חות יאיר/קסח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה: ראובן עתיר נכסין ולקח בחובו כרם ברחוק ממנו בעיר אחרת, ונתקשר עם לוי הדר במקום ששם הכרם, שלוי ישגיח על הכרם לעבדו ולשמרו ולשכור פועלים לעדרו ולגדלו ולנקותו ולחתך זמורותיו כנהוג ולבצרו ולדרכו, ויקח החצי בשכר טרחו והוצאותיו, וחצי הנשאר ישלח לו על הוצאתו או ימכרו שם וישלח לו דמיו. ויהי השנה ויפול קרירות גדול בעת פריחת הגפן והיה מכת המדינה בכל הכרמים עד שלוי לא רצה להיטפל כלל בכרמו של ראובן ולהוציא עליו, באמרו כי בדוחק שישיג כדי ההוצאות שיהיו לו, כי מעט מזעיר יגדל, וזה המעט יהיה חומץ בן יין. וראובן אומר: ויהי מה, כי התחייבת עצמך להיטפל בו על החצי, והטוב בשנת ברכה תקבל והרע לא תקבל בתמיה. הדין עם מי:
תשובה: תנן (בפרק המקבל דק"ה ע"א): המקבל שדה מחבירו ולא עשתה, אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב לטפל בה. אמר רב יהודה מאי קצבה בכרי, אלא אם יש בה כדי נפילה. ופירש רש"י: מה קצבה יש לכרי כדי טיפול שדה גדולה או שדה קטנה. אלא אם יש כדי נפילה, שיכול לחזור ולזורעה לשנה הבאה.
- (לכאורה צריך עיון, הרי מה שמוציא הארץ כדי נפילה אין לבעל הבית רק החצי כבברייתא שם, ואפשר כי ס"ל מסתמא גם הזרע נותנים יחד. ובפ' הרבית ס"ד ע"ד כי שינוי מנהג מקומות יש בזה ע"ש).
והנה כל הפוסקים פסקו כתנא קמא, אם יש להעמיד כרי. ונ"ל שאין הטעם מפני דשקלי וטרו בשיעור כרי בגמרא, שהרי הכי נמי שקלי וטרו בשיעור כדי נפילה. גם כתבנו במקום אחר [ע' תשובה צ"ד בד"ה בתוס' ברכות] שאין זה כלל לפסוק כמ"ד דשקלו וטרו אמוראי בביאור דבריו, רק מפני דתנא קמא רבים לגבי רבי יהודה, דכל סתם דסתם רבי הם דברי רבים. ועוד דגם בבברייתא תניא כתנא קמא בלי שום מחלוקת, ואיכא למידק שפיר קאמר רבי יהודה ומאי טעמא דתנא קמא. ובכהאי גוונא רגיל הש"ס להקשות, כמו ריש ברכות וריש תענית ונדה דף י"ט ע"ב ושבועות דף כ"ז ע"ב, ובזבחים דף י"ט ע"ב ודף ק"א ע"ב ג' פעמים רצופים. ועיין מנחות דף ע"ה ובתוס', כ"ש כאן דנפסוק הלכה כך. והנה במקום דלא הקשה הש"ס מוטל עלינו ליישב כמ"ש התוס' בשם הירושלמי על מ"ש רבי יוחנן בן נורי מה איכפת לעכברים (בב"מ דף מ' ע"א). ואם כן קשה, הלא רבי יהודה שפיר מקשה מה קצבה בכרי וכו'. דהרי לפי דקיימא לן שיעור כדי סאתים, ואם קיבל האביון הפועל הזה בית כור, דשיעור הזריעה לר' יוחנן ד' סאין לכור, ולר' אמי ח' סאין לכור, והוא קרקע אלף ות"ק אמה על חמשים, איך נחייבו לטרוח ולטפל טיפול מרובה בזה בשכר סאה אחת שיטול.
(ומדי דברי וזוכרי דברי אמוראי דפליגו בשיעור כדי נפילה, לא אוכל עצור במילין להודיע צערי לרבים, ורבים בתורה יבקשו דרך ליישב מה שנתקשיתי בו וישאו ברכה מאת ה', והוא מה שהסכימו רש"י ותוס' שמקום שגדל בו כור תבואה צריך לזריעה לר' יוחנן ד' סאין ולר' אמי תלמידו ח' סאין, וזה נגד המושכל והמפורסם, כי חלילה שלא יגיע ליד הקוצר תבואה ח' פעמים כ"ש ד"פ משיעור זרעו, ובגמ' (דפסחים ריש פ"ח): כלום אדם זורע סאה אלא כדי להכניס ממנו כמה כורים, וזה בשנה פשוטה, ובשנה מבורכת אמר ר' יוחנן גופיה (בפרק בתרא דכתובות), אני ראיתי בברכותי' וכו' בית סאה עושה ע' כורים. שנית קשה לי מ"ש (הש"ס) בשני דרב אמי כחשא ארעא. איך יתכן שבדור אחר דור רצופין יבא קללה כזה בכח הארץ עד החצי לא תוסיף תת כחה. ועל רש"י נוסף להפלא פלא והפלא, כמשתומם ואיני מבין מה קאמרו רבנן במ"ש על ד' סאין זרע לכור. כור הוא אלף ות"ק אמה על חמשים רוחב, דחצר המשכן שהי' בית סאתים מאה על חמשים. ומשמע שמ"ש מאה על חמשים בכל מקום בית סאתים, ומקומו ב(עירובין דף כ"ג ע"ב) שר"ל שגדל שם ב' סאות. והוא דבר שאי אפשר להלמו, וחלילה שלא יגדל על קרקע שטחה חמשים אמה על חמשים אמה רק סאה אחת. ועוד קשה אם מיירי בגידול הקרקע, איזה גבול תתן למקום לשיעור מה שגדל בו, והרי ראינו בשני דורות רצופים דכחשא ארעא עד החצי, כל שכן מדורו של מרע"ה עד הלום, והרי עוד היום סמכינן על שיעור הזה כבריש פרק בית כור
- (וכן בין מקום למקום כמ"ש בש"ס בפ"ק דב"ב על חלוקת השדה, דס"ל לתנא קמא שיעור שדה ט' קבין, ור"י ס"ל ט' חצאי קבין. ואמר עלי' בגמ' דף י"ב. מר כי אתרי' ומר כי אתרי'. מיהו י"ל דמשם אין ראיה, שהרי כל הפוסקים כתבו ט' קבין ולא חלקו, וע"כ מקום ר"י היה משונה לטובה מן הטבע וסדר עולם, וכן כתב הכסף משנה פ"א משכנים, וזכרו גם בספרו בית יוסף סי' קע"א. וכתב ראיה לזה כיון דסתם מתניתין ט' קבין, מוכח דרוב מקומות כך הם. ולעד"ן ראי נכונה ממשנה פ' בית כור. שאם שייר וכו'. ולא זכר לדברי ר"י ומקומו כמו דחש לר"ע שם).
וגם על מ"ש תורה לפדות זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ור"ל מקום זריעת חומר. והכי מבואר בש"ס ריש פ"ז דערכין דף כ"ה. רק די"ל דאותו חומר והוא כור, אינו ענין כלל לשיעור בית כור ובית סאה דילפינן מחצר המשכן, דההיא בסתם זריעה למאכל אדם מיירי, מה שאין כן לחומר שעורים, ולא נודע מידתו שיש חילוק ביניהם כמ"ש הרע"ב בערכין פ"ג מ"ב. ויפה כתב אף דלא נמצא בש"ס מדהקפידה תורה וכתבה שיעורים, רק דצריך טוב טעם על התורה באמת למה תלתה שיעור פדיון קרקע בזריעות שעורים שהוא מאכל בהמה, כמ"ש פ"ק דפסחים [סוף דף ג'] צא ובשר לסוסים. ולכן מיבעיא לש"ס ערכין הנ"ל, אם במפולת יד או מפולת שוורים, גם בחילק הזריעה מכלל דמדת זרע חומר שעורים בלתי נודע, מה שאין כן שיעור זריעת חטים ילפינן מחצר המשכן שקבלה בידינו, ואסמכוהו על מ"ש חמשים בחמשים.
עיין' תוס' ערכין דף כ"ג ע"ב. ומיירי בסתם זריעה והוא מאכל אדם חטים, וסתם זריעה מפולת יד, וזריעה בינונית, נקוט מיהא דפירוש שיעור חצר המשכן וכל הלמוד ממנו מיירי בשיעור זריעה, וכן כתב התוס' בב"ק דף נ"ח ע"ב. וכן כתב הרמב"ם והרע"ב במס' כלאים פרק כ"ג ובכמה דוכתי, לכן נראה פשוט דפירוש ארבע סאין לכור אינו ענין לתת מידת קרקע לכור רק לפי הזמן והמקום והשנה, ובסתם ובינונית מקום גידול כור צריך ד' סאין למר וח' למר (עם שזה גופי' צ"ע כמ"ש). וגם במשנה דמייתי שם בתר זה, הרוח שפזרה את העמרים וכו'. דאמר רבי יוחנן שיעורו ד' קבין לכור. ובעי רבי ירמיה לכור זרע או לכור תבואה. ומסיק לכור זרע. ומיבעי' ליה עוד למפולת יד או שוורים ונשאר בתיקו. יש לי תמיה רבתי על הרמב"ם במ"ש הדין הזה בהלכות מתנת עניים פ"ד מ"ה. וכתב סתם ד' קבין לכל כור, וודאי משמע מקום גידול כור, והכי מוכח ומבואר בסוף דיבור תוס' המתחיל שמין בית סאה בב"ק דף נ"ח ע"ב הנ"ל. כ"ש בדברי פוסק דסתמא הכי משמע, וזה אינו. ומה דסתם ולא פי' מפולת יד או מפולת שוורים, מוכח נמי דמ"ש לכור, שר"ל כור גידול תבואה וק"ל. ועיין עוד ברש"ל ורש"א ור"מ אם לא הרגישו במ"ש.
וי"ל דתנא קמא לא חשיב זה לקושיא כלל, רק ס"ל כל תנאי שבממון קיים, שאחר ששיעבד עצמו והתחייב לעבוד, שזהו באשר היא מחויב לקיימו, ומה דבעינן עכ"פ כדי להעמיד כרי, הוא ממה שכתב לו ואוקים כריא ושיעורו סאתיים. ואם לא אפשר לו לקיים זה השטר והקישור והתחייבות בטל, רק דקשה לפי זה הא דנכתב ואוקים כריא הוא טובת וזכות האריס, ואם לא נכתב חייב לטפל אפי' בשגדל כל שהו, ולשון הברייתא לא משמע כך, דתניא אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב לטפל בה שכך כותב לו אנא איקום וכו'. מכלל דמ"ש ואיקום כריא חיוב לפועל. ומכל מקום יש לומר דמ"ש שכך כותב לו, הוא טעם על דקפדינן שיהיה בו כדי להעמיד כרי, מפני דמצד הסברא מחויב בכל שהוא כמו שנשתעבד וכמ"ש, ולכן אם הי' חוכר בכך וכך כורין שיתן האריס לבעל הבית, חייב עכ"פ לתת לו אפילו לא יגדל כל כך, כמו באם הובירה. וכמו שפירש רש"י (ובהגה"ה ש"ע סי' שכ"ח ס"א על דין הנ"ל, ואע"פ שלא כתב כך, כמאן דכתב דמי. וצריך לעיין דמנא לן הא, רק התוס' שם דף ק"ד ע"א והרא"ש והפוסקים כתבו זה על אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. שדקדקו התוס' ממ"ש ר"מ היה דורש לשון הדיוט. דאם ר"ל שבכתב פשיטא מה שאין כן הא דאוקים כריא, נהי דגם כן נזכר ביה שכך כתב ליה אחר שאינו פשוט מסברא כמו אם אוביר וכו'. ונילף מיני' שיעור כריא מנא לן דאע"פ דלא נכתב. ולולי דמיסתפינא אמינא דמקום ההג"ה בס"ב וצ"ע בדרכי משה).
מצינו למידין בנדון של זה כרם הנ"ל, דמילתא דלא שכיחא ולא ידעינן בזמנינו מדיני אריסות ומשטר אריסות, אנא איקים וכו'. אפילו בשדה אם יזדמן, שאם נתקשרו יחד בעל הכרם על לוי באופן המועיל שצריך עכ"פ לקיים מה שנשתעבד הן מעט או הרבה.
ומכל מקום נ"ל כן בנדון דידן או בדינא דגמ', דאם גדל סאתיים חייב לטפל בה, דעל כל פנים צריך אומד אם הפועל אומר דלא יגדל סאתים, והבעל השדה אומר יגדל יותר. ואם אומדנוהו לסאתים ומחייבינן לפועל לטפל בו, ואומר אקנה לו מן השוק סאה או כפי חלקו, וכן בכהאי גוונא אם לוי אומר כך הדין עמו, כי סברת חטי דארעאי בעינן לא קאי בש"ס, והכי מוכח בכמה דוכתי, שבמקום פסידא יוכל החוכר לקנות לבעל הבית פירות מן השוק, והוא הדין בזה.
וכל זה לכתחילה, דמחייבינן ללוי לטפל בכרם אם אינו חוזר מכלל ההתקשרות, מה שאין כן אם חוזר בו אם לא נתקשרו בתקיעת כף ובשבועה, מצי לוי חוזר בו אפילו עשו שטר על עשר שנים, וכדקיימא לן פועל יכול לחזור בו כבטור וש"ע סי' (חושן משפט) של"ג. ואפילו לא חזר בו בדיעבד והובירו, לדידן שלא נכתב ולא נהגינן לכתוב אם אוביר ולא אעבד, דנימא אע"פ שלא נכתב כמאן דנכתב דמי, פטור לוי דאינו במה שלא נתעסק בכרמו אפילו השנים כסדרן רק כמבטל כיסו של חבירו, וכן כתב תלמידי הרשב"א בפירוש, הובא בב"י סי' שכ"ח. אם לא שנפסד הכרם עצמו על ידי שנשאר בור כ"כ שם.
ונ"ל דאפילו לדעת אותן פוסקים דס"ל דגם גרמא חייב בדבר דשכיח ורגיל, ונימא דבכהאי גוונא מקרי דבר הרגיל, ומה גם בימי הש"ס מכל מקום מבטל כיסו בכהאי גוונא גבי אריס, לולי שמנהג לכתוב אם אוביר וכו' היה פטור, דהא דקנסו רז"ל לגרמא דשכיח היינו בהפסד ממונו ממש שזה גורם לו. ונ"ל דאליבייהו הוא מ"ש המרדכי בשם מהר"ם הובא בהג"ה רמ"א סי' י"ד. האומר לחבירו שילך למקום פלוני לדון עמו, והלך חבירו והוא לא הלך אחריו, צריך לשלם לו יציאותיו. ומזה פסקתי שמי שכתב לחבירו שיבא עם בנו החתן, וקבע לו זמן חתונה יום פלוני, וחבירו השיבו שיהיה כן ושיבא ולא בא, וזה הוציא הוצאות החתונה שאם אין לחבירו התנצלות מספיק שנאנס חייב לשלם לו היזקו, מה שאין כן פרי הגפן והשדה שהיה ראוי לבא, וכן מבטל כיסו לכולי עלמא פטור. ואתה השואל זיל דון ממה שכתבתי וזכי לנפשך, כי תמצא כדי סיפוק תשובה לשאלתך.
וטרם אכלה לדבר, עוד אחת היא אדברה וירוח לי, מה שנולד לי קצת מבוכה על מה שהנחתי במונח קיים ששיעור בית סאה וסאתיים ובית כור ודומיהן שדברו בהם חז"ל בכל מקום, ר"ל שיעור זריעות אותו מדה. וה"ה ה"נ מ"ש בפ"ק דב"ב אין חולקין השדה עד שיהא בה כדי ט' קבין לזה וכו'. והוא שיעור נו"ן על ע"ה אמה. וזה צ"ע כי קראינו שם וספ"ו כי היה בתים וחצירות שלהם קטנים מאד מאד משלנו, ואיך היו סתם שדותיהן גדולים כ"כ. ועוד קשה לי מגמ' דערכין דף כ"ה ע"א גבי פדיון זרע חומר שעורים, מנין לרבות לתך וכו' סאה וחצי סאה תרקב וכו', ת"ל שדה מכל מקום. שמע מינה דבכלל מלת שדה כל דהו, וי"ל בזה לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד.
ועוד צריך עיון דאם פירוש ט' קבין לזה וכו' ר"ל כדי זריעת תבואת השדה, ה"נ היה נראה לפרש מ"ש אח"כ שם פ"ק דב"ב ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב. ר"ל כדי זריעה זרעוני גינה, שיש חילוק גדול בין מקום זריעת סאה תבואה למקום זריעת סאה זרעוני גינה, כדמוכח רפ"ב דכלאים. וכתב שם הרמב"ם שמקום זריעת סאה חטים זורעין זרעוני גינה רק קב וחצי.
ומנא לי' להרמב"ם שפי' מ"ש גבי גינה חצי קב לזה שר"ל שיעור חצי קב לפי חשבון גידול בתבואה, וכנאמר מחצר המשכן בית סאתים כמ"ש בפי' המשנה. ואפשר דס"ל לרמב"ם הואיל דשנוייה יחד שדה וגינה, לכן גם מ"ש בשיעורם בחד גוונא מיירי וכזריעת תבואה, ועוד דלא בא התנא לסתום כי זרעוני גינה בלתי נודע שיעור הקרקע מדת זריעתם, בא וראה כי בספרו הגדול כתב הרמב"ם בפ"ב דכלאים שזורעין זרעוני גינה סאתים בכל בית סאה של תבואה. והוא ממש היפך ממ"ש בפירושו, וע"כ תאמר שאין זרעוני גינה שווין, והכי מוכח בירושלמי שם הביאו הר"ש שבאמת צריך נגר להולמו. ועכ"פ צ"ל שחזר הרמב"ם בחיבורו מדרך שהלך בו בפירושו (רק שעדיין צ"ע למה השווה רז"ל גבי חלוקת שותפין מידתן בגינה אחר שיש חילוק גדול בזרעוניהם), מ"מ נקוט מיהא דאין מדת זריעת זרעוני גינה שוה, לכן מסתמא התנא בא לפרש לא לסתום.
ועוד דאמרינן שם בגמ' פרדסא בת שלש קבין ור"ל כרם וע"כ פירושו בת ג' קבין של שדה תבואה. והרמב"ם פסק כן גבי פרדס בפ"א מהלכות שכנים (ומ"ש ב"י וז"ל בסי' קע"א ומשמע מדברי הרמב"ם בפ"ה (צ"ל בפ"ח) מהלכות שכנים דכרם ושדה שיעורם שוה לא הבנתי) ונ"ל דס"ל להרמב"ם דמ"ש עלי' בגמ' אין אלו אלא דברי נביאות הוא לשבח, ודלא כפי' התוס' שם דף י"ב ע"א. ואת"ל דפירושו בלי טעם מכל מקום לא דחאו בזה, רק ר"ל שאין לו טעם. וצ"ל שקבלה הוא בידו. ועוד ממ"ש בתר הכי בבבל מאי, מכלל דס"ל לש"ס דכך הלכה וגבי כרם, ע"כ פי' ג' קבין צ"ל כשיעור תבואה הנודע, ה"נ גבי זרעוני גינה פרושו כך.
כל זה יצא מפי קולמסי מידי דברי בכבודך איידי תשובתי לשאלתך אף שאינו הכרח לעצם מבוקשך, הלא תורה הוא וללמד אני צריך, באגב יערב לך יבושם לך ואם תחזי בהו תיוהא הודיעני ואהיה מודה ועוזב:
כ"ד הטרוד יאיר חיים בכרך.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |