חובות הלבבות/הקדמת המחבר
|
< הקודם · הבא > |
אמר המחבר ברוך ה׳ אלהי ישראל אשר לו יאות ענין האחד האמתי. הקדמון במציאותו המתמיד טובתו. אשר ברא כל הנמצאות לאות על אחדותו. ויצר יצירות לעד על גבורתו. והחל חדשות להעיד על חכמתו. וגודל טובו. כדכתיב (תהלים קמה) דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו. וכתיב (שם) יודוך ה׳ כל מעשיך וחסידיך יברכוכה. כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. להודיע לבני האדם גבורותיו כו'. והגדולה שבטובות אשר היטיב בהם הבורא לעבדיו המדברים אחרי המציאו אותם על תכונת הכרתם בהן גמורה והבנתם שלמה. היא החכמה אשר היא חיי רוחם ונר שכלם. והמביאה אותם אל רצון האלהים והמצלת אותם מקצפו בעוה״ז ובעוה״ב. כאשר אמר הכתוב (משלי ב) כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. ואמר אליהוא (איוב לב) אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. ודניאל אמר (דניאל ב) יהב חכמתא לחכימין וגו'. ואמר הכתוב (ישעיה מח) אני ה׳ אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך:
והחכמה מתחלקת לשלשה חלקים: החלק הראשון חכמת היצירות שקורין לה בלשון ערב אלע״לס אלט״בעי והיא חכמת טבעי הגופות ומקריהן. והחלק השני היא חכמת השמוש שקורין לה בלשון ערבי אלע״לם רי״צי. ויש מי שקראה חכמת המוסר. והיא חכמת המנין והשעורים וחכמת הכוכבים וחכמת הנגון הנקראת מוזיקא. והחלק השלישי קורין לה בלשון ערבי אלע״לם אל״די. והיא חכמת האלהות והוא דעת האל יתברך ודעת תורתו ושאר המושכלות. כנפש וכשכל וכאישים הרוחניים. וכל חלקי החכמה לפי מחלוקת ענינה המה שערים פתחם הבורא ית׳ למדברים להשיג בהם התורה והעולם. אלא שמקצת החכמות הצורך אליהם יותר לענין התורה ומקצתם הצורך אליהם יותר לתועלת העולם. ואשר הצורך אליהם יותר לענין העולם היא החכמה התחתונה אשר היא חכמת טבעי הגופות ומקריהן. והחכמה התיכונה שהיא חכמת השמוש ושתי החכמות האלה מורות על כל סודות העולם הזה ותועלותיו והנאותיו ממנו. ומורות על כל עניני המלאכות ומיני התחבולות הצריכות לגופות ולעניני קניני העולם. אך החכמה שהצורך אליה יותר אל התורה היא החכמה העליונה והיא החכמה האלהית ואנחנו חייבין ללמוד אותה כדי להבין ולהגיע אל תורתנו. אך ללמוד אותה כדי להגיע אל הנאות העולם אסור לנו. ואמרו רבותינו תניא (דברים ל) לאהבה את ה׳ אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי אשנה כדי שאהיה זקן ואשב בישיבה אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא. ואמרו עשה דברים לפעלם ודבר בהן לשמן. ואל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהם. ואמרו (תהלים קיב) אשרי איש ירא את ה׳ במצותיו חפץ מאד אמר רבי אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו. כדתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע״מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא ע״מ לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:
והשערים שפתחם הבורא לדעת תורתו ודתו הם שלשה: האחד מהם השכל הניצל מכל פגע. והב׳ ספר תורתו הנתונה למשה נביאו (ס״א והב׳ מה שהוא מוחש). והג׳ הקבלות שקבלנו מקדמונינו שקבלו מן הנביאים עליהם השלום. וככר הקדים לבארם הרב הגדול רבינו סעדיה ז״ל במה שיש בו די. אך חכמת התורה מתחלקת לב׳ חלקים. האחד מהם לדעת חובות האברים והיא החכמה הנראית. והשני לדעת חובות הלבבות והם המצפונים והיא החכמה הצפונה. חובות האברים יחלקו לב׳ חלקים: האחד מהם מצות שמחייב בהם השכל אפילו אם לא חייבה בהן התורה. והחלק השני מצות השמע שאין השכל מחייב בהם ולא דוחה אותם כאיסור בשר בחלב ושעטנז וכלאים והדומה להם ממה שנעלמה ממנו עילת איסורם ועילת חיוב ממה שנתחייבנו מהן. אך חובות הלבבות כל שרשיהן הן מן השכל כאשר אבאר בעזרת השם. וכל המצות הם נחלקות למ״ע ולמצות לא תעשה. ואין אנו צריכין לבאר את זה במצות האברים מפני שהם ידועות לכל. אבל אני זוכר ממצות עשה ומצות לא תעשה שבחובות הלבבות מה שיזדמן לי כדי שיהיה דמיון למה שלא אזכור מהם בעזה״י. וממצות עשה שבחובות הלבבות. שנאמין כי יש לעולם בורא ובראו מאין. ושאין כמוהו. ושנקבל עלינו יחודו ושנעבדהו בלבנו ושנתבונן בפלאי יצירותיו כדי שיהיה לנו לאות עליו. ושנבטח בו ושנכנע מפניו ושנירא אותו ונפחד ונבוש מהשקיפו על נגלותינו ונסתרותינו ושנכסוף לרצונו וניחד מעשינו לשמו ושנאהב אותו ואת אוהביו כדי להתקרב אליו ונשנא את שונאיו והדומה לזה ממה שאינו נראה מן האברים:
אך הלאוין שבחובות הלבבות הפך כל אלו. וגם מהם שלא נחמוד ולא נקום ולא נטור כדכתיב (ויקרא יט) לא תקום ולא תטור. ומהם שלא נהרהר בעבירות ולא נתאוום ולא נסכים לעשותם ומה שדומה לזה במה שהוא במצפון האדם ולא ישקיף עליו זולתי הבורא כדכתיב (ירמיה יז) אני ה׳ חוקר לב בוחן כליות וכתיב (משלי כ) נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן: ומפני שחכמת המצות שבתורה על שני ענינים הא׳ מהם גלוי והשני נסתר עיינתי בספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד אשר חברו בעניני המצות חבורים רבים לעמוד מהם על חכמת הענין הנסתר וראיתי כי כל מה שכוונו לפרש ולבאר איננו יוצא מא׳ משלשה ענינים: הא׳ מהם לפרש ספר התורה והנביאים וזה על שני דרכים. או לבאר פירוש המלות והענינים כמו שעשה רבינו סעדיה ז״ל ברוב ספרי המקרא. או לבאר עניני הלשון והדקדוק והשמוש לכל עבריו וצדדיו ולתקן מלותיו כספרי בן גאנח ובעלי המסורת ומי שנהג מנהגם. והענין השני לחבר עניני המצות על דרך קצרה כספר רב חפץ בן יצליח ז״ל או מה שאנו חייבים בהן בזמן הזה כהלכות פסוקות וגדולות והדומה להם או חלק מחלקיהן כספרי קצת הגאונים בתשובת שאלות במצות הגוף ופסקי דינין. והענין הג׳ לישב עניני התורה בלבבנו בדרכי הראיות ותשובת האפיקורסים כספר האמונות ספר שרשי הדת וספר המקמץ והדומה להם. וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון. וראיתי החכמה הזאת שהיא חכמת חובות הלבבות שהניחוה ולא הברוה בספר שיהיה כולל שרשיה ופרקיה. ותמהתי על זה תימה גדולה עד שאמרתי בלבי שמא המין הזה מן המצות אין אנחנו חייבין בו מן התורה אלא שחיובו מדרך המוסר להורות הדרך הנכונה והישרה וכמוהו כמו התוספות שהם רשות שאין אנחנו נתבעין בהם ולא נענשים אם נתעלם מהם ועל כן הניחו הקדמונים לחברו בספר עד שחפשתי על חובות הלבבות מן השכל ומן הכתוב ומן הקבלה אם אנחנו חייבים בהם אם לאו ומצאתים שהם יסודי כל המצות ואם יארע בהם שום הפסד לא תתכן לנו מצוה ממצות האברים:
מן השכל שאמרתי כי כבר נתברר לנו כי האדם מחובר מנפש וגוף ושניהם מטובות הבורא עלינו. האחד נראה. והשני אינו נראה. ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה. הגלויה חובות האברים כמו התפלה והצום והצדקה ולמוד תורה וללמדה ועשות סוכה ולולב וציצית ומזוזה ומעקה והדומה להם ממה שיגמר מעשהו על ידי חושי האדם הנראים. אך העבודה הצפונה היא חובת הלבבות והוא שנייחד האל בלבותינו ושנאמין בו ובתורתו. ושנקבל עבודתו ונירא אותו ונכנע מפניו ונבוש ממנו. ונאהב אותו ונבטח בו ונמסור נפשותינו אליו. ושנפרוש מאשר ישנא ושנייחד מעשינו לשמו ושנתבונן בטובותיו והדומה לזה ממה שיוגמר במחשבת הלב ומצפונו מבלי אברי הגוף הנראים ממנו:
וידעתי דעת ברורה כי חובות האברים לא תשלמנה כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם ותאות לבנו לפעול אותם. ואם יעלה במחשבותינו שאין לבותינו חייבין לבחור בעבודת השם ולחפוץ בה יסתלק מעל אברינו חיוב המצות שאנו חייבין בהם מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו. וכיון שנתברר כי הבורא חייב את אברינו במצותיו. לא היה נכון להניח נפשנו ולבנו שהם מבחר חלקי עצמנו שלא יחייבם בעבודתו כפי יכלתם מפני שבהם גמר העבודה ועל כן נתחייבנו בחובות גלויינו ומצפונינו. כדי שתהיה עבודתנו שלמה וגמורה וכוללת מצפונינו וגלויינו לבורא יתברך: וכאשר התברר לי חיובם מדרך השכל אמרתי בלבי שמא הענין הזה איננו כתוב בספר תורתנו וע״כ הניחו לחברו בספר שיורנו אותו ויראנו עניניו. עד אשר בקשתיו בספר התורה ומצאתיו שנזכר בו פעמים רבות כמו שאמר (דברים ו) ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואמר (שם ל) לאהבה את ה׳ אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו ואמר (שם יא) לאהבה את ה׳ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם ואמר (שם יג) אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ואתו תיראו ואמר (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך ואמר (דברים י) ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ואמר (שם) ואהבתם את הגר וגו׳ והיראה והאהבה מחובות הלבבות. ואמר בלאוין שבהן (שם ה) לא תחמד אשת רעך ולא תתאוה וגו׳ (ויקרא יט) לא תקום ולא תטור (שם) לא תשנא את אחיך בלבבך וגומר (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (דברים טו) לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ורבים כאלה. ואח״כ השיב את כל העבודה אל הלב ואל הלשון כמו שנאמר (שם ל) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום וגו׳ לא בשמים היא וגו׳ ולא מעבר לים היא וגו׳ כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ובשאר ספרי הנביאים האריכו בענין והשיבו אותו בכמה מקומות ואינני צריך להביאם מפני שהם רבים וידועים:
וכאשר התברר לי חיוב מצות הלבבות מן התורה כאשר התברר ומן השכל חפשתי עליו בדברי רז״ל ומצאתיו יותר מפורש בדבריהם ממה שהוא מפורש בספרים ומן השכל קצתו בכלל כמו שאמרו רחמנא לבא בעי ואמרו לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה נינהו. וקצתו בפרט במסכת אבות שאין צריך להאריך בזכרו. ומצאתי הרבה ממנו במדותיהם ובמנהגיהם המקובלים מהם כשהיו נשאלים על עניניהם כמו שאמרו רז״ל במה הארכת ימים. וראיתי מצד הכתוב עוד במכה נפש בשגגה שאינו חייב מיתה ומי שהוא שוגג במצות אשר לא תעשינה שהיו חייבים עליהם במזיד אחת מד׳ מיתות ב״ד או כרת שאינו חייב עליהם אלא חטאת או אשם. וכל זה ראיה כי העיקר בחיוב העונש אינו אלא עד שיהיו הלב והגוף משתתפין במעשה. הלב בכונתו והגוף בתנועתו. וכן אמרו במי שעשה מצוה ולא נתכוין לעשותה לשם שמים שאינו מקבל עליה שכר. וכיון שקוטב המעשה ועמודיו בנוים על כוונת הלב ומצפונו ראויה שתהא חכמת מצות הלב קודמת בטבע לחכמת מצות האברים:
וכאשר נתברר לי חיוב החכמה הצפונה מן השכל והכתוב והקבלה אמרתי שמא המין הזה מן המצות שאין אנו חייבין בו בכל עת ובכל מקום כשמטה וכיובל וכקרבנות. וכאשר עיינתי מצאתי שאנו חייבין בו תמיד כל ימינו בלי הפסק ושאין לנו שום טענה בהנחתו כמו יחוד אלהינו בלבבנו ועבדו במצפונינו וליראה ולאהבה אותו ושנכסוף לעשות המצות שאנחנו חייבין בהן כמו שאמר הכתוב (תהלים קיט) אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך. ושנבטח בו ושנמסור נפשותינו אליו כמו שנא׳ (שם סב) בטחו בו בכל עת עם שפכו לפניו לבבכם וגו'. ולהסיר השנאה והקנאה מלבבנו ושנפרוש ממותרי עניני העולם שטורדין אותנו מעבודת השם כי כל זה אנו חייבין בו תמיד בכל עת ובכל מקום ובכל שעה ובכל רגע ועל כל ענין בעוד שכלנו ונשמתנו בנו. והדומה לזה עבד שצוהו רבו לעשות שתי מלאכות האחת בביתו והשנית בשדה כמו עבודת האדמה ולעיין בה בעתים ידועות ובשעות ידועות אם יעברו העתים ההם או אם לא ימצא לעשות מפני דבר שימנענו יסתלק מעליו חיוב המעשה חוץ לביתו אבל המעשה שצוהו לעשות בביתו אינו מסתלק מעליו כל ימי עמדו בו ועבדו את אדוניו כשלא ימנענו מונע ולא יטרדהו טורד וחיוב המעשה תמיד עליו כשיפנה. וכן מצות הלב שאנו חייבין בהן אין לנו טענה בהן ולא טורד מהן אלא אהבת העולם ושאין אנחנו מבינים ענין בוראנו כמו שנאמר (ישעיה ה) והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה׳ לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו:
ואמרתי שמא המין הזה מן המצות אינו מתילד למצות רבות ועל כן הניחו אותם ולא חברו בהם ספר מיוחד. וכאשר חקרתי על מספרם ופרקיהם מצאתים לרוב מאד בהתילדם עד שחשבתי כי מה שאמר דוד ע״ה (תהלים קיט) לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד אמרו על מצות הלבבות כי מצות האברים יש להם מספר ידוע כמו תרי״ג מצות אך מצות הלבבות רבות מאד עד כי אין לתולדותיהן מספר. ואמרתי עוד שמא הם כל כך מבוארות וידועות לכל וכל בני אדם דבקים בהם עד שלא נצטרכו לחבר בספר ועיינתי מנהגי בני אדם ברוב הדורות הנזכרים בספרים ומצאתים רחוקים מן המין הזה מן המצות אלא הזריזים הפרושים בהם כפי הנזכר עליהם אך השאר כמה היו צריכין להעיר ולהורות אותם וכ״ש רוב אנשי זמננו זה אשר זלזלו בחכמת מצות האברים כ״ש במצות הלבבות ואשר ידבנו לבו מהם לעיין בחכמת התורה הוא מתכוין לדבר שיקרא בו חכם אצל עמי הארץ ושיעשה לו שם אצל הגדולים ויט מדרך התורה אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה ולא ינקהו ממכשול בנפשו ושאם לא היה יודעו לא היה נענש עליו והניח לעיין בשרשי דתו ויסודי תורתו אשר לא היה לו להתעלם מהם ולהניחם ושלא יוכל לקיים מצות אם לא ידעם ויעשם כמו אמונת היחוד אם אנחנו חייבים לעיין בו מצד שכלנו או אם יספיק לנו אם נדעהו מצד הקבלה שנאמר שאלהינו אחד כאשר יאמרו הפתאים מבלי אות ומופת או אם אנחנו חייבים לחקור על ענין האחד האמת והאחד העובר להבדיל הענין אצלנו משאר עניני האחדים הנמצאים אם לא. והענין הזה אין המאמין רשאי שלא ידענו, שהתורה הזהירה עליו דכתיב (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו׳, וכן שאר מצות הלבבות שזכרנו ושאנו עתידים לזכור אשר לא תגמר אמונת המאמין אם לא ידעם ויעשם והיא החכמה הצפונה אשר היא אור הלבבות ונוגה הנפשות ועליה אמר הכתוב (תהלים נא) הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני. ואמרו על א׳ מהחכמים כי היה יושב עם בני אדם עד חצי היום וכשהיה מתיחד עם איבריו היה אומר הבו האור הצפון והיה אומר על מצות הלבבות. ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגרושין והשיב את שואלו אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצות אשר אינך רשאי להתעלם מהם ואין ראוי לך לפשוע בהם עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות אשר לא תקנה בהם מעלה יתירה בתורתך ואמונתך ולא תתקן בהם מעוות במדות נפשך. והנה אני נשבע כי מחמש ושלשים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצות תורתי ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורב הספרים אצלי ולא פניתי לבי למה שפנית לבך לשאול עליו והאריך להוכיחו ולביישו על זה. וחכם אחר אמר למדתי לברר מעשי חמש ועשרים שנה. ואמר חכם אחר יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר אשר אם יסתירוהו לא ישיגנו אדם וכאשר יגלוהו לא יעלם מאדם יושר אמריהם בו וזה כמו שאמר הכתוב (משלי כ) מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה רצה לומר כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכח הכרתו כמים הטמונים בלב הארץ. והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו וישאבנה מלבו כאשר יחקר על המים אשר במעמקי הארץ, ואני שאלתי אחד מהנחשבים מחכמי התורה במקצת מה שזכרתי לך בחכמות המצפון והשיב אותי כי הקבלה תעמוד במקום העיון בזה ובמה שדומה לו. אמרתי לו אין זה ראוי אלא למי שאין בו יכולת לעיין מפני מעוט הכרתו ורוחק הכנתו כנשים וכקטנים וחסרי הדעת מן האנשים אך מי שבכח שכלו והכרתו לעמוד על ברור מה שקבל ועכבוהו מלעיין בו בשכלו העצלות והקלות במצות האל ובתורתו הוא נענש על זה ואשם על אשר התעלם ממנו. וזה הדבר דומה לעבד שצוהו המלך לקבל ממון מעבדי מלכותו ושימנה המעות וישקלם ויריצם והיה העבד פקח בכל אשר צוהו המלך ויתחכמו לו עבדי המלכות לפייסו בדברים עד אשר האמין בהם והביאו הממון אליו ואמרו לו כי הוא שלם במנינו ובמשקלו ובמרצהו והאמין להם והתעצל לעמוד על ברור דבריהם והקל במצות המלך וכאשר הגיע הדבר אל המלך צוה להביא הממון לפניו וכאשר שאל אותו על משקלו ומנינו לא יכול להשיב על הדבר וחייבו המלך על אשר הקל במצותו וסמך על דברי עבדיו בדבר שהיה יכול לעמוד עליו אפילו אם ימצא הממון כדבריהם ואלו לא היה בקי בענין לא היה מתחייב על אשר סמך עליהם. וכן אתה אם לא היית יכול להגיע אל ענין זה מדרך שכלך כמו עילות מצות השמע היתה נראית טענתך טענה בעמדך מחקור עליו. וכן אם היתה דעתך קצרה והכרתך חלושה מהשיג אליו לא היית נענש על פשיעתך ותהיה כנשים וכקטנים אשר הוא בידיהם דרך קבלה. אבל אם אתה איש דעת ותבונה שתוכל לעמוד בהם על ברור מה שקבלת מהחכמים בשם הנביאים משרשי הדת וקוטבי המעשים אתה מצווה להשתמש בהם עד שתעמוד על הענין ויתברר לך מדרך הקבלה והשכל יחד ואם תתעלם ותפשע בדבר תהיה כמקצר במה שאתה חייב לבוראך יתברך. וזה יתבאר משני פנים:
האחד מהם ממה שאמר הכתוב (דברים יז) כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגומר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך וגומר וכשאתה משתכל במה שכולל הפסוק הראשון מעניני הדינין תמצאם דברים שצריכים לפרוט אותם ולחלקם ולדקדק בהם בדרך הקבלה לא בדרך אותות השכל. הלא תראה שלא הזכיר בכללם ענין מן הענינים אשר יושגו מצד השכל כי לא אמר כשתסתפק בענין היחוד איך הוא או בשמות הבורא ובמדותיו ובשרש משרשי הדת בעבודת המקום ובטוח עליו והכנע לפניו ויחד המעשה לשמו ולברר המעשים הטובים מפגעי ההפסד ועניני התשובה מן העבירות ולירא ממנו ולאהבה אותו ולהתבושש מפניו ולחשוב עם הנפש בעבור שמו והדומה לזה ממה שיגיע אליו האדם בדרך השכל וההכרה שתאמין בהם על ידי חכמי התורה והסמך ותסמוך על דברי קבלתם בלבד אבל אמר שתשוב אל דעתך ותשמש בשכלך במה שדומה לזה אחר שתעמוד עליו מצד הקבלה שהיא כוללת כל מצות התורה ושרשיהן ופרקיהם ותחקור עליו בשכלך ותבונתך ושקול דעתך עד שיתברר לך האמת וידחה השקר כדכתיב (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך וגו׳. וכן אומר במה שנוכל לעמוד על ברורו מדרך השכל במו שארז״ל כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא מפני שדעת ענין היחוד בענף מן הדברים שיובנו בדרך השכל וכיון שיתחייב בו יתחייב בכלם:
והשני ממה שאמר הכתוב (ישעיה מ) הלוא ידעת אם לא שמעת וגו'. אמר הלוא ידעת על הידיעה שהיא מצד הראיה ואמר הלא שמעת על דרך הקבלת והסמך וכן אמר (שם) הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם הקדים הידיעה מצד הראיה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה וכן אמר משה רבינו (דברים לב) הלה׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו׳ זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך וגו'. וזה ראיה על מה שזכרנו כי הקבלה ואם היא קודמת בטבע מפני צורך הלומדים אליה תחלה אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה מי שיוכל לדעת ברורה בדרך הראיות ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל ולהביא עליו ראיות במופת ששקול הדעת עוזרו למי שיש לו יכולת לעשות כן:
אמר המחבר וכיון שעמדתי על חיוב מצות הלבבות ושאנחנו חייבים בהם ממה שזכרנו. וראיתי שהונהו ולא חובר בהם ספר מיוחד והתבוננתי מה שהם בו אנשי דורנו מקצר דעתם להבינם כל שכן לעשותם ולהתעסק בהם והיה מחסר האלהים עלי שהעירני לחקור על חכמת המצפון, וראיתי במעשי קדמונינו ז״ל ובמה שקבלנו מדבריהם כי יותר היו זריזים ומשתדלים בחובת עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות הנכריות המסופקות, ושהשתדלותם היתה בכללי הדינים ולברר ענין איסור והיתר, ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות לבותם וכשהיתה באה לידם שאלה נכרית מתולדות הדינים היו מעיינים בה בעת ההיא בדרך הסברא ומוציאים את דינה מן העיקר שהיה בידם ולא היו מטרידים דעתם עליה קודם לכן מפני שהיו עניני העולם נקלים בעיניהם. וכשהיו צריכין לפסוק את הדין בענין ההוא אם היה הדין ברור להם מן היסודות שקבלו משם הנביאים ע״ה היו פוסקים אותו על הדרך ההוא. ואם תהיה השאלה מן התולדות שמוציאים דינם מן היסודות ההם היו מעיינים בה דרך סברתם ואם יסכימו כלם לדעת אחת היו פוסקים ואם היו חולקים בדין היו פוסקים כדעת הרוב כמו שאמרו על הסנהדרין נשאלה שאלה לפניהם אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדים למנין רבו המטהרין טהרו רבו המטמאים טמאו מעיקר שבידם יחיד ורבים הלכה כרבים וחברו במסכת אבות מוסרם ויושר מדותם המקובלות מהם כל איש בזמנו ובמקומו. ואנשי התלמוד אמרו על רבותיהם מה שיורה על עומק חכמתם ורוב השתדלם לברר את מעשיהם והוא מה שאמרו בשני דרב יהודה כוליה תנויי בנזיקין הוה ואנן קא מתנינן טובא ואילו רב יהודא כד הוה שליף מסאניה הוה אתי מטרא ואנן אילו מענינן ואזלינן ומענינן ליכא מאן דמשגח בן אמרי ליה קמאי הוו מסרי נפשייהו על קדושת השם אנן לא מסרינן נפשין על קדושת השם ואמרו אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר (ד״ה ב טו) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת. אלא בתורה וגמילות חסדים. והתברר לי כי כל שרשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזך המצפון ואם יארע על הכוונה הפסד לא יהיו המעשים מקובלים ואם ירבו ויתמידו כמו שאמר הכתוב (ישעיה א) גם כי תרבו תפלה וגו׳ רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו׳ ואומר (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו ואומר (משלי כג) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה ואמרו קדמונינו ז״ל בזה אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת דילי ואמר הכתוב (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו', ואומר (מיכה ו) במה אקדם ה׳ אכף לאלהי מרום האקדמנו בעולות וגו׳ והיתה התשובה הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך וגו׳ ואומר (ירמיה ט) כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה׳ וגו'. ופירוש ענין התשובה הזאת שצריך המתהלל להתהלל בהבנת דרכי והכרת חסדי להתבונן בבריאתי ולהכיר גבורתי וחכמתי מתוך מעשי וכל מה שהבאתי מן הפסוקים הם ראיות על חיוב מצות הלבבות ומוסר הנפשות. וצריך שתדע כי הכונה והתועלת במצות הלבבות הם שיהיו גלויינו וצפונינו שוים ושקולים בעבודת השם עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שוה ויצדיק כל אחר מהם את חבירו ויעיד לו ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו והוא אשר יקראהו הכתוב תמים באמרו (דברים יח) תמים תהיה עם ה׳ אלהיך ואמר (בראשית ו) תמים היה בדורותיו ואמר (תהלים טו) הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו ואמר (שם קא) אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי, ואמר במי שאין תוכו כברו (מלכים א יא) ולא היה לבבו שלם עמ ה׳ אלהיו ואמר (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא. נכון עמו וגו'. ומן הידוע שכל מי שחולק קצתו על קצתו ומכזיב קצתו את קצתו בדבור או במעשה אין מאמינים בצדקו ואין הנפשות מתישבות על אמיתו וכן אם יחלוק גלויינו על נסתרינו וכוונת לבבנו על דבורנו ותנועת אברינו על מצפונינו לא תהיה עבודתנו לאלוהינו שלמה מפני שאינו מקבל עבודה מזוייפת כמו שנאמר (ישעיה א) לא אוכל און ועצרה ואמר (שם סא) כי אני ה׳ אוהב משפט שונא גזל בעולה ואמר (מלאכי א) וכי תגישון עור לזבוח אין רע וגו׳ ואמר (שמואל א טו) הנה שמוע מזבח טוב וגו׳. ומפני זה תהיה מצוה אחת שקולה כמצות רבות כפי הלב והכוונה ועבירה אחת שקולה כעבירות רבות ואפשר שתהיה המחשבה במצוה והכוסף לעשותה מיראת אלהים שוקלת מצות רבות מזולתה כאשר אמר ה׳ לדוד (ד״ה ב ו) יען אשר היה עם לבבך לבנות בית לשמי וגו׳ ואמר (מלאכי ג) אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה׳ ולחושבי שמו ואמרו ז״ל בפירושו מאי ולחושבי שמו אפי׳ חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:
וכאשר עמדתי על מה שהזהיר עליו השכל והכתוב והקבלה ממצות הלבבות החלותי להרגיל את נפשי בהם ועמסתי עליה משא ידיעתם ועשייתם וכל אשר נגלה אלי מהם ענין גלה לי את הסמוך לו והסמוך לו את הסמוך לו עד אשר רחב הענין והיה לי קשה לזכור אותו תמיד מלבי ויראתי השכחה על מה שעלה במחשבתי מהם והתכת מה שקפא ברעיוני מעניניהם עם מעוט העוזרים מאנשי דורנו עליהם והסכמתי לכתבם על ספר ושאחברם בחבור שיהיה כולל שרשיהם וסובב פרקיהם והרבה מתולדותיהם כדי שאבקש את נפשי תמיד לדעתם ואחייבנה לעשותם. ובמה שיהיה מהם פעלי שוה עם דבורי אודה לאל העוזר אותי עליו והמורה לי את שביליו וכמה שיהיה מהם חולק עליו ומקצר מהגיע אליו אאשים את נפשי ואוכיחנה ואטעון עליה ממנו עד שיתבאר לה עולה מצדקו ונטותה מיושרו ועותה מתקונו וקוצר מעשיה מתמותו. וראיתי לשומו דבר קיים ומממון צפון ונר שיאיר לבני אדם ויורה להם הדרך אשר ילכו בה וקויתי שתהיה תועלת זולתי בו מתועלתי והוראת בלעדי מהשלמת חפצי. ואמרתי בלבי שאחבר בענין הזה ספר שיהיה מתחלק על שרשי חובות הלבבות ומצות המצפונים ולשומו מאסף לכל ושיהיה מספיק בענק ומורה הדרך הטובה והישרה ומנהיג במנהגי הקדמונים ומוסר החסידים ומעיר משינת הפתיות ומעמיק כדקדוקי החכמה הזאת ומזכיר דעת האלהים ותורותיו וגורם להצלת הנפש ומזרז העושה ומעורר המתעלם ומישר המקדים ומרגיל המתאחר ומאשר המתחילים ומראה הדרך לנבוכים:
וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו מחבור הספר הזה ראיתי כי אין איש כמוני ראוי לחבר חבור כמוהו ושערתי בנפשי כי כחי קצר מחלק מחלקותיו כפי הצריך לו מפני כובד הדבר בעיני וקוצר דעתי וחלישות שכלי מהשיג הענינים ושאינני בקי בצחות ל׳ הערבי אשר בה חברתי אותו מפני שהיא קרובה להבין לרוב אנשי דורנו ויראתי שאטרח בדבר שיראה בו קוצר כחי ושאעבור בו את המדה הנכונה עד שאמרתי בנפשי לשוב ממחשבתי ולהשיבה ממה שהסכימה עליו:
וכאשר זמותי להסיר משא הטורח הזה מעלי ולהניח לי מחברו שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה ויראתי שיהיה רצון התאוה להניח המחשבה הזאת ושהוא הטני אל דרך המנוחה והשלוה ולהסכים על ההנחה ולשבת במושב העצלות, וידעתי בי כמה שכלים (ס״א שכרים) אבדו בעבור המורא וכמה חסרונים גרם אותם הפחד וזכרתי דברי האומר מן הזהירות שלא תרבה להזהר ואמרתי שאם היה כל מתעסק בענין מעניני הטובה או להורות הדרך הישרה הנבונה שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים ע״ה אשר בחרם השם לשליחותו ואמצם בעזרתו. ואלו היה כל מי שרוצה למלאות לו כל מדות הטוב ולא יכול להשיגם מניח מה שיזדמן לו מהן היו כל ב״א ריקים מן הטובות וחסרים מן החמודות ושבים כמרוצת תוחלת נכזבה והיו שבילי הטוב שוממים ומעונות החסד נעזבים והבינותי בי הנפשות תאותם רבה להשיג תכלית הרע ומתרשלות לעסוק בדרכי החסד ומתעצלות להקדים אל הטובות והולכות תמיד בדרכי השחוק והשמחה. ואם נראה אליהן מראה תאוה שיקרא אתהן בודות דברי שקר לנטות אליו וסומכות את טענותיו להעמיד נטייתו ולחזק אודותיו ולחבר פרידותיו ואם יאור להם נר האמת לקרוא אותן בודות דברים בטלים להמנע מנטות אליו וטוענות עליו ומחטיאות את שביליו וסותרות את עניניו להפריד טבורו ולהפרד ממנו וכל אדם אויבו בין צלעיו אלא אם יהיה לו עזר מאלהיו ומוכיח מזומן לנפשו ושלטון גובר אשר יקשור אותה בחבק העבודה ויבלמנה ברסן הצדק ויכנה בשוט המוסר וכאשר יחשוב לעשות טובה אל יאחר ואם ישיאהו לבו לדרך אחרת יגער בו ויתגבר עליו. על כן ראיתי להכריח את נפשי לסבול טורח חבור הספר הזה ולבאר ענינו בכל לשון שאוכל ובכל מליצה שתזדמן לי שיובן הענין מהם ואזכור מתולדות חובות הלבבות מה שיבא לידי ולא אטרח להביאם כלם כדי שלא יארך הספר אך אזכיר מן הדברים הצריכים לכל שרש משרשיו בשער שלו מה שראוי לו ובאלהים האחד האמת אעזר ועליו אבטח וממנו אשאל להורות אותי בו את הדרך הישרה אשר הוא רוצה בה ושהיא מקובלת בעיניו בדבור ובמעשה בסתר ובגלוי:
וכאשר נגמרה עצתי והסכמתי לחברו תקנתי אשיותיו והצעתי מכונותיו ובניתי אותו על עשרה שרשים מקבצים כל חובות הלבבות וחלקתי אותו לעשרה שערים כל שער מהם מיוחד לשרש א׳ משרשיו כולל את גבוליו ומחלקותיו הענינים התלוים בו והפנים המפסידים אותו. ואני אוחז בו הדרך הקרובה להעיר להורות ולהשכיל בלשון המבואר הקרוב והנוהג כדי שיהיה מה שאני רוצה לבארו קרוב להבין ואניח הלשון העמוק והמלות הנכריות והמופתים ההולכים על דרך מלאכת הנצוח שקורץ אותה אנשי חכמת הדבור בלשון ערבי אלגדא״ל והמחקרים הרחוקים אשר לא יתכן להתישב עליהם בספר הזה מפני שלא הבאתי בו אלא הראיות המספיקות אשר תתיישב הדעת עליהן על משפטי החכמה האלהית, וכמו שאמר הפילוסוף אין ראוי שנבקש בהשגת כל מחקר המצאה שהיא על דרך המופת כי אין כל מחקר שכלי נמצא במופת ולא שנבקש בחכמת השמוש הדבר המספיק ולא בחכמת האלהיות להרגיש ולהמשיל ולא בתחלת החכמה היצורית (ס״א הטבעיית) מופת ולא בראשית המופת מופת. כי כאשר נשמר מן הדברים האלה יקל עלינו להגיע אל בקשתנו ואם לא נעשה כן נטעה מדרך עניננו ויקשה עלינו למצוא מה שהיתה כוונתנו אליו. ומפני שהיה ספרי זה מן החכמה האלהית נשמרתי בו מן הראיות שהן הולכות על דרך חכמת הדבר וחכמת השמוש אלא בשער הראשון ממנו כי אפשר שידחקנו הצורך אליהן מפני דקות מחקרנו בו. ושמתי רוב ראיותי מן הדברים המושכלים וקרבתים בדמיונים הקרובים אשר אין בהם ספק וסמכתי להם מה שמצאתי כתוב בספרי הנביאים ואחר כך סמכתי להם דברי הקבלות שקבלנו מרבותיגו ז״ל ומן החסידים והחכמים שבכל אומה שהגיעו דבריהם אלינו מפני שקויתי שיהיו הלבבות נוטים אליהם ומקשיבים אל חכמתם כמו דברי הפילוסופים ומוסרי הפרושים ומנהגיהם המשובחים וכבר אמרו רבותינו ז״ל כתוב אחד אומר (יחזקאל יא) וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם עשיתם וכתוב אחר אומר (שם ה) לא עשיתם הא כיצד כמתוקנים שבהם לא עשיתם כמקולקלים שבהם עשיתם. ואמרו כל האומר דבר חכמה אפילו באומות העולם נקרא חכם ואמרו בהבאת המשלים לקרב הענינים הקשים בהם אגמרה בסימנין ואספרה בדדמי לה והחכם אמר (משלי א) להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם:
אמר המחבר כאשר הסכמתי לחבר בספר הזה חלקי חובות הלבבות כוונתי את מחשבתי לבחור אותן שתהיינה כוללות את זולתן וסובבות את שאריתן ושמתי שרשן העליון ויסודן הגדול יחוד האל בלב שלם ואח״כ עיינתי במה שאנו חייבין לחבר אל יחודו מהחובות הנזכרות הראויות לו ממנו וידעתי דעת ברורה כי הבורא יתברך מפני שהוא אחד אמת ולא ישיגהו שום עצם ולא מקרה ואין מחשבתנו משגת דבר שאינו עצם ולא מקרה נמנעה ממנו השגתו מצד עצם כבודו יתברך והוצרכנו לדעתו ולהשיג מציאותו מצר בריותיו וזה הוא שער הבחינה בברואים שמתי הבחינה שרש שני לכלל מחובות הלבבות. והתבוננתי במה שראוי לאחד האמת מן האדנות ומה שחייבים בריותיו בו מעבודתו שמתי קבלת עבודת האלהים שרש שלישי לכלל מחובות הלבבות. ואח״כ נתבאר לי מה שראוי לאחד האמת מהתיחדו בהנהגת הכל ושהתועלת והנזק אינם כי אם ממנו וברשותו לבדו התחייבנו לבטוח עליו ולהמסר אליו. שמתי הבטחון שרש רביעי לכלל מחובות הלבבות. ואח״כ חשבתי בענין האחד האמת מהתיחדו בכבודו ושאיננו משתתף עם דבר ואינו דומה לדבר הוצרכנו לחבר אל זה שנעבדהו לבדו ונייחד כל המעשים לשמו כי איננו מקבל המעשה המשתתף בו זולתו עמו. שמתי המעשה המיוחד לשם האל שרש חמישי לכלל מחובות הלבבות. וכאשר שוטטו רעיוני לחשוב במה שאנו חייבים לאחד האמת מספר רוממותו וגדלו מפני שאין כמוהו הוצרכנו לחבר אל זה שנכנע לו כפי יכלתנו. שמתי את הכניעה שרש ששי לכלל מחובות הלבבות. וכאשר הבינותי מה שהוא עובר על בני אדם שהם מתעלמים ומקצרים במה שהם חייבים בו מעבודת האל יתברך והדרך שיכולין לתקן בה מעוותם וקיצורם היא התשובה ובקשת הכפרה. שמתי התשובה שרש שביעי לכלל מחובות הלבבות. וכאשר חפשתי להשיג אמתת מה שאנו חייבים לה׳ יתברך מן החובות הנגלות והנסתרות וידעתי כי לא יתכן לקיים אותן עד שנחשוב עם נפשותינו בעבורן לאל יתברך ושנדקדק עליהם. שמתי החשבון עם הנפש שרש שמיני לכלל מחובות הלבבות. וכאשר השיבותי אל מחשבתי בענין האחד האמת ראיתי כי יחודו בלב שלם לא יתקיים בנפש המאמין כשלבו שכור ביין אהבת עולם ונוטה אל תאוותיו הבהמיות. ואם ישתדל לפנות את לבבו ולסלק את מצפונו ממותרי העולם ולפרוש ממעדניו יתקיים היחוד השלם בלבו ויעל אל מעלתו. שמתי הפרישות שרש תשיעי לכלל מחובות הלבבות. ואח״כ חקרתי על מה שאנו חייבים לבורא יתברך אשר הוא תכלית כל תאוה וקץ כל תקוה כי ממנו התהלה ואליו התכלה. ומה שראוי לו ממנו מאהבת רצונו ויראת חרונו אשר המה תכלית הטובה והרעה כמו שאמר הכתוב (תהלים ל) כי רגע באפו חיים ברצונו וגו'. שמתי אהבת האל יתברך שרש עשירי לכלל מחובות הלבבות:
וכאשר עלו בידי מדרך הסברא חקרתי עליהם מן הכתוב אצלנו והמקובל בידנו ומצאתי בהם במקומות רבים ואני עתיד לבאר כל דבר מהם בשער המיוחד לו בעזרו יתברך וקראתי לספרי זה שם מענין כוונתי בו והוא ספר תורת חובות הלבבות. וכוונתי בו להתחכם ולהעיר הפתאים והמקצרים מאנשי תורתנו ונוחלי חוקי דתנו במה שיספיק להם מן הראיות אשר יעיד השכל בברורן ואמתתן ולא יכחש בהן כי אם אנשי החונף והשקר מפני שהאמת כבד עליהם ושהם מבקשים להקל על עצמם ולא אטרח להשיב עליהם מפני שלא היתה כוונתי בזה הספר להשיב על החולקים על עיקר תורתנו אך כוונתי לגלות מה שהוא תקוע בשכל הצלול משרשי דתנו וטמון בנפשותינו מקטבי תורתנו. וכאשר נעורר מחשבותינו לחשוב בהם תתברר אמתתם במצפונינו ויראו מאוריהם על אברינו. וזה דומה לאחד מחכמי החוזים שנכנס בחצר אחד מאוהביו והרגיש שיש בה מממון חקר עליו וימצאהו כסף שחור נשתנית צורתו מן החלודה שעלתה עליו לקח טמנו מעט ומרקו במלח ובחומץ וישטפהו וייפהו עד ששב הכסף אל צורתו הנאה ואל הדרו וזיוו ואחר כך צוה בעל הבית לעשות בשאר המטמון כן. ואני כוונתי לעשות כן במטמוני הלבבות לגלות אותם ולהראות פני זוהר מעלותם כדי שיעשה כן מי שרוצה להתקרב אל האלהים ולהדבק בו. וכאשר תקרא אחי את ספרי זה ותעמוד על ענינו קחהו אליך לזכרון ודון על נפשך דין אמת והפך בו וילדהו והדבק אותו אל לבך ומצפונך. ואם תראה בו שום טעות תקנהו או חסרון השלימהו וכוון בו כוונת המעשה במה שיורה עליו וינהיג אליו ואל תכוין לקנות השם ולהתפאר בחכמתו ודונני לזכות במה שתשקיף עליו מטעות או משגיאה ובמה שיראה מקוצר ידי בעניניו ובמליו מפני שמהרתי לחברו ולא התמהמהתי כי יראתי שימהרני המות וימנעני ממה שקויתי בו ותדע כי הכח הבשריי קצר מהשיג והטבע האנושי חסר מהשלים כמו שאמר הכתוב (תהלים סב) אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד וכבר הקדמתי להתודות על קוצר כחי במה שיש בו כופר לטעות ולשגיאה שתהיינה בו. וראוי שתדע כי כל חובות הלבבות ומוסרי הנפשות נכנסים תחת אלה העשרה שרשים אשר חברתי בספר הזה צווייהם ולאויהם כהכנסת הרבה מן המצות תחת (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך ותחת דברי הכתוב (תהלים טו) לא עשה לרעהו רעה ותחת מה שנאמר (שם לד) סור מרע ועשה טוב. הדבק אותם אל מחשבתך והשיבם אל רעיונך תמיד ויראו לך תולדותיהם בע״ה כשיראה מלבך שאתה חפץ בהם ונוטה אליהם כמו שכתוב (שם כה) מי זה האיש ירא ה׳ יורנו בדרך יבחר נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ סוד ה׳ ליראיו ובריתו להודיעם. וראיתי לחתום פתיחת הספר הזה במשל נאה יזרז אותך לעמוד על עניניו ויעירך לדעת מעלת המין הזה מן המצות משאריתן ומעלת שאר החכמות הטבעיות והמוסריות והדבריות מחכמת התורה והבינהו בקראך אותו והשיבהו ברעיוניך תמצא מה שאתה חפץ בעזרת השם. והוא שאחד מן המלכים חלק אל עבדיו לוזי המשי לבחון בהם את דעתם. הזריז מהם והנלבב שבהם בחר מחלקו הטוב שהיה בו ומן השאר גם כן בחר הטוב שבו ועשה מחלקו שלשה מינים טוב ובינוני ופחות ועשה מכל מין לבדו הטוב במה שראוי לעשות ממנו ועשה ממנו אצל האומנים הבקיאים בגדי חופש מענינים שונים זה מזה וצבעונים שאינם דומים זה לזה וילבשם לפני המלך בכל זמן ובכל מקום כראוי לו מהם. והכסיל מעבדי המלך עשה מכל חלקו מן המשי מה שעשה הזריז מהמין הפחות שבו ומכרו במה שנזדמן לו מן הדמים וימהר ליהנות בו במאכל טוב ובמשתה טוב וכדומה לו. וכשגיע הדבר אל המלך רצה את מעשה הזריז הנלבב והקריבו אליו והעלהו אל מעלת אנשי סגולתו וירע בעיניו מעשה הכסיל ויגרשהו והרחיקו אל שוממות ארצותיו והשכינו עם אנשי קצפו. וכן האלהים ית׳ נתן ספר תורתו האמת לעבדיו לבחון אותם והמשכיל הפקח כשהוא קורא אותו ויבינהו הבנה ברורה יחלקהו לשלשה הלקים האחד מהם לדעת הענינים הדקים הרוחניים אשר הם מחכמת המצפון כחובות הלבבות ומוסרי הנפשות ויחייב את נפשו לעשותם תדיר ואחרי כן יברור ממנו חלק שני והיא חכמת חובות האברים בזמנם ובמקומם ואח״כ ישמש בחלק הג׳ בעניני דברי הימים לדעת כתות ב״א ותולדותם על סדר הדורות שעברו ומה שאירע מן הדברים והחידות בימים קדמונים וישמש בכל ענין ממנו בזמנו ובמקומו וכראוי לו כפי הצורך אליו ויעזר על השתמשו בכל א׳ מהם בחכמת השמוש ובחכמת המופת אשר בחכמת הדבר שמהם תהיינה ההקדמות לחכמת האלהית כי מי שאינו בקי בהם אינו מכיר סימני חכמת הנורא בבריאותיו ולא ידע עניני גופו כל שכן זולתו כאשר זימן העבד הזריז כלי בעלי המלאכות להשלים מה שכוון לעשותו מן המשי של המלך. והפתי הנמהר בעמדו על ספר האלהים הוא משמש בו לדעת חידות הראשונים ודברי הקדמונים וימהר ליהנות בו בעניני העולם ויביא ראיה ממנו לרדוף אחרי התאוה ולהניח דרך הפרישות ולעשות כרצון איש ואיש וללכת אחרי רצון כל מין ומין מבני האדם כדעתם וכחפצם והוא כמו שאמר הכתוב (משלי ה) הוא ימות באין מוסר וברוב אולתו ישנה. בחון אחי המשל הזה והשיבהו אל מחשבתך והתבונן מספר תורת אלהיך מה שהעירותיך עליו והעזר להשיג אותו בקריאת ספרי הגאון רבינו סעדיה ז״ל שהמה מאירים השכל ומחדדים הבינה ומורים הפתי ומזרזים העצל. והאלהים יורנו דרך עבודתו כאשר שאל ממנו משיחו (תהלים טז) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח:
וזאת הסדרת שערי הספר הזה על סדריהם: השער הראשון - בביאור אופני חיוב יחוד האל בלב שלם. השער השני - בביאור אופני הבחינה בברואים ורב טוב האלהים עליהם. השער השלישי - בביאור אופני חיוב קבלת עבודת האלהים עלינו. השער הרביעי - בביאור אופני חיוב הבטחון באלהים יתברך לבדו. השער החמישי - בביאור אופני חיוב היות כל מעשינו מיוחדים לשמו ולהזהר מן החונף. השער השישי - בביאור אופני חיוב הכניעה והשפלות מפניו. השער השביעי - בביאור אופני חיוב התשובה וגבולותיה והדברים התלוים בה. השער השמיני - בביאור אופני חיוב חשבון האדם עם נפשו לאל יתברך. השער התשיעי - בביאור אופני חיוב הפרישות ומה שראוי לנו ממנה. השער העשירי - בביאור אופני חיוב אהבת האלהים ומעלותיה.