חידושי הרי"מ/בבא בתרא/כח/ב
אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כו' אלמה כו'. ותמוה מאד מה פריך ומה שייכות דלעיל כמו שכתבו תוספות ותירוצם אינו מובן. וי"ל דלשון המשנה חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כו' אינו מובן למ"ל שאינו חזקה אף שהוא חזקה ג"כ לא מהני כיון דאינו שלו והא גם במטלטלין שמוחזק ג"כ אינו יכול לזכות בלא טענה. ונראה לפרש דקמשמע לן אף שאין למערער כלל עדי אבהת' רק טוען דידי הוא והמחזיק אומר שלא אמר לי אדם כו' דכהאי גוונא במטלטלין אינו צריך ליתנו לו כלל כיון שמוחזק וברשותו אינו יכול להוציא בטענתו שלו לחוד אף דודאי אינו של המוחזק דבמציאה אינו רשאי ליתנו עד שיתן סימן או עדים אף דטוען ברי שלי הוא אבל בקרקע נראה כיון דאפילו בהאי אומר דידי כו' והאי אומר כו' דהדין כל דאלים גבר כו' דבעי למימר התם דכשבא הג' ותפס אין מוציאין כו' לקמן ל"ה דוקא משום שמכחישין זא"ז ולרבי אשי גם בזה הדין מוציאין ומעידין לב' הראשונים עיין שם. אבל בא' אומר דידי ואינו מכחיש מוכח דפשוט להש"ס דמוציאין מיד המחזיק בלא טענה. ואף שאין לו בירור כלל. וע"כ החילוק בין מטלטלין דברשותו ונעשה שומר להחזירו למי ששלו ואינו רשאי ליתנו לזה מספק ועוד דאינו יכול להוציא מספק. מה שאין כן בקרקע דכיון שאינו שלו אינו תופס בה כלל אף שיושב בגזילה ועדיין הוא כאדם אחר ומה לו לקרקע זו ודאי הוי כמו שאין שום א' מוחזק בקרקע ובא א' ואומר שלי ואין אדם להכחישו למה לא ירד לקרקע שלו כיון דאפילו כשמכחישין הדין כל דאלים גבר. ממילא כשאין רק זה למה לא יזכה. ואם כן שפיר לשון המשנה דחזקה שאין כו' אינו חזקה דהוי כאינו מוחזק בה כלל דזה שאומר שלי יכול להוציא בלי בירור כנ"ל. וא"כ פריך א"מ היינו דמסיק דאחר ג' שנים נפיק מרשות מוכר וקאי ברשות לוקח והיינו דהוי מוחזק ג' שנים הקרקע כתפיסה ממש במטלטלין כמ"ש לעיל דחשיב זה המערער מוציא. ופריך שפיר דאי הכי חזקה שאין עמה טענה גם כן תהוי חזקה שיחשב מוחזק שלא יוכל להוציא בלי בירור דשלו הוא כמו במטלטלין כנ"ל. ומשני דטעם דמוחזק דילמא כדאמר כו' היינו דחזקת ג' שנים הוא דגם כן תפיסתו מוכחת כמו שטוען דשלו הוא לכך חשיב מוחזק כמטלטלין כנ"ל. אבל כשאין לו טענה שוב אינו מוחזק כלל דהא אינו ברשותו רק כשטוען הוי כפקע שם בעלים דמורה דשלו הוא מה שאין כן בלי טענה כנ"ל וא"ש:
עוד י"ל דהא אמר ריש בבא מציעא בתקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צוח דאודויי אודי לי' ומספקא ליה רק משום דחזו ליה רבנן כו'. וכן בחלונות פסק דהוי מחילה דאין עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק. ואם כן אף אי בחוטף אחד חפץ מחבירו ושותק דנימא דלא הוי מחילה הוא משום דמה יועיל במה שיצוח כיון דהחוטף תקיף ולב"ד יוכל לילך גם אחר כך. אבל אם כשיהיה צוח לא יקחנה הלה ודאי דהיה השתיקה חשיב מחילה ומתנה. ומהאי טעמא מסופק גם בהקדישה כיון דכמסירה עיין שם. וא"כ כאן דאמר דבחזקת ג' שנים דחשיב קיימא ברשותיה פריך שפיר דחזקה שאין עמה טענה גם כן תהוי חזקה כיון שבמה שאוכל ג' שנים מוציאו מרשותו לרשותו. וכאן אם ימחה תוך ג' שנים לא יהיה חזקה ולא יחשב כלל ברשותו ויהיה ברשות של המערער אם כן הוי כמטלטלי שמניחו ליקח וכשהיה מוחה לא היה מוציאו כלל דהוי מחילה או מתנה ועוד דאף אי לא הוי מחילה עכ"פ הודאה הוי כדאמר להדיא בגמרא הנ"ל בתקפה ושותק ואף בקרקע בהקדישה דחשיב כתקפה. ורק משום לא איכפת באמירה מספקא ליה עיין שם. מה שאין כן באכילת פירות ג' שנים דהוי כתקפה כנ"ל. והרא"ש פסק שם פרק קמא דבבא מציעא דאפילו עדים לא מהני בשתק דהודאתו כק' לעדים עיין שם דהשתיקה הודאה גמורה כנ"ל. ואם כן הא קיימא לן פרק השולח כתבתי ונתתי שדה זו לפלוני והוא אומר לא נתת לי דמהני הודאת המוכר יותר דאמרינן שמא זיכה לי ע"י אחר ע"ש. וא"כ פריך שפיר הכא אלא מעתה דחשיב קיימא ברשותו ואם כן הוו כתקפה ושתק דהוי הודאה ממערער דשל המחזיק ושוב אף שאין עמה טענה ואפילו יודה שלא קנאה תהוי חזקה דאמרינן זיכה לו ע"י אחר כנ"ל דהודאתו מהני יותר כנ"ל ופריך שפיר. ומשני דמה דהחזקה חשוב קיימא ברשותיה הוא רק אימא כדקאמר כו' היינו כשמחזיק בטענה דשלו אז מורה תפיסת ג' שנים דברשותיה אבל בלא טענה לא קיימא כלל ברשותו ע"י חזקת ג' שנים. ושוב לא חשיב תקפה כלל ואין כאן הודאה כלל כנ"ל. ולכך אמר לא טעין כו' אנן ליטעון לו היינו כנ"ל דכל שאינו טוען אין מורה כלל כנ"ל:
עוד י"ל פשוט דקאי למאי דמשני לקמן מ"א על קושית פשיטא כו' מהו דתימא פתח פיך לאלם קמ"ל. ופי' רשב"ם דכשטוען אחר כך כן נאמן ולא חשיב חוזר וטוען עיין שם. ואם כן למה לא נתרץ דיבוריה מעצמינו כמו שכתבו תוספות שבועות פרק שבועות הדיינין גבי אומר לא לויתי ומוכחש מעדים דנפרש לא עמדתי בהלואתי. כיון שיש ראיה ברורה לדבריו אנו מתרצין שלא תכחיש הודאה שלו להראיה עיין שם. וכן כאן דג' שנים מורה דשלו למה לא נתרץ דיבוריה שלא אמר לי אדם כו'. וי"ל החילוק דהא גבי יתומים ולקוחות טוענין ב"ד עבורם להחזיק לא להוציא עיין שם בש"ע. ואם כן גם לתרץ דיבוריה מעצמינו גם כן חילוק כנ"ל שם להחזיק משא"כ להוציא לא טענין ליה לתרץ דיבוריה כנ"ל. ולכך פריך אלא מעתה דחזקת ג' שנים חשיב ברשותו א"כ חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה שנטען עבורו לתרץ דיבוריה כנ"ל כיון דהוי מוחזק והראיה ברורה כנ"ל. ומשני כנ"ל דכיון דלא טעין לא הוי מוחזק כלל דחזקה רק אימא כדקאמר כו'. ושוב כיון דלהוציא כו' כיון דלא טעין אנן ליטעון כו' ואתי שפיר. גם קושית תוספ' שם דפריך פשיטא והכא פריך להיפוך עיין שם. ולמ"ש מיושב דכאן הקושיא רק על פי תירוץ הגמרא דהתם כנ"ל:
שם אלא מעתה מחאה שלא בפניו כו' התם והועד בבעליו כו' הכא חברך כו'. הפי' הפשוט דשם כיון דגזירת הכתוב אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אף שידע שהעידו שלא בפניו אינו צריך לשמור שורו דיודע שעדים פסולין העידו. משא"כ במחאה כשידע שמחה צריך ליזהר לעולם רש"י ז"ל כתב דהתם כיון דלחייבו כו' ולהעמיד שורו כו' בעינן בפני בעלים שידעו לטעון ולהכחיש עדים כו' להזימם עיין שם. ואינו מובן דלמה ליה לרש"י ז"ל לדרוש טעמיה דקרא וי"ל דלהפו' דהא דאין מקבלין שלא בפני בעלים הוא דרבנן. ואם כן במועד חידוש הוא וגזירת הכתוב דוקא בפניו ואם כן קשיא שפיר דמנא לן דמשום העדות שלא בבע"ד דילמא טעמא כדי שידע לשמור שורו ואם כן גם מחאה נלמוד. ומשני דחברא אית ליה כו'. ולכך ע"כ אין הטעם שידע ויותר ראוי לומר שגזירת הכתוב בעדות כדי שידע להכחישם כו' ואין ללמוד מחאה כנ"ל. וגם להפוסקים דהא דאין מקבלין מן התורה. היינו דילפינן מוהועד בבעליו כמ"ש בש"ס פרק הגוזל והיינו למסקנא אבל לס"ד פריך שפיר מנ"ל דמשום עדות קאמר רחמנא בבעליו וללמוד מזה כל עדיות לפסול שלא בפני בע"ד. דילמא רק משום שידע לשמור שורו ונלמוד מכאן מחאה שלא בפניו שלא יועיל ועדות לא נוכל ללמוד כלל. ומשני דחברך כו' ואין סברא לתלות הטעם כנ"ל. ולכך תולין יותר הטעם משום עדות דיש סברא שידע להכחיש ולהזים כנ"ל. והוצרך רש"י לטעם דאי לאו הכי הי' ראוי יותר לומר משום שיהיה ודאי שבעל השור יודע. מה שאין כן שנאמר אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין בלי טעם ואתי שפיר:
או י"ל דסלקא דעתך דאין זה חשוב עדות כלל לענין לשוויה מועד דהא מהני אף דאין מכירין השור עיין שם. שאין חיוב כלל רק שמחויב לשמור שורו ולא שייך הגזירת הכתוב דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד כלל. וממילא הטעם רק שאין יודע ומחאה גם כן כנ"ל. ולכך כתב רש"י לחייבו על נגיחותיו ולהעמיד שורו בחזקת מועד היינו או כנ"ל או כנ"ל חשוב עדות גמור. והטעם דאין מקבלין שידע להכחישם כו' והא שייך גם בעדות זה לשוי' מועד כנ"ל והוצרך לטעם הנ"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |