חכמת אדם/קמח

חכמת אדם ‏ קמח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דין נדרי צדקה ומעות צדקה (סי' רנ"ז רנ"ח רנ"ט)

א הצדקה ה"ה בכלל נדרים ולכן צריך אדם לזהר מלידור ואם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם וכן כשיאמר יזכור על נשמת אביו ואמו יאמר בלא נדר כדלעיל ריש הל' נדרים (סעי' ג' ד'). והאומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי סלע זו לצדקה חייב ליתנה לעניים מיד ואם איחר עובר בבל תאחר שנאמר כי תדור נדר כו' לא תאחר לשלמו וקבלו חז"ל דפסוק זה נאמר בו ג"כ צדקה ואע"ג דבקדשי' אינו עובר על בל תאחר אלא עד שיעברו עניו ג' רגלים היינו משו' שא"א להקריב אלא בב"המק אבל כשנדר צדקה הרי בידו ליתן מיד לעניים דעניים מצויים ומ"מ לא מקרי עניים מצויים אלא עניים הצריכים לחלק מיד אבל אם אין דרך לחלק מיד לא מקרי עניים מצויים ואם הוא במקום שאין שם עני מפריש ומניח עד שיזדמן לו עני וא"צ לחזור אחר עני אפילו עברו ג' רגלים אלא ימתין עד שיזדמן לו ואפילו אמר שיתן לאיזו עני שירצה אינו יכול לפטור עצמו ולומר אין רצוני ליתן לאלו דא"כ יפטור לעולם אלא צריך ליתן לאיזה עני שירצה מאלו עניים שישנו לפניו ואם אמר אתן לפלוני ופ' אינו עובר עד שיבא איתו עני אע"ג דמצויים שאר עניים (רנ"ז סעי' ג' ובש"ך ס"ק ז' ס"ק ח'):

ב וכ"ז בצדקה שיש בידו לחלקה בעצמו אבל כשנודרין ליתן ליד גבאי וכן שאר צדקות הבאים ליד גבאי אינו עובר אע"ג דעניים מצויים אא"כ תבעו הגבאי ואז אפילו לא קיימי עניים עובר דשמא צריך הגבאי לשלם לעצמו או לאחרים שלוה לצורך עניים אא"כ לא קיימי עניים וידוע לו שהגבאי א"צ כלל למעות זה רק שיהיה מונח ביד הגבאי אז אינו עובר (שם ובס"ק ו'). ואם הגבאי אינו יודע כלל אם נדר לצדקה צריך להודיע לגבאי מה שנדר כדי שיוכל לתבוע לו ואם נדר בב"הכנ ע"י הש"ץ מסתמא יודע הגבאי ואינו עובר אא"כ תבעו (שם):

ג ודוקא במפריש צדקה סתם אבל כל אדם יכול להפריש מעות לצדקה שיהיו מונחים אצלו ליתנם מעט על יד על יד כמו שיראה בעיניו וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה שיהיו הגבאים רשאים לשנותה הרי אלו מותרים (שם):

ד הניהגים להפריש מעשר ויש לו זמן קבוע להפריש מותר להלות לעני ושיחשב זה שנתן לו עכשיו כאלו נותן לו אז שהרי העני חייב לפרוע לו וא"כ הוי כאלו נותנו לו אז ואם מת העני בתוך הזמן או נתעשר אינו יכול לחשוב זה שנתן לו כבר דהא א"א לומר כאלו נותן לו עכשיו שהרי מת או העשיר וגם צריך בזמן שמפריש מעותיו לזכות בהן לאותו עני שהלוה לו ע"י אחר ויחזור אותו הזוכה לפרוע לו החוב בשביל העני (שם סעיף ה' ובש"ך ס"ק י"ג) ומי שיש בידו מעות אחרים למחצית שכר או בדרך אחר ונותנין מעשר מן הריוח צריך ליתן הריוח לבעליו והוא יתננה למי שירצה אם לא שיש תקנה בעיר (ססי' רנ"ו וע"ש בש"ך):

ה המתפיס בצדקה ה"ז כמתפיס בנדר כיצד היה סלע של צדקה מונח לפניו ואמר על אחר ה"ז כזה או שהפריש סלע ואמר ה"ז לצדקה ואמר על אחר וזה הרי גם השני לצדקה (רנ"ח סעיף א') ושכיב מרע האומר סלע זה לצדקה וסלע זה ולא הספיק להשלים הדבור ונשתתק (אע"ג דהוא אבעי' בגמרא דילמא ה"ק הדין לצדקה והדין לנפקותא ר"ל להוצאה ועלתה בתיקו מ"מ בש"מ לא שייך לומר לנפקותא אפילו אין לו ממון אחר מ"מ כיון שמצוה מכח שחושב שימות ורצה שיהלוך לפניו צדק ולכן) אע"פי דבבריא לא היו יכולין להוציא מידו כיון דנשאר בתיקו מ"מ בש"מ ודאי הוי ידים מוכיחות ולכן מוציאין מן היורשין גם סלע ב' ואם עמד ואמר מה היה כוונתו נאמן ואם אינו יודע כוונתו או שאינו מוציאין ממנו (רדב"ז ח"ג סי' תכ"ו):

ו יזהר אדם שלא יאמר דבר זה הקדש דמשמע הקדש בדק הבית ואז אסור בהנאה לכל אדם אלא יאמר לצדקה ומ"מ בדיעבד אמרי' מסתמא כוונתו לצדקה לעניים אם לא שאמר שכוונתו היה הקדש ממש דאז צריך להתיר נדרו שיאמר אילו ידעתי שעי"ז נאסר בהנאה לא הייתי נודר כך ומתירין לו (רנ"ח שם):

ז הצדקה חמור מנדרים דאע"ג דבנדרים לכ"ע אם לא הוציא בפיו אע"ג שגמר בלב אינו כלום כדכתיב ככל היוצא מפיו אבל הצדקה לרוב הפוסקים דאם חשב בלבו ליתן איזה דבר לצדקה חייב לקיים מחשבתו כמו בהקדש מזבח דכתיב כל נדיב לב עולות הרי דתלוי בלב ואע"ג דהקדש שלנו דין חולין יש לו דמסתמא הוא לעניי' מ"מ ילפינן מקדשים דגם צדקה נקרא נדר ונדבה אלא דכ"ז שלא מוציא מפיו לא שייך לכופו ובאמירה כופין אותו לקיים (שם סעיף י"ג) ואם כוונתו היה לומר דבר זה יהיה לצדקה וטעה בדבורו ואמר על אחר יתן זה שחשב בלבו (שם סעיף ב' ובש"ך):

ח הנודר צדקה וא"י כמה נדר צריך שיתן כ"כ עד שיאמר לא לכל כך נתכוונתי (סעיף ג'):

ט אסור לשנות מדעת הנותן ולפיכך האומר תנו ק' זהובים או ס"ת לבית הכנסת יתנו לב"הכנ שהוא רגיל בעיר שהוא דר שם דמסתמא נתכוין לאותו ב"הכנ ואם רגיל בשניהם יתן מחצה לזו ומחצה לזו ואם אמר ליתן שמן למאור יתן לב"הכנ ולא לב"המד (סעיף ד') ונ"ל דהכל לפי המנהג ואם אמר תנו ק' זהובים לעניי' יתנו לעניי אותה עיר שהוא דר בה דמסתמא דעתו לזה וכן אם אין לו מקום קבוע לדירתו אלא פעם כאן ופעם כאן נותנים לעניי העיר שהוא בעת שנדר ואם דר בעיר אחרת נותנין לעניי עירו דמסתמא דעתו לחלקם כדין תורה וכדלעיל כלל קמ"ה סי' ה' (סעיף ד'):

י וכ"ז בסתם אבל במקום שיודעין כוונתו שלא כיון לעניי אותה העיר לבד כגון במקומות שדרך עשירים ליתן לצדקה הרבה בשעת מיתתן ודרך לחלוק אותן הצדקות לכל עניים והולכים אח"ז ואפילו נדר סתם הולכים אחר המנהג דחלקו יורשיהם לצדקה לכל עניים הטובים בעיניהם אפילו אינן בעירן ואפילו אותה צדקה מונחת ביד אחר או ביד הגבאי יתנו אותם ליורשים ויודיעם שכך נדר (סעיף ה'):

יא כבר כתבנו בכלל הקודם דהאומר סלע זו לצדקה או הרי עלי סלע זו לצדקה עד שלא בא ליד הגבאי מותר ללוות' בין לעצמו ובין לחבירו ובלבד שיפרע אחר תחתיו אבל לשנותו לגמרי אפילו למצוה אחרת אסור אבל משבא ליד גבאי אסור ללותה בין לו בין לאחרים אע"פי שיפרע אחר תחתיו אבל הגבאי מותר לשנותו למצוה אחרת ונ"ל הטעם דכ"ז שלא מסר לגבאי לא יצא ידי נדרו עד שיתן למה שאמר שהרי על דעת עצמו נדר אבל כשמסר לגבאי העיר מסתמא נדר על דעתו ודוקא הגבאי אינו רשאי לשנות אלא לדבר מצוה אבל זט"הע או שהיה במדינה חכם גדול שהכל גובי' על דעתו והוא יחלק לעניי' כפי מה שיראה לו ה"ז יכול לשנותו לכל צרכי צבור אפילו לדבר הרשות ודוקא צדקה הקבוע דאם יחסר להם יגבו פעם אחרת וא"כ אין הפסד לעניים אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לצורך עניים כגון שהוצרכו לגבות לצורך כסות או שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו לדבר אחר ולא אפילו לצורך עניים אחרים ומ"שכ הש"ך דאם ראו זט"הע שיש צורך בדבר לשנות לדבר מצוה מותרין לשנות אבל לא לדבר רשות היינו לדעת ב"י בפירוש הרא"ש אבל לפי מה שכ' רמ"א (כמ"שכ בסי' הסמוך) כיון שגבו לשמם אסור לשנות: יב

יב ודוקא בנדבות שבאו ליד הקהל או גבאי העיר אפילו היה נדבת יחידים כיון שמסרו ליד גבאי העיר מסתמא נדר על דעתם אבל אם מינה בעצמו גבאים אין זט"הע יכולים לשנותה דלא על דעתם התנדב (רמב"ן הביאו הב"י סי' רנ"ו) ומשמע אפי' בדבר דל"ש לומר דזכו בו עניים וכן משמע מדברי רמ"א וכן אם פירש הנותן ואמר שיתנו לעניי העיר או לעני פלוני אין להם רשות לשנות אפילו לת"ת דכיון שאמר לעניי העיר מיד זכו בה עניי העיר והמשנה הוא גוזל אותן עניים ונ"ל דאפילו לצורך פדיון שבויים אסור לשנות כיון שזה זכו בו אותן עניים ואסור לגזלן (ודלא כש"ך בסי' רנ"ב סק"ג ובסי' רנ"ו סק"ז דמשמע דלפ"ש מותר לשנות והתימא שזה נגד מה שכתב רמ"א בהדיא שזכו בה העניי' ועיין בב"א):

יג ולכן מי שצוה ליתן קצבה מע"ש לעניי העיר בכל שבוע אין בני העיר יכולים ליתן לצורך לומדים עניים הבאים ממקום אחר ללמוד דכבר זכו בו עניי העיר והוי כאלו גבו לצרכם ואע"ג דאיכא אומדנא דאלו ידעו דת"ת עדיפא היה נותן לת"ת מ"מ הכא לא מהני אומדנא דכבר זכו בו עניים. (ד"מ סי' רנ"ו ובט"ז שם ס"ק ד'):

יד ומיהו כל מידי דשייך לב"הכנ לכ"ע ביד הגבאים וזט"הע לשנות אפי' לדבר הרשות מה שהוא לצרכי צבור דבודאי כל מילי דב"הכ נמסר לזט"הע שיעשו בהם כפי הנראה בעיניהם (כ"כ הרא"ש פ"ק דב"ב והביאו הב"י סי' רנ"ט):

טו עני שגבו לו להשלים לו די מחסירו והותירו על מה שצריך המותר שלו וכן אם גבו לשבוי המותר שלו וה"ה אם גבו לעניים ידועים או לשבוים ידועים המותר שלהם דתיכף כשגבו זכו בהם העניים והשבוים וכן אם גבו למת ידוע או למתים ידועים המותר הוא של יורשים (רנ"ג) דאע"ג דל"ש לומר שזכה המת דמת לאו בר זכיה הוא אלא משום שזלזלו המת בגביה זו מחיל לזילותא לגבי יורשים (סי' שנ"ז בש"ך) אבל אם מת השבוי ונ"ל דה"ה בעני י"א שהם של יורשים וי"א שלא זכו היורשים וכ' בש"ע דלזה הדעת נוטה דאמדינן דעתייהו שלא התנדבו על דעת כך וה"ה אם המיר השבוי קודם שנפדה וה"ה אם נדר א' ליתומה מעות ומתה דלא זכו בהן יורשים ועיין בח"מ סי' רנ"ג סעיף ט"ז בד"א שגבו לעניים ושבוים ומתים ידועים אבל אם אמר הגובה בשעה שגבה מן הקהל תנו נדבה לעניים או לשבוים או למתים ישמרו המותר למה שגבו דהיינו מותר עניים ישמרו לעניים אחרים וכן במתים ושבוים (דו"פ) ואם ראו הפרנסים שיש צורך שעה ורצו לשנות הרשות בידם כדלעיל (סי' רנ"ג סעיף י"ז) ונ"ל דזה קאי דוקא בגבו סתם אבל כשגבו לעניים ידועים אין ביד הפרנסים לשנות ועיין בב"א סי' י"ב:

טז כל דבר שהתנדב איזה יחיד כגון שהתנדב נר או מנורה לב"הכנ או לצורך בה"כנ או לצורך בית עלמין ונשתקע שם הבעלים מהם שאין נקרא עוד שמו עליו ורצו הצבור לשנותה הרשות בידם לשנות אפי' לדבר הרשות ואפילו אם המתנדב או היורשין קוראין תגר על השינוי (כ"כ הט"ז ס"ק ה' דאף במעות לצורך בה"כנ צריך דוקא נשתקע כו' ואין כן משמעות הפוסקים ונ"ל דלא שייך נשתקע אלא בדבר מסיים כגון מנורה וכיוצא בו אבל במעות לא שייך נשתקע דאע"ג דלא נשתקע מותר כיון שאינו דבר מסוים) אבל כ"ז שלא נשתקע שם הבעלים ממנה אפי' לא הדליקו עדיין על המנורה ל"א דאינה אלא הזמנה והזמנה לאו מלתא היא דמאי שנתן ליד גבאי הוי מעשה (ש"ך ס"ק א' ובא"ח סי' קנ"ג בא"ר) ולכן אסורים בני העיר לשנות לדבר רשות אפי' אם ירצו לשנותן ולפרעו אח"כ אבל לדבר מצוה אם היא לעלוי כגון שנדב לצורך בה"כנ ורצו לשנות לב"המד או לת"ת מותר שהרי אפי' בה"כנ גופא מוכרין לבנות בה"מד דקדושת בה"מד חמורה מקדושת בה"כנ וכ"ש לת"ת (והמ"א בסי' קי"ג ס"ק ל"ו כ' דוקא אם הנודר אינו מבני אותה העיר אבל אם הוא מאותה העיר ועומד וצוח שלא נדר על דעת זה יכול למחות) אבל למצוה שכיוצ' בה וכ"ש למצוה הפחותה מינה כגון שהתנדב לת"ת או לב"המד ורצו לשנות לב"הכנ אסורין לשנות אא"כ שלא יחסר משום זה לדבר שהתנדב כגון שיחזור ויגבו לת"ת אבל אם עי"ז יתבטל המצו' שהתנדב אסור לשנות (סי' רנ"ט וט"ז ס"ק ד"ה וש"ך ס"ק ה' וס"ק י' י"א) ואפי' במקום דמותר לבני העיר לשנות לדבר רשות אבל הגבאים אסורים לשנות אא"כ לדבר מצוה (ט"ז וש"ך שם) וכל זמן ששם בעלים חקוק על הכלים שנתן לא נשתקע שם בעליה (רל"ט סעיף ג'):

יז ואם התנדב לצורך שמן לב"הכנ אם אין קבע למאור אלא על פי יד הנודר ולפעמים לא יספיקו הקהל שמן למאור די הסיפוק אין כח ביד זט"הע לשנות אבל אם לא יחסר המזג מכדי הספוק אף בלא נדבתו אלא שהמאור מתרבה ומדליק בריוח יותר מפני נדבתו של זה הנודב יכולים לשנותה (ש"ך ס"ק י"ג) ונ"ל דוקא בזה שהוא נדבת יחיד אבל כשגבו קהל אפי' אם יחסר המזג מותרים לשנות זט"הע כדלעיל סי' ט"ו:

יח אפי' במקום דאסור לשנות אם אין צריכין לדבר שנדר כגון שהקדיש קרקע לבנות עליה בה"מד ואינן יכולין לבנות מיד אין המתנדב יכול לחזור בו אלא יהיה עומד כך עד שיבנו עליה (רמ"א סעיף ב'):

יט וכ"ז במקום שאין מנהג קבוע וידוע בעיר אבל במקום שנוהגים שהגבאי או בני העיר משנים לכל מה שירצו או אפילו במקום שנוהגים שאדם משים איזה דבר בבית הכנסת כגון ס"ת או כלי כסף וכדומה וכשירצה חוזר ולוקחו וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים הולכים אחר המנהג דכל המתנדב אדעתא דמנהג מקדיש ולב ב"ד מתנה ע"ז ומ"מ אם התנה המקדיש בפירוש שלא ישנו הקדשו ולא יהא כח בזה פשיטא דאסור לשנותו (שם ברמ"א וע"ש בש"ך שהאריך בזה):

כ הנודר לצדקה אינו יכול לחזור בו אבל יכול לשאול על נדרו כדין התרת נדרים ואם כבר הגיע ליד הגבאי אינו יכול לשאול עליו (רנ"ח סעיף ו'):

כא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו או אפילו הוא שלו אלא שאינו ברשותו כדכתיב כי יקדיש איש ביתו דוקא ביתו שהוא שלו וגם ברשותו שקרקע אינה נגזלת ולכן היה לו פקדון ביד אחר וכפר בו אין הבעלים יכולים להקדישו אבל אם לא כפר בו יכול להקדישו שהרי הוא ברשותו שאימתי שירצה נוטלו אבל אם היה לו משכון ביד חבירו מה שהוא נגד הלואתו ודאי אינו יכול להקדישו שהרי אינו ברשותו שאם ירצה ליטלו המלוה מעכב עד שיפרע לו מעותיו אבל המותר שיווי המשכון מן החוב י"א דיכול להקדיש וי"א דאפי' המותר אינו יכול להקדיש שכל המשכון משועבד להמלוה ואם אמר משכון זה לכשאפדה תקדש הוי הקדש הואיל ובידו לפדותה אבל אם אמר תקדש מעכשיו לא הוי הקדש שעכשיו אינו ברשותו (רנ"ח):

כב הגוזל את חבירו ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה שאינו ברשותו ודוקא במטלטלין אבל אם גזל קרקע אם יכול להוציאה בדיינין יכולין הבעלים להקדיש אעפ"י שעדיין לא הוציאה שהקרקע עצמה ברשות בעלים (שם):

כג אם יש לו חוב אצל חבירו ואמר חוב זה יהיה הקדש או לצדקה אינו כלום שהרי איני ברשותו וגם אינו חייב משום נדר שהרי לא אמר לכשאגבנו אקדישנו דאז הוא חייב להקדישו כשיגבה משום נדר ואם אמר כן בפני הגבאי או אדם חשוב שבעיר או בפני טובי העיר אפי' אמר חוב שיש לי ביד פלוני יהיה לצדקה ואמר כן במעמד הבעל חוב זכה בו הגבאי מדין מעמד שלשתן והוי ליה כאלו בא ליד גבאי ואינו יכול לשנותו ולא לחזור בו ואפי' התרה לא מהני (שם סעי' ח' ובש"ך וע"ש עוד הרבה דינים באומר שדה שמכרתי יהיה הקדש):

כד שנים שהתנו איזה דבר ביניהם והעמידו קנס לצדקה לקיום הדבר ואח"כ נתפייסו יחד פטורים מהקנסות לפי שלא העמידו הקנסות אלא שלא יעכבו זה את זה ומה לקהל עליהם (סעי' י"א) אבל אם כבר נתחייב הקנס לצדקה ואח"כ פייסו עד שמחל לו אין מחילתו כלום (ונ"ל דאע"ג דבסי' רנ"ח סעי' ט' כ' שאמר כן בפני הגבאי היינו דמיירי שם שהקנס עפ"י תיקון שייך לו ולכן בעינן שיאמר שהקנס יהיה שייך לצדקה אבל אם שייך בלא"ה לצדקה לא בעינן בפני הגבאי):

כה האומר אם אעשה דבר פלוני אתן כך וכך לצדקה אע"ג דאותו דבר הוא דבר רשות ואין בו מצוה או איסור כלל אם יעשה אי לא ולכן י"א דהוי אסמכתא ואע"ג שעשה אינו חייב מ"מ כבר הכריעו הפוסקים דאין אסמכתא לצדקה וחייב וכ"ש אם אמר אם יצילני ה' מצרה זו דלכ"ע הוי נדר (שם סעי' י' ועיין בא"ח ססי' תקס"ב במ"א ובנק"הכ אבל אם אמר אם אעשה דבר זה אתן כך וכך לצדקה וכך וכך לפלוני כיון דהוי אסמכתא לפלוני ולא קנה הוי נמי אסמכתא לצדקה ופטור (סי' רנ"ח בט"ז ס"ק ו')):

כו האומר ליתן לחבירו מתנה אם הוא עני הוא כנודר לצדקה ואסור לחזור בו ולא מהני אם נותנה במתנה ע"מ להחזיר דתיכף באמירתו זכה בו העני (סעי' י"ב):

כז האומר חפץ זה אני נותן לצדקה בכך וכך והוא שוה יותר אינו יכול לחזור בו דכל אמירה שיש בה רווחא לצדקה אמרי' ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל אם לא היה שוה יותר באותה שעה ולא היה אז שום ריוח לצדקה וא"כ אין הדיבור חל באותו זמן שאמר אע"ג שאח"כ הוקר ושוה יותר ואיכא רווחא לצדקה כיון שלא חל הדבר אז א"א שיחול לאחר זמן וכיון שלא משך ולא נתן הכסף יכול לחזור בו (שם סעי' י"ג):

כח מי שיש בידו מעות והיא מסופק אם הם של צדקה חייב ליתן אותם לצדקה אבל מי שהקדיש דבר בלשון שמסופקים בו ומת שאין לידע כוונתו (עיין בסי' רנ"ט סעי' ה' בהג"ה ובט"ז ובש"ך שם ובח"מ סי' ר"ן סעי' ג'):

כט מצא כיס מעות בתיבתו וכ' עליו צדקה סמכינן ע"ז והרי הן צדקה (רנ"ט סעיף ו'):

ל השתמש בתיבה מעות צדקה וחולין אם משתמש בב"א אזלינן אחר הרוב ואם השתמש בזה אחר זה אזלינן בתר בתרא ואם מצאן בגומא וכיוצא בו דאפשר לומר שמונח שם כבר זמן רב אפילו בז"אז אזלי' אחר הרוב (שם):

לא נדר לתת מעשר מן הריוח הבא מחובו ואח"כ מטה ידו ונתחרט נראה שיכול לחזור בו משום דהריוח לא בא לעולם אבל אם אמר כסף זה כל הריוח הבא ממנו אתן ממנו מעשר חלה ההקדש כיון שהכסף הוא בא לעולם וכן אם היה מלוה בריבית וזקף עמו מיד הריבית עם הקרן ונתן לו שט"ח ע"ז אכשר דמזה אין יכול לחזור בו (ש"ך ססי' ר"ד):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.