוררם הערות טובות, ויחדש להם חדושים שכליים אשר מלאים הרבה יותר מעניני נשים ונזיקין, כמבואר בגמרא בבא מציעא בפרק המקבל (דף ק"ט ע"ב) דאמר ליה רב אשי לרב אחא בריה דרב יוסף כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי, ועי"ש בפרש"י. והספר הראשון הוא בע"ה מלא דברים שכליים וישרים אשר כמעט הוא מפורסם כבר למצויין בשכלו הישר והטוב והמפורסמות אינן צריכות עוד ראיה, וכן ארהיב עוז בנפשי לאמר כי בע"ה כהראשון כן הספר השני "חמדת דניאל" ב', ג"כ מלא וגדוש בחדושים טובים, ותרוצים רבים לתרץ קושיות התוס' על הגמרא ועל רש"י בשכל הישר ובסברות נכונות אשר ניתנים להאמר, ולדעתי כי הספר השני אשר אני נותן לכם אחי ורעי יש לו יתרון מהספר הראשון כי הוספתי בו ביאורים הרבה לתוספות יותר מבראשון כי בכלל התוספות במנחות קשים יותר מבזבחים לכן מצאתי לנכון לבאר התוספות כדי להקל בעד הלומדים, ובכן נתרבו הדפים יותר הרבה מבראשון, וגם מצאתי לחובה להדפיס עוד הפעם מה שהדפסתי בספר הראשון ענינים כאלו אשר גם התוס' מצא לחובה להדפיס עוד הפעם את התוס' דזה כגון הענין חזרה בהקדש תוכ"ד, וגם הענין סמיכה אם מעכבת והראיה שסמיכה אינה מעכבת מזובו ולא מנגעו, ועוד, עד שנתוסף בספר הזה הרבה דפים יותר מהראשון, ובכלל תקותי לד' שגם הספר השני ימלא את חובתו לתועלת הלומדים עניני קדשים ולבאר להם ענינים קשים עפ"י סברא נכונה ושכל הישר כיד ד' הטובה עלי, ומי שירצה לדעת היטב טיבי שני הספרים ייטיב נא לעייםן הקדמת הספר הראשון שמה הארכתי מעט בביאור טיב הספר הראשון וכן הוא טיב גם הספר השני, יעזרני נא ד' להוציא לאור גם את הספר השלישי אשר הוא בכתובים עמדי ואשבע גם ממנו נחת דיה בעזרת השם יתברך ויתעלה ולהרבות כבוד התורה ולומדיה, אמן.

עכשיו אני מוצא לנכון להקדים את הספר הזה הנוכחי במעט דברי אגדה אשר מושך את הלב. החכם מכל אדם כתב בספרו קהלת "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך על יחסר", לכאורה התחלת הפסוק סותר לסופו, כי בהתחלת הפסוק אומר כי האדם צריך תמיד להתכונן לסופו ולהכין צדה לדרך באשר הוא סוף כל האדם, ואח"כ יאמר ומיעץ לאדם שיסןך ראשו בשמן שזהו סימן לקשוט ולסלסל בשערו ויחזיק עצמו לצעיר שעוד יאריך ימיו ושנותיו על האדמה, האין זו סתירה בדרך הנהגת האדם? אך שמעתי מה שאומרים חכמי המוסר בשם רבם ר' ישראל סלנטר זצ"ל, כי שניהם אמת כי האדם צריך לאחוז החבל בשני ראשים, מצד אחד צריך לאחוז תחלת הפסוק כמבואר במעשה דרבי אליעזר שאמר לתלמידיו שוב יום אחד לפני... וישוב היום שמא... ונמצא כל ימיו בתשובה, ומצד שני יחזיק עצמו לצעיר, אם צריך אדם לאיזה דבר טוב אשר ירצה לעשות בחייו אשר ימשיך הדבר שנים רבות, כלמשל אם ירצה להתחיל ללמוד ש"ס בבלי ואח"כ ירושלמי ועוד איזה דברים נחוצים אשר יהיה צריך לעשות על זה דין וחשבון, וכמובן שצריך לזה שנים רבות, אז צריך לשכוח החשבון הראשון וצריך לקות לד' כי יאריך ימיו ושנותיו ולהמשיך את למודיו עד אשר יעזרהו ד' שישיג את מבוקשו לטובה. כן אני עושה בע"ה מלבד שאני עסוק בעשיית ספרים יקרי ערך ב"ה אני לומד בע"ה ש"ס כסדר. ועכשיו אני לומד מסכת חגיגה ובלמדי את הספורים אשר ספרו חכמינו ז"ל איך התנאים הקדושים שבשעה שרצו לעסוק במעשי מרכבה יצאו לדרך ואז התחילו לעסוק בלמוד הנפלא הזה, ולמה יצאו דוקא מהעיר לטיול בדרך, מובן מאליו כי אז היו בתחלה עסוקים בהתבוננות עמוקה בהדר יופי הטבע, והיו מתפעלים מאד מאד עד התפשטות הגשמיות ועלו במחשבתם עד רום רקיע, והגמרא במליצתה היפה מציירת איך שירדה אש מן השמים וסיבבה את כל האילנות שבשדה והאילנות פתחו ואמרו שירה ואיזה שירה אמרו הללו את ד' מן הארץ תנינים וכל תהומות עץ פרי וכל ארזים הללויה: המליצה מתארת איל שראו הדר הטבע ויופי האילנות וגדלם וכגובה הארזים גבהם ורוב התבוננותם במעשי ד' איך שמגרעין קטן שנזרע באדמה נתגדל עד הארז הגדול הזה, או עץ פרי אלו אשר מפרים ישמחו אלקים ואנשים, והדר הטבע הזה שרו ביחד עם האנשים שירה לד' עד שההתפעלות גדלה כ"כ עד שיצוייר כאלו שלהבת יה אחזה את כל הסביבה מרוב הקדושה שהמקום נעשה קודש לד' ומה נעים דברי הרב ר' [שמשון] רפאל הירש באגרת הצפון שלו, כי המקום אשר אתה בן אדם עומד עליו אדמת קדש הוא, או אשר נציב כפות רגלינו אדמת קדש הוא.

וגם יסופר איך שחכמינו ז"ל תארו עצמם כי הם עומדים אצל הר סיני וטרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות להם, כלומר עונג רוחני שאין כמוהו בעולם הזה, צירו בנפשם כדבר מוחשי כמו שכתוב טעמו וראו כי טוב ד', כלומר שצריך אדם לצייר בנפשו עונג רוחני כמו טעם שהוא דבר מוחשי, ואף אדוננו המלך דוד בתהלים היה לו ציורים כאלו כלומר ציור מוחשי כמו שאמר בתהלים בצאת ישראל ממצרים וכו' הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור ההרים רקדו כאילים וכו' מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור ההרים תרקדו וכו' בלשון נוכח מפני שצייר בנפשו איך הוא עומד בפני הים פנים אל פנים וכן אצל הירדן וכן אצל ההרים ומדבר עמם ושואל אותם למה נסתם ולמה רקדתם והם השיבו לו מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב ותאר עצמו באופן כ"כ מוחשי עד שנתרגש כאלו היה לו הדבר שראה את הים שנס וההרים רוקדים, והשגה מוחשית היא כאלו אי רואה בעיני ושומע באזני, זו היא השגת אלקות שהיה לדוד המלך וכן לתנאים הקדושים והטהורים אשר דבריםה הקדושים אנו לומדים ולדבריהם הקדושים אנו שומעים, הן היא כל מטרותינו בחיים על האדמה הקדושה.

וכן מצינו בתחלת נבואתו של יחזקאל הנביא ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלקים, יחזקאל הנביא כאשר רצה לקבל נבואת אלקים בחר לו הזמן הכי מוכשר והמקום הכי מוכשר להשיג השגת הנבואה, הוא חדש הרביעי חדש תמוז, והמקום הכי מוכשר הוא אצל הנהר כבר. בשעה שהשמש שולחת את קרנותיה בתוך הנהר העמוק ומאירה בו על כל מיני הדגים גדולים וקטנים, אדומים ושחורים, ועל כל מיני אבנים שרצופות על התהום כמו רצפה. והמים מאירים מן השמש כמו הבדולח, ומשני צידי הנהר ההרים הגבוהים מכוסים עשב ירוק, ומכל מיני פרחים מכל מיני צבעים שונים, ובהתבוננו הנביא קדוש ד' בכל יופי הסביבה אשר הוא יושב בה והכל מעשה ד' אשר ברא בעד האנשים שיבינו את מעשיו וכל מה שברא ברא רק לטובת כל היצורים שיבינו את כבודו ואת גדלו. ובראותו את יופי בריאת העולם התחיל להשתומם ולהתפלא אם העולם יפה כ"כ א"כ איך באתי לכאן ומי הביאני פה, ומי האיש המשחת אשר העז לשלחני פה מארצי הרדושה ואני בתוך הגולה! ואני בתוך הגולה! ואני בתוך הגולה! אז נשא עיניו למרום והתבונן למעשה ד' ומצא כי בתוך העולם היפה הזה ובתוך הבריאה ישנו גם אריה החיה הכי טורף הגדול שבחיות שלא ירצה לאכל תבן ומספוא מה שנתן ד' לכל הבע"ח רק הוא ירצה לאכל מה שעמלו אחרים וירצה רק לאכל מן המוכן ע"י אחרים, וגם לא ירצה לאכל תבן רק בשר, ולא יחכה עוד עד אשר יהיה הטרף לבשר רק עוד כשטרפו מפרפר בין החיים והמות הוא דורס ואוכל שהוא אינו יודע רחם, וגם הוא בתוך היצור, וגם הוא בראו היוצר אותו אשר ברא את כל העולם היפה הזה. האריה הזה הוא נבוכדנצר הרשע אשר עליו אמר הכתוב עלה אריה מסובכו והוא לא ידע רחם הוא הגליתני מארצי ארץ הקדש ומבית מקדש ד' לנוד בתוך הגולה נע ונד מתוך אהובת נפשי מתוך משפחתי, ולטלטל טלטלה גבר, ולבקש פת לחם מאנשים זרים אש איני מכיר אותם והם לא יכירוני, בקצור ואני בתוך הגולה. אחי ורעי! החזיון המוזר הזה אנחנו רואים בכל הזמנים, גם בזמנים שלנו אנחנו רואים אריות ונמרים חיתו טרף אשר כבר דרסו חלק גדול של העולם ומעט להם אשר חלק ד' להם בחסדו הגדול והולכים עוד וכובשים ארצות לא להם ולא ידעו רחם אף על הזקנים והנשים והקטנים, והמדינות הקטנות האלו אשר מעולם יושבים שלווים ושקטים ולא פגעו בשום אדם לרעה נדרסים מאריות הפראים האלו, החזיון הזה נראית בעינינו ע"י הארי הרוסי עם הכבש הפיני, ועדיין הוא מפרפר בין שיני הארי, אבל הה! ד' תן לכבש הזה כח ואומץ שיהיה אימת חלש על גבור ואימת מפגיע על הארי המכוער הזה. וכן החזיון הארי הגדול הטורף והדורס אנשים חפי פשע ואוכלם חיים ממש זו הגרמני אשר לא ישוה לי המנוול והמשוקץ הזה להזכיר את שמו המטונף בדם היהודים אשר שמו ימחה לעד וישאר לחרפות ולדראון עולם ואיני רוצה להזכיר את שמו בספרי זה. רבש"ע! השב להם גמול כפעלם וכמעשה ידיהם תן להם והשב להם שבעתיים אל חיקם. רבש"ע כבר הגיע העת. כל אלה ראה יחזקאל הנביא בנבואתו ואם כן חשב הנביא בלבו כיון שהעולם מלאים עם חייתי טרף כרשע הזה למה נברא כלל העולם הגן חיות הזה אם ימצא שמה החיות מהלכי שתים כאלו והראה לו השם כביכול תמונת השור כנגד הארי שהוא היה משל בעד האדם להראות לאדם שהוא ילמד עצמו מהשור שהוא מספיק עצמו במעט התבן אשר יקבל מאדונו והוא יעמול כל היום בעד אחרים לטובת העולם כדי להיטיב עמם ולקיימם, וכן צריך האדם להיות, ואולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו. ומדי התבוננו הנביא החוזה הזה ראה בשמים את הנשר נזכר ביציאת מצרים שהקב"ה בכבודו ועצמו נשאנו על כנפיו והביא אותנו בארצנו מתוך הגלות, ותקותנו בטח כי יבא עת אשר כן האריות ונמרים תבן יאכל ולא יטרפו וידרסו עוד ואז יבא הגאולה במהרה בימינו, אמן.

ואחרי כל הנ"ל נבין עוד ללמד זכות על דור המדבר בעבור מעשה העגל אשר בקרוב נקרא בספר תורה, מה ראה דור המדבר תומ"י אחרי קבלת התורה לשטות כזאת לעשות עגל ולאמר עליו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים אין לנו שטות גדול מהזה. ונאמר כן בע"ה, כי כאשר שאל משה רבינו לאהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, היתה תשובתו, ויאמרו לי עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו, בלתי מובן מה זה אמרו משה איש כי בכל מקום כתוב והאיש משה גדול מאד, ובמשה עבדו, משה האיש בלתי מובן כלל, ונאמר עפ"י מה שאמר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ב הלכה ד') וז"ל שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא, ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים וכו' ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה לדעת בני אדם ובזה נבין את דבריהם של אנשי דור המדבר, כי ידוע לנו היטב, כי יש שני דרכים איך יתנהג אדם עצמו בדרכי ד'. א, דרך הפרושי כלומר שיפרוש האדם עצמו מהעולם הזה לגמרי וינהג עצמו בפרישות מן העולם הזה ויעסוק רק בתורה ועבודת ד' וישים רק בד' מבטחו כי הוא יכלכלהו כאמור ואת העורבים צויתי לכלכלך והוא ימסור עצמו רק לאלקים. ב, דרך המדיני שיהיה האדם עוסק במלאכתו רק באמונה כמובן, אבל כמעט כל היום יהיה עסוק במלאכתו ויעשה המלאכה סיבה למחיתו ואר יקוה לד' כי יתן לו כח לעשות חיל, ונמצא מובן באופן טוב טענת אנשי דור המדבר כי יודעים אנו היטב כי משה רבנו נהג את העם עפ"י דרך הראשון בנתנם לאוכלי מן בלא שום סיבה עצמית רק היו סמוכים על שלחן בורא עולם, הבגדים היו גדלים עם הגופים ביחד, ומה עשו כל היום היו לומדים תורה ממשה רבינו עפ"י ד', ונמצא כי היה משה רבנו הממצע בין השם ובין האנשים, ובכן אמרו כי זה משה האיש כלומר משה האיש המלאך שנקרא איש שהוא הממצע בינינו ובין ד' לא ידענו מה היה לו אין עוד מי שיתווך בינינו ובין ד', עלינו לעלות ארצה ושמה יהיה צורך לנו לאחוז במחרשה ובמלאכה ונהיה בבחינת שור שיעבוד את האדמה באמונה בלי לפםגוע לרעה בשום איש ובעמל האחרים, ונשים בטחוננו בד' כי ישלח לנו את פרנסתנו ע"י עמלת עצמנו, וכדי להזכיר תמיד את החלטתנו זאת להיות תמיד בבחינת שור לעבוד באמונה ושלא לפגוע לרעה בעמלת אחרים עלינו לעשות תמונת שור שיהיה חקוק בזכרוננו תמיד שלא לשכוח החלטתנו זאת, כיון שכל הימים אשר היינו במדבר לא הורגלנו לעבוד ולאכל רק הלחם הקלוקל כלומר בלתי עבודה פן נהיה נכשלים לחיות בארץ גם באופן זה, לזאת יהיה לנו העגל הזה לאות כי בארץ אשר נבוא שמה צריך לחיות באופן אחר, כאשר מרגלא בפומא דאינשי (אויב מען וויל עהרליך לעבען מוז מען שווערליך לעבען) אך כאשר ירד משה מן ההר וראה את העגל ואת המחולות וישב העם לאכול ושתה ויקומו לצחק, אז חרה אפו וישלך מידיו את הלוחות, כי אם היתה כונת העם בעשיית העגל רק כדי לזכור שצריך האדם לעבוד באמונה ושלא לפגוע בעמלת אחרים שמחה מה זו עושה? האם צריכים אנו לתת תודה למי שרוצה לעבוד באמונה ולכל לחמו באופן שלא לפגוע בעמל אחרים ושלא להיות גוזל אחרים? האם נברא האדם רק לעבוד ולאכל, ולאכל כדי לעבוד, הלא נברא האדם למטרות יותר גבוהות, בטח היה כונתם (חשב משה) רק לרעה שאינם ראוים להיות להם הלחות הראשונות.

והנה כדי לדעת כמה חביב לפני הקב"ה מי שמלמד זכות על בני ישראל אף אם גדלו עונותם של בני ישראל למעלה ראש ועד לשמים יגיעו, עלי להביא את הגמרא ביומא דף ע"ז שהביאה את מראה הנבואה של יחזקאל הנביא פרק ח' שכתוב ויבא אותי אל חצר בית ד' הפנימית והנה פתח היכל ד' בין האולם ובין המזבח כעשרים וחמשה איש אחוריהם אל היכל ד' ופניהם קדמה והמה משתחוים לשמש וכ' מלמד שהיו פורעין עצמן ומתריזים כלפי מטה אמר לו הקב"ה למיכאל סרחה אומתך אמר לפניו רבש"ע דיו לטובים שבהם וכו' וכו', אמר לפניו רבש"ע אם יהיו כל חכמי או"ה בכף מאזנים ודניאל איש חמודות בכף שניה לא נמצא מכריע את כלם אמר הקב"ה מי הוא זה שמלמד זכות על בני אמרו לפניו רבש"ע גבריאל, אמר להם יבא שנאמר ואני באתי כדבריך, מזה אנחנו רואים כמה חביב לפני הקב"ה מי שרואה לחובה על עצמו ללמד זכות על בני ישראל אף שיגיע למרום פשעם אשר למעלה מבינת האדם אעפ"כ מאד מאד מקובל לפני הקב"ה ללמד עליהם זכות, במדדו הכי טובים שבאומות העולם נגד הטובים שבבני ישראל ונמצא שאנחנו מכריעים את הכף מאזנים במדותינו הטובות יתר הרבה מאו"ה אף לגבי הטובים שבהם.

והנה אמצא לנכון לספר איזה דברים גם מדניאל מחבר הספר הנוכחי, גם הוא היה שבוי בשנת תרע"ה בר"ח ניסן עד תרע"ו ר"ח ניסן כמעט באותה שעה, ס"ה שלשה עשר חדש, במחנות השבוים בגרמניה ויש לי כתוב ספר שלם מענין בשם "חיי השבוים בגרמניה" וגם הוא חי בשביה כדניאל איש חמודות ושלא התגאל בפת בג המלך, ובשר נבלה וטרפה לא בא בפיו, וגם בזכותו ובזכות יהודים אחרים יראי ד' גם הרבה צעירים אשר היו עמנו בשביה ג"כ לא טמאו נפשם במאכלות אסורות ואיך ובאיזה אופן? היינו כי חברת יהודים אחת אשר התארגנו בפרנק-פורט אם מאין השתדלו אצל הממשלה שבאם השבוים ירצו לאכל מאכל כשר אז יניחו להם, ותחת הבשר והחלב אשר הם צריכים לבשל בעד השבוים יתנו להם תפוחי אדמה ושאר ירקות יותר, וכאשר השגנו הבשורה הטובה הזאת השתדלנו אצל המפקדה להניח לנו לבשל כשר והיורה אחר חדש שנצרך לקנות יהיה מכספנו אנו, ודניאל המחבר בע"ה הלך מצריף לצריף מקום אשר השבוים גרים שמה וספר להם כך וכל ומי שירצה לאכל כשר כלומר שיהיה המאכל בלא בשר ובלא שומן רק במעט ירקות יותר, צרפו אליו כשתי מאות ושבעים צעירים, ובררנו שני צעירים זריזים ומני אז אכלנו תבשיל כשר בתכלית הכשרות כמובן, ובמשך הזמן קבלנו גם כן ע"י החברה הנ"ל מעט בשר להטעים התבשיל והיה מותך בתוך מנת תבשיל חתיכות בשר אחדות זכרה להם אלקה לטובה, ובתשעה חדשים הראשונים לא בא בפיו לא חלב ולא חמאה, ואפילו מרגרינה. מפני חשש תערובת חלב בהמה, ולא גבינה, ותמיד היה דורש דרשות של נחמה בעד השבוים, כי הרבה שבוים היו במחנות, בין שבוי מלחמה ובין שבוי חפשים וגם היה מגיד בעד שבוים אחדים שעור שלחן ערוך מהספרים אשר קבלו מהחברה הנ"ל, זכרה להם אלקה לטובה, וגם לי המחבר הספר הנ"ל אשר אני נותן לכם אחי ורעי, וגם הספר השלישי אשר אתי בכתובים, ואולי אזכה גם להוציא הספר "חיי השבוים בגרמניה" אם יהיה הזמן מסוגל לזה, ונזכה לראות בקרוב ישועת ישראל במהרה בימינו, אמן.

דניאל זליג ב"ר חיים פסח ז"ל זקש

המצפה לישועת ד' במהרה

מעבר לתחילת הדף