חידושי הר"ן/עבודה זרה/סו/ב

חידושי הר"ן עבודה זרה סו ב

דף ס"ו ע"ב

אמר רבא מנא אמינא לה דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת. הפת מותרת. וא"ת מאי קא מייתי רבא ראי' דילמא שאני התם דאינו אסור בהנאה הילכך דינא הוא דלשתרי דהא אין כאן טעם כמון. אבל יין נסך דאסור בהנאה כיון דמתהני מריחא אסור. דמ"מ הא מתהני מאסורי הנאה. תי' הרמב"ן ז"ל דטעמא דאביי דאסר משום דס"ל דריחא כטעמא הוא ואפי' בשאר איסורי אכילה דלאו איסורי הנאה אסר בהו ריחא כטעמא ואפי' לא מכוין אסור כדאמרי' במתעסק בחלבים ובעריות שכבר נהנה והא דאמרי' בפ' כל שעה [ד' כ"ה] דכל היכא דלא מכוין שרי כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר. שאני התם שאינו שואף הריח בפיו אבל כאן שמשים פיו כנגד קלוחו של הריח ס"ל לאביי דהרי הוא כאילו טועם מממשו של איסור. ומשו"ה מייתי רבא סיעתי' מהא דתרומה דאי ריחא כטעמה בכמון של תרומה הו"ל למיסר שהרי טועם ריחו של איסור. ולענין פסק הלכה בכל הני דאיפלגי בהו אביי ורבא כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות והלכתא בכולהו כרבא דקיי"ל דכל היכא דאביי ורבא [פליגי] הלכתא כרבא לבר מיע"ל קג"ם. ובפרק גיד הנשה כ' הוא ז"ל דהא דאפליגו רב ולוי בפסח שני בפ' כיצד צולין [ד' ע"ו] בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה דרב אמר אסור דריחא מילתא היא. ולוי שרי ואפילו בשר נבילה שמן ובשר שחוטה, כחוש דריחא לאו מילתא היא. דפלוגתיהו שייכא בהא דרבא ואביי דרב ס"ל כאביי ולוי ס"ל כרבא וקיי"ל כלוי כיון דקאי כותי' דרבא. וכן פסק שם משמי' דרבוותא ז"ל וכ' שם דאיכא מאן דאמר דפסקי' כרב לחומרא ומייתי ראי' מדגרסי' התם תני רב כהנא ברי' דרב חיננא סבא פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלו בכותח. ואמרי' נמי התם ההוא ביניתא דאטוי' בהדי בשרא אסרא רבא מפרזיקיא למיכלי' בכותחא דאלמא ס"ל דריחא מילתא הוא. ורבינו אלפסי ז"ל קיים דברי הראשונים ודחה ראיות הללו ואמר דלאו סייעתא הוא לרב ולאו כותי' שייכי דאפי' לוי נמי מודה בכי הא דכיון דשרו למיכלינהו בלא כותחא אי שרית לי' למיכלינהו בכותחא הו"ל כמאן דשרית לי' לכתחילה לצלותו. ולוי לא שרי אלא בדיעבד דהא שצלאו קאמר. וכן דעת הר"מ במז"ל דלוי דוקא בדיעבד הוא שכן כ' בפט"ו מה' מאכלות אסורות אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבילה ואם צלאן הרי זה מותר. וזה אינו מחוור דהתם מוכח דלוי אף לכתחי' קאמר מדאקשי עלה ממתני' דקתני אין צולין שני פסחים כא' מפני התערובת ולא משני התם לכתחי' הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי. ועוד דרבא דאזיל בשיטתי' דלוי שרי הכא בבת תיהא אפי' לכתחי'. ועוד דגרסי' בירושלמי במס' תרומות מהו לצלות שני שפודין א' של שחוטה וא' של נבילה כאחד בתנור א"ר ירמי' בשם רב אסור שמואל בשם לוי מותר. אלמא דלוי אפי' לכתחי' שרי. וכן הטעם האחר שכ' הרב אלפסי ז"ל לדחות ראיות הללו שהביאו לפסוק כרב ואמר ז"ל שאינן ראיות דכיון דשרינן לי' למיכלינהו בלא כותחא הוו להו כדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל והרי כל דבר שאינו אלא א' מאלף כריחא בעלמא הוא. אינו מחוור שהרי רבא כי אמר ריחא לאו מילתא הוא אפי' בפ"ע קאמר הכא בבת תיהא והיאך אפשר דבפ"ע לאו מילתא הוא. וכשנתערב בדבר שיש לו מתירין יאסר את תערובתו ועוד דכשאמרו דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל לא אמרו אלא במינו אבל שלא במינו בטל הוא כשאר איסורים בנותן טעם. וראי' לדבר דתנן בנדרים (ד' נ"ב] הנודר מן הדבר ונתערב באחרים אם יש בו נותן טעם אסור ונדרים דבר שיש לו מתירין הוא כדאי' בפ' הנודר מן המבושל) [הירק דנ"ט] משום דאי בעי מתשיל עליהו. ואפ"ה [הוא[ בנותן טעם ולפנינו יתבאר עוד בס"ד. והרמב"ן ז"ל כתב דודאי הלכתא כלוי וכד' הרב אלפסי ז"ל והא דתני רב כהנא וכו' וכן עובדא דהאי ביניתא דהתם לא מסייע לרב דאפי' לוי מודה בהו משום דכיון שריח בשר נרגש בהם הטועם אותם יהא סבור שממשו של בשר נבלע בהם וכי אכיל להו בכותחא מתחזי כבב"ח ומשו"ה אסור. משא"כ בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבילה שאין ריחו וטעמו של נבילה נרגש בהם כלל. ועוד שאפשר שחומר הוא שהחמירו בבב"ח יותר משאר אסורין דמשום דלא בדילי אינשי מיני' מפני שכל א' היתר בפ"ע החמירו בו יותר משאר אסורין כמו שהחמירו בו שלא להעלותו עם בשר על השולחן. משא"כ בשאר אסורין שאם אוכל עם העכו"ם על השולחן מעלה עליו יין נסך ושאר אסורין. הלכך בפת שאפאה עם הצלי נמי גזרו בו הואיל ויש בו ריח בשר שלא לאכלו בכותח ולאו משום דריחא מילתא דא"כ אפי' בפ"ע תהא אסורה וכדאמרי' אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה שמפני שאדם אופה ממנו בפעם א' לימים הרבה אם אתה מתירו לאכלו בפ"ע יבא לאכלו בכותח. אבל כאן כיון שאף בחלב אינה אסורא מן הדין דריחא לאו מילתא היא לא אסרוה בפ"ע דהו"ל גזירה לגזירה. אבל לאכלה עם חלב אסורה לכו"ע משום חומרא דבב"ח. ואפי' לוי ורבא דאית להו ריחא לאו מילתא היא מודו בה:

שם. כל שאינה חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה פירש"י ז"ל דלאו דוקא אינה נאכלת אלא שנפגם טעמה מפני זה, וראי' לדבריו מקדירה שאינה בת יומא דקרינן לה נותן טעם לפגם. ובודאי שאינה פוגמת התבשיל כל כך עד שלא יהא נאכל. ובקדירה בת יומא נמי אמרי' א"א דלא פגמה פורתא אלמא דפגם שרי. וראי' לדבר עוד משמן ודבש וקורט של חלתית ודומיהן שהתירו בפ' אין מעמידין משום נותן טעם לפגם ובודאי שאינן נפסלים מאכילת אדם שהרי כולן נאכלין הן ש"מ דכל היכא דאי' פורתא דפגם שרי. ואע"ג דנותן טעם לפגם מנבילה גמרי' לי' וכל שראוי' לגר שמה נבילה ואע"פ שנפגמה התם היינו טעמא מפני שנאכלת בפ"ע והלכך עד דמפגמה לגמרי מאכילת גר אסירא אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעם. כל שטעמו פגם התבשיל קצת מותר לפי שאינו נותן טעם אדרבה פוגם הוא. וכי גמרי' בנבילה בנו"ט לפגם מותר. י"ל דהכי גמרי' מה מצינו בנבלה שלא אסרה תורה אלא כשהיא ראוי' לגר מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אע"פ שהיא פגומה קצת אבל כל שאינה ראויה לגר כיון שאינו נהנה מן האיסור התורה התירתה ואע"פ שחל עלי' איסור מתחי' אף באיסור שנתן טעם בהיתר כיון שההיתר נפגם קצת מן האיסור נמצא שזה שאוכלו אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו הלכך שרי ואע"פ שחל איסור מתחי' באותו דבר שנתערב בהיתר. ולפ"ז נ"ל שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור עד שיפסל מלאכול לאדם כנבילה. וכי אמרי' דבפגם כ"ש סגי כשפוגם יותר בקלקול טעמו ממה שמשביח בגודל מדתו וצ"ע. ומ"מ נ"ל ברור דכל דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אע"ג דנותן טעם לפגם אסור עד שיפסל מלאכול לאדם דהיינו נבילה גופה ופשוט הוא. אלא שראיתי לרשב"א ז"ל בס' תורת הבית הארוך שהתיר בנו"ט לפגם כל שההיתר מרובה מן האיסור. וכן בדברים המאוסים מתחילתן כעכבר וכיוצא בו שנתערבו בהיתר מרובה מהן כ"ש ונתן טעם לדבר דאי משום ממשן דאורייתא מרובא בטיל ואי משום טעמן אין כאן משום נותן טעם כיון שהוא פוגם. אלו דבריו ז"ל. ולא נתחוורו לי דכל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אסור ולוקין עליו ולא בטיל. ומנבילה נמי ליכא למגמר אע"ג דפגים כל היכא שהגדיל האסור מדתו של היתר וכ"ש בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס דמ"מ נהנה מן האיסור אא"כ נפסל מלאכול לאדם כנבלה אלא כמו שכתבתי עיקר. אבל הראב"ד ז"ל טרח לפרש דכי קאמר ואינה נאכלת דוקא קאמר. ולא עלתה בידו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף