חידושי הרי"מ/בבא קמא/סו/ב

חידושי הרי"מ בבא קמא סו ב

דף ס"ו ע"ב

זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות כו'. לכאורה אינו מובן מה בכך שאינו רוצה הא מ"מ כיון שנתיאש יצא מרשותו ועכ"פ יהי' הפקר דהא גם במתנה אי אמר אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה לר"ל רק מאן דפליג משום כי יהיב אדעתא דליקבל מיניה כו' אבל ביאוש לא שייך זה כנ"ל. ולא יהי' אסור כלל כיון שנתיאש קודם זמן איסורי'. דמה דאמר כי מטי עידן איסורי' מיאש ודאי הפי' קודם דמטי דבשעה דמטי כו' אינו ברשותו כמו דאמר בש"ס לענין ביטול כו' רק קצת קודם כשאין שהות למכרו וא"כ לא יאסור כנ"ל. וי"ל דאינו מועיל כלל היאוש דהא הוי דבר שאינו ברשותו רק משום שהגזלן רוצה כמ"ש הב"ש ס' כ"ח וכיון שאינו רוצה אינו מועיל כנ"ל. או דאי קני מדרבנן יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים ואינו קנין כלל כנ"ל. או דיאוש לא הוי הפקר רק עד דאתי לרשות זוכה כמו לר' יוסי בהפקר גמור ולכך כיון שזה אינו רוצה לקנות לא יצא כלל מרשותו כנ"ל. והאחרונים האריכו בזה:

ונ"ל הטעם בין בהיתירא אתי' לידי' לר' יוחנן בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה לעצמם וכ' רש"י פ"ד דביצה דנקרא רשות לעצמו שהוא ברשות הפקר ע"ש וא"כ י"ל כיון דיאוש ושינוי רשות קונה וממילא כיון דבהיתירא אתי לידיה הוי יאוש ושינוי רשות דכשנתיאש ונעשה הפקר באבידה ממילא הי' ברשות הפקר ואח"כ כשזוכה בו בא לרשות אחר וקונה משא"כ באיסורא אתי לידיה כנ"ל:

או די"ל למ"ש הפ"י דאף דיאוש קונה הוא רק כהפקר לר' יוסי דלא נפקי מרשותיה עד דאתי לרשות זוכה ע"ש. וא"כ כיון דאמרינן קיימו ולא קיימו כו' והוא כמו בקדושין כנ"ל שמקדשה ע"מ שאתן כו' וגם כאן כיון דבמה שזוכה בו מבטל העשה א"י לזכות בו ולבטל העשה כנ"ל. משא"כ במתנה דמקיים והשיב שהוא כאומר הריני כאלו התקבלתי:

ועכ"פ זה צ"ל לדברי תוס' דאף שקונה מ"מ לא נפטר מחיוב דוהשיב וכמו לרב דאמר סנהדרין ע"ו דאף שקונה מ"מ איכא חיוב דוהשיב ע"ש. ולכך אינו קונה כנ"ל:

ובזה מיושב הא דמהני כשמוכר לאחר יאוש והוי שינוי רשות כו' והקשו דניהו דבאמת יאוש ושינוי רשות קונה מ"מ איך נעשה שינוי רשות כיון דאין יאוש קונה ואיך יכול למכור דבר שאינו שלו וממילא אין כאן שינוי רשות כו'. ולהנ"ל א"ש דבאמת הוא שלו ביאוש לחוד רק דמ"מ חייב בהשבה אבל מ"מ מועיל המכירה כיון שהוא שלו וממילא איכא שינוי רשות ושוב פטור מהשבה ג"כ כנ"ל:

ובזה י"ל מה שהקשו תוס' מהא דנטלה לפני יאוש והמתין לה עד שנתיאשו מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה כו' ותמהו בתוס' הא רבא סבר דיאוש אינו קונה כנ"ל. ולמ"ש יש לישב דלהנ"ל. דבאמת אף דבאיסורא אתי לידי' מ"מ קונה דלענין הקנין אין חילוק בין בהיתירא או באיסורא רק דאמרינן מ"מ לא נפטר וחייב בהשבה אף שקונה כנ"ל. וא"כ נראה למאי שפ' הפוסקים גבי מתנה ע"מ להחזיר דצריך לחזור ולהקנות לו דכיון שהיה שלו צריך להקנות כשמחזירו לו ע"ש. וא"כ נראה דכאן אף אי צריך לקיים השבה ומחזיר לאחר יאוש מ"מ צריך להקנות כיון שהוא שלו שקנאו רק שצריך להחזיר והוא כנ"ל ואף אי א"צ להקנות ג"כ א"ש. דכיון דיאוש ושינוי רשות קונה וכ' הה"מ דהגזלן חוזר וקונה את החפץ כשמוכרו דאיכא יאוש ושינוי רשות ע"ש פ"ה מה' אישות ונעשה שלו אז ע"ש. והנה גנב ופרע בחובו או פרע בהיקיפו הוי ג"כ שינוי רשות וכשפרע לאחר יאוש קנה ג"כ ע"ש. ונראה ממילא אם היה משכחת לה שמוכרו הגזלן אחר יאוש להנגזל עצמו בתורת מכר ולא בתורת חזרה ג"כ היה נקרא יאוש ושינוי רשות והיה הגזלן קונה את החפץ בשעת המכירה כנ"ל. אך במחזיר בתורת חזרה ודאי לא הוי שינוי רשות דהא הוי של הנגזל:

אמנם למ"ש דלאחר יאוש באמת קנאו רק דמ"מ לא נפטר מחיוב השבה וחיוב דהשבה אף שהוא שלו כנ"ל. א"כ נראה דשוב כשמחזיר אינו מקיים כלל מצות השבה דהא כשמחזירו אחר יאוש וכיון דהוא שלו רק שמחזיר מטעם חיוב השבה. א"כ שוב הוי כמו גנב ופרע בחובו וא"כ הוי החזרה גופי' שינוי רשות דמחזיר לו דבר שהוא שלו בחובו כנ"ל וא"כ הוי בשעת החזרה שינוי רשות. וממילא חוזר וקנאו הגזלן ביאוש וש"ר כדברי הה"מ הנ"ל ושוב יפטר גם מחיוב ההשבה בשעת החזרה ושוב מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ואינו מקיים כלל מצות השבה כמו אי יאוש קונה לחוד כדאמר רבא כנ"ל. וא"ל לכאורה לא יצטרך כלל להשיב דהא גם אם יחזיר לא יקיים השבה כנ"ל. אך ז"א דאיך נימא שלא יחזיר א"כ יש עליו חיוב השבה דאין כאן שינוי רשות ולכך הוא מחויב להחזיר כנ"ל. אמנם כשמחזיר באמת אינו מקיים השבה כנ"ל. ומיושב קושית תוס' דאמר רבא שפיר המתין לה כו' מתנה בעלמא הוא דיהיב דאף דיאוש אינו קונה מ"מ כשמחזיר קונה מטעם שינוי רשות כנ"ל. אמנם לכאורה להנ"ל א"כ גם בגזילה לא מקיים השבה כשמחזיר כנ"ל ובאמת משמע דמקיים השבה כנ"ל:

וי"ל כמ"ש לעיל לענין קדושין ע"ש דהא באפותיקי מפורש דלא מצי לסלוקי בזוזי כ' התוס' דגם רבא מודה דלמפרע גובה וממילא אי אקדיש לוה לא מהני כשגובה לבסוף ע"ש בגיטין גבי עבד. וא"כ כאן לאחר יאוש ניהו דהוא שלו מ"מ כיון דיש עליו חיוב השבה ולא גרע מחוב והוי עכ"פ אפותיקי כנ"ל דהא לא מצי לסלוקי בזוזי דחייב להחזירו בעין וא"כ ממילא כשמחזירו להנגזל ממילא למפרע גובה ולא הי' כלל של הגזלן ושפיר מקיים השבה גם לאחר יאוש כנ"ל ולא שייך הנ"ל שקנאו בהשינוי רשות ושפיר לכך חייב בהשבה כנ"ל.

אמנם לכאורה י"ל דמ"מ לא שייך למפרע גובה כאן דבשלמא התם בחוב א"כ בעת שגבאו המלוה עדיין החיוב ושייך למפרע גובה כנ"ל. אבל כאן ניהו דקודם שמחזירו באמת חייב להחזירו ויש החוב דהשבה אבל בשעה שמחזירו כיון דעתה נעשה שינוי רשות דפרע בחובו כנ"ל א"כ בעת הזאת נפטר מחיוב השבה ג"כ כיון דהגזלן חוזר וקונה אותו אז כמ"ש הה"מ ואיך שייך למפרע גובה כנ"ל דבשעה שמחזיר אין כאן כלל החיוב חזרה כנ"ל:

אך י"ל דהא הגזלן חייב לשלם דמים עכ"פ גם לאחר יאוש ושינוי רשות כמבואר בש"ס דמדמי מי קא מייאש. וא"כ כיון דאביי סבר גם בחוב מעות למפרע גובה רק טעמא דרבא דבחוב מכאן ולהבא גובה הוא משום דמצי לסלוקי בזוזי וא"כ כאן ניהו דבשעת החזרה הוי שינוי רשות ונפטר מ"מ חייב דמים וממילא אמרינן למפרע גובה מחמת החיוב תשלומין דזה לא פקע וכאן גם על החוב אמרינן למפרע גובה דלא שייך מצי לסלוקי בזוזי ז"א דאם לא היה מחזיר גוף החפץ לא היה שינוי רשות והוי חיוב השבה והי' חייב להחזיר גוף החפץ ולא הוי מצי לסלוקי כנ"ל וא"כ ממילא אמרינן למפרע גובה מחמת החיוב תשלומין שזה הוא גם בשעה שמחזיר כנ"ל דגם אחר השינוי רשות חייב תשלומין ושייך כנ"ל וממילא הוי חזרה ומקיים השבה ולכך מחוייב להחזיר ממילא דיקיים כנ"ל:

אמנם באבידה דלכאורה גם בנטלה ע"מ לגוזלה ואחר כך נתייאש מנ"ל דאי יאוש קני גם דמים אינו חייב דהא אמר בש"ס הטעם בגזילה דמדמי מי מייאש שסובר דמים ודאי יוכל להוציא ממנו אבל באבידה מיאש גם מדמים וממילא פטור לגמרי כנ"ל וא"כ שוב אמר רבא שפיר המתין לה עד שנתייאש מתנה בעלמא הוא דיהיב דאף דיאוש אינו קונה מ"מ אי יחזירה יש כאן יאוש ושינוי רשות ושוב קונה אותה והוי רק מתנה דלא מקיים השבה כנ"ל דלא שייך למפרע גובה דהא בשעת החזרה פקע החיוב לגמרי דגם חיוב דמים אין כאן כנ"ל. או י"ל למ"ש תוס' לקמן דלכך אין יאוש קונה מטעם הפקר דאין רשאין לזכות בו שנצרך להגזלן לפטור מדמיו וממילא באבידה דאין כאן דמים י"ל דקונה מטעם הפקר כנ"ל:

