חבצלת (החלק התורני)/כז/כ
|
< הקודם · הבא > |
מְבַשֶׂרֶת צִיוֹן
מכתב עתי יוצא לעור בכל שבוע יבשר וישמיע כל דבר הדרוש לחפץ לבב איש יהודי.
מאת
ישראל דוב פרומקין
ירושלם, ג' אד"ר התרנ"ז // 5 פברואר // שנת העשרים ושבע // 20№
עמוד קנד (154)[עריכה]
לבאר דברי מרן הגר"א זצוק"ל בא"א דברים א' ו', וז"ל ולכן נענשים אפי' נכרים.[1] מפני שלא שמרו את התורה בארץ כמ"ש (מלכים ב' י"ד כ"ו) לא ידעו את משפט אלקי הארץ כו'. והיינו התורה שניתנה להם כדחז"ל (חולין צ"ב א') עולא אמר אלו ל' מצות שקיבלו עליהם בני נח ואין מקיימין אלא ג' ועיין בספר אמרות טהורות מאמר חיקור דין חלק ג' פרק כ"א, כתב דהני ל' (עצות) [מצות] דקאמר עולא נתפרשו בגמ' (סנהדרין נ"ד א') ת"ר ז' מצות נצטוו בני נח כו' ופליגי אמוראי טובא וכל אחד מוסיף על אלו ובין הכל ל'. ומ"ד בעלמא ז' מצות בני נח היינו ז' כללים ועי"ש הכללים. כלל רביעי ברכת ד' ונכלל בה כבוד התורה, וכן לעסוק בתורה שניתנה להם כדר"מ (שם צ"ט) מנין שאפילו עכו"ם שהוא עוסק בתורה שהוא ככהן גדול שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כו', והיינו עוסק בתורתו, כי בכלל החמישי הוא גזל ושלא לעסוק בתורתינו הקדושה שהיא מורשה לנו עכ"ל, וזהו בחו"ל אבל בקודש החיוב מוטל על העכו"ם לשמור ולעשות ולקיים את תורתו, כדאיתא בספרי ולא תקיא הארץ וגו', ארץ ישראל אינה כשאר הארצות אינה מקיימת עוברי עבירה. [2]. וע' רש"י שם על הפסוק הנ"ל וזהו ולא ידעו משפט אלקי הארץ, והיינו לשון משפט ולא מצות ד' כי משפט הוא מה שאדם צריך ליתן או לעשות עפ"י החוב והדין, וכדברי רבינו ז"ל במשלי ט"ז ח':
שישראל מצוה על כל התורה בחו"ל. לזה בחטא ישראל כתיב ויעזבו את כל מצות ד' כו', מלשון כל המצוה אשר אני נותן לכם, והיינו כל התרי"ג מצות וסעיפיהם, וכדאיתא בספרי, ואבדתם מהרה, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצוינין במצוות שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים, משל למלך שכעס על אשתו וחזרה בבית אביה אמר לה הוי מקושטת כו', כך אמר להם הקב"ה היו מצוינים כו', וירמיה אמר הציבי לך ציונים ע"ש.
ובארץ מצוה אפילו נכרי. היינו במצוותיו. ודוק בלשון רבינו ז"ל, וכמש"ל מתיבת משפט כו', וכן איתא ברמב"ם וסמ"ק עכו"מ שלא קבל עליו ז' מצות אסור לדור בא"י כו', וכן הביא אור החיים הקדוש (ויקרא י"ח כ"ו) בשם הרמב"ם וסמ"ק מטעם פן יחטיאו, וכמ"ש בשם הספרי על לא תקיא וגו' ועי' במדרש תנחומא וישב קצ"ט, ובפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ח, הכותיים כו' וכשגלו כו' אמרו לו אדונינו המלך הארץ אינה מקבלת עכו"ם שאין לו מצות כו' עיי"ש.
ולכן נענשו הכותים שלא ידעו את משפט כו'. עי' רמב"ן (ויקרא י"ח כ"ה) והנה השם הנכבד יתברך כו' בחו"ל ואלקי הארץ שהיא נחלתו, וזהו טעם וזנה אחרי [אלהי נכר הארץ כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו] וזהו שנאמר לא ידעו את משפט כו' ושלח בהם את האריות כו' והנה הכותים לא היו ענושים בארצם בעבדם את אלהיהם לשלח בם את האריות ובבואם בארץ ישראל עיר ד' ועשו כמעשיהם הראשונים אז שלח בהם את האריות והיו ממיתים אותם, והוא מאמרם כל הדר בחו"ל כו' עכ"ל. ועי' במצודת דוד שם (מ"ב י"ד כ"ו). ואפשר לומר שלזה כשחטאו ישראל, מקודם הגלותם מעל אדמתם, הקב"ה התרה בהם כדכתיב ויעד ד' בישראל וביהודא וביד כל כו' לאמור שובו מדרכיכם כו', והם לא שמעו וימאסו, ויעזבו את כל מצות ד' וכמש"ל שישראל מצוה על כל התורה בכלליה ובפרטיה אפילו בחו"ל ומכ"ש בארץ, אז ויתאנף ד' כו', אבל בכותים נאמר ויהי בתחילת שבתם כו', לא יראו את ד' תיכף שלח בהם האריות בלי שום התראה כלל כדאיתא בסנהדרין צ"ב, אמר ר"נ אמר רבה בר אהבוה לא נצרכה אלא לעדה ולעדים ולהתראה, וכותי העובר עונשין אותו תיכף ואפילו בלא התראה.
וכזה שמעתי מפורש מפי אליהו נכד רבינו הגר"א זצוק"ל חות דעתו בזה, ואלה הדברים מסר לי גם להדפיס, ולך ה' יודא כ"ץ נ"י, הנני אומר, מר לא משתעי אליהו בהדך, ואם שמעת דרך אגב ולא כונת לשמועתך, (חנא) [הנה] כבר אמרו חז"ל השומע ולא כיון כו' לא יצא, ובפרט להוציא אחרים.
עמוד קנה (155) - עמוד קנו (156)[עריכה]
היום מצאתי באמתחתי כספי מכתב ארוך מהרב הגאון מוהר"א שליט"א מד"א דק"ק דובראוונא, שהעריך לידידי הרב מוהרימ"פ הי"ו סובב הולך ומפלפל בדברי התושי' בסוגיא דחלב נבלה, גם תשובתו מצאתי מסודרה להדפיס בהתושי' חוברת ה' והנה לרגלי העבודה העמוסה עלי כעת בעצת גאוני גדולי ישראל לחבר ספר הגיוני התלמוד על סוגיות הש"ס לא אוכל לע"ע להדפיס את התושי', וראיתי להדפיס מכתבו יחד עם תשובתי פה בהחבצלת, לתועלת הקוראים התורנים.
- כבוד הרב מו"ה משה ישראל פוזנער נ"י.
ראיתי חוברות התושי' ואם כי לא עת לפנות כעת על עיון ענינים שאינם נוגעים למעשה, אכן מאהבתי לההוגים בתורת ד' ומשימים מגמתם להעמיק בדבריה, פניתי לזה וארשום הנראה לי בס"ד.
בעה"ת החליט כי לל"ק דאמימר ביצת נבלה אף שלא נגמרה הוי דרבנן. לענ"ד אינו כן כי כ"ז שמעורה לר"י או אינה גמורה לרבנן הוי כבשר גמור דהא אסור לאוכלו בחלב וזה לא מטעם גזירה כדכתבו התוס' וא"כ הוי נבלה מה"ת.[3] ומה דאינם אסורים לדידי' בשיחלא בתרא בטרפה בזוז"ג (כי מזה דייק בעה"ת וחמש שיטות להר"ן לא ראיתי) מאן לימא לן דגורם היתר אהני גם לזה אף דהוי כבשרה מ"מ כיון שכח אחר היתר מעורב בו שאני, וזה שייך רק בנטרפה ואח"כ עברה אבל בנבלה כיון דהוי כבשרה וכשמתה נעשית הכל נבלה, וכמו בעברה ואח"כ נטרפה לענין ירך אמו חל הטריפות רק בנבלה לא שייך ירך אמו אבל מה דהוו כבשר נאסר בעת מיתתה[4], גם בעצם אין נ"מ מזה לדין דלא משכחת היתר משום זוז"ג דאם מתה ה"ה נבלה ואם נשחטה ונמצאת טרפה אף אם לא נאסר מטעם טריפה דנמצא זוז"ג מ"מ השחיטה לא תתיר אותה באכילה שהרי קודם שנשחטה כיון דהוי כבשר היא אסורה משום אמה"ח ושאינו זבוח והוי כמו שוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי דאינו ניתר בשחיטת אמו כיון שהשחיטה לא התירה את הבהמה רק נוכל לחקור בזה אם נאמר דבעת שהיה כבשר היה ע"ז דין טריפה נמצא שעה שלא הועיל גורם דהיתר א"כ כשנעשית אח"כ ביצה דהיינו בריה אחרת איך חוזר וניעור גורם דהיתר ומה שהיתה אסורה משום אמה"ח ואינו זבוח לא איכפת לן ומזה נוכיח דמעולם לא היה עליה דין טריפה ולדייק גם על נבלה[5].
וכ"ז אינו מוכרח כי אף בעת שהיה כבשר היה לה דין האם לגמרי מ"מ אח"כ מהני הא דגורם היתר כיון שאז אין לאוסרה מטעם בשר האם וגם אם באמת מהני הא דגורם היתר גם אשעה ראשונה ג"כ אין ראי' לנבלה ואין ספק לענ"ד כי בנבלה כ"ז שלא נגמרה לענין בב"ח גם נבילה הוי מן התורה ולענין טריפה אין נ"מ לדינא כמש"כ בס"ד.
לל"ב דאמימר מבואר היטב בדברי התוס' ב"ק מ"ז א' ד"ה מ"ט למעיין היטב בדבריהם כי בחולין קצרו והיינו דאם נטרפה כ"ז שלא נגמרה כדין (היינו כמבואר לענין בב"ח) אסורה מה"ת וכן אם נתנבלה אז רק בטריפה לעולם אסורה מדינא דמי יוכל לידע איך היתה הביצה בעת שנטרפה אבל בנבלה לא שייך זה שהרי אנו רואים אותה כעת לפנינו אכן אם תיכף שנטרפה ילדה שבזה אין להסתפק, בזה כתבו התוס' דמ"מ גזרינן, דהיינו דלאו כ"ע ידעי הנ"מ ואם בזה הפעם היה תיכף, וכמו שב"ה אוסרין אף ביצת נבלה גמורה, ומ"מ מסקו נראה דטעם ביצת נבלה הוא דגזרינן אטו ביצת טריפה דהיינו כי מ"מ אינו דומה ביצת נבילה אף לביצת טריפה שילדה תיכף רק משום גזירה אטו ביצת טריפה ועי' בזה, ממילא הא דנקט אמימר ביצת טריפה דהתם לעולם מדינא אסור או מה"ת אם לא נגמרה בשעה שנטרפה או מספקא רק במקרה רחוק שילדה תיכף אסור משום גזירה אבל ביצת נבלה גמורה לא משכחת איסור מדינא כלל והגזירה הוא ג"כ משום ביצת טרפה ולזה נקיט דינא דביצת טרפה דזה העיקר, ובולד טריפה אף אם נטרפה בתחילת ההריון כיון דמ"מ עכשיו יש לו חיות בפ"ע ואינו ירך אמו לא איכפת לן כלל בגדלה באיסור ועי' יו"ד סי"ג סעי' ג' ולא משתמיט בשום מקום לאסור ולד טרפה שמא נטרפה האם בתחילת ההריון וגדל באיסור, רק בנשחטה ומצא בה בן ט' חי, הש"ך שם ס"ק י"א מתיר והאחרונים החמירו עי' חי' רעק"א שם אבל זולת זה לא מצינו בשום מקום להחמיר ממילא כל דברי בעה"ת מדלא גזרינן בולד טריפה אין לו מקום כלל. גם ראיתו מב"ש דמתירין ביצת נבילה ולא גזרו אטו אגידא ובביצת טריפה גזרו אטו גדלה אינו דיקדוק כלל כמש"כ בס"ד דביצת טריפה רוב פעמים מדינא אסור דאין אנו יודעים איך היתה בעת שנטרפה ואף אם אירע שילדה מיד מ"מ ודאי שייך לגזור יותר משום הרואים דלאו כ"ע ידעו זאת אבל בביצת נבילה הרי היא לפנינו וא"א לטעות כלל רק לגזור אטו ביצת טריפה בהא לא גזרו ב"ש.[6] וגם לא כמו שהחליט בעה"ת דלהאי לישנא דאמימר איסור דביצת נבילה לאו משום טריפה, כי זה הפוך מדברי התוס' בב"ק הנ"ל רק הוא כמש"כ בס"ד.
ובדבר חלב של כחל נבלה כבר האריכו כמה מחברים ובפשטות היה נראה כי מדאורייתא ודאי אין מקום לאסור כי שם נבלה הונח רק על בשר, עיין היטב פסחים כ"ב א' רש"י ד"ה הניחא וד"ה אלא למ"ד וד' כ"ג ב' ד"ה חלבה וכ"מ רק ראית בעה"ת מהתוס' אינו מוכרח דאף אי כחל של נבילה אסור מה"ת היינו מטעם היוצא מן הטמא כדעת הפרמ"ג יעיין בדבריו ריש סי' פ"א וזה סברת הב"ח ואם כי זה אינו מובן כלל דזה היה שייך על היוצא מדבר איסור דהיינו מנבילה אחר שנתנבלה כגון צירה ורוטבה אבל מה שנעשה מתחילה אין שייך לזה וע"כ צריך לומר לדידהו דנחשב גם עכשיו כחד ומתמצה מהבשר, ובאמת אין לדמות זה להא דבכורות ז' ע"ב דהתם חלב מבהמה חיה נתנבלה מתחלה מאמה"ח משא"כ כאן, וגם רש"י כתב בשבת צ"ה א' ד"ה מפרק דחלב בדדי הבהמה פקיד ועקיר ואינו מובלע מ"מ לענין יוצא מן הטמא ע"כ חשבי לה כתמצית הבשר ומצאתי לרש"י חולין ק"ט ע"ב ד"ה זה כנוס כו' וכחל אינו כנוס כו' ולא נאסף אלא מובלע בבשר הוא ולא בא לכלל הלב מעולם[7]. וזה לכאורה שלא כדבריו בשבת וע"כ לענין איסור להקרא חלב לא חשיב ליה כנוס ולהכי יש לאסור בנבלה וכ"ז לא שייך בביצה גם להיפך לדייק מדגזרינן בביצה כן בחלב ודאי דעת התפל"ם נכונים (דביצת) [דביצה] שאני[8]. ובנולד כבר כתבתי בשם התוס' דרוב אסורים מדינא רק אם אירע שילדה מיד דאז הוי מטעם גזירה משא"כ בחלב, וד' בעה"ת דלא אגידא אטו אגידא ל"א וראיתו מנולד כבר כתבתי דליתא גם בטריפה הכל אחד דאם נטרפה עד שלא נגמרה הביצה אז הוי כבשר משום אגידא בגופה ואח"כ גדלה באיסור ודא ודא אחת היא, ויתר דברי בעה"ת אם כי נאמרים בהשכל ועומק אבל לענ"ד אחרי דברי אלה יסתרו בנינו ומחמת כי הוטלו עלי ענינים הנוגעים למעשה קצרתי בזה. ידידו הדו"ש.
- ↑ *) ויתכן לומר הגירסא אפי' כותים מפני כו' כמ"ש לא ידעו כו' ושם הענין בכותים.
- ↑ **) ועי' באור החיים (ויקרא יח כו) וז"ל ודוקא קודם שיכנסו ישראל לארץ ישראל היא שקאה את הגוים על מעשיהם הרעים אבל אחר כניסת ישראל לא"י אין הדבר תלוי אלא בישראל <א"ה: ואולם קרא דמלכים שהביא רבנו הגר"א הוא לאחר שנכנסו ישראל לארץ>
- ↑ תשובת רימ"פ: לענ"ד שפיר יש לאסור לאכלה בחלב אף דלא הוי כבשר משום דמחזי כבשר גמור והוי כבשר עוף ועיין רש"י ביצה ה' ד"ה אלא לענין.
- ↑ תשובת רימ"פ: לא ראיתי בזה כדי השגה דהא לפי דברי שם בהתושי' גם גורם איסור אין כאן כיון דלאו כגופה היא והוי שפיר כביצת טריפה דשיחלא בתרא ועדיפא מינה דאף למ"ד זוז"ג אסור הכא מותר כיון דלכא גורם איסור ומש"כ לאסור לל"ב, הוא משום דלל"ב ביצה דאגידא בגופה כגופה היא.
- ↑ הערת רימ"פ: הנה אם דנראה מזה כעין הסכמה להלכה היוצאת מדברי, עכ"ז ראיתי להעיר דהש"ס בהדיא אמר טעמא בביצת טריפה שיחלא בתרא הוי ליה זוז"ג ומותר (חולין נ"ז).
- ↑ תשובת רימ"פ: הנה אם דזה ודאי דלפי דברי התוס' שם שפיר גזרינן בביצת טריפה אתו אגידא ובנבילה אטו טריפה ומסתעף מזה דאין אנו מוכרחים לומר דגדלה באיסור אסור מדאורייתא כיון דלא גזרינן אתו גדלה מ"מ בזה לא מידחו דברי די"ל דהתוס' לשיטתם שם בד"ה ?? קאזלי דזוזו"ג מותר דלפ"ז ודאי דאין לאסור גדלה באיסור מה"ת כמש"כ בהתושי' לדעת הרמב"ם יעו"ש, ואם דמ"מ מדברי התוס' יפה העיר דהתוס' טעמא אחרינא אמרי ומספיק נמי לחלק בין ביצת נבילה לביצת טריפה ולא צריכין אנו לחדש גזירה אטו גדלה באיסור דמ"מ לדעת התפל"מ שכתבתי שם דמטעים טעמא בביצת נבילה דגזרינן אטו אגידא ע"כ דאין לחלק בין ביצת נבילה לביצת טריפה אלא כשנאמר דגזרינן נמי אטו גדלה באיסור דזה אין למגזר בנבלה כמובן, ועל התפל"ם עצמו נמי לא קשה דכל מה שמצא לחלק בין ביצה לחלב ראה לחלק - ובעיקר הדין דעת שנינו מתאימות דלל"ב דאמימר ביצה כ"ז שלא נגמרה אסורה מן התורה.
- ↑ הערת המלבה"ד: עיין התושי' חוברת ג"ד בביאורי לסוגיא דכחל ותראה כי כונה אחרת יש בדברי רש"י חולין ק"ט ועיין עוד שם בהתושי' דף נ"ה הערה י"ב.
- ↑ תשובת רימ"פ: לא ידעתי איך כבוד הרב נותן אומן לדעת התפל"ם המחלק בין ביצת נבילה לחלב נבילה הא לפי דברי הרב לעיל דכל עיקר דגזרינן בנבילה אטו טריפה גזרינן, גם בחלב נמי איכא למגזר אטו חלב טריפה.
- ↑ אודותיו ראו: רבי אברהם רבונסקי, בלקסיקון הרבני "אישי ישראל"..