זרע יצחק/פאה/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

זרע יצחק פאה ב

א

וְאֵלּוּ מַפְסִיקִין לַפֵּאָה: הַנַּחַל, וְהַשְּׁלוּלִית, וְדֶרֶךְ הַיָּחִיד, וְדֶרֶךְ הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הָרַבִּים, וּשְׁבִיל הַיָּחִיד הַקָּבוּעַ בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים. וכתב בתי"ט דאצל שביל הוא לא זו אף זו אבל ברישא דתני דרך היחיד ברישא הוי זו ואין צריך לומר זו ואין דרך המשנה לומר כן ותירץ ע"ש. ול"נ לתרץ הטעם שכתב דרך יחיד ברישא תחלה משום דתיבת קבוע קאי רק אשני בבות דשביל אבל אצל הבבא דדרך היחיד א"צ קביעות ואי הוי תני דרך הרבים תחלה ואחר כך דרך היחיד ה"א דתיבת קבוע קאי גם כן אדרך היחיד דבעינן קבוע לכן תני דרך הרבים כדי להפסיק בין שביל לדרך ללמד שתיבת קבוע קאי רק אשבילים. ועיין בתוספות בסמוך שמביאים הירושלמי דפירשו מ"ט נקט שביל הרבים ודרך הרבים, וא"צ להאי טעמא לא זו אף זו ואתי שפיר כמו שכתבתי ודו"ק:

ובגמרא דב"ב דף נ"ה ע"ב מביא זה המתניתין וגורס דרך הרבים ודרך היחיד ושביל הרבים ושביל היחיד וכל השני בבות הן בלא זו אף זו, וז"ל התוס' שם: בירושלמי פריך אמאי איצטריך למיתני דרך הרבים דכיון דתני דדרך היחיד מספיק כל שכן דרך הרבים, ומשני משום סיפא נקטינן דקתני הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילנות אלא גדר כו'. וקמ"ל דאפילו דרך הרבים לא יפסיק לאילן ומפרש נמי אמאי תני שביל הרבים כיון דתני שביל היחיד מפסיק, דמשום אילן לא צריך למתני' כיון דאשמועינן דאפילו דרך הרבים לא מפסיק לאילן כ"ש שביל הרבים, אלא אתי לאשמועינן דשביל הרבים נמי בעינן שיהא קבוע בימות החמה ובימות הגשמים, והשתא איצטריך למתני כולהו שביל היחיד לאשמועינן דמפסיק לזרעים אף על גב דגריעי מכולהו, ודרך הרבים אשמועינן דלא מפסיק לאילן ודרך היחיד אשמועינן דלא בעינן קבוע ושביל הרבים אשמועינן דבעינן קבוע. ואין להקשות דלא ליתני שביל הרבים ואנא ידענא דבעינן קבוע מדתנן דרך היחיד דאי לא בעי לא ליתני דרך היחיד אלא שביל הרבים דהוי רבותא טפי או איפכא דלא ליתני דרך היחיד ואנא ידענא דלא בעינן קבוע מדתנן שביל הרבים ולא תנא דרך היחיד דהוי רבותא טפי דהא אי לא דתנא תרוייהו לא הוי ידענא הי מנייהו מפסיק טפי דרך היחיד דרחב טפי ושביל הרבים בקעו בה רבים עד כאן לשונו לפי המסקנא לא קאי תיבת קבוע רק על שביל הרבים ושביל היחיד אבל דרך הרבים ויחיד אף בלא קביעות הוי הפסק. וקשה מנ"ל דילמא קאי אכל ארבעתא בבות ובכולם צריך קביעות. ויש לומר דאם כן לא ליתני דרך היחיד ושביל הרבים רק ליתני דרך הרבים ושביל היחיד דמפסקינן ומק"ו דדרך הרבים דצריך קביעות וגם דאין מפסיקין לאילנות אלא ש"מ דלא קאי אכולם וק"ל: אבל קשה דילמא קאי אג' בבות אדרך היחיד ושביל הרבים ושביל היחיד שצריך בכל הג' אלו קביעות, ובשלמא בלא תוס' הוה אמינו דדרך היחיד עדיף משביל הרבים וא"כ י"ל דקאי אכל אלו הג' א"כ לא ליתני שביל הרבים ואנא ידענא דמפסיק מק"ו דשביל יחיד וצריך קבוע מק"ו דדרך יחיד עדיף אלא ודאי מדתני שביל הרבים ש"מ דדרך היחיד א"צ קביעות ושביל הרבים צריך קביעות, אבל לתוס' שכתבו דהני תרוייהו לא ילפינן חד מחברי' דדרך היחיד רחב טפי ושביל הרבים בקעי בה רבים קשה דילמא קאי אשלשתן. ויש לומר דלהכי יש גירסא דקתני דרך היחיד ברישא ואחר כך דרך הרבים ולא כמו בסיפא דקתני שביל הרבים ואחר כך יחיד כדי להפסיק דלא תימא דקאי קבוע גם אדרך היחיד וק"ל. אבל לאידך גירסא דגרס דרך הרבים תחלה ואחר כך דרך היחיד קשה דילמא קאי קבוע אשלשתן. ויש לומר דאם כן ליתני תיבת הקבוע אחר תיבת דרך היחיד ויהיה שביל יחיד ק"ו מדרך יחיד ושביל רבים ליתני באמצע שתיהן, ש"מ דגם בשביל רבים צריך קבוע דכיון דתני באמצע הבבות דתני קביעות ידעינן שפיר דהשתא דתני לבסוף איכא למיטעי דלא קאי אדרך יחיד כמו שסברינן באמת. ולפ"ז הוה ליה למיתני לעיל אלא ש"מ דדרך היחיד א"צ קביעות וק"ל. אבל יל"ד דילמא קאי תיבת הקבוע רק על בבא אחרונה אבל בשלש ראשונות א"צ קביעות וגם בשביל רבים א"צ קביעות ובלא תוס' אין יכול לומר דדרך היחיד עדיף משביל רבים, א"כ לי"ל דקאי על בבא אחרונה לבד דא"כ לא ליתני דרך היחיד והוי ק"ו דמפסיק ושא"צ קביעות משביל רבים אלא ודאי דשביל רבים צריך קביעות ודרך היחיד א"צ קביעות, אבל לתוס' דכתבו ששניהם שוין צריך למיתני שניהם ולעולם כל הג' הבבות ראשונוות לא צריכין קביעות. וצ"ל דמסתמא קאי תיבת קבוע אשניהם דרבים ויחיד כיון דשניהם שוים קתני סתמא וק"ל:

ו

מַעֲשֶׂה שֶׁזָּרַע רַבִּי שִׁמְעוֹן אִישׁ הַמִּצְפָּה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְעָלוּ לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית וְשָׁאָלוּ. אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, אִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת. שְׁתֵּי גְרָנוֹת נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵאוֹת.

אף על גבי דאם ירצה להחמיר ולהניח אף משדה אחד פאות הרבה כמו בית נמר בפ"ד מ"ה שהיו מלקטין על החבל, ואם כן מה שאלו אם היה להם ספק היה להם להניח ב' פאות מכל מקום היו רוצים לעמוד על עיקר הדין וק"ל: ועוד יש לומר כמו שכתב התי"ט שם בשם הר"ש ז"ל בסוף השדה היו מניחין הפאה על כל חבל כמ"ש במשנה ג' פ"א ובלבד שיתן בסוף כשיעור. ואם כן הכי קאמר אם הוא שדה אחד מחויב להניח לבסוף וק"ל: ועוד יש לומר דיש נפקא מינה דאם אין בשדה אחד כשיעור להניח פאה כנזכר בפ"ג מ"ו אם כן אם הוא שדה אחד חייב להניח פאה ואם הם שתי שדות פטור להניח פאה ונותן משום הפקר וק"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף