חכמת אדם/קונטרס מצבת משה - אבלות/א

חכמת אדם ‏ קונטרס מצבת משה - אבלות א

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

קונטרס מצבת משה

כתיב והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור א"ר יוחנן זה יומו של יאשיהו ור"ל שיאשיהו היה רך בשנים ומת פתאום ודומה כמי שהשמש בא בצהרים אך יל"ד הכפל סיפא דקרא והחשכתי לארץ כו' דזהו ג"כ ביאת שמש בצהרים ונ"ל עפ"י דאי' בקינות של ט"ב שנתיסד על מיתת יאשיהו שנהרג בחג הסוכות וידוע שחג הסוכות נקרא יום אור שאז המאורות העליונים בשלימות וזהו שאמר והחשכתי כו' ביום אור כמש"כ לעת מרפא והנה בעתה ר"ל שהעת הוא גורם שיהיה מרפא ואפ"ה בעתה. והנה כן קרה לי מקרה בעונותי שביום פורים ידוע שאז נשפע אור גדול עד שכ' בכתבים יום כפורים ר"ל שיום כפור היא כמו פורים וא"כ היא עת מרפא אבל נהפך עלי לבעתה שנפטר בני הצדיק ירא שמים המנוח מ' משה שלום בן כ' שנים שלום שמו ושלימה היה משנתי כי מעיד אני שלמד הכל ע"מ לעשות ואמר לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וקיים כל מה שלמד והיה מתמיד גדול ופעם אחת ראיתי שלא אכל טבולו במשקה בלא נט"י והמתין על מים והוא היה אדם חלש וגערתי בו ואמרתי שהוא כיוהרא ואמר לי א"כ למה נכתב דין זה והיה בקי בש"ע א"ח וקיים בן יכבד אב ועסק עפ"י רוב בחבורי חיי אדם וכל דין ודין הנכתב שם היה לומד מתוך הש"ע והאחרונים עד שמצא מאין יצא הדברים ורשם המראה מקומות וכל דין שנשמט מן חלק א"ח רשם בספרו ולפעמים השיג עלי וכן עשה ביורה דעה כל דין למד מחבורי ומן המקור אשר הם נובעים. אוי לי על שברי נחלה מכתי ואין אני בוכה על המת אלא להולך כי ידעתי אלו היה חי היה בקי גם בי"ד בב' וג' שנים כא' מן הגדולים עם מוצא הדין והיה הולך ממעלה למעלה בכ"י הן בתורה הן ביראה ולא זז ממנו בכל יום ללמוד בספרי מוסר וכל מה שלמד הכל היה לקיים ולא יצא שום הזכרת שם מפיו אפילו בדרך שבח אמר רק ברוך העליון. אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כשישב על שולחני היה אומר לי אבא אמור לי איזה פסוק או ד"ת והיה מאריך בשלחנו תמיד עד שלמד זמן ארוך כאשר יעידו ע"ז כל הלומדים שהיו מכירים אותו והוא היה לי בן יקיר ילד שעשועים אהבה עזה אהבתיהו ומדי דברי בו זכור אזכרנו מדות טובות שבו סופר מהיר ואומן יד בכ"ד ע"כ המו מעי עליו מעולם לא שמע ולא ידע ספורי מעשיות ומלחמות ולא עסק בעולם כ"א או אוכל ושותה או שלמד ולא פנה אל רהבים ואיך אנחם וזאת נחמתי בעניי צדיק ה' בכל דרכיו ה' נתן וה' לקח יהי שמו מבורך ברוך דיין האמת ויודע בעל התאנה אימתי ילקוט התאנים וברוך הוא שהחזרתי לו פקדונו בטהרה ועכ"פ אינו מלוכלך בדברים שבינו לבין חבירו כי לא עסק בשום מ"ומ ולא מעל בברכת הנהנין כי כל ברכותיו היו בדקדוק מלה במלה ועד יום מותו לא שכח מלברך תמיד לפניו ולאחריו וכל ברכה בדקדוק גמור אכתוב מדותיו הטובים תקצר היריעה והנה אמרתו מאחר שכיבד אותי בחיי גם אני אעשה לו נייח ואחלק לו ברבים לעשות זכר לשמו לחיי ע"הב וכ' הרמב"ם בפ"ד הצדיקים אין בונין להם נפש על קברותיהם (ר"ל מצבה) שדבריהם הם זכרונם והנה בחבורי זה לא חברתי הל' מילה ופ"הב והל' אבלות הגם שהרבה מן הלומדים בקשו ממני לכתוב הל' אבלות כי זה כל אדם אך היה כבד עלי הדבר כי כשל בעוני כחי וגם אור עיני אין אתי כבראשונה אך להפצרת בני המנוח ז"ל שהפציר בי הרבה מלאתי רצונו ובפרט זכותו העיר לי בכמה דינים שנתעוררתי בהל' אבלות ולדעתי הם אמתים בראיות ברורות וכבר אחז"ל ראוי היתה פרשת נחלות לכתיב ע"י משה אלא שזכו בנות צלפחד לכתיב ע"י וכן אני אומר מגלגלין זכות ע"י זכאי בני ז"ל. ולכן קראתי קונטרס זה מצבת משה שהיא תהוה מצבתו ובפרט שיש בו דברים שהתעורר הוא ז"ל וזכות הרבים יעמוד לו שתעלה נשמתו מעלה מעלה ויניח בשלום על משכבו ויקויים בו מקרא שכ' בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך:

א דין אונן בפורים. בא"ח (סי' תרצ"ו) כ' הש"ע דמותר בבשר ויין דלא אתי עשה דיחיד דאבלות ודחי עשה דרבים דאורייתא דדברי קבלה כד"ת דמי עכ"ל והק' המ"א שהרי גם י"ט מחויב בשמח' ואפ"ה אסור והיה אפשר לומר דא"א ס"ל כמש"כ תוס' במועד קטן (דף י"ד ע"ב ד"ה דחי) דשמחת י"ט אינו אלא מדרבנן דושמחת היינו בשלמים דוקא אך ז"א מספיק לפי מש"כ הרמב"ם בהל' י"ט דאעפ"י דבאמת דושמחת קאי על שלמים מ"מ בכלל מצוה זו לשמוח בבשר ויין ועוד שהרי ק"ש נמי מדאורייתא ואפ"ה פטרו חכמים משום כבוד המת דיש כח בידם לעקור מ"ע בשב וא"ת וא"כ ה"נ ק' מ"ש פורים ונ"ל כיון דקבלו דמש"כ במגילה שמחה מלמד דאסור בהספד משמע דה"ק דאפילו במקום שראוי לספוד לא מבעיא שלא יספדו אלא אפילו ישמחו ואין שמחה אלא בבשר ויין וא"כ כיון שכך תיקנו בפירוש ולכן מותר אבל בי"ט אע"ג דכתיב שמחה מינה לא ילפי' דאסו בהספד שהרי בר"ח לא כתיב שמחה ואפ"ה אסור בהספד מ"הת והיינו מדאקרי מועד כדאי' בתענית אלא עיקר הכתוב להיות שמח באכילת שלמים ואונן אסור בשלמים וא"כ ע"כ לא מיירי הכתוב מאונן וכיון שעיקר המצוה לא חל עליו עקרו חז"ל מצוה זו בשב וא"ת משום כבוד המת. ולפ"ז נ"ל דאם אוכל ושותה מותר ג"כ לברך לפניו ולאחריו אע"ג דבתפלה ובשאר ברכות אסור כמו בי"ט וכן בחול אם אוכל שאר דברים אינו מברך היינו משום שהוא רשות דאם ירצה לא יאכל אבל כיון דאכילה זו היא חיוב והתירו בפירוש לאכול מסתמא התירו ג"כ לברך כן נ"ל:

ב ולענין אבלות בפורים. הנה האחרונים מחולקים בזה כמש"כ בי"ד ססי' ת"א ורמ"א העיד שאינו נוהג והש"ך בשם רוב אחרונים העיד שהמנהג להיפך וכד הוינא טליא כבן ח' או ט' נהירנא שמצאתי לאבל יושב ע"ג קרקע ובחליצת מנעלים ועכ"פ נ"ל שראוי להורות כמו שנהגתי במיתת בני הצדיק דהיינו בפורים שהוא יום י"ד שנאמר בו שמחה אנינות לא היה חל עלי כי בראותי דתקף עלי' עלמא הייתי זריז ונשכר וקיימתי מצות סעודת פורים כדינו ותיכף לאחר שעה י"ב התפללתי מנחה ואח"ז יצאתה נשמתו בקדושה ועד לאחר הקבורה לא ברכתי שום ברכה רק דיין האמת בשעת קריעה ואבילות לא נהגתי באותו יום כ"א בדברים שבצינעה ולאחר מעריב נהגתי כל דיני אבלות אפילו בחליצת נעלים חוץ מישיבה ע"ג קרקע הגם דבש"ע כ' יום י"ד וט"ו לא מצאתי חילוק זה מ"מ כיון דק' לי בשלמא י"ד דכתיב שמחה י"ל שפיר דאין אבלות נוהג אבל בט"ו דאין נוהג בו שמח' כדאיתא להדיא בגמרא במגילה דכתיב נזכרים ונעשים מקיש עשיה לזכירה דהיינו קריאת מגילה דאינו נוהג אלא יום א' דאסור של זה בזה דהיינו הספד וזה לא ילפי' מדכתיב שמחה אלא מדכ' במגילת תענית יום י"ד וט"ו וע"ז אמר רבא דלהכי חזרו וכתבוהו במג"ת לאסור של זה בזה ועכ"פ לא עדיף ט"ו לדידן מר"ח וחנוכה ועיין בתשובת של הגמיי' בסוף ס' שופטים שהרבה להקשות על מהר"ם מרוטנבורג ובריטב"א סוף מ"ק האריך בזה לסתור דברי האומרים שאין אבילות בפורים ולכן כיון דבלא"ה משמע מש"ך שדעתו לנהוג אבילות וקהילתנו אתרא דש"ך הוא ולכן נ"ל דביום ט"ו ראוי לנהוג כל דיני אבילות רק בישיבת קרקע כיון דתוס' במ"ק דף כ"ז ד"ה מן המנחה כ' דאין ראיה לאסור ישיבת ספסל ולכן הקלתי בזה גם בט"ו ולענין סעודת הבבראה נ"ל דלכ"ע מברין בפורים כדאי' בש"ע סי' ת"ח סעיף ד' ועוד שהרי אפילו בשבת כ' בב"י סי' שע"ח דנוהגין להברותו ומ"מ נ"ל שלא יברו בבצים ועדשים אלא בבשר ויין וכדאי' שם בש"ע:

ג לאחר שמסרתי כל צרכי קבורה להח"ק וגם בחרתי לו מקום קבורה וכבר חפרו הקבר ואותו יום אסור בהספד ולכן אף שעדיין לא נקבר כיון שמסרתי לכתפים הייתי מברך כדאי' בש"ע והק' לי א' שהרי לפי הטעם משום כבוד המת אי' בהדיא בר"אש דאפילו לאחר שהתעסק בו מ"מ פטור והשבתי לו הרי הר"אש בעצמו כ' שם בפ' מי שמתו בדין דנמסר לכתפים דאפילו אם המת עדיין בביתו מותר וע' שם בב"י בשם רמב"ן) וע"כ צ"ל דדוקא כ"ז שמוטל עליו לקברו אע"ג דכבר עשה כ"צ כיון שלא קברו שמא יתעצל בקבורתו אבל כיון שמסרו לכתפים בודאי יעשו כ"צ ואין שום חשש התעצלות ולכן מותר וא"כ מ"ש אם מסרו לכתפים והוא בביתו דמותר וא"כ ה"נ אף שהאבל הולך ג"כ לב"הק דמותר:

ד נשאלתי מבני הרב הנגיד מה' יצחק שיש לו שותפות בחנות אם מותר לשותפו להתעסק בחנותו כיון שנקראת השותפות על שמו ומבואר בשולחן ערוך (סימן שפ סכ"א) דאסור:

תשובה. כבר נהגו בקהלתנו כל מו"צ עפ"י תשו' רש"ל סי' ס"ו להקל בזה אחר ג"י הגם דלענ"ד הוא קולא גדולה אך בזמ"הז א"א להחמיר ואמנם צ"ע אם אמרינן ביום הג' מקצת היום ככולו וכן בכל הדברים המבוארים בש"ע דאסור ג' ימים צ"ע אם יום ג' הוא בכלל איסור או לא ובאמת לשון כל הפוסקים רי"ף ורמב"ם וכן הוא בש"ע סי' ש"פ כתבו כל ג"י הראשונים אסור במלאכה משמע דביום הג' נמי אסור אלא דרמ"א כ' בסי' שצ"ג ומקצת יום ל' ה"ה ככולו ומשמע דכללא כייל בכל הדברים אלא דצ"ע למה המתין רמ"א עד סי' שצ"ג ולמה לא הגיה כן בסי' ש"כ ובשארי סמנים וכן בסי' שצ"ה שכ' בש"ע דמקצת יום ז' ויום ל' הוא ככולו וכן כ' כל הפוסקים ולא לישתמיט באחד מהם שגם ביום ג' מקצת היום ככולו וגם רמ"א לא הגיה שם כלום ובגמרא פרק א"מ ד' כ"א גבי תפילין איתא ת"ר אבל ג"י הראשונים אסור מג' וג' בכלל מותר כו' משני ושני בכלל מותר כו' הרי חזינן דבמקום שמותר בשלישי איתא בגמרא להדיא דמשלישי ואילך ושלישי בכלל. משמע אבל בכ"מ שאמרו בגמרא ג' ימים כל ג"י אסור ולכאורה הוא תלוי בפלוגתא כמש"כ ברא"ש סי' ל"ז בסופו וכ"כ בתוס' דף כ"א ע"ב ד"ה וכאן אלא בתוספות הגירסא קצת משובש וז"ל תניא במסכת שמחות אבל כל ז' ימים אסור בעשיית מלאכה והכי איתא בירושלמי מי שאין לו מה יאכל ביום א' וביום ב' אינו עושה בג' עושה בר קפרא אמר אף בג' לא יעשה בר קפרא כדעתו דעבד אבל ג' ימים דאמר ר' אבין בו' בשם בר קפרא ג"י נפשיה שייטא על גופי' דסברה דחזרה לגביה כו' לאחר ג"י כרסו נבקעת כו' וא"כ לכאורה משמע שהוא מחלוקת ת"ק וב"ק וא"כ היה לנו לפסוק כדברי המיקל באבל ובפרט דדברי ת"ק משמע שהם דברי רבים וא"כ היה לנו לומר דמקצת יום ג' ככולו אלא דנ"י כ' שם דף רצ"א ע"ב בברייתא ג"י אסור במלאכה והביא ג"כ ירושלמי זה וסיים וגמרא דילן דקתני כב"ק אתיא עכ"ל הרי שכתב להדיא דגמרא דילן ס"ל כבר קפרא וכן משמע ברבינו ירוחם להדיא בדף קפ"ג ע"א כל ג"י הראשונים אסור במלאכה כו' ובג' ימים הראשונים הנפש חופפת על הגוף כו' והיינו כדאיתא בירושלמי הנ"ל וכ"כ בפסקי תוס' סימן ק"ח וז"ל אבל כל ז' כו' ואם אין לו מה יאכל מותר מג' ואילך כגון יום רביעי וכן משמע בהג"מ פ"ה מהל' אבל הל' ח' שכ' הרמב"ם כל ג"י הראשונים כו' מכאן ואילך אם היה עני כו' וכ' הגה"מ וז"ל פי' רש"י משלשה ימים ואילך וע"כ כונתו שלא נטעה לומר ידמכאן ואילך היינו מיום ג' וע"כ כ' מג"י ואינך דאין לומר דאדרב' שלא נטעה לומר מכאן ואילך ר"ל מיום ג' א"כ הוי ליה לכתוב מיום ג' ואילך אלא ע"כ דכונתו להורות דיום ג' אסור ולפ"ז צ"ל מש"כ בפ"ח הל' ה' בהולך לב"הק די"א דשני ימים אינו הולך לב"הק משמע אבל בג' מותר צ"ל דהני י"א לא הקילו רק בהולך לב"הק כיון שהוא לדבר מצוה וכדאיתא בגמרא דף כ"א ע"א דפסק רבא בתפילין כיון שהניח שוב אינו חולץ ופריך הגמרא ורבא האמר הלכה ג' ימים ומשני מצוה שאני א"כ ה"נ כיון דהוא לדבר מצוה לילך לב"הק ס"ל לי"א להקל בב' ימים וכן הוא כונת רמ"א שכ' שם בסי' שצ"ג כדעת הג"המ דמקצת יום ג' סגי ובאמת הג"המ גופיה סיים שם דל"נ לו אלא ע"י דדעת הרמ"א כיון שהוא לדבר מצוה אמרינן מקצת יום ג' ככולו אבל במלאכה וכל שאר הדברים מודה רמ"א דכל יום ג' אסור ולכן לא הגיה בשום מקום וכן הוא בהדיא בגמרא בדף י"ט ע"ב דאמרינן דהכל מודים כשחל ג' שלו להיות בערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב ופרש"י דודאי ג' שלימים וכ"כ שם הרי"ף הרמב"ם והתוס' אלא דיש לדקדק קצת ממש"כ הרא"ש סי' כ"ו בשם הראב"ד וז"ל וכ' הראב"ד הא דלא אמרי' מקצת יום ככולו לענין רחיצה משום דאפשר ליה לרחוץ לאורתא משא"כ בתגלחת ותכבוסת שהרי אסור לגלח ולכבש משתחשך כו' ומסתברא כדברי הראב"ד דאף כבוס מותר תוך ז' בערב הרגל כיון דאי אפשר לו לכבס בלילה וכן פסק בש"ע סי' שצ"ט סעי' ה' וא"כ משמע לכאורה דאמרינן מקצת היום ככולו וכן משמע שם מדברי הש"ך ס"ק י"ד שכ' מותר לכבס דכבר בטלה ממנו גזירת נ"ל ז' ל"ד קאמר דבטלה גזרת ז' שהרי בשאר דברי' אסור כל היום אלא כיון דא"א לכבס ורגל ברגל מבטל גזירת ז' ולכך מתיר אפי' בשחרית כיון דעכ"פ מותר לכבס מבע"י וגם בזה כ' דטוב לכבס אחר חצות כדי שיהא ניכר שהוא לצורך י"ט ועוד דבודאי לפי שיטת רי"ף ורמב"ם ותוס' ושאר פוסקים דלא הקילו אלא לאחר ג"י וכדאיתא בגמרא הכל מודים בחל ג' שלו כו' ואז בודאי צריך ג' שלימים אבל הראב"ד דפסק דאפילו שעה א' לפני הרגל מבטל ולכן כ' דה"ה בשאר ימים כיון דא"א לכבס מותר משא"כ בשאר דברים לכ"ע ביום ג' ל"א מקצת ככולו אלא כל היום אסור ומצאתי בב"ח שכ"כ בהדיא דזה בזה תליא בסי' שצ"ט ונ"ל שכן דעת הלבוש שהשמיט הגהת רמ"א שכ' בסי' שצ"ג דמקצת יום ג' ככולו ובאמת דברי רמ"א תמוהי' שהרי בהגמיי' כ' דל"נ לו ובד"מ כ' דאפשר דגם דעת הטור כן ובש"ע החליט ולכן נ"ל כמו שכתבתי ברור ונכון:

ה נשאלתי באשה שחל ליל טבילה מש"ק ויום ו' עש"ק הוא יום ו' לשבעה אם מותרת לחפוף ביום ו' או תמתין בחפיפתה עד מוצאי ש"ק שכבר עבר ז':

תשובה בס"ט סי' קל"ט סס"ק ך' כ' בשם תשו' פנים מאירות דמותר לחפוף ביום ו' כיון דאינה רחיצה של תענוג ולסרוק הראש פשיטא דמותר אפילו תוך ז' אבל הס"ט כתב שלא תחוף עד מוצאי שבת דהא אפילו בערב תשעה באב שהרחיצה אינו אלא מנהג ומדינא מותר ואפ"ה כ' רמ"א בא"ח סי' תקנ"א סעי' י"ו דאם טובלת ליל י' אב מותר לה לרחוץ בערב ת"ב אם אי אפשר לה לרחוץ בליל י' אב משמע הא אם אפשר אסורה לרחוץ בערב ת"ב וא"כ כ"ש תוך ז' דרחיצה אסור מדינא פשיטא דאסור אם אפשר לה לרחוץ בליל מוצאי שבת ע"ש ומכ"ש לפי מה שכתבתי בהל' נדה דלפי רוב הפיסקים החפיפה צריכה להיות בלילה דוקא סמוך לטבילתה במקום דאפשר לכן נ"ל. אין להקל כי אם במקום דא"א לחוף במ"ש ומ"מ ליטול הצפרנים לכ"ע אסור בערב שבת:

ו שאלה. אשה שהיא אבלה וכבר עברו ו' ימים ולמחר יש לבעלה דבר נחוץ שצריך ליסע למרחקים אם מותר לשמש בליל ז' אם אמרינן מקצת לילה עולה למנין שבעה:

תשובה כבר כ' בש"ע דמקצת לילה אינו עולה למנין שבעה אלא מקצת יום דוקא אך מצאתי בתשו' הרדב"ז (חלק ג' סי' תקנ"ט) שכ' דאע"ג דהרשב"ם פשיטא ליה דמקצת היום דוקא ור"ת התיר בשעת הדחק לרחוץ מיד בלילה וריב"א מסתפק ולכן הכריע דלענין ת"ח ותשמיש דאית ביה מוצוה אמרינן מקצת הלילה ככל היום אלא שצריך להמתין מלשמש בלילה יותר ממה שהוא רגיל כדי שיהא נוהג בו מקצת אבלות (דהיינו עפ"י דעת רמב"ן שצריך לנהוג כל דין אבלות) ע"ש שהאריך ולפ"ז בנידון דידן בהולך לדרך דמצינו שהקילו חכמים לפקוד אפילו סמוך לוסתה כדאיתא בש"ע סי' קפ"ד אפשר דיש לסמוך עכ"פ בענין זה על הרדב"ז:

ז שאלה שוחט דמתא ואין שם אחר אם מותר לשחוט בימי אבלו: תשובה נ"ל כיון דשחיטה הוא ממלאכות המותרות בי"ט וכבר כ' בד"מ בסי' ש"פ דכל מלאכות המותרות בי"ט מותר לאבל לעשות וא"כ בודאי מותר לשחוט בביתו כדין משרתת בבית בש"ע סעי' כ"ב ואפילו לילך בלילה בבית אחר מותר דהא בלילה מותר לילך לצרכיו כדאי' בש"ע סי' שצ"ג ובלבד שלא יקבל שכר על השחיטה אבל השכר שנותנין לו מקופת הקהל בכל שבוע מותר לקבל אא"כ הוא עני ואין לו מה יאכל דמותר לאחר ג"י אף לקבל שכר ונ"ל דמותר לילך לשחוט אפילו ביום דהא אין איסור ההליכה אלא לטייל כדאי' בסי' שצ"ג וכ"ש שהוא צורך הרבים דמותר כדאי' במסכתא שמחות פ"א הביאו הב"י סי' ש"פ. היה נחתום בעיר ואין שם אלא הוא עושה בצנעה מפני כבוד העם וידוע שבשר הוא חיי נפש כמו לחם ועוד נ"ל דאפי' מלאכה גמורה בדבר האבד כגון שאם יש לא' איזה דבר האבד ואין שם אומן היודע לתקן אלא האבל דמותר לאבל לעשות כדי שלא יפסיד חבירו וכמו שכתב הרא"ש בפרק מי שהפך ססי' ד' דאם האבל אריס בשדה של אחר דלראב"ד הוא עצמו מותר כיון שהשדה של אחר אין זה נקראת מלאכת האבל והביאו הב"י וכעין זה מצינו בחה"מ דכמו שהתירו לפועל שאין לו מה יאכל דמותר בעה"ב ליתן לו מלאכה אפילו אינו דבר האבד כדי שיהיה לפועל לאכול ה"נ התירו לפועל אפילו יש לו מה יאכל לעשות מלאכת בע"הב בדבר האבד ואם כן ה"ה באבל אע"ג דחמור ממועד מ"מ כיון דקיי"ל כרא"ש דאפילו בתוך ג"י מותר בדבר האבד וא"כ י"ל דה"ה באבד של חבירו מותר וצ"ע ועכ"פ בשוחט נ"ל דאין כאן פקפוק באין שם אלא הוא דמותר:

ח צל"ע לפי מה דקי"ל בסי' שצ"ב דלצורך מותר לצאת וכן חייב בכל מצות שבגופו ע"ש בש"ך ס"ק ב' ולפ"ז נ"ל דמה שכתב בש"ע דאסור לכנס לב"הכנ להתפלל היינו לפי מה שכתב בש"ע סימן שפ"ד ובסימן שע"ו דמצוה להתפלל בבית האבל וא"כ יש שם י' ולפיכך אסור לצאת אבל במקום דא"א לכנוף עשרה ויתבטל עי"ז מקדיש וקדושה וברכו למה לא ילך כשם שהתירו לו לילך לצורך דבר האבד ובא"ח סי' תרצ"ו במ"א ס"ק ח' ובס"ק י' משמע דמתפלל ביחידי ועוד ק' שהרי התירו לעבור על לאו דאורייתא לשחרר עבדו כדי לקיים עשה דרבנן דקדיש וקדושה כדאיתא בר"א ששחרר עבדו ולמה נדחה בשביל אבלות דבר שאין בו איסור כלל הגם שי"ל דהתם היה להוציא רבים משא"כ ביחיד מ"מ חזינן דהוא מצוה רבה ולכן נ"ל כיון דאין בו איסור כלל וכמש"כ הנ"י הביאו הב"י דדוקא לטייל אסור ולכן אם יש מנין כנגד ביתו באותו חצר נ"ל דלכ"ע מותר להתפלל בי':

ט שאלה מת שהוציאו אותו סמוך ליום טוב ונקבר אלא שהאבלים לא ידעו מתי לקבר עד י"ט אם הרגל מבטל שבעה: תשובה בסימן שע"ה ש"ך ס"ק א' כתב דמקבר בעירו אינו מתחיל אבלות עד שידע שנקבר ונ"מ לקובר מתו בערב הרגל ע"ש הרי להדיא דאינו עולה וראיתי בב"ה שם שהביא בשם תשובת רדב"ז סימן ס"ג דעולה לו ואני חפשתי בשלשה חלקים תשובת רדב"ז ולא מצאתי מסתמא יש עוד חלק רדב"ז ולא זכיתי לראות ואמנם נ"ל דיש לחלק שראיתי שכתב שם בענין שנקבר קודם בהש"מ ולא כ' שקברוהו בי"ט ולכן נ"ל דלכאורה יש ראיה מירוש' כדעת הבה"ג ודלא כרמב"ן דבירוש' מ"ק דף ו' ע"ב איתא חל יום ח' שלו בשב' ערב רגל מגלח ערב שב' ופריך בירוש' היך אפשר ר"ל איך אפשר שיחול ח' בשבת ומתרץ כגון שגררתו חי' ונתיאשו מלבקש ועוד איתא בשבא לו שמועה קרובה בשבת ועוד תירץ תפתר שנסתם הגולל ע"ש עם חשיכה ופריך היאך אפשר א"ר אחא תפתר שסתמו נכרי ע"כ ולפירש רמב"ן ק' דלמה הוצרך לומר בסתמו נכרי בשבת דזה נעשה באיסור ולמה לא משני כשהוציאו באותו עיר סמוך לחשכה ונקבר ע"י ישראל אלא שלא נודע לאבילים עד שבת משחשכה ולבה"ג אתי שפיר דכיון דנקבר מבע"י אעפ"י שלא נודע לקרובים מ"מ מתחיל האבילות מע"ש ולכן נ"ל דגם רמב"ן מודה בדין זה דהיכא דנקבר מע"ש אע"ג דלא ידעו מונין מיום שנקבר אלא דמבה"ג משמע אע"פי שלא קברוהו מעי"ט אלא שהנכרים יקברוהו ביו"ט מ"מ מתחילין למנות תיכף משמסר לאותן שיקברוהו ע"ז כ' רמב"ן כיון דדעתו עליו לא חלה עליו אבילות וכ"ש אם דעת האבל לילך ביו"ט על הקברות ולעמוד אצל קבורתו דזה אינו רק כנמסר לכתפים ולכן מדייק הרדב"ז לכתוב דאם קברוהו קודם שבת וי"ט דאז אעפ"י שלא נודע להם עד י"ט עולה אבל אם רק הוציאוהו וקברוהו בי"ט אינו עולה ואמנם במרדכי והביאו הד"מ כ' להדיא ומוכח שם להדיא דאפילו באותו עיר כיון שמסר לנכרים מבטל ומשמע אפילו יקברוהו למחר ומהתימא על הש"ך שלא הביא דברי ד"מ ואמנם י"ל דזה דוקא שאין דעתו עוד לילך על הקברות דהוי כנתיאשו אבל כשדעתו לילך למחר על הקברות לא חל עליו ולא מבטל ועכ"פ נ"ל דבין בע"ש ועי"ט אם נקבר מבעו"י קודם חשיכה מעט בענין שאלו היה שם היה יכול לנהוג קצת אבילות אלא שלא נודע לאבל עד שחשיכה מונה מיום ו' ובאם שמסרו לנכרים מעי"ט ואין דעתו כלל לילך לב"הק כיון דבמרדכי אי' להדיא דמבטל וכ"כ בד"מ ובפרישה (ובמרדכי א"א לומר כמש"כ הב"י בסימן שע"ה על דברי בה"ג דכוונתו שהוליכו לעיר אחרת שהרי המרדכי כ' שמסרו לנכרים או שהוליכוהו לעיר אחרת ובדברי הרא"ש כפשוטן משמע ג"כ דס"ל כבה"ג כמש"כ הב"י וכן ברמזים סימן ל"ט לא כ' שדעת הרא"ש כרמב"ן אלא שכתב סתם דעת בה"ג ורמב"ן (ושם ט"ס שצ"ל אם מת בעי"ט) ולכן לצורך גדול אפשר י"ל ג"כ דרגל מבטל וס"ל לבה"ג ומרדכי דעדיף מנמסר לכתף בחול דעכ"פ עדיין דעתו עליו על קבורתו שהרי עכ"פ אם ירצה יכול הוא בעצמו לקברו ולכן אפילו אם אין דעתו כלל לילך לב"הק מ"מ עדיין לא חל אבלות אבל בי"ט שא"א לו לקברו וכיון שמסרו לכתפים הוי כנתייאשו לקברו וכן אם קברוהו ישראל והאבל בביתו וכן בנקבר סמוך לחשיכה שכתב הרדב"ז י"ל שפיר דעולה כיון שאלו היה יודע היה יכול לנהוג קצת אבילות כן נלע"ד (אח"ז בא לידי תשובת רדב"ז וראיתי שכתב בסי' ס"ג וז"ל ואי לא דמיסתפינא ה"א דאין בה"ג חולק דע"כ לא קאמר הרב אלא בזמן שמסרו לנכרים עם הכנסת יו"ט דאז ודאי מתייאשין ממנו אבל מסרוהו לכתפים ישראל ובחול כיון שיש זמן שיקברוהו ויודיעו קרוביו אין מתיאשין ממנו עד שידעו ומאותו שעה חלה עליהם אבילות כו'. והיכא דנקבר בה"ש חל האבילות אפילו על אותם שלא הלכו עם המטה ועולה להם יום א' וכן אם היה ערב הרגל יבטל מהם הרגל גזירת ז' אעפ"י שלא חזרו הקרובים אלא אחר שנכנס שבת או רגל אעפ"י שבשאר הימים לא חל עליהם אבילות עד שיחזרו הקרובים. וטעמא דמילתא דדעתן עליו עד שיחזרו הקרובים כיון שחוזרים ביום הקבורה ממש אבל כיון שנקבר ביום ושבים בלילה אין דעתם עליו אלא עד שיסתום הגולל עכ"ל):

י שאלה כמה צריך הפסק בין קבר לקבר: תשובה בש"ע בי"ד סימן שס"ב אין קוברין שני מתים זה בצד זה אא"כ היה דופן הקבר מפסיק ביניהם ומדלא כתב סתם אא"כ יש הפסק ביניהם ש"מ דבעינן דופן הקבר הידוע והיינו כשיעורא דמתניתין בב"ב ק"א בכוכין דלרמב"ם וטור הוא תשעה טפחים ולר' האי ורשב"ם ששה טפחים ולכן לא כ' הטור והש"ע גם כן איזה שיעור יהיה הפסק כמו שכתב שם סעיף ד' בקבר ע"ג קבר דבעינן ו' טפחים אע"כ משום דא"צ ליתן שיעור כיון שכתבו דופן הקבר ושיעור זה כבר ידוע כמו שכתוב בטור וש"ע בח"מ סימן רי"ז אלא דבקבר ע"ג קבר ס"ד דלעולם אסור דהוי דרך בזיון ולכן הוצרכו לכתוב דאם יש ביניהם ו"ט מותר אך צ"ע מ"ש מן הצדדים שכתב הטור והש"ע כרמב"ם דבעינן ט' טפחים ובע"ג קבר סגי בששה טפחים וצ"ע ומצאתי בתשו' ח"צ סימן קמ"ט שנשאל ע"ז וכ' דעכ"פ בעינן בין קבר לקבר ששה טפחים אך מה שכתב מדלא יהיב הטור והש"ע שיעור רק שכתב סתמא דופן הקבר משמע דפסקו כרשב"ג בב"ב שם שאמר הכל לפי הסלע ולפי מה שכתבתי ליתא דמדכתבו דופן הקבר סמכו עצמם על השיעור שכתב בח"מ וגם הח"צ גופא כ' דזה סותר למה שפסקו בח"מ וכן מצאתי עוד בספר קטן נקרא תורת חסד שכתב בפשיטות דבעינן ו' טפחים וכ' דיש טועין דדוקא כשנקבר המת בקרקע בלא ארון אבל אם יש ארון או נסר מפסיק סגי וכ' דליתא שהרי בכוכין כ' רשב"ם ותוס' דהיו מניחין שם ארון וכ"כ בחי' רמב"ן סנהדרין פ' זה בורר שהיו מניחין בארון ואח"כ מכניסין לכוכין ואפ"ה בעינן ו' טפחים אך כיון שכבר נהגו שלא לדקדק בזה ומקרבין הקברים משום דוחק נתתי לבי לחקור אם הוא איסור לכ"ע וא"כ כי נהגו מי שבקינן להו ומצאתי דאפשר שיש להקל ובתנאי שעכ"פ לא יהיה בין קבר לקבר פחות מששה אצבעות ומנא אמינא לה דצריך להבין הטעם למה יהיה דוקא מרחק ששה טפחים לת"ק ור"ש ורשב"ג ס"ל הכל לפי הסלע והנה מדברי רב האי גאון שהביא הטור והב"י בסי' שס"ג מוכח דס"ל דהטעם דג' טפחים הם תפיסה של מת ולכן צריך כדי תפיסה לזה ולזה וכ"כ הרשב"ם בב"ב ד"ה מת מושכב כמה שיעור תפיסה פירש ר"א שלשה טפאים ובאמת בנזי' ס"ה הגירסא בגמ' שלנו וברש"י ותוספות וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' ט"מ דשיעור תפיסה שלשה אצבעות וצ"ל דר' האי והרשב"ם גורסין ג"ט ולפ"ז אתי שפיר טעמא דת"ק אך טעמא דרשב"ג לא ידענא דא"כ מאי הפרש בין קרקע קשה או רכה צ"ל לפי מה שכתב תוספות שם בנזיר בשם הירושלמי דשיעור זה יורד מוהל היוצא מן המת ואם כן שפיר יש לחלק בין קרקע קשה שלא נכנס כ"כ בעומק עוד י"ל דר' האי ס"ל דרשב"ג דקאמר הכל לפי הסלע ר"ל דאם הסלע קשה עושה ח' כוכין כת"ק ואם הוא רך עושה י"ג כר"ש כמו שפירש הרמב"ם בפי' המשנה והראשון נראה לי יותר (ונ"ל דאע"ג דקיי"ל דבכ"מ ששנה רשב"ג במתניתין הלכה כמותו וכל הפוסקים הרמב"ם והטור וש"ע פסקו כת"ק נ"ל כיון דאין אנו יודעין השיעור לכן סתמו כת"ק דלעולם שיעור שוה ולחומרא או י"ל כמש"כ התי"ט בעירובין פ"ח דלאו כללא הוא כמק"שש וכ"כ תוס' בע"ז ל"ב ע"ב ד"ה הלכה כרשב"ג) וכן משמע ברשב"ם שכתב דלרשב"ג בקרקע קשה א"צ להרחיק ו"ט וצ"ל דס"ל דאז אין מוהל המת נכנס כ"כ בעומק אך כ"ז לר' האי ורשב"ם אבל הרמב"ם והטור והש"ע שכתבו שצריך להרחיק בין קבר לקבר ט' טפחים ע"כ הטעם אינו משום תפיסה ומכ"ש להרמב"ם דשיעור אינו אלא ג' אצבעות וע"כ צ"ל הטעם של הרחקה כדי שלא יפלו דפנות הקבר ורשב"ג ס"ל הכל לפי הסלע וכן משמע שהוא דעת הרמב"ן בתה"א הביאו הב"י בסי' שס"ב וז"ל אין קוברין ב' מתים זה בצד זה פי' אא"כ דופן הקבר מפסיק ביניהם שנמצא כ"א בקבר לעצמו ולגבי כוכין תנן אמה בנתים חצי אמה לדופן הכוך ותנן רשב"ג אומר הכל לפי הסלע הלכך מרחיקין בכדי שיעמדו כוכין ולא ליתי לאנפולי לפי הארץ עכ"ל ומלשון הרמב"ן משמע דפוסק כרשב"ג שהרי אינו נותן שיעור להפסקה אלא כ' דופן הקבר וא"ל ג"כ דכוונתו ששה טפחים דאם כן למה הביא דברי רשב"ג א"ו משמע דדעתו לפסוק כפי הכלל דכ"מ ששנה רשב"ג במתניתין הלכה כמותו ובזה ניחא לי מה שכ' עוד שם הרמב"ן הביאו הב"י שם שקבר ע"ג קבר סגי בג"ט היינו לשיטתו דאין הטעם משום תפיסה אבל הטור דפסק משום תפיסה ולכן כ' דבעינן ו"ט ולק"מ מה שהק' הב"י דלמה כ' הרמב"ן ג"ט והטור כ' ו"ט היינו דכ"א אזיל לשיטתו דהרמב"ן ס"ל דשיעור תפיסה אינו אלא ג' אצבעות ואע"ג דהיה די בששה אצבעות שלשה לזה ושלשה לזה מ"מ כיון דאפיקתא מטפח אוקמוה על דבר מסוים שהיא ג"ט או משום שהעליון מכביד על התחתון בפחות מג"ט אבל הטור י"ל דס"ל דשיעור תפיסה הוא ג"ט כפי שנראה דברי ר' האי ואם כן צריך גם למעלה ששה טפחים ומיהו בהכי סגי אף לשיטתו דפסק בח"מ דבעינן הפסקה תשעה טפחים היינו במן הצד דשייך שלא יפלו הדפנות. מה שאין כן זה ע"ג זה דל"ש לאנפולי רק משום תפיסה וכן צ"ל לרמב"ם דפסק גם כן בהלכות מכירה דבעינן הפסק תשעה טפחים ע"כ צ"ל משום אינפולי וכ"ש לשיטתו דתפיסה אינו רק ג"א ולפי זה כיון שבררנו דלרמב"ם ורמב"ן וטור וש"ע הטעם משום אינפולי ולא משום תפיסה וכבר כתבנו דגירסא בגמ' שלפניו ורש"י ותוספות ורמב"ם דשיעור תפיסה אינו אלא שלשה אצבעות ולפי זה יש לומר דדוקא בכוכין שנתנו בם הארון ונשאר כך חלל שלא מילאוהו בעפר שפיר שייך משום אינפולי משא"כ לדידן דנוהגין למלאות הקבר בעפר ואם כן ל"ש אינפולי א"צ להרחיק כ"כ לרמב"ם ורש"י ותוספות דתפיסה אינו רק ג"א. ומ"מ נ"ל דעכ"פ נכון להרחיק ג"ט שהרי גם הרמב"ן כתבנו דצ"ל דס"ל דאינו רק ג' אצבעות ואפ"ה כ' דצריך ג"ט ולפי זה נ"ל דא"א למחות במה שנוהגין להתקרב הקברים ובלבד שירחיקו ג"ט האף שי"ל דלפי זה סגי בששה אצבעות ומה שכתב הרמב"ן בקבר ע"ג קבר ג"ט היינו שהוא דרך בזיון ביותר משא"כ מן הצדדין מ"מ לא נ"ל להקל כ"כ אבל בפחות מששה אצבעות א"א להקל בשום אופן שהרי לכ"ע אסור להתערב תפיסת ב' מתים ונסרים לא מהני שהרי ירקבו ועיין בתשובת תשב"ץ ח"ג סימן קי"ט:

יא שאלה אם מותר לכהן לכנוס לבית שיש שם מצבה שלקחו מקבר לתקנו: תשובה מצבה היא גולל לר"ת וכ"כ הטור שמעמידין אותה לסימן ואף לרמב"ם דמפרש כרש"י כיסוי ארון מ"מ נ"ל דמודה דגם מצבה בכלל שהרי כ' בפ"י מהלכות ט"מ הלכה ה' קורה שעשאה גולל כו' עשה ראשה גולל לקבר וה"ה עומדת על הקבר כמו אילן וע"ש בכ"מ שעומדת על פתח הקבר וא"כ להפוסקים דכהן מוזהר אע"ג שאין הנזיר מגלח וא"כ אם נגע בגולל לוקה ואפילו להסוברים דכל טומאה שאין הנזיר מגלח אינו מוזהר עכ"פ אסור לטמאות אלא דאין לוקין עליו כמו שכתב הב"י סימן שס"ט אך נ"ל דזה דוקא כשעומד על הקבר אבל כשנטלה משם אם הוא דבר שאינו מקבל טומאה כגון אבנים וכיוצא בו אין עליו שום טומאה וכמו שכתב רמב"ם בהדיא בפ"ו בהלכות ט"מ הל' ד' וז"ל העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה כגון שהניח על גבי קבר אבן כו' הנוגע בה טמא ז' משום הנוגע בגולל ואם פירשם מלהיות גולל או שהסיר את המת מתחתיהם הרי הם טהורים וכך כתבו התוספות בסוכה דף כ"ג ע"א ד"ה ולא גולל שהקשו למה תני כלל דגולל מטמא באהל תיפוק ליה דטמא משום מאהיל על הקבר ואין לומר דאיצטריך להיכא דאין מת בקבר דאי ליתא א"כ לא מטמא משום גולל ע"כ. הרי בודאי דאין חילוק בין שהסיר המת מן הקבר או שהסיר המצב' מן הקבר כדאיתא ברמב"ם שהבאתי ומש"כ הב"י בבד"הב בשם תשובת הרשב"א שכתב דגולל אף לאחר שפירשו מטמא באוהל י"ל דמיירי אם הגולל מדבר המקבל טומאה אבל בדבר שאינו מקבל טומאה מודה לרמב"ם ותוספות דלאחר שפירשו אינו מטמא ואפילו את"ל שהרשב"א חולק עליהם הרי כ' שם בבד"הב דס"ל דכל שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר עליה ומשמע דס"ל דאינו מוזהר עליה כלל ואפילו איסורא ליכא ועוד שהרי הרמב"ם כ' שם דגולל ודופק אין מטמא באהל אלא מדרבנן ונ"ל דע"כ תוספות ס"ל דאפילו היה גולל מדבר המקבל טומאה מ"מ לאחר שפורשו אינו מטמא באהל דאם לא כן מאי הקשה למה תני אהל דהרי י"ל דתני ליה אם הגולל הוא מדבר המקבל טומאה דמטמא באוהל אפילו לאחר שפירשו אלא ע"כ דליתא ולכן נ"ל בפשיטות דכהן מותר ליכנס בבית כשהמצבה הוא מאבן או שאר דבר שאינו מקבל טומאה (אחר כתבי זאת נ"ל מה שכתבתי דהרמב"ם ורש"י מודים דמה שעושים לסימן הוי גולל דליתא ומה שכתב הרמב"ם קורה היינו שעומדת על פתח הקבר לסתום הפתח ומ"מ יש להתיר מס"ס שמא הלכה כרמב"ם ואת"ל דהוי גולל שמא הלכה כתוס' דלאחר שפירש טהור):

יב הערה מבני הצדיק המנוח ז"ל. כ' בש"ע סי' ס"ט סעיף ט' מלח שמלחו בו פ"א אסור למלוח בו שנית וכ' הש"ך דבדיעבד אם נתבשל כבר מותר אבל אם לא בישלו עדיין ידיחנו ויחזור וימלחנו והביאו הבאר היטיב ס"ק ל"ד וסיים ופר"ח כ' וז"ל בדיעבד היינו שמלח בו פעם אחרת סגי בהכי וא"צ לחזור ולמולחו וכן עיקר עכ"ל הב"הט. ולא היטיב לראות דהפ"ח כ' בס"ק ל"ט ומשיג על הש"ך דלפי שיטת רמ"א וכל האחרונים בסי' צ"א סעיף ה' ובש"ך שם דבהפ"מ קיי"ל דלאחר ששהה שיעור מליחה כבר פסק כח המלח ואם כן אפילו בדיעבד היה לאסור אפילו אם נתבשל דהוי כנתבשל בלא מליחה וסיים הפ"ח אבל לפי שיטתו דחולק שם על רמ"א וס"ל דלא פסק כח המלח ולכן אם עבר ומלח סגי בהכי וא"צ לחזור ולמלוח וע"ז סיים הפ"ח וכן עיקר וא"כ אנו דקיי"ל כרמ"א וש"ך צ"ע למה מותר אפילו בעבר ובישל ומכ"ש דאם לא נתבשל דצריך לחזור ולמלוח כדברי הש"ך ועיין במנ"י שגם הוא חוכך לאסור אפילו בדיעבד לאחר הבישול:

יג עוד הערה מבני הצדיק כנ"ל. בסימן ס"ו כ' הבאר היטיב בס"ק ו' בשם הט"ז דאם נתערב ביצה שיש דם בשאר ביצים ומשחו בו חלות דאמרינן סלק את מינו כמו שאינו כו' ואני כתבתי בח"א דבהפ"מ יש לסמוך ע"ז והיינו שהרי בסימן צ"ח הש"ך ופרי חדש חולקים ע"ז בטעמים נכונים והנה הבאה"ט גופא כ' בסימן צ"ח ס"ק ז' דש"ך ופר"ח חולקין על הט"ז וא"כ לא היה לו להביא בכאן דברי הט"ז בפשיטות כאלו אין חולק עליו:

יד וראיה לזה מברכות דף י"ח דאי' התם היו ב' משמרים זה משמר וזה קורא כו' בן עזאי אומר היו באים בספינה מניחו בזוית זו וקורין מאי בינייהו חוששין לעכברים מ"ס חיישינן כו' וקיי"ל כת"ק דאפילו בספינה חיישינן לעכברים ואם כן כיון דאפילו לילך לזוית אחרת אסורין לילך כדי לקרות ק"ש וא"כ כ"ש בבית הטהרה שידוע שבכל בתים שכיחי עכברים ומכ"ש לילך לגמרי מאותו בית ולסגרו דאסור אלא צריך שיהיה שומר עומד תמיד אצל המת עוד נ"ל דיל"ד וכי פליגי ת"ק וב"ע במציאות אם יש עכברים בספינה והלא יכולין לשאול אצל הספני' א"ו נ"ל דלאו משום עכברים לבד צריך שמירה למת אלא דידוע תשו' חכמים לצדוקים דעצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כ"הג טמא והיינו דלפי חיבתו טומאתו והיינו שכ"ז שהצדיק חי אין הטומאה יכול לדבק בו ולכן מתאוין למצוא כלי בלא נפש דאז מחבבין אותו הגוף ונדבק ואין כאן מקום להאריך וידוע שהמים הם מעלין הטמא לטהרה והיינו שבמים אין הרוחות הטומאה יכולין לכנוס לשם והם הם העכברין רשיעי שדברו בהם ת"ק וב"ע דת"ק ס"ל דדוקא במים גופא אינן יכולין לשלוט אבל בספינה אע"ג שצפה במים ואינה מקבלת טומאה מ"מ הני עכברים יכולין לשלוט במת וב"ע ס"ל כיון דספינה טהורה גם שם אינם יכולים לשלוט וא"כ לכ"ע בבית הטהרה שהוא מקום מוכן להם בודאי צריכין לשמור המת כדין והשומר פטור מכל המצות ואסור לו לזוז משם לשמוע קדיש וקדושה וזה נ"ל גם כן כוונת שלמה במסכתא שבת ששלח לשאול אבא מוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים ושלחו חתוך נבלה והנח לפניהם ואביך הנח עליו ככר או תינוק והדבר תמי' שהגם שהיה צריך לשאול ב' שאלות הללו באותו זמן מ"מ אין דרך ארץ לשאלם יחד וגם הסנהדרין הקדימו להשיב על הכלבים ולא מסתבר שיהיה אכילת הכלבים קודם לדוד מלך ישראל ועוד שהרי דוד מת במנחה כידוע וא"כ הרי אכלו הכלבים כל היום ולא היו רעבים ועוד שהרי דוד אמר בתהלים אף בשרי ישכון לבטח שהיה בטוח שלא ישליט בו רמה ותולעה ולמה חששו שיסריח בחמה ור"א בר"ש יוכיח שעמד בעלי' כ"ב שנים ול"ל שזהו הענין שבוודאי לא היה צריך לטלטלו בשביל עצמו שבודאי לא יסריח אלא מפני שצריך לשמירה כשאר מתים מפני הכלבים הידועים שעליהם התפלל מיד כלב יחידתי ואמנם מפני שמוטל בחמה לא היה אפשר לשומרים לישב שם וז"ש וכלבים של בית אבא רעבים כי לרוב קדושתו של דע"ה שאמר לבי חלל בקרבי וכאז"ל שהרגו ליצ"הר ור"ל שלא נתן לו שום אחיז' בקדושה ולכן נקרא חי וקים ולא היה ישן ס' נישמין שלא יטעום טעם מיתה ר"ל אחיזת הקליפות ונודע כי לרוב קדושה קנאים מתקנאים בו וכענין הנס שלא אירע קרי לכה"ג ביה"כ (כמבואר בחיבורי נ"א הלכות יה"כ) וז"ש מוטל בחמה וא"א לשמרו וא"ת א"צ שמירה לרוב קדושתי ע"ז דייק כלבים של בית אבא דיקא רעבים כי אין להם יניקה והם רעבים ואולי מרוב הקנאה שמא ח"ו מתגברין. כו' מכל זה מוכרח גודל החיוב על האבל ואם אין ידו משגת להשכיר שומר חיוב גמור על הגבאים דח"ק להזהיר המתעסקים שישמרו את המת בעינא פקיחא וכ"ש בלילה וזהו גמ"ח של אמת:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.