שם קרבנו ולא הגזול כו' אלא אחר יאוש וש"מ לא קני כו'. ותמוה דעדיין קשה למה לי קרא כאן גבי קרבנו ופי' תוס' דמ"מ הוי הקדש דהוי יאוש ושנוי רשות או שנוי השם רק דמ"מ מיעטיה קרא משום מצוה הבאה בעבירה ע"ש. ואינו מובן דזה אינו נכלל במיעוט דקרבנו דהא שפיר נקרא קרבנו רק דמ"מ פסול משום מה"ב. וי"ל למ"ש הר"ן ז"ל [ניחא בלא טעם מה"ב] דבשנוי רשות אין הגזלן קונה החפץ רק הלוקח משום דלגבי דידיה הוי בהיתירא אתי לידיה ע"ש. וא"כ שפיר אימעט מקרבנו שעדיין אינו שלו רק ההקדש קנאו ממילא מצד היאוש כנ"ל. אבל להפ' שכ' הה"מ שגזלן קונה אותו בשעת השינוי רשות א"כ שפיר קרבנו כנ"ל. ויש לומר [בלא טעם מה"ב] דהא לכאורה קשה למה קנה הגזלן ביאוש ושינוי רשות או שינוי השם בהקדש כו'. הא בש"ס ריש תמורה פריך למה שינוי קונה נימא אי עביד לא מהני דעושה איסור בהשינוי שמפקיעו מיד הבעלים נוסף על הגזילה ראשונה ומשני דגלי קרא אשר גזל כו' ע"ש וא"כ בשינוי רשות או שינוי השם קשה קושיית הש"ס דנימא אי עביד לא מהני שמפקיעו ג"כ וכאן לא שייך אשר גזל כו' דהא אי לא יקנה יהי' שפיר אשר גזל דכל מה דהוי שינוי השם הוא ע"י שמועיל ההקדש אבל אם לא מהני. עדיין הוא כאשר גזל ולא נשתנה כלל. ונימא שפיר דלא מהני דדוקא בשינוי מעשה דאף אי לא מהני מ"מ אינו אשר גזל משא"כ בהנ"ל. ובשלמא להפוסקים הנ"ל דרק הלוקח קונה אותו א"ש דלגבי דידיה לא שייך אי עביד לא מהני אבל לפ' הנ"ל דהגזלן חוזר וקונה אותו נימא דלא מהני כנ"ל. אך י"ל כיון דלא אמרינן אי עביד לא מהני רק היכא שיתוקן האיסור אי לא מהני כמ"ש מהרי"ט גבי שוחט בשבת ע"ש. וא"כ כאן דהאיסור הוא מה שמפקיעו מהנגזל כו'. וא"כ כיון דאף אי נימא דלא מהני ואין הגזלן קונה אותו מ"מ קנאו הלוקח עכ"פ דלגבי דידיה הוי בהיתירא אתי לידיה כמ"ש הפ' הנ"ל וא"כ שוב גם הגזלן קונה אותו דלא שייך א"ע לא מהני שלא יתוקן האיסור כנ"ל דב"כ וב"כ נפקע מרשות הנגזל כנל. אמנם בקרבן דאימעוט מקרבנו כנ"ל ואם אין הגזלן קונה אותו שוב לא הוי קרבנו ואינו הקדש כלל כיון שאמר זו חטאת או עולה ולא מהני דפסול וא"כ שוב אין הגזלן קונה אותו כלל מטעם אי עביד לא מהני דשפיר יתוקן האיסור שלא יועיל כלל וממילא שפיר אימעוט מקרבנו ולא הגזול דאי לא אימעוט הי' שפיר קרבנו דקנאו ביאוש ושינוי השם משא"כ עכשיו דאימעוט מקרבנו שאם לא הי' קונה אותו לא מהני אף שההקדש קנאו שוב אינו קונה אותו כלל מטעם אי עביד לא מהני ואינו נקרא קרבנו כלל ודייק שפיר כנ"ל. אמנם י"ל דאף שפסול מ"מ הוי הקדש עכ"פ דלא מיעטה תורה רק מהקרבה. ואינו מוכרח די"ל כמקדיש בעל מום למזבח. או דהוי בטעות כיון שרוצה שיהי' חטאת או עולה ופסול כנ"ל. או י"ל למ"ש תוספות דלכך לא הוי הקדש שינוי החוזר לברייתו ע"י שאלה משום דלא שכיח לא יתשולו עליו וע"ש. והיינו כשהוא כשר. אבל בפסול י"ל שפיר דהוי שינוי החוזר ע"י שאלה ושייך שפיר כנ"ל דלא מהני ויהי' פסול ויתוקן האיסור דלא קנאו דהוי שינוי החוזר כנ"ל. אך אביי הא סבר דאי עביד מהני ולא שייך הנ"ל. ויש לדחות. ולכאורה קשה לטעם התוס' הא מצוה הבאה בעבירה הוי פסול דרבנן כמ"ש תוס' סוכה. ועוד מאי חילוק בין קנאו קודם ההקדש או אח"כ הא חזינן בי"ט ב' דלא בעי לכם ואעפ"כ מיפסל משום מה"ב דמ"מ בלא עבירת הגזל לא הי' בידו לצאת בו וחשיב מה"ב וא"כ מה בכך שקנאו ביאוש קודם הקדש מ"מ הוי מה"ב דלא עדיף ממידי דלא צריך קנין כלל. ואף דהא ודאי אם גזל ואח"כ נתן לו הנגזל במתנה יוצא בו ולא חשיב מה"ב. היינו משום דגם אם לא גזלו הי' שלו ע"י המתנה ואינו בא ע"י העבירה משא"כ יאוש שאינו קנין מרצון הנגזל רק ממילא נתייאש ע"י הגזל ושפיר בא ע"י העבירה דאם לא גזל לא הי' מתייאש. ויש לעיין בלאו דלא תחמוד בתלוה וזבין באתרוג דהוי זביני ועובר אלא תחמוד אי חשוב מה"ב דע"י כפייתו יוצא בו ע"י שעבר כנ"ל. או דלא חשיב רק גורם דהא לא תני רק גזול כו'. וי"ל גם ביאוש שאין העבירה רק גורם שיתן לו במתנה כנ"ל. ודוחק. וי"ל למ"ש רשב"א ז"ל גבי שופר של א"ה דאי מצות ליהנות ניתנו לא יצא משום דמצוה הבאה בעבירה כזה לכ"ע לא מהני שנאמר שקיים המצוה וע"י זה נעשה העבירה ואם נאמר שלא יצא אין כאן עבירה אמרינן לכ"ע דלא יצא ולא דמי לגזל דהתם עבירה כבר נעשה אף אי אינו יוצא בו עכשיו ע"ש. וי"ל דכה"ג מדאוריית' אינו יוצא מה"ב כנ"ל. וא"כ א"ש כאן החילוק דאי יאוש כדי לא קני רק ע"י ההקדש דהוי ש"ר או שינוי השם וא"כ אם נאמר שאינו הקדש לא יהי' נעשה העבירה דקנין זה שמפקיעו מהנגזל הוא איסור נוסף על הגזלה כמו תברי' או שתי' כו'. ולכך לא מהני מדאורייתא. כמו התם דאמרינן שאינו הקדש ולא נעשה העבירה. משא"כ אי יאוש לחוד קני שוב אינו ענין להמצוה. והוי רק כשאר מה"ב בגזל שאינו רק מדרבנן ודייק שפיר מקרא דקרבנו כו' דהוא מה"ת וע"כ דיאוש לא קני וא"כ שוב מה דיפסל להקרבה מועיל לתקן האיסור י"ל כנ"ל שיהי' שינוי החוזר ע"י שאלה כיון שפסול שפיר שכיח לאיתשולי כנ"ל. ובאמת צ"ל דכאן גזה"כ לענין הקרבה לפסול מה"ת מצוה הבאה בעבירה כיון שהקנין נעשה ע"י ההקדש וזה הוא המיעוט דקרבנו דוקא שהי' מקודם קרבנו ולא גזול ונעשה קרבנו ע"י ההקדש שיש סברא עכ"פ דמה"ב ופסלה תורה להקרבה כנ"ל. ועיין תוס' סוכה ט' ע"א כתבו ג"כ כנ"ל דאף דמה"ב דרבנן גזה"כ הוא דצריך שיהי' קרבנו בשעת הקדש יע"ש:

שם דגזל קרבן דחברי'. ותמוה מאד כמ"ש תוספות הא מוכר עולתו לאו כלום הוא ולמאי אצטרך ואיך יתכפר בו ורש"י ז"ל פי' שאינו לרצון לבעלי' הראשונים ותמוה דזה לא אימעוט כלל מקרבנו דלגבי בעלים קרבנו הוי. ול"א שפי' דאף אחר יאוש לא קניי' דקרבן אינה נגזלת תמוה ג"כ כמ"ש תוס' דאף מוכר לא מהני ונראה ליישב דמשכחת לה שפיר. דהנה לפי' תוס' עיקר קושית הש"ס הוי דאי יאוש קני לחוד הוי קרבנו וע"כ דלא קני רק ע"י ההקדש ולא מהני כנ"ל. והנה קי"ל אומר שור זה עולה אחר ל' יום הוי עולה אחר ל' כמבואר נדרים כ"ט ע"ש. וכ' הרשב"א ז"ל שם ובר"ן שם ע"ב דהא דאמר אמירה לגבוה כו' וא"י לחזור קודם ל' היינו לבר פדא אבל לדידן יכול לחזור קודם ל' כמו בקדושין התקדשי אחר ל' דחוזרת כו' ע"ש. אמנם קנין יאוש שאין זה חזרה רק שיוצא מרשותו ממילא. וא"כ במוכר לחבירו חפץ לזמן שיהי' שלו ל' יום ונגנב ממנו תוך ל' ונתייאש ודאי שאין הגנב קונה אותו ג"כ רק לזמן דלא מהני יותר יאוש שלו שאינו שלו רק על ל' כשהמוכר לא ידע שנגנב. וכן נראה היכא שמכר חפץ לא' לאחר ל' ועשה קנין המועיל על אחר ל' ונגנב מהמוכר קודם ל' ונתייאש אין הגנב קונה רק על ל' יום כשהלוקח לא נתייאש. ואף דאם היה המוכר מכרו לאחר קודם ל' הי' מהני כמו בקדושין היינו מטעם חזרה משא"כ יאוש דלא הוי חזרה רק ממילא כנ"ל ושפיר אחר ל' חוזר ללוקח כנ"ל. וא"כ כאן שאמרו הבעלים שור זה עולה לאחר ל' וקודם ל' גזלו זה ונתייאשו והקדישו הגזלן תוך ל'. וא"כ כיון שהקדישו לעולם מהני כמו באחריך וגם דקדושת הגוף לא פקעה. וא"כ אם היה הדין דקרבן גזול כשר שפיר הי' מהני דההקדש חל דקנאו ביאוש ובשעת הקדש הוי שלו ממילא חל הקדישו לעולם וכשמגיע ל' לא יוכל לחול הקדש של הבעלים שכבר קדוש מהגזלן כמו בקדושין שקידוש הב' מעכשיו ע"ש. אמנם דמיעטה תורה קרבנו ולא הגזול היכא דרק בשעת ההקדש יועיל כמ"ש תוס'. ושפיר לא מהני דהא אם לא היה מקדישו לא הי' קונה אותו כלל על אחר ל' אף שנתייאשו הבעלים דאחר ל' בא ממילא הקדש של הבעלים שחל קודם הגזילה אחר ל'. ורק ע"י שהקדישו הגזלן קודם ל' יהי' ראוי להקרבה אחר ל' דלא פקע ושפיר אימעוט מקרבנו ולא הגזול. דלענין זה שיהי' כשר עכשיו אחר ל' בא רק מחמת ההקדש והוי כמו אי יאוש לא קנה וקונה ע"י ההקדש כנ"ל ומשני שפיר דגזל קרבן דחברי' ושפיר אף דיאוש קני ומהני יאוש כה"ג מ"מ מיעט רחמנא קרבנו ולא גזול כיון דמה שיהי' כשר עבור הגזלן הוי גזול כנ"ל. ומשכחת לה שפיר כנ"ל. ויש לדחות קצת. ואינו מוכרח:

שם ר"ש אומר חילוף הדברים כו' של גנב אין מחשבה מטמאתן לפי שלא נתייאשו הבעלים. יש לדקדק למה לא אמר במילתא דרבנן של גזלן כו' לפי שלא נתייאשו כו' ורק ר"ש אסקי' למילתא כנ"ל. ויש ליישב דבדר"ש הוי מצינן למטעי דאין טעמו כלל משום סתם גניבה לא הוי יאוש כו' רק למ"ש הטעם דיאוש לא קני בגזילה משום דבאיסורא אתי לידי' ופירשו הראשונים משום דנתחייב בהשבה אין היאוש פוטרו משא"כ באבידה לא נתחייב בהשבה כיון שנטלה אחר יאוש. ולכאורה הא בגזלן ג"כ אי סתם גזילה הוי יאוש א"כ בשעת הגזילה מיד בא היאוש ואינו מתחייב כלל בהשבה דבא בב"א הגזילה והיאוש והוי כמו באבידה דבשלמא אם סתמא לאו יאוש רק אח"כ שמעיני' דאייאש א"ש דכבר נתחייב בהשבה ואין היאוש פוטרו. אבל אי סתמא הוי יאוש קשה כנ"ל. ובגניבה א"ש אף דסתם גניבה יאוש מ"מ הא קי"ל יאוש שלא מדעת לא מהני וא"כ בשעת גניבה הא לא ידע ונתחייב בהשבה ולא מהני שוב אח"כ משא"כ בגזלה. לזה אשמעינן אף דבא בב"א לא מיקרי בהתירא עכ"פ. או י"ל למאי דאמר בתמורה כ"ד אמר על הבכור עם יציאת רובו ה"ז עולה לא מהני דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין כיון שבא בב"א מה שאמרה תורה שלא יועיל ודבריו סותרים זא"ז ע"ש. וכן כאן כיון דאי נתחייב בהשבה אינו מועיל היאוש. וא"כ בא בב"א החיוב השבה והיאוש לא מהני דהא בשעה זו דברי הרב שיהי' חייב בהשבה ואמרינן דברי הרב כו' ולא מהני שפיר גם בב"א כנ"ל:

וא"כ מיושב דה"א בדברי ר' שמעון דסבר סתם גזלה וגניבה הוי יאוש רק מ"מ בגזלן קני כנ"ל דלא נתחייב בהשבה אבל גנב דנתחייב דיש"מ לא מהני ולכך לא קנה ביאוש כנ"ל ולכך גזלן אין מחשבה מטמאתן. והוצרך ר"ש לפרש שאין הטעם כנ"ל רק לפי שלא נתייאשו כו' דסתם גזילה לא הוי יאוש ולא מטעם הנ"ל משא"כ לרבנן ליכא למיטעי להיפך כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף