חלקת מחוקק/אבן העזר/לז

חלקת מחוקק ‏ אבן העזר לז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) וכן הוא זכאי במציאת' וכו'. ואם נתנו לה מתנ' יש להסתפק אם דומה לכסף קידושין או דוקא קידושין לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול אבל כל שזיכו לה אחרים מתנה אין לאביה כלום ולא דמי למציא' מידי דהוי אאשה שג"כ במתנ' הקרן לעצמה רק שהבעל אוכל פירות כמ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין בשם הירושלמי ואף על פי שמציאת האשה לבעלה:

(ב) דאין קדושין תופסין בנפל. והא דאמרי' בירושלמי דבת יום אחד מתקדש' היינו בידוע שכלו לו חדשיו או בשהה שלשים יום אחר הקידושין דאגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא ונראה דאף בנפל ספק קידושין הוי ואם קידש אחותו ואח"כ קידש בת אחותו שניהם צריכין גט מספק ועיין לקמן סוף סי' מ' דגם בהוכר העובר מקודשת לדעת הרמב"ם:

(ג) וקידש' עצמה בערב. לרבות' קתני אף שהיא עתה ודאי א"א אפ"ה לא חיישינן לקידושי אב ולומר השת' בגרה וממיל' חלו קידושי אב אלא לעולם תלינן להקל ולומר שהית' בוגרת גם בבוקר וקידושי האב לא חלו כך כתבו התו' בד"ה קדשה אביך בדרך:

(ד) דאפי' אינה מכחישתו. אפשר לומר אף דהיא מודה ואומרת בבירור שלא היתה בוגרת בשעה שקדשה אביה אמרי' לאו כל כמינ' דאסר' נפש' אבעלה מיהו אפשר לפרש דאינה מכחישתו היינו שגם היא אינה טוענת ברי:

(ה) אבל באינה מכחישתו צריכ' גט משניהם. (בקידושין דף ע"ט ע"א פליגי רב ושמואל בקידשה אביה בדרך והיא קידש' עצמה בעיר והרי היא בוגרת שבדקנוה לדעת אם יצא' מרשות אביה להיות קידושיה קידושין ומצאנוה בוגרת בו ביום רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו וקידושיה קידושין ולא של אביה ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם שמא כשקדשה האב נערה היתה וקדמו קידושיו עכ"ה) והנה אפשר לומר דלאו דוק' משניהם דה"ה קידש' אביה לבדה ג"כ צריכ' גט דכל שאינה מכחישתו מודה רב דחיישינן ולא מוקמינן לה אחזקת פנויה והתו' שכתבו שם בד"ה קידש' בדרך דמודה שמואל בקידש' אביה לבד דאינה מקודשת דאמרי' העמד אשה אחזקת פנויה כמה שהיתה קודם קידושה והרי היא בוגרת לפנינו ואין קידושי האב קידושין עכ"ל התו' מיירי במכחישתו מכ"ש אם היא מודה בבירור דודאי נאמנ' לאסור עצמה אם לא קידש' עצמה אחר קידושי אב:

(ו) ונמצאו לה סימנים הוי ספק וצריכ' גט משניהם. גם כאן משניהם הוא לאו דוקא דה"ה אם קדשה אביה לבדו או היא נתקדש' לבדה לעולם הוי ספק קידושין ואין מועיל טענת ברי שלה לנגד אחרים עד שיעידו עדים שהיתה עדיין נערה אחר הקידושין או שהיתה בוגרת קודם הקידושין ומ"ש ונמצאו לה סימנים היינו סימני בוגרת ומאחר שהו' בתוך הששה חדשים יש להסתפק אם היו סימני בוגרת בשעת הקידושין או נימא השתא היא דבגרה ע"כ הוי ספק ואם נתקדש' לאחר ו' ע"י אביה ונמצאו לה אחר הקידושין זמן רב סימני בוגרת ודאי גם בשעת קידושין היתה בוגרת ואין חוששין לקידושי אביה אף שהבדיקה היתה זמן רב אחר קידושי אביה מאחר שהקידושין היו לאחר ו' ואפשר לאחר ו' אף שאין לה סימני בוגרת סמכינן אדשמואל דאמר אין בין נערות לבוגרת ובודאי בוגרת היא אף שאין לה סימני בוגרת ולא נאמרו סימני בוגרת אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו' וע' בהשגת הראב"ד פ"א מה"א וכל זה לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בוגרת לחוד ואם הביאה סימני בוגרת תוך ששה הוי בוגרת אבל הרמב"ם לא הזכיר שום סי' בבוגרת ומשמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו' חדשים ומ"ש היתה הבת ספק בוגרת היינו ספק אם עברו ו' חדשים אחר הנערות או לא ומ"ש בגמ' אלימא בתוך י' וכו' השתא היא דבוגרת אינו מחוור לדעת הרמב"ם וכמ"ש המ"מ וסימני בוגרת מבוארין בגמר' בנידה דף מ"ז בברייתא פליגי תנאי בסימן בוגרת ורש"י פי' דאף שם במשנה פליגי בסי' בגרות והתו' דחו דבריו ופסקו שם בגמ' כדברי כולן להחמיר וכתב הרי"ף שאם הביאה א' מכל הסימנים הללו וקדשה עצמה בחיי אביה קידושיה קידושין וצריכה גט ואין אביה מפר נדריה ואם קדשה אביה שלא לדעתה צריכה גט ומן התימה שלא הוזכר דין זה כאן ולא נמנו כאן סימני בוגרת כלל:

(ז)

מדברי הרשב"ץ בתשו' שהביא הב"י משמע כשראו לה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר י"ב שנים אמרינן מסתמ' היו בה השערות משעה שנעשית גדולה בת י"ב שנה וכשימלאו לה ו' חדשים אחר י"ב שנה הרי היא בוגרות ודאית ואין לאביה רשות בה אף על פי שלא עבר רק ב' חדשים אחר ראיית השערות אמרינן מסתמ' היו בה השערות מיד תחלת ו' חדשים אחר י"ב וע' בח"ה סי' ל"ה פסק ג"כ כזה לענין עדות:

(ח) כך יכול לקדשה ע"י שלוחו. נראה דמ"מ איכא בו יותר משלוחו דהא הוא מצוה דרמי עליו וכמו שנתבאר למעלה סימן ל"ה ובב"ח לא כ"כ ולא ידעתי הפרש בין מצוה זו לשאר מצות:

(ט) או ע"י עצמה. לדברי המפרשי' הטעם דהוי כאלו אמר לה כל מי שיתן לך מנה מעלה אני עליו כאלו נתנו לי והתקדשי בו ולפ"ז ה"ה לקטנה דעלמא נמי דלא גרעה מכלב אבל הרא"ש כתב אף על גב דאין שליחות לקטן לטובתה ולזכותה נעשית שליח עיין עליו ולפ"ז דוקא ע"י עצמה ולא ע"י קטנה דעלמא וע' בדברי הרא"ש שכתב שאינו דומה לערב ויש חילוק בין קדושי כסף לקידושי שטר ובין דיבר עם המקדש או לא דיבר עמו וע' בר"ן פ"ק דקידושין:

(י) וצריך לו' לה. כבר נתבאר לעיל דבדיעבד אף בלא עדים יש להחמיר וע' בפסקי מהרא"י סימן מ"ט וסימן ל"ג:

(יא) דהרי י"א דאסור לקדש בתו. אבל כשהיא עצמה מקבלת אין מחויב האב למחות אם היא חפיצה וקצת קשה מהא דאמרינן סוף קדושין רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא מתניה שקליה לבת ברתיה אותביה בכנפיה א"ל לא סבר לה מר דמקדשא אין אדוני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מא"א אמר ליה עברת לך אדרב דאמר רב יהודה אמר רב וכו' אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עכ"ה ולמה לא דן אותו לזכות שהיא בעצמה קבלה הקידושין ואפשר דהיתה קטנה כ"כ שלא היה לה דעת לזה:

(יב) אומר לה הרי את. היינו כשאין האב אצל הקידושין דאיך יאמר לה בתך אבל כשהאב אצל הקידושין יאמר לו בתך מקודשת לכתחלה ומיהו אם אומר הרי את אין קפיד' וכן הוא בת"ה סימן רי"ג וע' בריב"ש סימן תע"ט שכתב ומיהו לישנ' דהרי בתך לכ"ע מהני אף ע"י עצמה וכ"ש בנדון זה וכו' משמע אף כשאין האב אצל הקדושין יאמר לה הרי בתך ומיהו נראה דכוונת הריב"ש שיאמר לאב הרי בתך מקודשת לי בכסף שאתן לה ונותן לה הכסף מדעת אביה אבל שיאמר לבת הרי בתך מקודשת אין זה ל' כלל:

(יג) ואם שינה בדברים וכו' מקודשת. מפשט הל' משמע דמקודשת ודאי וע"ש:

(יד) הואיל והכינ' להכניסה. מ"מ כתב שם דודאי שפיר טפי לעשות כהלכתו להדי' אכן י"ל דאין קפיד' כולי האי וכו' ע"ש:

(טו) מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנ'. כלומר אף על גב דבגמרא אמרו אסור לקדש בתו אפשר באומר לה צאי וקבלי קידושיך ליכ' איסור' ומ"מ מצוה להמתין עד שתגדיל:

(טז) וצריכה גט משניהם. ואם רצו א' נותן גט וא' כונס כדלעיל סימן ל"ו סעיף ז':

(יז) אי שוי שליח אחרינ'. ע' בב"ח דדין זה שייך ג"כ גבי בעל ואשה דשוו שליח אחרינ' וכתב עוד דאם של בתרא קדמו א"צ גט אלא מבתרא ממ"נ אי של בתר' בטליה לקמא הרי קדושין של קמא אינן קידושין ואי לא בטל' לקמא אלא לא סמך דעתיה קסבר קמא לא משכח אבל אי משכח לא בטליה הרי כיון דשל בתרא קדמו הרי קמא לא משכח ושל בתרא קדושין ושל קמא לא הוי קדושין נ"ל עכ"ל ואין דבריו מוכרחים דאפשר דלא בטיל לקמא אלא סבר אולי לא משכח כלל אבל אי משכח אף לבסוף לא בטליה לקמא:

(יח) ואפילו שדכה אביה תחלה. הקשה בב"ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהיה חפץ לקדשה לו ובהא מבואר בסמוך דהוי קדושין ומכח קושיא זו הגיה ואפילו שדכה באביה והיינו כפרש"י שהמקדש שלח לאביה לקדשה לו ע"ש ואין צורך דאף דנתרצ' בשדוכין לא נתרצה בקידושין של עכשיו דאולי לא נתרצה עד שיתן כסף הקידושין לידו דוקא באשה התורה זכתה לו ואין רצונו שתקבל היא הקדושין בלא רשותו עד שיגלה דעתו דניחא ליה בקבלתה:

(יט) בפי' אחר הקדושין. זה הוא דעת הרמב"ם והרי"ף לקצת מפרשים אבל הר"ן מסתפק בדעת הרי"ף דאפש' לומר דאף דנתרצה בשעת הקדושין ג"כ אינה מקודשת וע' במהרי"ק שחילק דאם נתקדשה בפניו ושתק ואחר כך נתרצה דהוי קדושין:

(כ) אפי' נתאכלו המעות קודם שמיעה. אף על גב דאין הקדושין בעין ועל מה יחולו מ"מ בההיא הנאה שנעשה רצונו מתקדשת ודומה להנאת מחילת מלוה כך הוא דעת הרמ"ה בעל סברא זו וע' בתשו' מהרי"ק שורש ל"ב דף כ"ג שמיישב גם כן דעת הרמ"ה ומביא כמה ראיות לדבריו דמצינו כיוצא בזה שהקדושין חלין אף לאחר שנתאכלו ע"ש:

(כא) ולא מיחה מיד הוי כאלו נתרצה. זה הוא דעת המרדכי שם בהג"ה בשם ריב"ש ע"ש שמחמיר אפילו היכא דאנן סהדי שיתרצה האב אף על גב דעדיין לא בא האב מודה רבינ' דצריכא גט ומיאון ולקמן סעיף י"ד הביא הרב דבריו והעתקתי שם לשונו:

(כב) גדלו הקדושין עמה. ע' בתק' מהרי"ק שורש ל"ב שהאריך בדין זה ובדין יתומה שגדלו קידושין בהד' אי מקודשת מדאוריית' או מדרבנן ולא ראיתי בדברי הרשב"א בתשוב' חולק על זה רק שכ' מלתא דפסיק' אם בעל בודאי חשבינן לה מקודשת מדאוריית' ובלא בעל לא מיירי:

(כג) למי שגילה האב דעתו. ע' לעיל סי' ל"ה סעיף ד' וה' וכלומר אף על פי שחזר האב מגלוי דעת ושדכה עם אחר אפ"ה יש לחוש היכא דאיכא למימר דהחזרה לא היתה ברצון וכמו שאכתוב אחר זה:

(כד) חיישינן שמא נתרצה. בטור מסיים בדברי הרמ"ה והוו קדושין כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח לחזור לשדכה לשני וב"י כתב ע"ז אינו נוח לי וע"כ השמיט דברים אלו כאן ובאמת הוא גמרא ערוכה בקדושין (דף מ"ה ע"ב) בההוא דאמר לתת בתו לקרובו והיא אמרה לתת לקרובה ונתרצה הוא לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהם אדאכלי ושתו אתא קרובו [דהיינו אותו שהיה בדעת האב ליתן לו את בתו] באיגרא וקדש' בסת' ועדיין לא קיבל האב קדושין מקרוב של אשתו אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב לקידושי של קרובו דבודאי לא הדר מדבורי' שכבר נתרצה לקרובה רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד' דודאי לא נתרצה לקידושי קרובו דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינה מפסידה מאי בינייהו איכ' בינייהו דלא טרח דאז אפשר לחוש לקידושין של קרובו דאמרינן אולי חזר בו האב ומאחר דגילה דעתו לקדשה לקרובו חוששין לקידושין אבל היכ' דטרח בסעודה ושידכה לשני אז בודאי חזר בו מרצונו הראשון ואינה מקודשת לשני/ לראשון /והן הן דברי הרמ"ה ממש ולא כמ"ש הב"ח דראש דברי הרמ"ה נלמדי' ממקום אחר מהנהו בי תרי דשתו חמרא וכו':

(כה) אינו יורשה ואינו מטמא לה. וה"ה דאין לה כתובה דמן הנשואין מיניה ואינו חייב בקבורתה כ"כ הב"ח בשם הריטב"א:

(כו) דה"ה אם מת האב. עיין שם שרבינו תם תמה על דבריהם והאריך להוכיח דאין האחים יכולין למחות ואין אדם מוריש זכות בתו לבניו ולגבייהו לא אמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה:

(כז) והשיאוה אחיה ואמה. כלומר קידשה והשיאוה הוו קידושין וצריכה מיאון דכשם דתקנו רבנן קידושין ביתומה ה"ה בהלך אביה למד"ה:

(כח) ומ"מ אין לאוסרה עליו. אבל יש מחמירין לאסור מטעם אחר דילמ' יקבל אביה קידושין במד"ה וא"כ הוי א"א וכתב הר"ן דראוי להחמיר:

(כט) צריכה גט מתרוייהו. לא ידעתי למה צריכה גט מהראשון הא אפילו לסבר' ראשונה אינה מקודשת רק למיאון ואפילו למאן דחייש שמא נתרצה האב היינו באינו כאן אבל אם בא ומיחה וקידשה לאחר ודאי דקמא לא הוו קידושין רק למיאון לדעת ה"ג בעל סברא ראשונה:

(ל) ויש להחמיר כסבר' הראשונה. כלו' דאם נתקדש' דצריכה מיאון וכבר כתבתי דיש להחמיר ג"כ כסבר' האחרונ' דלכתחלה אין לקדשה דאולי יקבל אביה קידושין במד"ה וכמו שכתב הר"ן:

(לא) והוי ספק מקודשת. כלו' וצריכה גט ולא סגי לה במיאון וזה לשונו שם במרדכי ועתה לפי דרכינו יועילו קידושין אלו שלא תצא ממנו אלא בגט ומיאון או שיבא אביה בימי קטנות וימחה מיד שישמע וכו':

(לב) דאם צוה להשיאן ולהגדילן. אעפ"י שהזכיר בציוויו לגדלן ולהשיאן אין הכונ' להשיאן אחר שיגדלו דוקא אלא שני דברים הן לגדלן לחוד ולהשיאן לחוד עיין שם בגוף התשובה:

(לג) כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה. כבר כתב הרב בעצמו לעיל שם דגם בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר וחוששין לקדושין רק דאם היו עדים הוו קידושין גמורין:

(לד) אין במעשיה כלום. ויכול למחות אף שלא מיחה אין כאן קידושין מאחר שעברה על דבריו והוי קפידא דומיא דאומר לשליח קדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר דהוי קפידא (וכמו שנתבאר לעיל סי' ל"ו סעיף ג'):

(לה) ושאר הבוגרו' אינם בכלל. כלומר אפילו נתנו לו רשות לקבל כסף הקידושין ושיהיה שלו וכנ"ל:

(לו) ואחר זמן קבל ממנו. מלשון זה משמע דוקא לאחר זמן הא אם תכף אחר השידוכין קיבל הקדושין מסתמ' לזו ששידך קידש וכן פסק במרדכי בשם ראבי"ה דכשם שעסוקין באותו ענין מהני אף שנתן בשתיקה דקי"ל כר' יוסי ה"ה ה"נ מהני ודמסתמא לאותו ששידך לה קידש אך אחר זה משמע אפילו היו עסוקים בה מדברין מעסק קידושי פלונית ואח"כ נתן קידושין סתם לא מהני לאפוקי לאחריני מידי ספק וכמו שפסק המרדכי בשם מהר"ם:

(לז) ופי' בתך פלונית אינו מועיל. נראה דמיירי שמפרש שכוונתו היה לפלונית אבל לא טעה בלשונו אבל אם היה בדעתו לומר בפי' פלונית רק שטעה בלשונו אמרינן לעיל סי' ל"ה סעיף ט' דאם השליח טעה ואומר לי הקדש בטעו' לא הוה הקדש ונאמן השליח לומר שטעה ולמה לא יהיה המשדך נאמן לומר שטעה:

(לח) וכולן ברשות שלו לקדשן. כלומר לאפוקי בוגרת דאינה בכלל הספק אפילו שוותיה שליח ומיהו אם עשתה שליח לקבל קדושין מפלוני נתבאר לעיל סעיף ט"ו דגם היא בכלל וא"כ אם היא הגדולה שבגדולות היא לבדה מקודשת כמו אם היו כולן בוגרת ונתנו לו רשות וע' בב"ח:

(לט) ולא הכירו. לכאורה משמע דוקא שאמר בהדיא שאינו מכירו אבל ל' הב"י בשם התו' שאם היה החתן עומד לפניו ואמר קדשתי בתי ושתק ואחר שעה אמר לאיש הזה אינו נאמן דכיון דלא אמר מיד תוך כדי דבור משמע ודאי שאינו מכיר חתנו ולפיכך לא פי' מיד עכ"ל מיירי דבאו שנים אבל אם זה שעומד לפניו לבדו אומר אני הוא מה בכך הוא א"נ דהא בא' נאמן לומר אני הוא אף שאין האב מכירו:

(מ) שניהם נותנין גט. ואם קדם א' מהם וכנס מוציאין מידו המ"מ בשם הירו' ונראה אפילו הא' נתן אח"כ גט מוציאין מזה דהא כנסה באיסור ואסורה לבועל ונ' דגם להשני אסורה מספק דכשם שאסורה לבועל כך אסורה לבעל:

(מא) אינו נאמן לאוסרה עליו. אבל אם הביא שני עדים שהוא קדשה אף ע"פ שהאב מכחיש את העדים אין נאמנות של אב מועיל נגד עדים ואסורה לבועל ולבעל כ"כ ר' ירוחם ופשוט הוא:

(מב) אבל לא לכונסה. כלומר אפי' אחר שנתן לה גט והיא מותרת לכל אדם אפ"ה אסורה לזה דיש לחוש לקנוניא המ"מ:

(מג) ואם יש ע"א. אפשר דע"א לא מהני בדין המוזכר למעלה סעיף כ"ב כשבאו שנים וכ"א אומר אני קדשתיה דאף דיש לא' עד המסייע לו אינו נאמן בדבר שבערוה וכאן ע"א נאמן משום דאין שום אדם מכחישו תדע דכאן אם כנסה אין מוציאין מידו ולעיל ס"ק ל"ח כתבתי בשם הירושלמי אף אם כנס מוציאין מידו:

(מד) אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה. לכאורה משמע דלאו דוקא גרשתיה אינו נאמן לפוסלה לכהונה דה"ה באומר קידושי תנאי היו או פסולי עדות היו עידי הקדושין וכיוצא בדברים אלו ג"כ אינו נאמן להחזיקה בפנויה כל שהוחזקה א"א על פיו ואינו נאמן להתירה לעלמא רק כמשמעות פשט הכתוב בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה (פרש"י לאיש אסרה על הכל שאין אנו יודעין למי וכי אמר הזה התירה לזה) ועוד יתבאר בסמוך:

(מה) קדשתיה וגרשתיה כשהיתה קטנה. נראה דמכ"ש אם אמר קדשתיה בלבד כשהיתה קטנה דאין נאמן לאוסרה על כל העולם מאחר שעכשיו היא גדולה:

(מו) ול"נ דוקא תוך כ"ד נאמן. וכבר כתבתי בסמוך סעיף כ"ה דלאו דוקא לומר גרשתיה אינו נאמן לאחר כ"ד להחזיקה בגרוש' לאוסר' לכהן דה"ה כל דבר המבטל הקדושין ומחזיקה בפנויה אינו נאמן לאחר כ"ד אבל בב"ח בקונטרס אחרון חילק ביניהם דדוקא לענין גירוש לא הימניה רחמנ' אבל בכל מה שיאמר בקדושי ביתו נאמן אף לאחר כ"ד ובאמת לא ידעתי אם אין לאב נאמנות בגירושין למה נאמן אף תוך כדי דבור ואם הטעם מכח מיגו דאי בעי שתק והוה אסורה על כל העולם מיגו זה שייך נמי אף לאחר כ"ד:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---