חידושי הרי"מ/בבא בתרא/קלט/ב

חידושי הרי"מ בבא בתרא קלט ב

מי שמת - פרק תשיעי דף קל"ט ע"ב

מתני' מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות יזונו כו'. לכאורה מיותר האי בבא דודאי כיון שיש להן מזונות עד שיבגרו כדמסיק ממילא הבנים ירשו המותר דאינו מגיע לבנות יותר בתנאי ב"ד. ונראה דקמ"ל החילוק שכתב הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים דבמועטין אמר לקמן מוציאין לבנות כו' ואין מניחים את הנכסים ביד הבנים כיון דודאי יפסידו אלא נותנין ביד שליש ובמרובין מניחין ביד הבנים והם נותנין לבנות מזונות דהא הן יורשין והבנות כשאר חוב ולכן תני הבנים ירשו היינו הכל אף כדי המזון הבנות והן יזונו מהם כנ"ל. עוד דקמ"ל דלענין מרובין ונתמעטו וכה"ג ברשות יורשין קיימי הכל. וכן לענין קדמו ומכרו דמהני ותני הבנים ירשו היינו הכל דכל הנכסים בחזקתייהו:

הנה לכאורה למאי דקי"ל יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטין וכ"ש מרובין דמה שמכרו מכרו ע"ש והנה קי"ל דאחין שחלקו לקוחות הן וכמבואר בבכורות דאין מלוה ע"פ גובה למ"ד לקוחות הן וא"כ כשחולקין היורשים עם הנכסים שוב לא יוכלו הבנות לגבות כלל למזונות דהא הוי ליה יתומים שקדמו ומכרו כו' דאינה גובה דכיון שחלקו והוי כל א' לוקח על חלקו שמכר חבירו דאין ברירה. וא"כ שוב קשה למה תני הבנים ירשו כו' ואח"כ הבנות יזונו והיינו שנותנים הכל לבנים והם נותנים לבנות מזונות. והא לכאורה כיון שהחוב מגיע מיד על נכסי האב למה לא יגבו להן מיד בתורת גוביינא ולמה יהיה ברשות יורשים. וע"כ צ"ל ניהו דהחוב הוא מיד אחר מיתת האב אבל מ"מ הוי כחוב שלא הגיע הזמן דהזמן פירעון הוא ליתן להן בכל יום מזונות ולכך לא נוכל להוציא קודם הזמן ולגבות הכל בב"א רק היורשין זוכים בהכל והן משלמין בכל יום היינו כשהגיע הזמן כנ"ל. ולכך בנכסים מועטין דודאי יפסידו הבנים כשיזונו מהן שפיר אין נותנים להם לבנים דהא קי"ל כשרואין בב"ח שעל זמן וכשיופסדו הנכסים ולא יהיה לו ממה לגבות אם נמתין עד הזמן גובה אף תוך הזמן ע"ש ומ"ש הש"ך ז"ל לענין שמיטה ולכך נכסים מועטין שיופסדו גובין תוך הזמן והיינו מיד אחר מיתת האב שהחיוב יש כבר משא"כ מרובין שלא יפסידו ויכולין להמתין כנ"ל וא"כ כיון דאחין שחלקו לקוחות ואם יקחו הבנים הנכסים לא יגבו כלום הבנות וא"כ שוב יגבו הבנות מקודם למזונות ולא ינתן הכל לבנים כיון שלא יוכלו לגבות אם נמתין עד הזמן וכמו בנכסים מועטין וגובין תוך הזמן כנ"ל וגם במרובין יהי' הדין כן כנ"ל:

אך י"ל באמת דהדין הוא כיון שאסור למכור לכתחילה בין בנכסים מרובין ובין מועטין כמו כן אסור להם לחלוק ג"כ שלא להפסיד להבנות כיון דנימא לקוחות הן ואינם רשאין רק שיהיה אצלם בתורת ירושה כדי מזון הבנות ולא יחלקו ביניהם. ולכך אינם גובין מיד כיון שהוא תוך זמנו ולא יפסידו כיון שלא יחלקו ביניהם כנ"ל:

ובזה מדויק לשון המשנה הבנים ירשו והבנות יזונו. היינו דקמ"ל דהבנים ירשו רק בתורת ירושה אבל לא שיחלקו ביניהם שיהיה לקוחות כנ"ל. ולכך כשירשו אז הבנות יזונו אח"כ מתחת ידם כנ"ל אבל אם ירצו לחלוק שיפסידו שוב לוקחין למזון הבנות מקודם דיפסידו כנ"ל. ומיושב דנקיט בנים הלא גם בבן אחד הדין כן. ולמ"ש קמ"ל הך דינא דוקא בבנים דלא יחלקו ביניהם משא"כ בבן א' לא הוי שמעינן האי דינא כלל כנ"ל:

אמנם פשטא דלישנא משמע קצת דירשו ורשאין לחלוק ג"כ וקשה כנ"ל הא יפסידו. ולכאורה אפשר לומר דהא הרמב"ן ז"ל כתב דלשון קדמו ומכרו דהוי ספק אי מהני המכירה ואין יכולין להוציא מספק ע"ש ואינו מובן מאי הספק. ואפשר לומר דהא באמת החיוב תנאי ב"ד דבנין נוקבין אין לומר שהחיוב חל רק אחר מותו דאז אין הנכסים שלו וכמו כל הקנינים דאין קנין לאחר מיתה ואין סברא לומר שתיקנו חכמים החיוב על יורשים אחר מיתה. ואף דאמר בש"ס לענין פרנסה ס"ל דב"ח דאחין הוי מ"מ הא אינם מחויבין רק מכח חיוב האב. ועוד דהא בעי למימר דליגבי ממשעבדי שמכר בחייו רק דאין קצובין כו'. וא"כ ע"כ החיוב מקודם. וי"ל דהוי כמו מהיום אם מתי ואחר מיתה החיוב למפרע משעת נשואין. או י"ל דהיה התקנה כמו מתנת ש"מ שאעפ"כ יחול בשעת מיתה כמ"ש הרי"ף או אחר מיתה מיד בתורת ירושה כמו בכתובות בנין דיכרין דאמר ירתין תנן. וי"ל דאי בתורת ירושה לא מהני קדמו ומכרו כיון שגם הם יורשין כנ"ל רק אי בתורת חוב למפרע מהני מכרו כיון דאינן גובות ממשעבדי ובהא דמהיום אם מתי אמר בש"ס גיטין דתלוי אי יש ברירה כו' ואי אין ברירה לא מהני וקי"ל דהוי ספק אי יש ברירה כו' ולכך תלי' בזה דאי יש ברירה אמרינן דהיה התנאי ב"ד רק בתורת חוב למפרע דלמה נימא בתורת ירושה כיון דמהני גם כנ"ל. אבל אי אין ברירה ולא מהני החיוב כנ"ל ע"כ היה התקנה בתורת ירושה. ולכך קדמו ומכרו מהני שאין להוציא מספק דאי יש ברירה אינו רק חוב ומהני המכירה כנ"ל:

וא"כ מיושב דהא דאחין שחלקו תלי' ג"כ אם יש ברירה אז יורשין הוי אי אין ברירה הוי לקוחות כדאמר בש"ס. וא"כ כאן אם חולקין הבנים גובין הבנות ממ"נ מהם דאי יש ברירה ומהני קדמו ומכרו שאינו רק חוב מ"מ גובין דאין כאן מכירה דעדיין יורשים הן אף שחלקו כיון דיש ברירה כו' ואי אין ברירה ולקוחות הן מ"מ גובין דשוב לא מהני קדמו ומכרו דאי אין ברירה הוי ע"כ בתורת ירושה ולא מהני המכירה ושפיר גובין ממ"נ כנ"ל. ודוקא מכירה לאחר מהני מספק משא"כ אחין שחלקו כנ"ל. אמנם נראה דז"א דמשמע מהפוסקים דלא תליא בהא והמכירה מהני אף שיהיה כמו ירושה דמ"מ אינו רק חוב כנ"ל:

והנה לכאורה י"ל כיון דקי"ל פ"ק דב"ק גבי אחין שחלקו ובא ב"ח ונטל חלקו של א' דבטלה מחלוקו' וכתב הרא"ש ז"ל דאף דקי"ל אחין לקוחות הן מ"מ לענין זה אמרינן דיורשין הוו ע"ש וא"כ כאן שפיר גובין אח"כ דהא כשגובין ממילא בטל החלוקה ואינם לקוחות כלל ולא הוי כלל קדמו ומכרו כנ"ל. אך ז"א דלמה אמר בבכורות דאי לקוחות הן אין מע"פ גובה דאינו גובה רק מיורשים. ונימא ג"כ כנ"ל דשפיר יגבה דכיון שיגבה בטלה מחלוקות ואינם לקוחות כלל רק יורשים וגבי שפיר כנ"ל. וע"כ דז"א דכשגובה שפיר בטל החלוקה אבל כל זמן שלא גבה הן לקוחות ממילא אינו יכול לגבות ולא בטלה החלוקה כלל ועדיין לקוחות הן ודוקא בשטר דגובה גם מלקוחות וב"כ וב"כ גבי שפיר בטל משא"כ בע"פ כנ"ל. [ובאמת שיש לישב בזה תמיהת הפוסקים דקי"ל מלוה ע"פ גבי מאחין שחלקו וקי"ל לקוחות הן ויש לומר כמ"ש דכיון דבטלה מחלוקות גבי כנ"ל אך לא משמע כן מדברי הפוסקים] וא"כ גם כאן הוי שפיר קדמו ומכרו וממילא אין גובין הבנות ולא בטלה החלוקה כנ"ל. ועיין מ"ש לקמן דלא קשה:

הנה התנאי ב"ד דמזונות הבנות לכאורה אין כאן שיעבוד הגוף כלל כיון דאין שום חיוב מחיים כלל והא אמר בש"ס בכורות וכמה דוכתי דשיעבוד נכסים רק ערבין ביה וכשאין שיעבוד גוף לא שייך שיעבוד נכסים. וכתב הר"ן כתובות פרק הכותב דהא דגובה ב"ח כשמת הלוה אף דפקע שיעבוד הגוף הוא משום דערבותן של נכסים הוא כשא"א לשלם או כשאינו כאן וכיון שערבין ביה מחיים ומת ואינו לשלם גובה מהן ע"ש. וזה לא שייך רק כשיש חיוב על גופו לשלם מחיים משא"כ מזון הבנות דמעולם לא היה שיעבוד על גופו לשלם מאין יהיה שיעבוד על הנכסים. והא הנכסים לבד א"א להשתעבד כלל בלא חיוב גופו כדאמר גבי מנה אין כאן משכון אין כאן. ולהפוסקים דכשמתנה בפי' מהני א"ש דדוקא בסתם שיעבוד אמר בש"ס דערבין כו' משא"כ כאן דא"א בענין אחר א"כ שיעבד בפי' הנכסים בלא שיעבוד גופו ומהני. אבל להפוסקים דגם בפי' לא מהני להטיל ערבות על הנכסים לחוד קשה כנ"ל. ובשלמא בכתובה אף דלא ניתן לגבות מחיים עכ"פ יש עליו חיוב הגוף בגירושין ומשתעבד מעכשיו כשתצא ממנו בגט או מיתה ויש אופן שישלם בחיים משא"כ מזון הבנות כנ"ל. ובשלמא אי הוי בתורת ירושה א"ש דתיקנו דנכסים מועטין ירשו הבנות כדי מזונותיהן ולזה לא צריך שיעבוד הגוף דזוכין בנכסים עצמם להיות שלהם וכמו מתנת שכ"מ. אבל כיון דקדמו ומכרו מהני וע"כ שאינו רק חוב וקשה כנ"ל. וצ"ל כדאמר בש"ס פ' אע"פ לענין פרנסה דבע"ח דאחין הן כמו כן לענין מזונות הטילו החכמים חוב זה על האחין ויש עליהם שיעבוד הגוף ואף דהאב אינו יכול לחייב את היורשים מ"מ תיקנו חכמים החיוב עליהם. או דכמו דאמר בש"ס פ' י"נ דאף לנולדים דא"א להקנות תנאי ב"ד שאני ע"ש כמו כן תקנו שיעבוד נכסים בלא שיעבוד הגוף ג"כ אף דלא מהני בכל מקום. או י"ל כמ"ש לעיל דהוי מהיום אם מתי דאח"כ כשמת חל עליו שיעבוד הגוף למפרע משעת נשואין. ודוחק דהא שיעבוד הגוף אינו רק מצוה המוטל עליו לקיים ולשלם וכיון שיהיה עליו חיוב מחיים מאי מועיל מה דאחר מיתה מתחייב למפרע הא מ"מ לא היה עליו שום חיוב על גופו לשלם. ואי נימא דחל רגע א' קודם מותו א"ש כמו בגט דהוי מ"מ שיעבוד הגוף. אך הפוסקים לא כתבו כן ע"ש ובש"ס פרק י"נ:

שם הבנות יזונו והבנים ישאלו כו'. לכאורה הא בכתובות פ' נערה זה מדרש דרש ר"א כו' דאלו ב' תקנות היה באופן א' בנים ירשו כתובות בנין דכרין ובנות יזונו ומה כתובות בנין דכרין רק בקרקע כן מזון בנות ע"ש. וא"כ קשה למאי דאמרינן פרק מי שהיה נשוי דכשאין מותר דינר לא תיקנו כתובות בנין דיכרין דמעיקרא נחלה דאורייתא ע"ש. וא"כ גם מזון הבנות יהיה הדין כן דכשאין מותר דינר לא יקחו כלום דלא עדיף בשום דבר מכתובת בנין דכרין כדאמר בש"ס וא"כ למה תני סתם הבנים ישאלו כו' אף דלא נשאר כלום יותר ממזון הבנות כנ"ל:

אך ז"א דהכא לא מיעקרא כלל נחלה דאורייתא כיון דקי"ל יתומים שקדמו ומכרו מהני וא"כ כל הנכסים בחזקתם והם יורשים גם מה שלוקחים הבנות ולא בעי מותר דינר כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף