חובות הלבבות/שער עבודת האלהים/ה
|
< הקודם · הבא > |
חובות הלבבות
שער עבודת האלהים ה
פרק ה'.[עריכה]
וראוי לנו עתה לבאר אופני ההערה השכלית, על דרך השאלה והתשובה עד סוף השער בעבור מה שיש בזה מן הבאור והגלוי למחקרינו, ונאמר כי ההערה השכלית היא הזכרת האלקים האדם באמצעות שכלו, לדעת אותו ולהכיר סימני חכמתו, והיה זה מאת האלקים למי ששם התורה אור לנתיבתו, כשהוא מגיע אל תכלית אור שכלו וברור הכרתו, ויהיה נכסף להגיע אל רצון הקל, ולעלות במעלת החסידים ופנה לבבו מדאגות העולם הזה וטרדותיו, אך הדברים אשר יגיע בהם האדם לענין ההערה השכלית, שיתברר אצלו מה שנטע הבורא בשכל בשבח האמת וגנות הכזב, ובחור בצדק וסור מעול, וגמול בעלי הטובה והודותם, וגמול אנשי הרעה ברע וגנותם, ולהשלים עם בני האדם ולהטיב אליהם ולשקול הטובות בשבח והצדקות בגמול, והרעות בעונש ויתרון גמול על גמול ועונש על עונש, והמחילה לפושעים בשובם באמת.
וכאשר תתבררנה אלה הידיעות בנפש האדם בדרך שכלו והכרתו, יהיה שכלו שלם והכרתו חזקה. ואם יזכירהו האלקים דרך טובתו, יעורר רעיוני נפשו ומחשבתו להבין טובתו עליו ויחזק הכרתו בהם, וכאשר ישתדל לספרם ולעמוד עליהם בשכלו ולא ישיג את זה, בעבור כלילתם ורובם והתמדתם ומשיכתם, יתבע את נפשו במה שהתברר חיובו בשכלו מגמול בעלי הטובות בטוב ובחור בצדק, ויבחר לגמול האלקים יתעלה על רוב טובותיו אצלו, וכאשר יראה בעין לבבו שאין לו יכולת לזה עם שאין הבורא צריך לו, יתחייב להכנע ולהיות שפל ונקל אצל עצמו, ואחר כך יתבע את שכלו במעשים אשר בהם יתכן לגשת ולהתקרב אל האלקים, כדי שיהיו תמורת גמולו ויעירהו שכלו על הדרך הישרה בזה:
ויאמר לנפש: האם התברר אצלך והתקיים בדעתך שאת חבולה בטובות בוראך וקנויה ברב חסדיו ועוצם חנותיו, ואם דעתך לפרוע קצת מה שאת חייבת לבורא.
אמרה הנפש: כן.
אמר לה השכל: והיאך יתכן לך זה עם רפיון כוספך אליו, ואיננו סובל מרירות הרפואה אלא מי שהוא נכסף לבריאות, אבל מי שאינו נכסף לבריאות לא יסבול קושי הרפואה.
אמרה הנפש: כוספי חזק וצערי גדול לפרוע מה שתשיג ידי ממה שיש לאלקי עלי, ואתה זרז אותי עוד.
אמר לה השכל: אם תאמרי אמת כאשר ספרת, אפשר שתצליח בך הרפואה, ואם איננו אמת כאשר אמרת, למה תפתי נפשך, כי החולה כשהוא מכזב לרופא איננו מונה כי אם עצמו ומפסיד הרופא טרחו. ויכפיל על החולה חליו.
אמרה הנפש: והיאך יהיה הכוסף או הרפיון בו.
אמר לה השכל: אם יהיה כוספך לו אחר ידיעה ברורה בעוצם מה שאת חייבת לאלקים מן הגמול, ומעוט מה שיש ביכלתך ממנו, והיה בהתרפותך בו מפלתך ובהשתדלותך בו הצלתך וחיותך, כוספך אמת וחפצך נחוץ, ואם לא הוא שקר.
אמרה הנפש: לא פסק חפצי מהיותו רפה וכוספי כוזב מעת העירו אותי דברי הימים הקדמונים שחלפו, עד אשר נתבאר לי בדרך החכמה אמיתת מה שזכרתי, ונתברר אצלי מדרך הערת התורה תחלה, ואחר כך בדרך הראיה השכלית עד ששב כוספי אמת וחפצי ברור.
אמר לה השכל: אם מה שזכרת אמת, התאפקי על צער הרפואה וסבלי מרירות הסם ורוע טעמו, אחר אשר תמנעי מן המאכל הרע אשר היית רגילה בו.
אמרה הנפש: ומה הוא המאכל הרע אשר הייתי רגילה בו ונוהגת.
אמר לה השכל: היא המדה המגונה שגברה עליך מראשיתך, והכחות המחזיקות אותך מתחלת גדולך.
אמרה הנפש: ואיזו מדה היא המדה הזאת, ומה הם הכחות המחזיקים אותה.
אמר השכל: המדות המגונות שבך רבות, אבל שרשם ועקרם שתים מדות: אחת מהן אהבת ההנאות הגופיות ממאכל ומשתה ומשגל ושאר צרכי גופך. והמדה הזאת קנית אותה משכנך הרע והוא גופך. והמדה השנית אהבת השררה והגדולה והגאות והגבהות והקנאה, והיא מביאה אותך למעט בשילום הגמול לבעל הטובה אצלך, והמדה הזאת היא קנויה לך משכניך אשר התגדלת ביניהם, והם אחיך וקרוביך.
אמרה הנפש: ומה הן הכחות שאני צריכה למנעם ממני.
אמר השכל: כחות המדה הראשונה הן מותרי המאכל והמשתה והלבוש והתנומה והמנוחה והשלוה והדומה להן, אבל כחות המדת השנית הן מותרי הדבור ורב חברת בני האדם והתנאות להם, ואהבת המהלל והכבוד מהן, והקנאה בהם בקנינים העולמיים והכרחם באשר בידם, ובזות אותם וזכור גנותם והדומה לזה, ואם מה שזכרת מכוספך ורב חפצך לפרוע טובות האלקים עליך אמת, הרחיקי מעליך מה שזכרתי לך מן הכחות והמדות בכל יכלתך, ואחר כך אעלה אותך אל שער אחד מן הרפואה.
אמרה הנפש: זה יקשה עלי להפרד ממנו מפני אורך רגילותי בו, לכן הורני באיזה פנים יקל מעלי בחסדך.
אמר השכל: הלא ידעת כי המשכיל יקל בעיניו לכרות נתח אחד מנתחיו, ולהפקד אחד מאבריו כשיארע שיש לו חולי בו ומפחד מהתפשטו בשאר אבריו, כשהוא מבין מה שיש בין שני הענינים ומכיר מה שיש בין שני הרעות. וכן אם תרצי שתקל בעיניך פרידת מה שפרידתו קשה, שימי אל לבך והשתמשי בבינתך בשיקול מה שיש בין הטובה אשר תגיע אליך בהפרדך ממנו, והרעה אשר תמצא אותך בהתמדת חברתו, ואז יקל בעיניך פרידת מה שיקשה ממדותיך המגונות.
אמרה הנפש: ומה היא הטובה שתגיע אלי בפרידתו, והרעה אשר תמצא אותי בהתמדתו.
אמר השכל: הטובה: שלות נפשך ומנוחתך ממאפל קדרות העולם, שהנאותיו מעורבות בעצבים ותאותיו נפסקות, והביאך להכיר באחרית חזקת הכרתך בבית מרגועך, ושתשתדל לו ותחוש עליו. והשער הזה משערי הטובות אשר הצלתך וחיותך בהם. אך הרעה משיבה דאגתך, והכפלת יגונך והתמדת אבלך בהעדר משאלותיך בעולם הזה, אשר אם תגיעי אליהם תגיעי אל ההבל אשר אין לו קיום ולא התמדה, כי הוא הולך אל זולתך בלי ספק, ולא ישאר בידך העולם הזה ולא תגיעי אל הבא, כל שכן שלא תגיעי בו אל משאלותיך עם אורך השתדלותך בהם.
אמרה הנפש: הבינותי מה שזכרת, ואני מקוה שיקל בעיני בעבורו, פרידת מה שהיה עלי קשה קודם לכן, אך הוסף לי שער שני מאופני הרפואה, יורני מה שחפצתי מעבודת האלקים.
אמר השכל: ממשלת הדבר וכללו של ענין הוא שתקבלי עליך ממי שלמעלה ממך, מה שאת רוצה שיקבל ממך עליו מי שהוא למטה ממך עם השתוות הערכים, ומה שהוא טוב בעיניך ממנו וירע לך ממעשהו, קבל ממי שלמעלה ממך כמוהו.
אמרה הנפש: הוסיפה לי פירוש וביאור.
אמר השכל: העלי על דעתך טובות האלקים עליך, במה שכולל עם זולתך, ומה שאת מיוחדת בו, ואחר כך העלי על מחשבתך שאת הטיבות בכמותם לעבדך מקנת כספך, והפנים אשר ייטיבו בעיניך ממנו, קבלי אותם אליך מבוראך, ומה שהוא בעיניך רע ממנו ירע בעיניך גם כן ממך לבוראך.
אמרה הנפש: הבינותי מה שזכרת לי בכלל, אך עשה עמי חסד ובאר אותו לי בפרט.
אמר השכל: הענינים שהם טובים מאחד מעבדי העולם שיתנהג בם לפני אדוניו כשיגמלהו מן הטוב, קצת מה שגמלך בוראך מהם, שיכבדהו (ס"א שיעבדהו) לבדו בדבור ובמעשה, ושיהיה נאמן ומשתדל בעניניו בגלוי ובסתר, ושיירא אותו ויפחד ממנו כל זמן שהוא עומד לפניו, כמו שאמרו קצת החסידים: אל תמרה את אדוניך והוא רואה אותך. ומהם שישפל ויכנע לאדוניו בנראה ממעשיו ובסתר מצפונו, ושינהג בשפלות לפניו במלבושו ובמדותיו, ויכבדהו וירוממהו בלשונו ובלבבו, ושישבח ויודה אותו ביומו ולילו, ושיזכור טובותיו בסתר ובגלוי ויספר מהלליו ושבחיו כפי שראוי לו, וירוץ לעבודתו בשמחה ובטוב לבב ומאהבתו שימצא חן בעיניו, ויתקרב אל רצונו ויתחנן לו תמיד לרצות אותו ולכפר לו ויאהבהו, ויפחד שיהיה מקצר במה שצוהו וישמור מצותיו ויתרחק ממה שהזהירו ממנו, וישים אל לבו מה שחלף לו מן העונות, וירבו בעיניו טובותיו ויגדלו, ויבז מעשהו בצד מה שהוא חייב לו, וימעט אצלו טרחו לנגד מה שראוי לו, ויודה בקטנות מעלתו בעיניו אצל גדולת אדוניו בנפשו וירבה להשתחוות ולכרוע לו כריעה וכניעה ושפלות, ושיבטח בו בכל צרכיו ושירצה בכל ענין שיעתיקנו אליו, ואם ישביעהו יודה וישבח, ואם ירעיבהו ירצה ויסבול, לא יחשדנו בדינו ולא יעוולנו בגזרתו, ויהיה די לו במה שחננו ויצדיקנו ביסרו אותו, וממה שהוא טוב ממנו עוד להראות סימני העבודה, והמקנה עליו (ס"א שיהיה מקנא עליו) בכל תנועת אבריו ובמדותיו, לא יהגה כי אם בזכרו, ולא יביט כי אם אל דרכיו, ולא ישמע כי אם אל דבריו, ולא יאכל כי אם מה שהטריפו, ולא יחשוב אלא בגדולתו, ולא ישמש אלא ברצותו אותו, ולא ישמח כי אם בעבודתו, ולא יבקש כי אם רצונו, ולא ירוץ כי אם בשליחותו, ולא יעמוד כי אם מהמרותו, ולא ישב כי אם בביתו, ולא יקום כי אם באמונתו, ולא יקרא כי אם ספרו, ולא ילבש כי אם סוד יראתו, ולא ישן כי אם על יצועי אהבתו, ולא יתדמה לו כי אם תמונתו, ולא יעור אלא במתיקות זכרו, ולא ימצא קורת רוח כי אם עמו, ולא יברח כי אם מהמרותו, ולא יאבל כי אם בעת כעסו, ולא יפחד כי אם בהפקדו עליו, ולא יקוה כי אם חסדו, ולא יכעוס כי אם במה שמחייב רצונו, ולא ירצה אלא במי שעושה רצונו, ולא יקח כי אם ברשותו, ולא יתן אלא למי שצוה אותו לתת לו, וכן בכל תנועותיו, לא יעתיק רגל ולא יניע עפעף אלא אחר הפקת רצון אדוניו בהם, אבל הענינים שהם רעים מן העבד, הם הפך כל הטובים בעיני אדוניו ממנו ובהפכם יוכרו הדברים. וכבר הכינותי וקבצתי לך מהם כלל שיש בו די שיורה אותך על שאריתם ועל הפכם, וכיון שהטוב מעבדי העולם בעיני אדוניהם כמו שספרנו, וכבר ידעת קטנות מעלת טובתם עליהם, כמה את חייבת לאלקים יתברך מכפלים מה שזכרנו, כשתשלמי לו מה שיש לו עליך מרוב הטובות.