חכמת אדם/קסה
< הקודם · הבא > |
א אבל אסור ברחיצה דכתיב וישלח יואב כו' ויאמר אליה התאבלי נא כו' ואל תסוכי שמן והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת הרי סיכה בפירוש אסור ורחיצה בכלל סיכה. רחיצה כיצד אסור לרחוץ כל גופו אפי' בצונן אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש דלא אסרו אלא רחיצה של תענוג וכ"ז מדינא אינו אסור רק שבעה אבל אח"כ מותר ברחיצה אלא שנהגו האידנא ע"פי רמ"א לאסור רחיצה בחמין כל ל' יום דגזרו אטו תספורת שכן דרך הרוחצים להסתפר ג"כ אבל בצונן מותר (ש"ך ס"קא) ואפי' לחוף הראש אסור ואין לשנות המנהג כי מנהג קדום הוא ונתייסד ע"פי ותיקין (סעי' א' שם) ומ"מ בעל ברית אפי' על אביו מותר לרחוץ בלילה שלפני המילה לאחר ז' כיון דאינו מצד הדין דהוי כרגל לגבי דידיה וגם נ"ל באשת איש יש להתיר רחיצה בחמין לאחר ז' אם מצטערת הרבה או צורך אחר (ועיין סעי' ה' ובקו' מצבת משה סי' ה'):
ב סיכה כיצד אסור לסוך אפי' כל שהוא אם מכוין לתענוג אבל אם הוא להעביר הזוהמא מותר וא"צ לומר משום רפואה כגון שיש לו חטטים בראשו (שם):
ג יולדת אבילה שצריכה לרחוץ מותר אפי' ביום ראשון מיהו אם אין לה צורך כ"כ יש להחמיר ביום ראשון (ש"ך ס"קב) וכן מאן דאית ליה ערבוביא ברישיה מותר לחוף ראשו בחמין דלא גרע מאסטניס (פי' קר הגוף ומצונן) שמותר לרחוץ כל ג"פו ולא כל מי שאומר אסטניס אני מתירין לו אלא דוקא שידוע שהוא איסטניס ומתנהג בנקיות ואם לא ירחץ יצטער הרבה ויבא לידי מיחוש (שם):
ד מי שתכפוהו אביליו שאירעו שני אבילות זה אחר זה מותר לרחוץ כל גופו: נדה שנזדמנה ליל טבילתה בימי אבלה אינה טובלת שהרי אסורה בתשמיש ומ"מ מותרת ללבוש לבנים אפי' תוך ז' ותלבוש ותציע כדרכה כשאר ימות השנה רק שתלבוש חלוק נקי ולא לבן ממש אם אפשר ולא תרחוץ רק באותו מקום ובין ירכותיה בין בחמין ובין בצונן כדלעיל כלל קי"ח סי' כ':
ה כיחול ופירכוס הוא כגיהוץ ותספורת דאסיר מדינא כל ל' ומ"מ הקילו באש' איש שלא תתגנה על בעלה והתירו כיחול ופרכוס לאחר ז' כרחיצה והיינו עפ"י פסק הש"ע דכל אדם מותר ברחיצה לאחר ז' אבל למנהגנו דאסור רחיצה ואפילו בא"א (כדמוכח מדברי רמ"א סעי' ה') וא"כ י"ל כ"ש דכיחול ופירכוס יהיה אסור ומ"מ משמע דבזה לא הנהיגו איסור באשת איש (דאל"כ היה לרמ"א להגיהה). והיינו דבזה ל"ש לגזור משום תספורת. וכלה שאירעה אבל תוך שלשים יום לחופתה מותרת להתקשט אפילו תוך ז' דכלה צריכה יותר שיהי' לה חן בעיני בעלה בוגרת שאירעה אבלות כיון שעומדת להנשא מותרת בכיחול ופירכוס אבל אסורה ברחיצת חמין כל גופה ולמנהגנו כל ל'. נערה אבלה אסורה כל ל' אפילו בכיחול ופירכוס דעדיין אינה עומדת להנשא:
ו אבל אסור בנעילת הסנדל דאמר הקב"ה ליחזקאל ונעליך תשים ברגלך מכלל דשאר אבל אסור בנעילת הסנדל ודוקא של עור אבל באנפליא של בגד או של גמי או של שער או של עץ מותר דלא נקרא מנעל אלא של עור ואם הוא של עץ ומחופה עור אסור. חיה מותרת לנעול כל ל' יום וה"ה חולה ומי שיש לו מכה ברגלו מפני שהצנה קשה להם. כל אדם מותר לנעול במקום שיש סכנת עקרב (סימן שפ"ב סעי' א' ב' ג'):
ז אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרים בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר חולצין ויש מי שאומר שאם היא עיר שרובה נכרים אין חולצין עד שיכנס לרחוב היהודים (שם) אם צריך לחלוץ מנעל בב"הק אחר שנקבר המת נתבאר כלל קנ"ג י"א שצריך לילך יחף מבית הקברות לביתו אם מת אביו או אמו ואין נוהגין כן משום הנכרים (שם סעי' ד' ה') וכבר נתבאר שם:
ח אבל אסור בתשמיש המטה דכתיב וינחם דוד את אשתו ויבא אליה משמע דוקא אחרי הנחמה דהיינו ז' אבל מקודם אסור (שם) אבל בשאר דבר קורבה מותר אפילו במזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו בין באבילות דידיה בין באבילות דידה אבל חבוק ונשוק יש להחמיר ומותרת לאכול עמו בקערה ומותרת לישן עמו היא בבגדו והיא בבגדה אבל בלא בגדים אסור אפי' אם סינר מפסיק אפילו בשבת ורגל (ש"ך) ומיהו משום לך לך אמרינן נזירא יש להחמיר שלא ישן עמה במטה כלל (שפ"ג):
ט בד"א בשאר אבילית אבל אם מת אביו של חתן או אמה של כלה שמכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהגים ז' ימי המשתה ואח"כ שבעה ימי אבלות אסור להתיחד עמה כל י"ד יום אלא הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים אבל אם כנס לחופה והתחילו ימי המשתה שלו ואח"כ מת לו מת מותר להתיחד עמה כמו בשאר אבילות והוא שבעל אבל אם לא בעל אסור להתיחד עמה כל ימי האבל בין בחול בין בשבת וכן מי שאירעו אבל ברגל מותר לו להתיחד שהרי לא הקילו לו שום דבר אלא הרגל מעצמו הוא שנקבע וגם לית ביה אפושי שמחה כ"כ כמו חתן (שם):
י אבל אסור בת"ת כל ז' בתורה נביאים כתובים משנה תלמוד הלכות אגדות דכתיב פקודי ה' וכו' משמחי לב ואבל אסור בשמחה כל ז' ואם רבים צריכים לו להתלמד מותר ובלבד שלא יעמיד תירגמן אלא יאמר לאחר והאחר לתורגמן והתורגמן ישמיע לרבים ומלמדי תינוקות דינם כרבים צריכין לו ועוד דהוא מלאכת האבוד כשהתינוקות בטלים וכן מותר להגיד הלכה אחר ג"י ויכול לפסוק א"וה ליחיד השואל אותו אם אין אחר אלא הוא וצריכין לו (שפ"ד) ומותר לאבל בהגבהה וגלילות ושאר כבודים ואינו אסור אלא ללמוד ומותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים רעים שבירמיה ובהל' אבלות ובפ' אלו מגלחים אע"ג שיש בו כמה דיני מנודה ונ"ל דה"ה דמותר ללמוד הל' נידוי דמ"ש (וע' בא"ח סי' תקנ"ד) אבל אסור לעיין איזה קישיא או תירוץ אפילו בדברים רעים (ע"ש בט"ז ומ"א). והנ"מ בינו לבין עצמו אבל אסור ללמוד עם אחרים אלא הם יושבים ונושאים ונותנים בהל' אבלות ואם טעו משיבן בשפה רפה והוא אינו שואל והנ"מ כשאין רבים צריכין לו אבל אם רבים צריכין לו אפילו בהלכות אחרות מותר אבל שיש לו בנים קטנים אין לו לבטלם מלמודם דאין אבלות לקטן (סעיף ד' ה'):
יא אם האבל כהן ואין בב"הכנ כהן אחר אסור לו לעלות ולקרות בתורה ולענין שבת עיין לקמן כלל ק"ע. אם אין שם מי שיתפלל להוציא את הציבור ידי חובתן יכול האבל להתפלל להוציאם ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם אפילו אין אבל כי יש בזה נחת רוח לנשמה והאבל מצטרף למנין וכ' הרמב"ן שהאבלים צריכין להתאבל במקום שיצאה נשמתי של מת כי באותו מקום נפש המת מתאבלת ושם צריך ליתן לה תנחומין ועיקר התנחומין לנפש הוא התפלה ומ"מ נ"ל שמותרין בלילה לילך לישן לבתיהם (כדאיתא במס' שמחות ה' אחין אעפ"י שכל א' הולך לישן):
יב אבל אסור בשאילת שלום שאבלות זה צוה הש"י ליחזקאל שיעשה שאמר לו האנק דום שפי' שידום מלשאול שלום לבריות אע"ג דשאר דברי אבלית התיר לו זה צוה לו לקיימו וכן שלא לעסוק בדברי תורה דדום כולל שתיהן שידום מדברי תורה ומלתת שאילת שלום לבריות וכיצד הוא איסורו באבל ג' ימים ראשונים אינו שואל בשלום כל אדם ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו לא ישיבם שלום אלא יודיעם שהוא אבל משלשה ועד שבעה אינו שואל ואם אחרים לא ידעו שהוא אבל ושאלו בשלומו משיב להם משבעה עד שלשים הוא שואל בשלום אחרים שהרי האחרים שרויין בשלום ואין אחרים שואלין בשלומו שהרי הוא אינו שרוי בשלום וכ"ש שאם אחרים שאלו לו בשלום שהוא משיב להם לאחר שלשים יום הרי הוא כשאר כל אדם בד"א בשאר קרוביו אבל על אביו ועל אמו הוא שואל בשלום אחרים לאחר שבעה אבל אחרים אין שואלין בשלומו עד אחר י"ב חדש ובתוך שבעה שאמרנו שאסור בשאלת שלום כ"ש שאסור להרבות בדברים עם הבריות ואם עושה לכבוד רבים כגון שרבים באים לנחמו מותר לומר להם לכו לבתיכם לשלום דלכבוד רבים שרי. ויש מקילין האידנא בשאלת שלום לאבל על אביו ואמו לאחר שלשים ואין טעם להם אם לא שיאמרו שאלת שלום שלנו אינו כמו שאלת שלום שבימיהם דכיון דאנו אומרים רק צפרא טבא לא נקרא ש"ש דא"כ תוך ל' נמי (שפ"ה):
יג המוצא את חבירו אבל תוך שלשים יום מדבר עמו תנחומים ואינו שואל בשלומו לאחר שלשים יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו כדרכו אלא מן הצד ואינו מזכיר לו שם המת שלא לעורר אבלותו אלא אומר לו תתנחם מתה אשתו ונשא אחרת אינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין שלא להטיל שנאה בינו לבין אשתו זו שתראה שזוכר את הראשונה בפניה אלא אם מצאו בשוק אומר לו תתנחם בשפה רפה ובכובד ראש אבל אם לא נשא אחרת מדבר עמו תנחומין בין בביתו בין בשוק עד שיעברו ג' רגלים כיון שכ"כ מתאבל עליה שאינו נושא אחרת ועל אביו ואמו מדבר עמו תנחומים כל י"בח לאחר יב"ח מדבר עמו תנחומים מן הצד (שם):
יד מקום שנהגו להיות שואלים בשלום אבלים בשבת שואלים וכתב הרמב"ם שהאבל נותן שלום לכל אדם בשבת שאם לא הוי ליה כנוהג אבלות בדברים שבפרהסיא ששאלת שלום דבר שבפרהסיא הוא. ואסור לשלוח מנות לאבל על אביו ואמו כל יב"ח דהוי כמו שאלת שלום ואסור אפילו בשבת במקום שנהגו שלא לשאול בשלומו בשבת אבל במקום שנוהגין לשאול בשבת גם זה שרי (שם):
טו אבל חייב בעטיפת הראש מדאמר רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכ"ע מחייבי ומדכתיב הכא לא תעטה על שפם והתם כתיב אבל וחפוי ראש ש"מ שהעטיפה צריכה שתהיה על השפם ועל הראש לפיכך אמרו ז"ל איזהו עטיפה שחייב בו האבל היינו שיכס' ראשו בטלית או בסודר ויחזיר קצתו על פיו ועל ראש החוטם וה"מ שצריך בכל היום אבל כשמנחמין באים אצלו מגלה ראשו לכבודם ובמדינות אלו אין נוהגין בעטיפה זה מפני שמביא לידי שחוק גדול ואין להחמיר ולשנות במה שלא נהגו אבותינו (סי' שפ"ו):
טז אבל חייב בכפיית המטה שכן אמרו חז"ל אמר הקב"ה דמות דיוקני נתתי בכם שנאמר בצלם אלהים עשה את האדם ובעונותיכם הפכתיה לפיכך יכפו מטותיכם עליה פי' מטת עץ הסרוגה בחבלים יהפוך ראשו למטה ורגליו למעלה. ודוקא בשעת שינה ואכילה יושב על מטה כפוי' מטעם דמות דיוקנו כו' אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפוי' שאין זה די לאבלות אלא יושב על גבי קרקע וכן המנחמים אין רשאין לישב אלא על גבי קרקע להראות צער ואבלות עם האבל שכן מצינו גבי איוב ורעיו שישבו ע"ג קרקע דכתיב וישבו אתו לארץ והתם נמי משום אבלות עשו (שפ"ז) וזהו רק משום כבודו של אבל ולפיכך יכול האבל למחול על כבודו:
יז עכשיו לא נהגו בכפיית המטה מפני שאין מטות שלנו עשויות כמו מטות שלהם ואין הכפיה ניכר במטות שלנו כמו בשלהם שמטות שלהם לא היו ראשיהם בולטין כמו שלנו ויהיה ניכר בהם הכפי' ברגליהם אבל מטות שלנו ראשיהם בולטים ואין הכפיה ניכר בהן לפיכך לא שייך בהם כפיה ומ"מ אסור לישב ע"ג ספסל או כרים וכסתות כ"א ע"ג קרקע (סי' שפ"ז) אם לא חולה וזקן שיש להם צער בישיבה ע"ג קרקע מותרים להשים כר קטן מתחתיו מיהו יכול לילך ולעמוד וא"צ לישב כלל רק כשהמנחמים אצלו צריך לישב ע"ג קרקע וה"ה דצריך לישן ע"ג קרקע מיהו המנחמים יושבים ע"ג ספסל דמסתמא מחיל להו האבל כבודו (שם ובש"ך):
יח אבל אסור להניח תפילין מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך ואין פאר חבוש אלא תפילין מכלל דכ"ע אסור ודוקא ביום ראשון שאין עיקר מרירותו של אבל שמצטער הרבה אלא יום א' דכתיב ואחריתה כיום מר יום א' משמע אבל ביום ב' מותר דת"ת יש בה משום שמחה דכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב ושמחה אסורה כל ז' אבל בתפילין אין בהן אלא משום פאר וסגי שלא יתפאר יום ראשון ואח"כ מותר מיהו גם ביום שני לא יניחם אלא אחר הנץ החמה (סי' שפ"ח) ואם הקבורה לא היה ביום מיתה כתבתי בח"א כלל י"ד סי' כ' שיניחם בלא ברכה. ויום שמועה קרובה כיום מיתה וקבורה דמי ופטור מן התפילין:
יט מבעי ליה לאבל ליתובי' דעתי לכווני לבי' לתפילין שלא יסיח דעתו מהם אבל בשעת הספד ובכי לא מנח להו (שם):
כ כתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ובגדי אבל היינו שאינם מגוהצי' ומכובסים לפיכך אסור האבל לכבס כסותו כל ז' או ללבוש המכובסים קודם לכן ואפילו במים לבד אסור ואפילו אם אינו לובשו אלא לאחר ז' אפ"ה אסור אפילו ע"י אחרים ואם היה ביד אחרים מקודם לכן דינו כדלעיל (כלל קס"ד סי' י"ד) ואצ"ל דאסור ללבוש חדשים. וגיהוץ אסור כל ל' מדינא אך י"א דגיהוץ הוא צקל בלשון ערבי דהיינו שקורין (מנגלין) באבן חלקה וי"א דהיינו כיבוס במים ואפר או בנתר ובורית וי"א בנתר וחול אסור כל ל' אפילו איני מגוהץ ולכן נהגו האידנא לאסור ללבוש אפילו בגדי פשתן די"א דל"ש בהם גיהוץ וי"א עוד דגיהוץ שלנו הוא רק ככבוס שלהם מ"מ נוהגין איסור כל ל' אלא שאדם אחר לובשם תחלה זמן מועט אפילו בפחות משעה ואז יצא מכלל גיהוץ ואז לובשו האבל אבל אם מכובס במים לבד א"צ לזה ומותר ללבשו אחר ז'. ואפילו סדינים ומצעות של מטה ומטפחות ידים אסור לכבסן ולהציע המכובסין אם לא לכבוד שבת דמותר להציע על השלחן מטפחות מכובסות מכבר אפילו תוך ז' אבל לכבס אסור תוך ז'. ובגדי קטנים שמת אביהם מותר לכבס (שפ"ט):
כא והא דגיהוץ אסור כל ל' היינו לגהץ וללבוש אבל מותר לגהץ אחר ז' בין לעצמו ללבוש אחר ל' ובין לאחרים ואפילו ללבוש או להציע תוך ל' אינו אסור אלא בבגד לבן וחדש אפילו של פשתן ועל אביו ואמו אסור עד שיגיע הרגל אחר ל' ויגערו בו חבריו:
כב מדינא אינו אסור ללבוש תוך ז' אלא כלים חדשים צבועים וישנים היוצאים מתחת המכבש (פי' כלי שעוצרין בו הבגדים שקורין פרעס) ובגדי שבת אסור תוך ד' שבועות הראשונים ואח"כ מותר אפילו על אביו ואמו וכן לעשות בגדים חדשים אלא שנהגו איסור כל יב"ח ומ"מ אף במקום שאסור ללבוש חדשים אם מניח לאחר ללבשן ב' או ג' ימים הכל מותר אם צריך להם (שם):
כג אפילו אלו המותרין לכבס בח"המ כגון היוצא מבית השבי ומבית האסורין והמנודה שהתירו לו חכמים והנשאל לחכם והותר והבא ממדינת הים שהלך להרויח (דלטייל אף בח"המ אסור) ולא היה לו פנאי לגלח ולכבס דהתם התירו כלם משום כבוד המועד אבל הכא בימי אבלו לא התירו שאם אירעו א' מהם קודם האבלות ונכנס מיד לתוך האבילות אסור לכבס אא"כ אירע א' ותכפוהו מיד שני אבלות זא"ז אז מותר לכבס אפילו בנתר וחול ואפילו תוך ז' ובלבד שיעשנו בצנעה בביתו ואחר שתכפוהו אבלו זא"ז מכבס במים אבל לא בנתר ואהל (שם):
כד אבל אסור לגלח שערו מדינא כל ל' מדאמר רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו ר"ל לא תניחו לגדל השער שיהיה נקרא פרע דהיינו ל' יום מכלל דכ"ע מחויב בפרע ואחד שער ראשו ואחד שער זקנו וא' כל שער שבו ואפילו של בית הסתרים כל שלשים יום אסור ושער של השפה ומהצדדים כל מה שמעכב את האכילה תוך שבעה אסור לאחר ז' מותר (ש"צ):
כה ישב לגלח ואמרו לו מת אביו ה"ז משלים ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח ומה שהספר גומר היינו בדליכא ספר אחר במתא דמשום כבוד הבריות התירו שלא יהיה זה מגולח מקצתו (שם):
כו כל אותם שאמרו מותר לגלח בחול המועד אם אירעו א' מהם קודם האבילות ונכנס מיד תוך האבל אסור לגלח אבל אם אירעו א' מאלו ותכפוהו מיד שני אבילות זא"ז מגלח כדרכו בין בתער בין במספרים ואפילו תוך שבעה. ואדם אחר שתכפוהו אביליו זא"ז מיקל שערו בתער אבל לא במספרים ובלבד שיעשנו בצינעה (שם סעי' ג'):
כז על כל המתים מגלח לאחר שלשים יום על אביו ועל אמו עד שיגערו בו חביריו ואין הרגל מהני אם פגע קודם שיגערו בו חביריו ועיין בא"ח סי' תקמ"ח ושיעור גערה יש בו פלוגתא י"א ב' חדשים ונוהגים בג' חדשים ובמקומות אלו נוהגין שאין מסתפרין על אב ואם כל י"ב חדש אם לא לצורך כגון שהכביד עליו שערו או שהולך ומתנוול ביניהם בשערותיו דמותר לספר (שם):
כח אשה מותרת בנטילת שער אחר ז' ויש אוסרין אף לאשה וכן עיקר ומ"מ במקום שדרכה של אשה לגלח שערות אלו כגון ריבוי שערות דצדעה וצדעות מותר ליטול אחר ז' (שם):
כט לסרוק ראשו במסרק מותר אפילו תוך שבעה אחד איש ואחד אשה שאין כאן לא תענוג ולא שמחה וי"א דאיש אסור ומ"מ אם יש לו ערבובית' ברישא נ"ל דלכ"ע מותר:
ל כשם שאסור לגלח כל שלשים כך אסור ליטול צפרנים בכלי אבל בידיו או בשיניו מותר אפילו תוך שבעה ואשה שאירעה טבילתה אחר שבעה תוך שלשים ואם תטול צפרניה בידיה או בשיניה אינה נוטלת יפה אלא תאמר לא"י ליטלה לה בתער או במספרים ולאו דוקא א"י אלא ה"ה ישראלית ואם א"א ע"י אחר נ"ל דמותרת ליטול בעצמה (דהא י"א דאשת איש מותרת גם בגיהוץ ותספורת עיין בב"י סי' שפ"א גבי כיחול ופרכוס ובסי' ש"צ):
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |