חכמת אדם/כז
|
< הקודם · הבא > |
א כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר וקבלו חז"ל שהוא אזהרה שלא לאכול אבר מן החי ר"ל שלא תאכל הבשר כל זמן שנפשו בו ולוקין עליו ונוהג בבהמה חיה ועוף הטהורים דוקא אבל לא בטמאים. ודוקא בישראל אינו נוהג אבר מן החי בטמאים. אבל בן נח מוזהר על אבר מן החי אף בטמאים ולפיכך אסור לישראל להושיט לבן נח אבר מן החי בין מטמאה ובין מטהורה. ואיסור אבר מן החי אינו נוהג בדגים וחגבים דכל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על איבריו. אבל דגים וחגבים שדמם מותר גם איבריהם מותר (סימן ס"ב ובש"ך ס"ק ג'):
ב אחד אבר שיש בו בשר וגידין ועצמות כגון יד ורגל. ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והלב וכיוצא בהן. אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי זה אסור משום אבר מן החי. והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבר מן החי עד שיפרש כברייתו בשר גידין ועצמות:
ג בשר הפורש מן החי בין שחתך בשר שבתוך הבהמה ובין בשר שמבחוץ וכן בשר שפירש מאבר שלם כיון שאינו אוכל האבר כמו שהוא בבשר וגידין ועצמות לא מקרי אבר מן החי אלא בשר מן החי ואסור משום ובשר בשדה טריפה:
ד ביצי זכר שנתלשו ועדיין הם מחוברים בכיסם אינו אסור מה"ת שהרי יש בו מקצת חיות ולכך אינו מסריח ואעפ"כ אסור לאכלו ממנהג שנהגו ישראל שלא לאכלו מפני שדומה לאבר מן החי:
ה אבר או בשר המדולדלים אם יכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה מותר. ואם מתה הבהמה אינו לוקה עליו משום אבר מן החי אלא משום נבלה אבל אם אינו יכול לחזור ולחיות אם מתה הבהמה מיתה עושה ניפול וה"ל כאלו נפל מחיים לפיכך לוקין עליו משום אבר מן החי ואם נשחטה הבהמה האבר אסור מדרבנן משים מצות פרוש דדומה לאבר מן החי. אבל מ"הת מותר דאין שחיטה עושה ניפול ר"ל שנאמר דהוי כאלו כבר נפל מחיים זה לא אמרינן וא"כ השחיטה מטהר אותו אבר אלא מדרבנן אסור ולהרמב"ם אסור מן התורה אלא דאין בו מלקות וכתב הפ"ח דראוי להחמיר כדבריו ולענין ספק אזלינן לחומרא לדעה זה:
ו הא דמפלגינן בין אם יכול לחזור ולחיות או לא היינו דוקא במדולדל ממש דהיינו שנעקר ממקומו לגמרי ומחובר קצת אבל אם נשבר עצם בבהמה ועוף במקום שאינו עושה טריפה כמבואר לעיל כלל כ"ד כגון שנשבר גף העוף רחוק מן הגוף וכיוצא בו מדינא אם עור ובשר חופין את רובו כמבואר שם בסי' ג' אף האבר מותר ואם אין עור ובשר חופין את רובו האבר אסור מדרבנן וליתנו לנכרי יש אוסרין ויש מתירין. וכן משמע דעת הש"ך בסי' מ"ה ס"ק י"א ובסי' ס"ב ס"ק ג' ובסוף ס"ק הנ"ל ט"ס וכצ"ל שנדפס בסי' נ"ה כו'. וצריך לחתוך האבר כולו (ר"ל כל החתיכה מהשבר מלמטה אבל הנשאר מחובר אין צריך לחתוך מדינא כלל רק מקום החתך אסור וכן כתב הש"ך סימן נ"ה סעיף קטן י"ב וכן משמע בחולין ריש פרק המקשה דדוקא אם יש לידה באברים אסור אף המיעוט הנשאר אבל מחמת שיצא רובו אפי' נשאר רק המיעוט מותר וכ"ה להדיא בפסחים פ"ה ע"ב אבר שיצא מקצתו כו' אלא שנהגו בעלי הוראות לאסור כל האבר ולא ידעתי טעם לזה) ומשום שא"א לצמצם ולכן יחתוך כ"כ שבודאי לא ישאר מאבר האסור (וזה נקרא מקום החתך) והוא אסור מדרבנן משום אמ"ה וצריך לחתכו קודם שימלחנה עם הבהמה והעוף ואם מלחו עמו צריך ס' נגד האבר וכ"ש בצלי ובשול (ולפי שכתבתי עכ"פ אין צריך לשער רק כנגד מה שאסור מדינא היינו מהשבר ולמטה ומקום החתך) ולפי מנהגנו המבואר שם בסי' ג' דאם השבירה יצא פעם א' מחיים אף אם עור ובשר חופין את רובו אסור ואם ספק אם יצא לחוץ אע"ג דנהגינן לחתוך האבר ולהשליכו אפ"ה אם מלח או נצלה או נתבשל עם אותו אבר אין לאסור אפילו ליכא ס' וכ"ש היכא דאין ריעותא בעור ובשר וחזר ונקשר אלא שלא נקשר שבר אש"י יש להתיר אפילו האבר גופי' וכן אפי' היכא דיצא בודאי לחוץ דצריך ס' בתבשיל או בנלי ומליחה נגדו אין להחמיר בו היכא דאין ס' בחתיכה נגדו לומר חנ"נ כדין איסור דבוק כמבואר בדין חנ"נ כיון דאין בו אלא מצות פרישה ודוקא דבוק ל"א אבל היכא דאין בתבשיל ס' כנגדו צריך אח"כ ס' כנגד התבשיל כיון דנ"נ תחילה דדוקא דבוק לא מחמרינן אבל חנ"נ אסור (עיין ש"ך סי' נ"ה ס"ק י"ג וע"ש ס"ק י"ד בסופו שכתב דאין להחמיר כלל כשאין ניכר ריעותא ומש"כ בס"ק י"ג דנוהגין להשליך האבר צריך לומר דר"ל כפי פשטא דלשון רמ"א):
ז אבר הנשמט ממקומו במקום שאינו מטריף הבהמה אע"פ שאין עור ובשר חופין את רובו כשר מן התורה כמו ביצי זכר לעיל סימן ד' אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור ולכן אסרו לאכלו אפילו עור ובשר חופין (סימן ס"ב סעיף ג') וכנה"ג מתיר בעור ובשר חופה (בל"ז):
ח יתרת אבר העומד במקום שאינו מטריף הבהמה מותר לאכול ולא הוי כאבר המדולדל (שם):
ט החותך מבהמה לאחר שנשחטה כראוי ועודנה מפרכסת אסור לאכול ממנה עד שתמות דכתיב לא תאכלו על הדם וקבלו חכמים ז"ל שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה (ולרמב"ם הוא מה"ת ולרש"י מדרבנן וקרא אסמכתא) אבל לאחר שמתה מותר לאכול ממנה אפילו מה שחתך ממנה קודם שמתה וכיון דלישראל מותר לכן מותר ג"כ לחתוך בשר מהנשחט אע"ג שעודו מפרכס וליתנו לנכרי אע"ג דנכרי מצוה על אמ"ה ונכרי לאו בשחיטה תלי' מלתא וה"ל אמ"ה עד שימות מ"מ ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וכיון דשחיטה זו אהני לישראל להוציא מאיסור אמ"ה אהני ג"כ לנכרי אבל אם נתנבלה בשחיטה א"נ ישראל ששחט בטמאה או נכרי בטהורה אסור לחתוך ממנה קודם שתמות וליתן לנכרי אפילו אחר שתמות דהא ליתא לשחיטה כלל ולכן צריך ליזהר שאם נתנבלה איזה חי בשחיטת סימנים אסור ליתן הריאה ובני מעים לנכרי אפילו לאחר שמתה שהרי לאחר ששחט הרי הבני מעים דומין כאלו מונחים בדקולא ולא מהני להן עוד מיתת הבהמה וא"ל דלא שייך בזה לפני עור כיון שיוכל לקנות אצל הנכרים ולפני עור ל"ש אא"כ א"א להשיג בלא זה ז"א שהרי הנכרים אינן חותכים הסימנים אלא נוחרים וא"כ נשאר תלויה בסימנים וכיון שמתה הבהמה ניתרים גם הם משא"כ בישראל ששחט הסימנים וכיון שנתנבלה בשחיטה ולא מהני שחיטה זו לישראל לטהרה מידי נבלה א"כ ה"ז כחותך בשר כשמפרכסת מבהמה טמאה דאסור לבני נח (ועיין כ"ז באריכות בכו"פ ובתב"ש סימן כ"ז):
י בשר אדם הפורש ממנו כשהוא חי אסור באכילה מה"ת באיסור עשה דכתיב זאת החיה אשר תאכלו שור שה כו' ר"ל דוקא אלו אבל לא ד"א ולאו הבא מכלל עשה עשה (סי' ע"ט ש"ך ס"ק ג'):
יא דין הכה תרנגולת והפילה ביצה מבואר לקמן כלל ל"ט סי' ז':
יב כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד נכרי בעיר שרוב הטבחים ישראלים מה"ת מותר דאזלינן אחר הרוב אבל חכמים אסרו אפילו במקום שכל המוכרים והשוחטים ישראלים ואפילו ידוע בודאי שלקח הנכרי מישראל בשר כשר כיון שנעלם מעיניו אסור משום בשר שנתעלם מן העין ואפילו הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור מדרבנן דחיישינן שמא שרצים ועיפות הביאו ממקום אחר אא"כ הי' לו בו סימן או שהיה לו טביעת עין והוא מכירו בודאי וכל אדם אפילו ע"ה נאמן לומר שמכירו שהוא זה או שהיה צרור וחתום ומ"מ בתלאו במסמר לא חיישינן לשרצים ועופות אם לא במקום שיש חשש לנכרי אבל תלה כלי מלא חתיכות ונשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ ובא ומצא חתיכות ואין לו בהם לא סימן ולא טביעת עין אסור שהרי יש לומר שהחתיכה שהיה בכלי גררו שרץ וזה בשר אחר ובהמה שלימה נחלקו האחרונים כן סתם הב"י בש"ע וכתב דיש מתירין בשר שנתעלם מן העין אם מצאו במקום שהניחו בלא שינוי אפילו רוב טבחי נכרים דאמרינן היא היא החתיכה שלקח אבל אם לא מצאה במקום שהניחה אפילו באותו בית כיון דיש ריעותא חיישינן לעורבים וכיוצא בו שמא החליפו וצריך סימן או טביעת עין ודוקא בעיר שרוב טבחי נכרים דחיישינן שמא עורבים לקחו מאותה עיר אבל עיר שרוב טבחי ישראל מותר דלא חיישינן שמא הביאו ממקום אחר ואם מסופק אם הוא במקום שהניחו או לא אסור (ש"ך סס"ק ט' והלבוש מתיר וכ"כ בת"ש) וכ' רמ"א שכן המנהג להקל כסברא זו ואפילו אם היה ביד הנכרי במקום שכל המוכרים או רובו הם ישראלים המוכרים לעולם רק בשר כשר אבל אם לפעמים מוכרים טרפה אסור (סימן ס"ג בש"ך ס"ק ח' בהג"ה שכתב וכן פסק רוקח כו' וכ"פ באו"ה כו' במקום שרוב נכרים כו' נ"ל שהוא ט"ס דבאו"ה כלל כ"ב דין י' כ' ז"ל ברחוב ישראל פי' שמצויין רוב ישראל) ואם נמצא גבינה וסכין או כיוצא בו הולכים אחר המצוים שם אפילו רוב העיר והשוק נכרים אם רוב המצויים שם ישראלים מותר ואם הם נכרים אפילו רוב העיר והשוק של ישראל אסור ואם נכרים וישראלים מצוים שם בשוק אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב עיר ואם שוים בעיר אסור (ש"ך סימן א' ס"ק י"ז) ובסכין חריצי החלב ודאי הוי סימן להתיר אף מקום שרוב נכרים (בל"י בשם תשו' ש"י) ובל"י חלק על זה ועל כל פנים בהגעלה וודאי מותר עיין שם:
יג הניח י' חתיכות ומצא ט' אם הם בלתי מקושרין ודאי לא חיישינן אבל אם הם מקושרים יש לחוש להחמיר בעיר שרובו טבחים נכרים ועיין עוד מדינים אלו בכלל ע':
יד קדרה עם שומן שנשארה בין נכרים וכבר לקח ישראל א' מן השומן בכף וכשהוחזר הקדרה עם השומן הכיר הישראל הגומא שבשומן שנלקח ממנו השומן מותר דזה הוא טביעת עין וכן אפי' לא הי' להם ט"ע בזה רק שהי' להם ט"ע בכלים נמי מותר (סי' קי"ח בט"ז בסוף הסימן ויש שם ט"ס):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |