חידושי הר"ן/עבודה זרה/ט/א

חידושי הר"ן עבודה זרה ט א

דף ט' ע"א

הגרש"י ז"ל האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע נחשוב כללי ביובל ופרטי בשבוע ולשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי ונוספי חדא שתא. ופי' הרב ז"ל דבית שני עמד ת"כ שנה עם שנה שנחרב בו ואותה שנה מוצאי שביעית היתה ולפי שיצאת רובה בבנין היא נמנה מכלל שנה הבנין ומשו"ה אמרי' נטפי חדא שתא והאי דאמרינן נשקול מכל מאה תרתי משום דסבירא לן כרבי יהודה דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן. ואם תשאל למה הוצרך הרב ז"ל להעמידה כר' יהודה משום דאמר נשקול מכל מאה תרתי. אפי' כרבנן הוה מצי לאוקמי דהא משמע בפ' בתרא דערכין [ד' ל"ב] דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו היובלות מפני שלא היו כל יושביה עלי' וכ"ש בבית שני ואצ"ל לאחר החורבן וכיון שכן אפי' לרבנן נמי נשקול מכל מאה תרתי לא תקשי לך דהא אמרי' התם דבבית שני אע"פ שבטלו היובלות מונין היו אותן ולא לעצמן שהרי בטלו אלא כדי שיתקדשו השמיטין בזמנם הלכך אפילו לאחר חורבן מנינן יובלות לקדש שמיטין ולא מצינן למשקל מכל מאה תרתי:

וכתב עוד רש"י ז"ל דבמס' ערכין פרכי' ולר' יהודה חורבן בית שני במוצאי שביעית מי משכח"ל מכדי בית שני כמה, קם ת"כ פיישי לי' ח' שנים לד' מאות שדינהו אל כ' הרי כ"ח אשתכח דבשנת השמיטה חרב. ומשנינן הך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב. זה כתב הרב ז"ל. ואין ספק דאגב שטפא לא עיין בה שסוגיית ערכין מפורשת הפך מדבריו ז"ל דמקמי דפריק רב אשי התם דשית שנין דעזרא לא קא חשיב קיימא שפיר לר' יהודא. דהכי אי' התם בשני במוצאי שביעית מי משכח"ל מכדי בית שני כמה קם ד' מאה וכו' ד' מאה תמניא יובלי. ארבסרי תרי שבוע. פשו להו שית הוה לי' בשיתא בשבוע הא מני ר' יהודה היא דאמר שנת חמישים הוא לכאן ולכאן אייתי תמניא מתמניא יובלי והני שית הוי להו ארביסר אשתכח דבמוצאי שביעית חרב. אלמא לר' יהודה בלאו פרוקא דהנך שית שנין סליק שפיר. וההוא פרוקא רב אשי הוא דפריק לי' התם אליבא דרבנן ועוד קשה לגירסתו של רש"י ז"ל דגריס ונטפי חדא שתא דכיון שלא פירש מהיכן יתחיל מנינו היכי קאמר טפי חדא שתא. ואמאי לטפי. לפיכך נראה עקרן של דברים כגי' רבינו חננאל ז"ל וכך הוא גורס האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע לשיילי' לספרא כמה כתב ונבצר מניהו תרתי שני או נטפי עלי' חמש שני וליפקינון בשבוע וידע כמה שני בשבוע. וסימנך כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים. והכי פי' בית שני עמדו ת"כ שנים שלמים מלבד שנת החורבן שהי' שנת תכ"א והיא מוצאי שביעית לר"י כי כי שקלת מכל מאה תרתי והיא נמנית בכלל שני חורבן. ולהכי לא גרסי' לטפי חדא שתא. ומאן דלא ידע כמה שני בשבוע לשיילי' לספרא שהוא מונה למלכות יונים והוא מתחיל למנותן ארבעים שנה לאחר שנבנה הבית. נמצא שכשהתחיל סופר זה למנות היו ה' שנים בתוך השמיטה. שהרי ארבעים ושתים הן שש שמיטות. לפיכך הרוצה לעמוד על שנת השמיטה יגרע שתי שנים ממנינו של סופר או יוסף עליו ה' שנים ואחר כך ימנה ז' ז' ואתנח סימנא אקרא דכתיב כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ועוד חמש שנים. כלומר שחשבונו תלוי בשנתים וחמש שנים. זה לתוספת וזה לגרעון ויש שמוסיפין בגי' זו ולחשוב כללי ביובל ופרטי בשבועי ונשקול מכל ק' ב' ונשדי אפרטי ונבצר מני' שתי שנים והכל עולה לענין א' אלא שהאריכו בגי' זו יותר ללמד סדר החשבון ועוד ללמד דכר' יהודה עבדינן דאמר שנת נ' עולה לכאן ולכאן. ולפ"ז כי אמרי' התם בפ' אין נערכים אשתכח דשיתא בשבועי הוא על שנת ת"כ שהוא בסוף שני בנין ולא על שנת תכ"א שהיא שנת חורבן והיינו דאמרי' בתר הכי לר"י אשתכח דבמוצאי שביעית חרב ולפי פי' זה לית לי' לר"י הא דשני רב אשי התם אליבא דרבנן הנך שית שנין עד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב דאי אית לי' לא משכחת חורבנו במוצאי שביעית אלא בשני' בשבוע אלא ודאי דההיא דלרבנן אתמר דבין לר"י ובין לרבנן ס"ל דבמוצאי שביעית חרב. אלא דרבנן לא חשבי הנך שית שנין ור"י קא חשיב להו וסליק לכל חד שפיר. וא"ת בשלמא לשמיטת קרקעות שהיא תלוי' בארץ דין הוא שנמנה מתחילת ב"ש שהרי ביאתן בימי עזרא בחדוש כל הדברים הללו היתה כלומר שהתחילו למנות שמיטין ויובלות כדאי' בפ' בתרא דערכין מפני שקדושה ראשו' קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא אלא שמיטת כספים שאינה תלויה בארץ נמנה אותם מהר סיני שהרי משם התחילה מצוה זו. תי' הרמב"ן ז"ל שאע"פ שנהגה מצות ה' השמטת כספים קודם לכן כשהתחילו למנות יובלות ושמיטין לאחר כבוש וחלוק חזרו ומנו עמהן לשמיטת כספים. וכן כשבאו בימי עזרא שלא היו להם שני שמיטין ושני חשבונות מעולם. ולפי פי' זה שאמרנו ששנת תכ"א הי' מוצאי שביעית. שנה זו שהיא שנת חמשת אלפים ק"ט היא שנת השמיטה. שהרי קע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים. וקע"ב ואלף ק"ט הם (ש"נ) [קפ"ג] שביעיות. ולפמ"ש רש"י ז"ל בהלכה זו ששנת ת"ך הי' מתחיל שביעית שנה ק"ח היתה שמיטה. אבל אין לסמוך על דבריו של רש"י ז"ל בכאן שהרי הוא עצמו פי' במס' ערכין ששנת תכ"א הי' מוצאי שביעית ובה חרב הבית ולחשבון זה הסכים הר"מ במז"ל בשם הגאונים הלכה למעשה בפ"י מה' שמיטה. אע"פ שהוא יש לו דרך אחרת בשמועה זו שהוא מעלה אותה כד' חכמים דלית להו שנת חמשים עולה לכאן ולכאן. אעפ"כ הוא מעלה אותה לחשבון זה משום דרבנן ס"ל דהנך שית שנין דעד דסליק עזרא ומקדש לא קא חשיב וכמו שכתבנו למעלה נמצא ששנת תכ"א הי' מוצאי שביעית ובתר חורבן שקלינן נמי לרבנן מכל מאה תרתי. שכן כ' הר' ז"ל שכך היא קבלת הגאונים איש מפי איש לפי שהגאונים סוברים שאחר החורבן לא מנו יובלות לקדש שמיטין. ונראה שהם גורסין כמ"ש במקצת נוסחאות נשיילי' לתנא דסדר עולם כמה חשיב ולחשיב כללי ביובלי וכו' ולשקול מכל מאה תרתי. ולפי גי' זו נאמר שתופס מסדר עולם לחשבון החורבן. ושקיל מכל מאה שאחר החורבן תרתי. שא"א לגרום כפי דרכם כגי' רבי' חננאל ז"ל שאם כך היאך יאמר בסתם לשקול מכל מאה תרתי והרי חשבון זה משני בנין מתחיל ובשני בנין הרי הגאונים הללו סבורין דלא שקלי מכל מאה תרתי דכרבנן קיי"ל וכך נראה לי בטעמא דהא אמרי' בסוף ערכין מנו יובלות לקדש שמיטין היינו לרבנן דלית להו הך הקישא דר' דמקיש שמיטה ליובל וכדאי' בפ' השולח [ד' ל"ו] ובשאר דוכתי וזה דבר השמיטה שמוט בב' שמיטות הכ' מדבר אחת שמיטת קרקעות וא' שמיטת כספים דהיינו שביעית בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים כלו' כשהיובל נוהג אתה משמט כספים כלומר שהשביעית נוהגת. אבל בזמן שאין אתה משמט קרקע כלו' שאין היובל נוהג אי אתה משמט כספים כלומר שאין השביעית נוהגת. אבל רבנן סבירא להו דלא תליא שמיטה ביובל כלל. הלכך בבית שני אעפ"י שלא נהג יובל כלל מן התורה כדאי' בפ' בתרא דערכין. שמיטה הי' נוהגת מן התורה. ולפי' לרבנן מנו יובלות כדי שיתקדשו השמיטין בזמן הראוין להם מן התורה ואף ביובלות הי' נוהגין מדבריהם כדמוכח בערכין שהתקין הלל במוכר בית בבתי ערי חומה שיהא חולש מעותיו ללשכה. וכיון שהי' בית בבתי ערי חומה נוהג ע"כ היה היובל נוהג שהרי אין בית בבתי ערי חומה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג. הלכך שניהם יובל ובית בבתי ערי חומה היו נוהגין מדבריהם. ואף לאחר חורבן ג"כ שלא מצינו שנהגו יובל כלל אפי' מדבריהם מנו יובלות לקדש שמיטין בזמנם הראוי מן התורה. אבל (לר' יהודה) [לרבי] דאמר שמיטה ויובל תלוים זה בזה. כל ימי בית שני מנו יובלות ושמיטין. לא שנאמר מנו יובלות לשמיטין שאין לשמיטין עיקר יותר מן היובל אלא מנו אותו וקדשו שניהם מדבריהם. אבל אחר שנחרב הבית שהדבר נראה שלא נהגו יובל כלל וכ"כ הרמב"ן ז"ל במס' גיטין לפי שבטלה עיקר מצותו של יובל שהרי נחלתינו היתה לזרים. לא מנו אלא שמיטין שהן נוהגות היום מדבריהם והגאונים הללו פוסקים כר' דשמיטה בזמן הזה דרבנן דהכי מכרעי סוגי' דבפ' השולח דאזלי לקולא בכל דיני פרוזבול וכן פסק הרמב"ם ז"ל כר' בפ' זה. הלכך כיון שהיובלות לאחר חורבן נתבטלו לגמרי ואף השמיטין לא נהגו אלא מדבריהם לא מנו יובלות כלל אלא קדשו שמיטין שבעה שבעה הכל כטעמן של הגאונים והר"מ במז"ל שהסכים לדבריהם. ולפ"ז ג"כ שנה זו שהיא ש' ה' אלפים ק"ט היא שנת שמ"ח) שמיטה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף