חידושי רבנו חיים הלוי/מלווה ולווה/ה

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ מלווה ולווה ה

הלכות מלוה ולוה
פ"ה הל"ג

ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לנכרי ה"ז רבית קצוצה אפילו העמידו אצל הנכרי עד שיטול הנכרי מעותיו ויחזור ויתנם ביד ישראל האחר, נכרי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לישראל ה"ז מותר ואם העמידו אצל ישראל אע"פ שנתן הנכרי המעות בידו הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז רבית קצוצה. עכ"ל. ובמ"מ שם ז"ל ומ"מ מ"ש שהוא רבית קצוצה אע"פ שלא נטל הישראל ונתן ביד חלקו עליו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ואמרו דדוקא לכתחלה הוא דאסור וכו' דלא עדיף מאבק רבית שהרי מד"ת אין שליחות לנכרי כלל עכ"ל, וביאור דבריו, דהנה בב"מ דף ע"א ת"ר מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי אבל לא מדעת ישראל כיצד ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי וכו' אסור ואם העמידו אצל נכרי מותר וכן נכרי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו מצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי וכו' מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות ננכרי איהו ניהו דקא שקיל מיני' רביתא אר"ה בר מנוח משמי' דר"א ברי' דר"א הב"ע כגון דאמר לו הניחם ע"ג קרקע והפטר א"ה מאי למימרא אלא אר"פ כגון שנטל ונתן ביד וכו' מהו דתימא נכרי גופי' כי עביד אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב קמ"ל, ע"כ הסוגיא, וזהו שפסק הרמב"ם ברישא במלוה נכרי ולוה ישראל דרק בנטל הנכרי ונתן ביד הוא דמותר אבל בלא"ה אסור אף בהעמידו אצל הנכרי ומשום דאין שליחות לנכרי וכהסוגיא, אלא דבהסוגיא הרי מבואר דהא דבסיפא אסור כי העמידו אצל ישראל הוא זה משום דלחומרא, ופירש"י שם דהוא זה חומרא בעלמא מדרבנן, דמד"ת אין שליחות לנכרי, והוי בכלל הלואת נכרי כל זמן שלא נטל הישראל מיד ישראל, ורק מדרבנן הוא דאסור, וכ"ה מוכרח, דהרי מדאורייתא ליכא נפקותא בין לקולא בין לחומרא, וזהו שהקשה המ"מ על הרמב"ם שפסק דהויא רבית קצוצה, והא מאחר דאין שליחות לנכרי א"כ כל איסורו רק מדרבנן.

והנראה לומר בדעת הרמב"ם, דבסיפא מטעמא אחרינא הוא דקאתי עלה, דכיון דנתן הנכרי מעותיו על דעת ישראל א"כ הוי הישראל ערב בהלואה זו של הנכרי כיון דעל פיו נתן, וממילא דחשיב מלוה של ישראל שני הלוה, ומקרי זה הלואת ישראל ג"כ, וכדאיתא בסוגיא שם וכיון דדיני' דנכרי דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיני' רביתא, הרי להדיא דבישראל שלוה מן הנכרי וישראל שני ערב להנכרי דינו מיתלא תלי, דאם אין הנכרי יכול לתבוע מן הערב תחלה הויא רק הלואת נכרי, ואם יכול לתבוע את ישראל השני הערב תחלה חשיבא גם הלואת ישראל, ומשום דהערב חשוב ג"כ מלוה של ישראל הלוה, וגם מבואר בזו הסוגיא דע"ז מועיל הא דבדיניהם יכול לתבוע את הערב תחלה להחשב הלואת ישראל, וא"כ ה"נ דכוותה, כיון דהמלוה נכרי יכול לתבוע בדיניהם את ישראל הערב תחלה ממילא דאית כאן הלואת ישראל ורבית ישראל והויא רבית קצוצה. וי"ל עוד, דהכא דנתן הנכרי מדעת ישראל והעמידו אצל ישראל ונתן מדעתו באמת דינו כקבלן, וא"כ גם בדיני ישראל יכול לתבוע את הישראל תחלה, וגם בלא דיניהם כיון דהישראל הוי ערב קבלן חשיב כמלוה לגבי ישראל הלוה, וזהו שפסק הרמב"ם דהויא רבית קצוצה, כיון דיש כאן הלואת ישראל. וכ"ה להדיא לשון הרמב"ם שכתב וז"ל הואיל ומדעת ישראל נתן ה"ז רבית קצוצה עכ"ל, והיינו כמש"כ, דכיון דנתן מדעת ישראל ונעשה הישראל ערב קבלן להנכרי על מעותיו, ממילא דיש כאן הלואת ישראל, והויא רבית קצוצה מדאורייתא. והא דקאמר בגמ' בשלמא סיפא לחומרא, היינו משום דנהי דהישראל השני חשוב ערב קבלן בהלואה זו, וזהו דמהני לאשוויי' מלוה לגבי ישראל הלוה, ויש כאן הלואת ישראל, אבל מ"מ הא ודאי דלא פקע שם מלוה גם מהנכרי המלוה שהלוהו, וא"כ הא יש כאן דין הלואת נכרי ודין הלואת ישראל, כיון דשניהם תורת מלוים עליהם בהלואה זו, וממילא דאזלינן לחומרא, כיון דיש כאן הלואת ישראל ג"כ, אשר על כן זהו דקאמר הגמ' בשלמא סיפא לחומרא, ר"ל דכיון דהישראל ערב אם כן הרי יש כאן הלואת ישראל ואזלינן לחומרא ואסור מדין רבית, ואה"נ דאסור מד"ת, וחומרא זו אינה חומרת הדין, כי אם דאזלינן לחומרא בשביל הלואת ישראל שיש כאן גם כן, ושפיר פסק הרמב"ם דהויא רבית קצוצה מדאורייתא, וכן ברישא בישראל שהלוה לישראל שני מדעת הנכרי ונעשה הנכרי ערב קבלן להישראל, גם כן יש כאן דין הלואת נכרי ודין הלואת ישראל, דין הלואת נכרי ע"י דין ערב קבלן שלו, והלואת ישראל מה שהלוה להישראל השני, וצריך להיות אסור מד"ת מחמת דין הלואת ישראל שיש כאן, וכפסק הרמב"ם שפסק בשניהם דהויא רבית קצוצה מד"ת. והא דתלי לה הסוגיא בדין שליחות לנכרי, נראה דהוא משום, דאם אך הי' הדין דיש שליחות לנכרי, והי' חל על ההלואה דין שליחות וזכי', אם כן הרי ממילא דלא הוי דין ערבות כלל, דכיון דחשוב שלוחו של הראשון, אם כן הרי הויא רק נתינתו של הראשון, וממילא דהוה פקע דין ערב מן הישראל ברישא, ולא הוה חשיבא כלל הלואת ישראל, וכן גם בסיפא לא הוה חל דין ערב על הנכרי, וזהו דקאמר הגמ' בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מיני' רביתא, ר"ל כיון דאנן קי"ל דאין שליחות לנכרי אם כן הרי בסיפא חל דין ערב על הישראל, ושפיר מהני זה לאשוויי' גם להישראל הראשון מלוה לגבי ישראל השני, והיינו לחומרא, דנהי דיש כאן הלואת נכרי, אבל הרי יש כאן גם דין הלואת ישראל, וכיון דיש כאן הלואת ישראל גם כן הרי הויא רבית קצוצה ואסור מה"ת, אלא ברישא נהי דגם הנכרי הוי בכלל מלוה ע"י דין ערבות, כיון דהעמידו אצל נכרי, וחשיבא גם הלואת נכרי, אבל להתיר הרבית והיינו לקולא הרי צריכינן שיופקע דין מלוה מהישראל, וע"ז הרי לא מהני כלל דין ערבות של הנכרי, ואם כן גם ברישא הו"ל להיות אסור, כיון דיש כאן דין הלואת נכרי ודין הלואת ישראל, ממילא דחשיבא רבית של ישראל, ואם כן הרי צריך להיות אסור מה"ת, כיון דחשיבא רבית קצוצה. והיינו כפסק הרמב"ם, דכיון דנתן על דעת ישראל הוי הישראל ערב, וממילא דחשוב הישראל מלוה לגבי הישראל השני ואסור מד"ת, וכמש"נ.

והנה בנכרי שלוה מעות מן הישראל והעמידו אצל ישראל דסיפא, וכן גם בהעמידו אצל נכרי דרישא, הרי באמת מלבד דין מלוה שחל על הישראל בסיפא וכן על הנכרי ברישא ע"י דין ערבות, כיון דצוה לו לתת, נראה דבסיפא בהעמידו אצל ישראל חל על הישראל גם דין מלוה מדין עבד כנעני, והוא, דכיון דהנכרי נותן עבור ישראל ומדעתו, אע"פ שלא זכה הישראל במעותיו, מ"מ כיון דנותן להישראל השני שיתחייב להישראל הראשון, שפיר חל על הישראל דין מלוה מדין עבד כנעני, וכדאיתא בקידושין דף ו' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת לפלוני מדין עבד כנעני, וה"נ אע"ג דלא זכה הישראל במעותיו עבורו, מ"מ כיון שנותן הנכרי להישראל שיתחייב להישראל הראשון, שפיר חל עלי' דין עבד כנעני לאשוויי' לישראל מלוה לגבי הישראל ובאמת שחלוקין הן ביסוד דיניהם, דיסוד דין ערבות הוא רק דין חיובא, והדין מלוה שלו הוא דין דממילא, דחייל ע"י הך חיובא, דכל שנעשה ערב עבורו חשיב גם מלוה שלו, ואם כן נמצא דשם מלוה באמת לא פקע מהראשון, וההלואה נשארת בדינה דשייכה גם להראשון, וחייל על שניהם תורת מלוים בהלואה זו, אבל דין עבד כנעני ביסוד דינו נאמר על עצם דין ההלואה ונתינתה, דההלואה שייכה רק להמלוה הראשון, ולית כאן על השני דין מלוה כלל, כיון דיסוד דין זה הוא בעצם דין נתינתה דנחשבת עבור המלוה הראשון, ואם כן ממילא דלא חל על הנכרי ברישא תורת מלוה כלל, והישראל חשוב לוה רק מהישראל הראשון שהמעות ניתנו עבורו ומדעתו. ולפי"ז בסיפא גבי נכרי שלוה מעות מן הישראל והעמידו אצל ישראל, והנכרי נותן מדעת ישראל, הרי מלבד דין מלוה שחל על הישראל ע"י דין ערבות, כיון דעל פיו נתן, הלא חל עלי' גם דין מלוה מדין עבד כנעני, ושפיר צריך להיות אסור, וכפסק הרמב"ם, כיון דהויא הלואת ישראל, דהישראל השני חשוב לוה לגבי הישראל הראשון, אבל ברישא גבי ישראל שלוה מן הנכרי והעמידו אצל נכרי, והישראל נותן מדעת הנכרי ובשבילו, ואם כן הרי באמת חשיבא רק הלואת נכרי, כיון דחל עלי' דין עבד כנעני, ואם כן ממילא דההלואה בעצם נתינתה שייכה רק להנכרי, והויא הלואת נכרי ורבית נכרי, דהישראל חשיב לוה רק מהנכרי, וצ"ע על הרמב"ם שפסק דאסור.

אכן נראה, דכיון דיסוד דין עבד כנעני הלא נאמר בעצם נתינת המעות, דנתינתו של זה נחשבת עבור חבירו, אם כן גבי נכרי דאימעיט מדין שליחות וזכי', ממילא דליתי' גם בדין עבד כנעני, דנהי דדין עבד כנעני אינו דין שליחות וזכי' גמורה, והוא גזה"כ ודין בפ"ע, מ"מ נראה דכיון דעיקר דינו שתהא נתינת חברו חשובה ניתנת עבורו הוא מחלות דיני שליחות וזכי', וכל שהוא לאו בר שליחות וזכי' לאו בר דין עבד כנעני הוא, וגבי נכרי דאימעיט מדין שליחות וזכי' מקרא דאתם, שפיר ליתי' בדין עבד כנעני. ולפי"ז בהעמידו אצל נכרי, לא נעשה רק דין ערבות לחוד, כיון דעל פיו נתן, ושפיר חשיב גם הישראל מלוה וחשיבא הלואת ישראל ושפיר אסור, וכפסק הרמב"ם. ובאמת דנראה דזהו ביאור הסוגיא, דפריך שם הגמ' בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי איהו ניהו דקא שקיל מיני' רביתא, אשר המבואר מזה דבהא דהעמידו אצל הנכרי איכלל בזה מעשה שליחות, ר"ל דעשאו שליח לתת המעות עבורו, וזה צ"ע. אכן לפי המבואר הדבר פשוט דכיון דהעמידו אצל הנכרי ונתן על פיו, הרי יש כאן דין עבד כנעני, וכמו שאמר הילך מנה והתחייב לפלוני, ודין עבד כנעני הרי מועיל שפיר שיהא חשוב רק איהו המלוה לחוד, ורק דכיון דאין שליחות לנכרי אם כן הרי לית גבי' גם דין עבד כנעני. ולפי"ז זהו דפריך הגמ' אלא רישא כיון דאין שליחות לנכרי, אם כן ממילא דלית גבי' דין עבד כנעני גם כן, ושפיר הוי הישראל שהלוהו מלוה, והו"ל להיות אסור כיון דהויא הלואת ישראל, וכפסק הרמב"ם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף