חכמת אדם/קנג
|
< הקודם · הבא > |
א מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו לא ינהוג בפניו קלות ראש כדי שלא יאמרו על המת שהיה אדם קל ולכך אין זה טרוד בקבורתו ובאבלו ואינו חושש במיתתו וזה גנאי גדול למת ובכלל לועג לרש הוא אלא יתראה לכל שהוא טרוד ונבהל עת מיתתו וקבורתו ולפיכך לא יאכל האבל בבית שהמת בו אלא בבית אחר ואם אין לו בית אחר תוכל בבית חבירו ואם שרוי בין ישמעאלי' עושה מחיצ' של סדין גבוה י"ט ובלבד שיהיה בענין שיכול לקום ברוח מצוי' דהיינו שתוקע שולי הסדין בארץ. אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל ודוקא האבלים אבל אדם אחר שאינו אבל מותר לאכול בחדר שיש בו המת (ט"ז ס"ק מ"ו ונ"ל דאינו דומה לעושה מצוה בפני המת כגון ללמוד או תפילין וציצית כדלקמן דהתם איכא לועג לרש שאינו יכול לקיים המצוה אבל הכא הוא רק שנראה שקל המת בעיניו ולכן אחר מותר). ואינו מיסב ואוכל בדרך קביעות ואינו אוכל בשר ואינו שותה יין ואינו מברך לא המוציא ולא ברכת המזון ואפילו אם אחרים אוכלים ומברכים לא יענה אחריהם אמן ואינו מצטרף לזימון ופטור מכל המצות שבתורה מפני כבודו של מת ויש ביד חכמים לבטל אפילו מ"ע דאורייתא בשב ואל תעשה ופשוט שאם אכל ונקבר המת ועדיין לא נתעכל המזון שבמעיו דצריך לברך בה"מז כדלקמן לענין תפלה (וצ"ע די"ל דלא דמי לתפלה דזמנה עד חצות משא"כ הכא דכיון דבשעת אכילה היה פטור א"כ לעולם פטור או אפשר דהכא נמי זמן בה"מז עד שעת עיכול המזון ודמי ממש לתפלה) ולטעם זה אפי' רצה להחמיר על עצמו ולברך ולהתפלל אינו רשאי וגם אפי' אם יש לו מי שיעסוק בשבילו בקבורה כגון שמת אחותו ויש לה בעל שהקבורה חל על הבעל אפ"ה פטור:
אבל י"א הטעם מפני שהמת מוטל עליו לקברו ולכן פטרוהו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולפ"ז אם אין מוטל עליו לקברו חייב ואנן קיי"ל כטעם הראשון ומ"מ אם אין מוטל עליו לקברו או שהעמיד איש אחר במקומו להתעסק בצרכי קבורה ורוצה לסמוך על טעם ב' מותר להתפלל ולברך (ועיין בא"ח סימן ע"א) (ונ"ל דאפ"ה אסור בבשר ויין משום כבוד המת עיין בב"א) ומ"מ אם הוא אונן על אביו ויש מתעסקין ילך לבית הכנסת לומר קדיש שזהו כבוד המת (שם בא"ח ט"ז ס"ק ב' וצ"ע דבי"ד סי' שע"ו כ' להיפך):
ב ואם הוא בעיר אחרת י"א דאפ"ה כל דין אנינות עליו וי"א דקרובים שבעיר אחרת אין דין אנינות עליהם אם יש קרובים המתאבלים בעיר ששם המת אבל אם אין שם קרובים המתאבלים עליו חל עליהם אנינות (ש"ך ס"ק ה' ומשמע שכן דעתו כדעה זו):
ג מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי קבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו וכמו שיש בקהלות ח"ק מותרים הקרובים בבשר ויין ונ"ל דה"ה ופשיטא שמותרים להתפלל ולברך ואפי' קודם שהוציאוהו מהבית ששוב אינו מוטל עליהם ולפ"ז לא יפה עושים האוננים שממתינים להתפלל עד אחר קבורה דתיכף כשנתפשרו עם הח"ק בעד מקום קבורה ונתנו להם כל הוצאות ותכריכין חייבין להתפלל ואמנם לפעמים שעדיין אינן שוין באיזה מקום יקברוהו והוא כבודו של מת או כל זמן שמספידין אותו אזי פטור ותיכף אח"ז מותר להתפלל וחייב (כן נלע"ד) ומקום שנושאין המת מעיר לעיר אם מקום קרוב הוא הוי כאלו מוטל לפניו אבל אם הוא מקום רחוק כגון מהלך ב' ימים מותר עד שיבואו לעיר קבורתו (סעי' ג'):
ד מי שמת בתפיסה ולא ניתן לקבורה לא חל על הקרובים אנינות שהרי אינו מוטל לפניו לקברו וגם אבילות לא חל עליהם כיון דעכ"פ לא נתיאשו מלקברו ואפי' המושל מבקש ממון הרבה מ"מ י"ל שיתפייס בדמים מועטים כיון שהדבר תלוי בממון אבל אם היתה הגזרה מחמת שנאה וכיוצא בו שאין עשוי לבטל הגזרה חל האבלות מיד דהוי כנתיאשו מלקברו וכן אם קרובי המת בתפיסה אין אנינות חל עליהם כיון שאינם יכולים להתעסק בקבורתו וכן מי שנהרג בדרך או גררתו חי' או שטפו נהר כ"ז שלא נתיאשו מלקוברו אין על הקרובים לא דין אנינות ולא דין אבילות ומונים לו ז' ול' מיום שנתיאשו מלקברו (סעיף ד' ובש"ך):
ה אם התחיל להתפלל ונודע לו שהוא אונן נ"ל דיכול לגמור תפלתו כדין בכל הדברים דקיי"ל אם התחילו אין מפסיקין ועוד דכיון דעוסק במצוה דפטור מן המצוה (והא דהוצרך לתת טעם דאונן פטור מכל המצות משום כבודו של מת ול"א משום דעוסק במצוה היינו דבעוסק במצוה קיי"ל דאם יכול לקיים שניהם חייב וא"כ ה"נ למה לא יברך המוציא וכיוצא בו דא"א לפטרו מטעם עוסק במצות) ועוד נ"ל דיכול לגמור תפלתו כדרכו וא"צ לקצר בכל ברכה (כדין עומד ונזכר שהוא בעל קרי דהתם התחיל באיסור משא"כ כאן):
ו מי שמת לו מת בשבת וי"ט אוכל בשר ושותה יין אם ירצה דאין חיוב כ"כ שיאכל בשר ויין בשבת אבל מחוייב להתפלל וכן חייב לברך כל הברכות וחייב בכל המצות ומותר לילך לבית הכנסת ואם צריך להחשיך על התחום כדי לעסוק בצרכי המת ונ"ל דה"ה במקום שצריך להושיב גבאים לאחר מנחה להשוות בעד מקום קבורה חל עליו אנינות ליאסר בכולן משעה שמתחיל ללכת להחשיך ובי"ט ראשון אם רוצה לקברו ע"י נכרי אסור בכלן וכ"ש בי"ט שני שהוא בעצמו יכול לקברו דדינו כחול וחל עליו כל דיני אנינות ואפי' אינו רוצה לקברו כיון דכחול שויא רבנן ודוקא כשיכול לקברו אלא שהוא אינו רוצה אבל אם א"א לקברו מחמת אונס לא חל עליו אנינות דדמי למי שהוא בתפיסה ומ"מ דוקא ביום אבל בלילה דהיינו מוצאי י"ט א' כיון שאין דרך לקוברן בלילה מותר בכל דבר חוץ מללמוד תורה מפני שמשמח ומש"ה אסור שיאמר הגדה ש"פ שיש בו מדרשים אלא ישמע מאחר (ט"ז ס"ק ג' ובא"ח סי' תקמ"א במ"א סק"ח דלא כש"ך בס"קט) ומשמע דוקא בליל י"ט לא חל עליו אנינות כיון שאין קוברין בלילה אבל בחול חל עליו אנינות אפי' בלילה וכן ביום אעפ"י שיש קצת מניעה כגון שאין הגבאים מתקבצין מחמת איזה ענין אפ"ה חל אנינות ונ"ל דאם מת לו מת בי"ט בשחרית בשעת תפלה במקום שהמנהג להושיב גבאים ולא יכול לקבצם עד אחר התפלה לא חל עליו אנינות וחייב להתפלל דהוי כמו אונס ובמוצאי שבת יאכל בלא הבדלה ולא יתפלל ואם אינו יכול להתעסק בצרכי המת עד שתחשך או עד למחר יתפלל מבע"י של מ"ש וגם יקרא ק"ש עם הברכות שהרי רוב העולם מתפללים בכל יום ערבית מבע"י (בא"ח סי' ע"א בט"ז ס"קד) אבל המ"א ס"ס ק"ג וכ"כ א"ר דלא יקרא ק"ש וברכות מבע"י ונ"ל דיקרא ק"ש בלא ברכות ולאחר שיקבר המת יבדיל עד סוף יום ג' בשבת כדאיתא בחיבורי ח"א הל' שבת כלל ח':
ז מת לו מת קודם תפלת ערבית ולא התפלל ערבית וגם שחרית אסור להתפלל קודם קבורה כדלעיל ולאחר הקבורה אם לא עבר זמנה דהיינו עד חצות היום יתפלל שחרית אבל ת"ע לא יתפלל שכבר עבר זמנה ול"ד לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים דהתם היה מחויב להתפלל אלא ששכח או שהיה אנוס אבל זה כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל ולכן פטור לעולם (וכ' בספר דגול מרבבה וז"ל נראה דוקא שמת ביום ולא חל עליו תפלת ערבית שעדיין היה יום וא"א להתפלל ת"ע אבל אם מת בלילה רק שהוא עדיין לא התפלל ת"ע כבר חל עליו חיוב התפלה קודם שמת אף שלאחר שמת לא היה יכול להתפלל צריך להתפלל שחרית שתים) וה"ה אם לא נקבר עד חצות לא יתפלל מנחה שתים כיון שבשעת חובתו היה פטור ואפי' במקום שהאבל גופא צריך להתעסק בצרכי קבורה מיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל עד חצות אבל ברכת השחר לא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור (מ"א בסי' ע"א וסיים כמו לענין הבדלה והוא תמוה שהרי אדרבה לענין הבדלה קיי"ל הכא דחייב ודלא כרא"ש וצ"ל דס"ל כמש"כ הט"ז בסי' שצ"ו דהבדלה כך תקנו מתחלה שיהיה זמנה עד יום ד' משא"כ ברכת השחר דנתקן דוקא בשחרית וכיון דאז היה פטור לכן פטור ומש"כ כמו לענין הבדלה כוונתו כמו לענין הבדלה לדעת רא"ש דס"ל דעיקר התקנה היה דוקא במ"ש ולכן ס"ל דפטור וא"כ ה"ה לדידן לענין ברכת השחר):
ח כל זמן שלא נקבר המת אינו חולץ מנעליו ואינו חייב בעטיפת ראש וכפיית המטה שהרי צריך לילך לצרכי המת אבל אסור לישב או לישן ע"ג מטה אפי' כפויה וכ"ש דאסור בתשמיש המטה וי"א דאסור גם ברחיצה וסיכה ושאלת שלום ותספורת ומלאכה אבל מותר לצאת מפתח ביתו ונ"ל דאם יש הפסד לאונן שהתחיל באיזה מ"ומ ולא הספיק לגמרו עד שמת לו מת מותר לגמרו עי"ז משרתיו או אפי' ע"י עצמו במקום הפסד גדול ובלבד שלא ידחה קבורת המת עי"ז (שהרי הטור כ' בשם רמב"ם ורי"ץ גאות דלא חל עליו שום גזרות ז' וכ' שכ"כ התוס' דאינו אסור אלא בבשר ויין ובתשמיש ועיין במ"ק כ"ג ע"ב בתוס' אבל כל דיני אבלות מותר ולכן יש לסמוך עליהם בהפ"מ לפי ראות עיני המורה שלא יתעכב עי"ז קבורת המת):
ט אונן שיש לו בן לימול אם אפשר לקברו קודם שיוצאין מב"הכנ בשחרית אזי יתפללו הקברנים תחלה ויקברו אותו וימולו שחרית דאין דוחין זריזות המצוה אבל אם א"א אזי ימולו אותו שחרית ויברך הסנדק ברכת להכניסו דהא מת ומילה מילה קודמת (ט"ז סק"ו):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |