חכמת אדם/עב
|
< הקודם · הבא > |
א מה"ת סמכינן על כל אדם כשיאמר על דבר שנו שהוא היתר נאמן כדמצינו שהאמינה התורה לאשה נדה דכתיב וספרה לה משמע לעצמה ואפילו בדבר דאיתחזק איסורא אם הוא בידו לתקן כגון הפרשת תרומה ושחיטה נאמן שהרי כתיב ושחט (חולין דף י' ע"ב רש"י ד"ה עד א') משמע שיחיד שוחט ואין אחר רואה ואע"ג דעכשיו הבהמה מתה לפנינו האמינו התורה דכיון שזה אומר ששחט כהוגן מאמינין אותו (עיין מרדכי ריש חולין דלר"ת כל שבידו ר"ל שהיה בידו לתקן נאמן ולרא"ם כל שבידו עכשיו וא"כ צ"ל הא דאין א' נאמן או מטעם רוב מצויין כו' ע"ש):
ב ודוקא להתיר את האיסור האמינו התורה אבל לאסור את המותר כגון שיעיד עד א' על דבר שהיה לנו בחזקת היתר שנאסר אינו נאמן דכיון דלא מצינו בתורה להאמין עד א' ה"ז בכלל כל עדיות שבתורה שנא' לא יקום עד אחד כו':
ג ומ"מ בדבר שהוא שלו או שהוא תחת ידו ויש לו מיגו שיוכל עכשיו לאסרו נאמן לאסור ולכן אפילו פגע בו פ"א ולא אמר לו דבר ואח"כ אמר לו שנאסר ואע"פ שאומר שכבר נאסר זמן רב וא"כ היה לו לומ' לו בפעם הראשון שפגע בו אפ"ה נאמן כיון שיש לו מיגו אבל במקום שאין לו מיגו אעפ"י שהוא ת"י אינו נאמן בזה כלל וכלל כמבואר בפוסקים אבל י"א דכל שהוא ת"י אעפ"י שאינו שלו אלא שחבירו נתן לו בפקדון ואפי' אין לו מיגו מ"מ ה"ז כאלו הוא הבעלים של אותו דבר ופשיטא דכל אדם נאמן לומר על דבר שהוא שלו שהוא אסור (ש"ך שם בשם רא"ש וטור) ונ"ל דבאיסור תורה יש להחמיר במקום שאינו הפ"מ:
ד בדבר שהוא ת"י ויש לו מיגו אפילו הבעלים מכחישו לא מהני כיון שיש לו מיגו. ונ"ל דבאיסור תורה ואינו הפ"מ יש להחמיר כהפוסקים דאפי' במקום שאין לו מיגו כגון שכבר החזירו אם בפעם ראשון שמצאו אמר לו שנאסר לא מהני הכחשת הבעלים (מה שהקשה הש"ך בס"ק ג' הא כללא לא יקום עד אחד נ"ל דהרא"ש והטור אזלי לשיטתם שכתב הש"ך ס"ק א' בשמם דכיון שנתנו לו לשמרו הוי כבעליו וא"כ אז הוי כאלו הוא שלהם וכיון דבעודו בידו נאמן ה"ה כשהחזירו כן נ"ל ליישב דבריהם. ואם הבעלים מכחישים ואומרים שכבר ראוהו ולא אמר לו בפעם ראשון הבעלים נאמנים ואם לא היה בידו מעולם לכ"ע כשהבעלים מכחישים אינו נאמן לאסור אלא כשהבעלים שותקים (ש"ך ס"ק ה'):
ה ואם כבר החזירו ולא אמר לו בפעם ראשון שראהו ואמר לו אח"כ אם תוך כדי דיבור הבעלים מכחישים אותו או שאומרים לו שמא לא דקדקת יפה או שאמר אינו יודע. אע"ג שאמר לו דבר זה נאסר בפניך או שאמר לו ידעת דרגלים לדבר אינו נאמן ומותר לכל העולם ואם שתק מתחלה שלא ידע שיועיל לו מה שיכחישו מותר ללמדו ולומר לו הדין שאם אינך מאמין אותו או שאינך יודע לא יוכל לאסור עליך (נקה"כ שם בפירוש דברי רמ"א שכתב ומלמדין אותו) ואם לא הגיד לו בפ"א שמצאו ואומר לו אח"כ ואמר אמתלא למה לא אמרו לו בראשונה יש לחוש לדבריו:
ו ואם שתקו הבעלים ולא השיבו לו תכ"ד אם אמר לו נאסר בפניך או ידעת אעפ"י שאמרו הבעלים אח"כ מה ששתקתי הוא מתמת שלא הייתי חושש להשיבך או שאומרים אח"כ אינו יודע אם האמת אתך ומה ששתקתי היה כדי ליישב בדבר ולזכור אם הוא אמת אפ"ה אסור דכיון ששתק משמע שסמך על דברי העד וכהודאה דמי אבל אם מכחישים אותו אח"כ ואומר מה ששתקתי תחלה הוא כדי להתיישב ולזכור אם הוא אמת ונזכרתי שאתה משקר או שאמנר חשבתי שאתה אומר אמת ונתברר לי שהוא שקר ומברר זה ע"פי אותן אחרים נאמנים הבעלים ומותר לכל אדם (ט"ז ס"ק ב' וש"ך ס"ק י' י"ז י"ח):
ז ואם לא אמר לו נאסר לפניך אלא נאסר סתם ושתקו הבעלים לא אמרינן שתיקה כהודאה ולכן אם אח"כ מכחישו י"א דהבעלים נאמנים וי"א כיון שעכ"פ מה ששתק הוא מחמת שלא ידע בבירור הוי כספק איסור ואסור (ש"ך ס"ק ט"ז):
ח והא דאמר לן שתיקה כהודאה ר"ל דמסתמא סומך על העד ואפילו לא היה בידו מעולם כיון שאומר לו ישראל הנאמן לעדות שדבר זה נאסר והוא שותק אסור לכל העולם אבל אם היה העד גזלן ופסול לעדות אפי' שותק מותר (ש"ך ס"ק ט' י'):
ט וכ"ז במקום שהעד אינו מפסיד כלום או אפי' מפסיד אלא ששכרו דבר מועט אבל במקום שאם נאסר אותו דבר מפסיד זה שכירותו ושכרו הרבה נאמן דמיגו דנאמן להפסיד שכירותו נאמן לאסרו אפי' אינו עתה בידו וגם לא אמר לו בפעם א' ואפי' אם הבעלים אומרים איני מאמינך לא מהני אבל אם הבעלים יודעים בברור שהוא משקר והבעלים מכחישים גם בזה אינו נאמן (עיין ש"ך ס"ק כ"א) ודוקא שאומר שנאסר בדרך שהוא גלוי לכל שמפסיד שכרו כגון בפשיעה אבל אם אמר בדרך שאפשר לומר שטעה הפועל וסבר שאינו מפסיד שכרו או שסבר שיפסיד דבר מועט משכרו אעפ"י שבאמת עפ"י הדין מפסיד הכל אינו נאמן (סעיף ב'):
י וכ"ז כשאין מאמין לו באמת אבל אם בלבו מאמין אותו לא מהני מה שיאמר בפיו להכחישו או שאמר איני יודע וביי"נ אפי' מאמין לו בלבו כיון שאומר איני מאמינך אין להחמיר:
יא בא אחד ואמר לו בא ואראך היאך נכרי אוסר תבשילך צריך לחוש לדבריו ואם לא הלך אסור ולא מהני בזה שהבעלים מכחישים אותו ואפי' עד אחד מכחישו כיון שהוא דבר שיכול לברר מחויב לברר ואם הלך ולא מצא אין כאן איסור (סעיף ג'):
יב עד אחד בהכחשה כגון חתי' ספק חלב ספק שומן ואמר עד א' שהוא חלב או שעד אחד אומר נאסר תבשילך ועד א' מכחישו אם הבעלים שם ושותקים י"א כיון שהם שותקים ה"ז כאלו מודה להעד ולכן אין בדברי המכחיש כלום ואסור לכל אדם ואפי' להעד המכחיש וי"א דאין חלוק אם הבעלים שם או לא אלא אם באו לב"ד זאח"ז מחלוקת הפוסקים י"א דאע"ג דקיי"ל בכ"מ שעד א' נאמן ה"ל כתרי ואין דבריו של א' במקום ב' היינו דוקא בעדות אשה דמן התורה צריך ב' עדים דאין דבר שבערוה כו' אלא דחכמים האמינו לעד א' שיהיה כשנים שפיר אמרי' אין דבריו של א' כו' ולכן אם בא עד אחד ואמר מת בעלה ואח"כ בא עד אחד ואמר לא מת אינו נאמן אבל בכל האיסורין דמה"ת לא צריך אלא אחד וא"כ כשבא הא' והעיד לא האמינו אותו אלא בא' ולכן אם בא א' ומכחישו אמרינן אוקי חד לגבי חד והעמיד הדבר על חזקתו ולכן בנתנסך יינך אוקי אחזקת היתר ובס' חלב כיון שאין כאן לומר אוקי אחזקה אסור (ש"ך בשם ריטב"א בסי' קכ"ז ס"ק י"ג ומהרש"ל וב"ח בי"ד ססי' א' וש"ך שם) ולפ"ז בשוחט שאמר עד א' ששחט שלא כהוגן אוקמי אחזקתה ופסולה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואם היה הכחשה בבדיקות כגון שא' אומר שנסרך לכסדרן וא' אומר שלא כסדרן אוקי אחזקתא ונשחטה הותרה וי"א דאפי' בשוחט אמרינן כיון שהאמינוהו כתרי אין דבריו של א' במקום שנים ואעפ"י שהיה לבהמה חזקת איסור ואפילו העד המכחישו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא אבל אותה בהמה אסורה לו דשויה אנפשיה חד"א (מהרי"ק וכן סתם הש"ע סס"י א' ובסי' ל"ט סעיף ט"ז י"ז) ואם באו לב"ד בב"א לכ"ע אמרי' אוקי חד לגבי חד ואוקי מילתא אחזקתה ומ"מ בשחיטה נאמן השוחט דחזקה מסייע לו דרוב מצוין כו' ולכן אפי' בב"א נאמן השוחט ובבדיקות אם בא האוסר תחלה לב"ד למהרי"ק אסור דאמרינן אין דבריו של אחד במקום ב' ולריטב"א כשר דאוקי חד ואוקי בהמה על חזקתה:
יג דבר שאינו לא בחזקת היתר ולא בחזקת איסור אסור מספק ואם אמר עד א' שמכיר בו שהוא של היתר נאמן אפי' להתירו וכן לאסרו שיהיה איסור וודאי ונ"מ לענין ספק ספיקא וכן אם היו ב' חתיכות א' של איסור ואחד של היתר נאמן עד אחד לומר זה איסור ואפילו אשה נאמנת (שם בהגהת רמ"א):
יד ב' אחים אינן אלא כעד א' לענין איסורים וכל פסולי עדות כשרים לענין להתיר כגון לומר בשר זה שחוטה אבל לאסור אינו נאמן דאפילו בעד כשר אינו נאמן אלא כשהבעלים שותקים וסומך על העד אבל בעד פסול ודאי אינו סומך על עדותו ואם חשוד על דבר א' מבואר בכלל הקודם (ש"ך ס"ק כ'): אשה נאמנת באיסורין דווקא בדבר שאיסורו ידוע כגון לנקר בשר ולהפריש חלה ומליחת בשר וכיוצא בו אבל בדבר שאין בו אלא ספק איסור כגון לברר דגים טמאים מטהורים או בדבר שיש בו צדדים לומר מסתמא אין כאן איסור או אפי' בדבר שודאי אלא שיש בו טורח גדול כגון ניקור אחוריים אינן נאמנות מפני שדעתן קלות והן עצלניות (סעיף ג'):
טו דברים שאין בהם חזקת איסור אלא חששא שמא יחליפנו נכרי או יגע בו סומכין על הקטן מכיון שבא לכלל דעת שמירה (סעי' י"ד):
טז קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין מ"מ בקטן חריף ובקי בדבר ואיכא רגלים לדבר יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור: ולהקל היכא דאתחזק איסורא והוא בידו לתקן נאמן (ש"ך ס"ק ל"ח) ומיהו י"א דוקא בדרבנן אבל בדאורייתא אע"ג דבידו לתקן אינו נאמן: וי"א דאפי' בדאורייתא נאמן (עיין מ"א סי' תל"ז ס"ק ל"ח ובי"ד סי' ק"ך פסק בש"ע דאין קטן נאמן על טבילת כלים ואינו מחלק בין כלי מתכות לזכוכית משמע דס"ל דאפי' בדרבנן כיון דאתחזק איסורא לא מהימן ובא"ח שם פסק דקטן נאמן על בדיקת חמץ ומשמע אפי' בבית שאינו שלהם וא"כ אין לחלק ולומר דבטבילת כלים מיירי באינו שלהם וצ"ע ועיין במ"א שם) ומותר לשלוח ע"י קטן חריף לשחוט ולא חיישינן שמא משום שכר השחיטה ישחוט בעצמו וכן לקנות בשר ויין דאין עשוין לקלקל לקנות מן האיסור (פ"ח סי' קי"ח ס"ק כ"ח):
יז והנכרי אם הוא מסיח לפי תומו ואינו יודע מנהג ישראל כלל. בדבר שאיסורו מדרבנן ולא אתחזק איסורו כגון שהנכרי מביא ביצים בי"ט ומסיח לפ"ת שנולדו מאתמול נאמן ואם ידע במנהג ישראל לכ"ע אינו נאמן כיון שהביצי' שלו י"ל להשביח מקחו אומר כן ואם הביצים של ישראל ואין שייך להשביח מקחו ויודע מנהג ישראל נחלקו האחרונים י"א שאין נאמן (בסי' ס"ט סעיף י' פרישה וב"ח) ויש מתירין (ש"ך שם ופרי חדש וט"ז) וכגון שאומר כן בפני אחרים שלא שאל לו דאם שאל לו לא מקרי מסל"ת ובאיסור דאורייתא אע"ג דלא אתחזק כגון שהביא ביצים בי"ט שלאחר שבת דאם נולד בשבת אסור מדאורייתא (עיין בא"ח סי' תקי"ג במג"א שם ס"ק י"ג הביא בשם יש"ש דבמדינתנו שכיחי הרבה בצים ומביאים הרב' י"ל דהם מן הרוב שנולדו כבר ואע"ג דבדבר שיל"מ לא אזלינן בתר הרוב מ"מ מדאורייתא הוא מותר דאזלינן בתר הרוב וא"כ אינו אלא איסור דרבנן ודרבנן נכרי מסל"ת נאמן וא"כ אפי' ביו"ט אחר שבת נאמן) או בדרבנן ואתחזק איסורא אינו נאמן אם לא שיש עוד טעם להתיר כגון נכרי משרת בבית ישראל ונתן בשר בקדרה וא"י אם הדיחו לאחר המליחה כיון דנכרי אנקיותא קפיד ולכן אעפ"י דאתחזק איסורא כיון דדם שבשלו אינו אלא מדרבנן נאמן ובדבר שיכול לעמוד על הבירור אפי' בדאורייתא נאמן (ש"ך בסי' צ"ח וססי' קל"ז) וכ"ז לקולא ואם מסל"ת ולחומרא אם הוא דבר שנו והוא עדיין תחת ידו נאמן (עיין סי' ט"ז סעיף י"א וסי' קכ"ז בש"ך סס"ק ך' ובפ"ח סי' ס"ט ובש"ך שם) אבל לאחר שיצא מידו אינו נאמן ומיהו אם מהימן ליה אסור ואפי' אינו מס"לת ועיין עוד כלל ע' ואם יודע מנהג ישראל והיה שם ישראל יוצא ונכנס אפי' רק קטן בן דעת נאמן דמרתת ואם מיחה לנכרי שלא ידיח הבשר בלא רשותו והוא עבר על דבריו אסור דהא חזינן דאינו מרתת ואין לסמוך גם אדבריו (סי' ס"ט סעיף י'):
יח המוכר חמאה בחזקת כשרות ואמר שראובן תיקן החמאה ובא ראובן ומכחישו ואמר שמעולם לא תיקנה המוכר נאמן כיון דאינו אלא איסור דרבנן (רמ"א בתשו' סי' ס"ו) וי"א דוקא בחמאה דקיל איסורו אבל שאר איסור דרבנן הראשון נאמן (ועיין ט"ז סק"ז ובנקה"כ):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |