ובחרת בחיים/לד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ובחרת בחיים לד

סימן לד
להרב הגדול מו"ה יוסף העניג אב"ד ווערבי במדינת אונגארן:

א

ע"ד שאלתו וז"ל: זה כ"ב שבועות בא לגבולינו איש אחד רופא וכהן הוא וטיבו של עובר זה מאז שעסק בלימודו בחכמת הניתוח בהכרח טימא את עצמו במתים נכרים וגם היום אינו חושש לקדש כהונתו ומטמא את עצמו למתים כמה פעמים. ועתה נפשי בשאלתי אם יש למחות בידו מלישא את כפיו כמ"ש באורח חיים סי' קכ"ח עכ"ל השאלה.

והנה מה שפלפל כת"ר בענין טומאה בחבורין ואם הוי דאורייתא או דרבנן ודברי הדגול מרבבה בזה, הנה לא אכניס עצמי בפלפול כי כבר כתבתי בכל זה פלפול גדול ונדפס בימים הללו ספר קטן ממני הנקרא 'מאיר עיני המחכים לסליחתו' הספד על צדיק אחד ובתוכו הדפסתי איזה תשובות בדין טומאת כהן וגם תשובה זו בענין טומאה בחיבורין ודברי הדגול מרבבה.

והנה כעת לא נכניס עצמינו להכריע בין הרים גדולים ומידי ספיקא לא נפקא. ונאמר רק לדינא מלתא דשויא לכולה. ואען ואומר:

הנה המחבר בשולחן ערוך שינה טעמו ולשונו, דלעיל גבי כהן הנושא נשים בעברה כתב לא ישא את כפיו ובמטמא למתים כתב כהן המטמא למתים פסול מן הדוכן וכו' ולמה לא כתב כמו גבי כהן הנושא נשים בעברה שלא ישא את כפיו. ובע"כ דבא להכריע כך כיון דבבית יוסף הביא תחלה דברי הפוסקים שלא זכרו דמטמא למתים אינו נושא כפיו וביאר הטעם כיון דבזה אם עבד עבודה לא חילל לכך לישא כפיו מותר לכתחלה. אך אח"כ הביא דעת הרשב"א האוסר בזה. ולפ"ז מכריע כך, דבנושא נשים בעברה כיון דאסור מן הדין לישא כפיו, לכך על הב"ד למחות בו שלא ישא כפיו ולכך כתב לא ישא כפיו שלא יניחנו לישא כפיו. אבל במטמא למתים, אין על הב"ד למחות בו, רק הוא עצמו ידע בנפשו שפסול לדוכן. ובזה א"ש מ"ש עד שיקבל עליו שלא יעשה כן ולא הוצרך לידור הנאה. ונדחק בזה. ולפי הנ"ל א"ש, דבשלמא בנושא נשים בעברה דעלינו למחות בו, לכך אין די במה שיקבל עליו, דאולי לבו בל עמו ומשטה הוא בנו, לכך צריך שידור הנאה. אבל במטמא דאין לנו למחות בו רק הוא עצמו ידע שהוא פסול לדוכן. ולכך לפני עצמו אם יודע שלבו שלם שלא יעשה עוד כן, די בזה.

והן אמת דבש"ס סוף פ"ק דבכורות מבואר חילוק זה שכתב המג"א דהתם אין יצרו תקפו, אך א"ש דבמשנה נקט בשניהם לשון פסול הן בנושא נשים בעברה הן במטמא למתים ולכך שפיר פריך הש"ס מ"ש התם דנודר הנאה. אבל המחבר דבדין נושא נשים כתב לא ישא כפיו ושינה מלשון המשנה דנקט פסול ובמטמא למתים נקט כלשון המשנה לשון פסול בע"כ דמחלק נמי כעין חילוק הש"ס דבנושא נשים בעברה כיון דיצרו תקפו לכך עלינו למחות בו שלא להניחו לישא כפיו אבל במטמא למתים דאין יצרו תקפו אין חיוב עלינו למחות בו רק הוא עצמו ידע ופסול לדוכן.

ובפרט להיות חיוב בידינו למחות בו לא מסתבר, דאימתי נמחה בו, אם קודם שקורא הש"ץ כהנים, אין עלינו למחות בו דלמא יצא מעצמו כשיקרא הש"ץ כהנים. וגם עדיין לא עביר מידי. וכשקורא הש"ץ כהנים כשעולה הרי אז חייב לעלות מה"ת ועובר בעשה. וא"כ ודאי אין לנו למחות בו ולעבור בעשה דאורייתא, וקנס זה רק דרבנן.

וגם י"ל עוד דעם כהנים אחרים דאפילו לזר ליכא איסור לדעת הרמ"א סי' קכ"ח. ואי משום ברכה לבטלה, הרי דעת כמה [ראשונים] דנשים יכולין לברך על מ"ע שהז"ג אף דפטורות ולא נחשב ברכה לבטלה. ולכך בנושא נשים כתב המחבר לא ישא כפיו דהיינו אפי' עם אחרים אבל במטמא למתים כתב דפסול לדוכן היינו הוא עצמו פסול לדוכן והוי כמו זר. ומ"מ עם כהנים אחרים אין למחות בידו.

ועכ"פ מכל הלין טעמי הואיל ושורש דבר זה הוא מלתא דרבנן ובצירוף כהני זמן הזה וכמ"ש רו"מ בשם מהרשד"ם ושבות יעקב ובצירוף דעת המקילין בטומאת כהנים בזה"ז, לכך הנני מסכים עמו להקל שא"צ למחות בו שלא לישא כפיו רק יודיע לו הדין דאם מטמא אין לישא כפיו, אם יש[מע] טוב ואם לא אין צריכים למחות בו בע"כ וז"ב (ועיין לקמן):

ב

והנה השיב לי השואל ע"ז והשבתי לו מיד:

מ"ש על מ"ש הדקדוק הלשון בשולחן ערוך מה שבנושא נשים בעברה כתב המחבר שפסול לדוכן ובמטמא למתים כתב לשון לא ישא. וכתב הוא שתלוי בשיקול הדעת ומי יוכל לדון עם שהתקיף ממנו.

הנה לא ידעתי מה שיקול הדעת יש בזה. כל בעל שכל יודה שכן מורה הלשון, דאל"כ למה שינה המחבר לשונו בשתי סעיפין סמוכין זה לזה. וכעת אני מוסיף עוד, דלשון 'פסול' משמע אפילו דיעבד לא הוי נשיאת כפיו כלום, אבל לשון 'לא ישא את כפיו' משמע רק לכתחלה אבל בדיעבד מהני. וא"כ ממילא אם גם בדיעבד לא נחשב ג"כ כלום לכך חייבים הב"ד לעכבו, אבל היכא דבדיעבד מהני, רק לכתחלה לא ישא, א"כ אין על הב"ד לעכבו, רק עליו הדין דלכתחלה לא ישא את כפיו.

ומ"ש כת"ר על מ"ש דבמטמא למתים אימתי נמחה בו. וכתב דגם בנושא נשים בעברה דודאי חייבים למחות בו נמי שייך לומר כן.

הנה בדעתי אז היה לבארו, רק מתוך המהירות שכחתי.

הנה לא מבעיא אי נימא דזה מה שאם כבר קראו כהנים אם נדחנו מן הדוכן אם זה הוי בקום ועשה והרי בקום ועשה אין בידינו לעקור ד"ת, רק דהתוס' ביבמות פרק האשה רבה והב"י הל' ר"ח סי' תי"ח כתבו דהיכא דהוי מגדר מלתא יש להם כח לתקן אף בקום ועשה לעקור ד"ת. א"כ בשלמא בנושא נשים בעברה דהוי הנאתו מרובה ויצרו תקפו, לכך הוי בזה מגדר מלתא, לכך יש להם כח לתקן לעקור ד"ת אף בקום ועשה. אבל במטמא למתים דאין הנאתו מרובה וכמ"ש בש"ס. ולכך די בקבלה לבד. לכך, לא הוי מגדר מלתא ואין כח בידינו לעקור ד"ת בקום ועשה.

ואף גם אי נאמר דמה שנדחנו מן הדוכן הוי רק שוא"ת שלא נניח אותו לישא כפיו, מ"מ הרי ידוע משחז"ל בפ"ט דפסחים דפעמים העמידו חז"ל דבריהם אפי' במקום כרת ופעמים לא העמידו חז"ל דבריהם אפי' במקום עשה עיי"ש. א"כ מוכח דמה שיש להם כח לעקור ד"ת בשוא"ת, מ"מ לאו בכל מילי, רק כפי ראות עיניהם. א"כ ה"נ כמו שחלקו בין נושא נשים בעברה למטמא לענין דבזה [בעי] נדר ובזה לא בעי נדר, כן ה"נ בזה בנושא נשים בעברה ראוי לתקן דאף בדיעבד פסול ועקרו ד"ת בשוא"ת, אבל במטמא דאין הנאתו מרובה לא העמידו דבריהם נגד עשה של תורה, כיון דקראו כהנים אין למחות בו לישא כפיו לעבור בעשה וז"פ וברור:

ג

ונדון מ"ש רו"מ דרך אגב לתרץ קו' הת"ש דמה מהני נודר ועובד יורד ומגרש הרי חשוד על השבועה וכתב רו"מ דלפ"ד הש"ך בסי' רכ"ח דהנדר הוי על הפירות לק"מ דעל הפירות אינו חשוד.

הנה דבריו תמוהים, דהרי עכ"פ על השבועה חשיד דמושבע ועומד מהר סיני א"כ לא יחוש גם על איסור נדר ולא יכלתי להלום כוונתו בזה.

אך בדברי הש"ך בעצמו, עיין בחבורי ספר החיים ובספר נדרי זריזין ובספר שנות חיים מ"ש בו. וכעת שבא לידינו נדבר הערה כל דהו, דלכאורה מוכח כדבריו מסוגיא דבכורות הנ"ל דפריך מ"ש בנושא נשים דנודר הנאה ומ"ש במטמא דדי שיקבל וכו' ואם איתא דהנדר הוי מגוף הנשים מה פריך הש"ס הרי י"ל בשלמא בנושא נשים שייך לידור הנאה מן הנשים שהוא אסור בהם וכמ"ש בש"ע או"ח סי' קכ"ח כן, אבל במטמא למתים איך שייך לידור הנאה מן המתים, מה הנאה יש לו בזה ומצות לאו ליהנות ניתנו. ואין לומר דנדירנו מפירות, דלמא באמת תקון זה אינו מועיל, דאזיל לגבי חכם ושרי ליה, כפרכת הש"ס בגיטין דף ל"ג דבזה מהני בדיעבד התרה. אבל בנושא נשים דמדרינן ליה מהם עצמן בזה הוי נדר איסור ואף דיעבד אינו מותר, כמ"ש הש"ך בסי' רכ"ח ולכך מדרינן ליה מהם. אבל במטמא, ממה־נפשך, מן המתים עצמן לא שייך נדר הנאה ומן הפירות לא מועיל דדלמא אזיל לגבי חכם. וכיון דא"א בתקנה לכך די בקבלה שלא יעשה כן. ומהו פריך ובע"כ מוכח כדעת הש"ך דאף בנושא נשים מדרינן רק מפירות ושפיר פריך מאי שנא.

ואין לומר דהקושיא שישבע שלא יטמא דא"כ גם בנושא נשים למה לא אמרינן שישבע רק נודר ובע"כ דלשבועה חשיד דמושבע ועומד אבל על נדר אינו חשוד די"ל נדר חמור (עיין ישיע"ק סימן קכ"ח) כמ"ש בש"ס חומר בנדרים מבשבועות. וא"כ ע"ז אינו חשוד. ומיושב קושיית התב"ש ג"כ. וא"כ קשה מהו פריך ממטמא למתים. ועיין לקמן עוד להשואל בענין זה:

וליישב קושיית התב"ש עלה בלבי עפ"י דברי הר"ן בנדרים דף ח' במה דגרסינן דא"ר גידל האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלהי ישראל ופריך והא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה ומשני כיון דאי בעי מצי פטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית וכו'. וכתב הר"ן דמזה נלמוד דמה דאינו אלא ממדרש חכמים שבועה חלה עליו עיי"ש. הרי מוכח מדבריו דמה דהוי ממדרש חכמים לא נחשב מושבע ועומר מהר סיני. ולפ"ז בשלמא במומר אוכל נבלות דנבלה מפורש בתורה לאסור לכך נחשב מושבע ועומד והוי חשוד על השבועה אך בכהן הנושא נשים בעברה דנהי דהלאו מפורש בתורה מ"מ הרי הש"ס בפ"ק דחולין פריך מנ"ל דאזלינן בתר רובא ואין לומר מאחרי רבים דתינח ברובא דאיתא קמן אבל בליתא קמן מנא לן, ויליף שם מכמה דברים וגם למד שם ממכה אביו ואמו דלמא לאו אביו ואין לומר בחבושין בבית האסורים אין אפוטרופוס לעריות וכו'. והנה כל זה הוי ממדרש חכמים אבל מה"ת אין ראיה דדלמא בחבושין בבית האסורים. ולכך א"ש דהן אמת דאיסור כהן בגרושה מפורש בתורה אך מה"ת אין ראי' דדלמא בידוע דהוא כהן ובחבושין בבית האסורים אבל בעלמא י"ל דלא אזלינן בתר רובא. וא"כ י"ל דלמא לאו כהן הוא ומה דאזלינן בתר רובא ומה דאמרינן אין אפוטרופוס לעריות זה הוי הכל מכח דברי חכמים ולא מה"ת וא"כ על זה לא הוי מושבע ועומד מהר סיני ולכך לא הוי חשיד על השבועה והרי הר"ן בנדרים מיירי נמי בדבר דעיקרו מפורש בתורה ומיהו כיון דמה"ת אפשר לפרש דהכונה על ק"ש, רק ממדרש חכמים נלמוד, חלה עליו השבועה ולא נחשב מושבע ועומד. א"כ ה"נ כיון דאיסור כהן בגרושה וכו' י"ל דמיירי בחבושין בבית האסורים אבל בלא"ה י"ל דאין לו דין כהן, א"כ נהי דממדרש חכמים הוי לו דין כהן, הוי רק ממדרש חכמים וחלה עליו השבועה ולא נחשב מושבע ועומד. כן נ"ל כעת:

ד

ונתעורר לי קושיא אחת וגדולה היא אלי, והאיך אמרה התורה לכהן לעבוד עבודה דלמא לאו כהן הוא. ואין לומר מכח דאזלינן בתר רובא ורוב בעילות בבעל, אכתי שמא נבעלה פ"א וא"כ הוי חלל ונמי אין לו דין כהן.

ואין לומר דאזלינן בתר חזקת צדיקת, חדא דהש"ס בפ"ק דחולין גבי אתיא ממכה אביו ואמו לא אזיל בדרך זה כמו שהרגישו שם התוס' באמת.

ועוד הרי יש לחוש דלמא נאנסה והוי נמי חלל ולא שייך חזקת צדיקת. ואין לומר דאונס לא שכיח, חדא הרי התוס' בכתובות דף ט' כתבו דרצון אינו רוב גמור.

ועוד, הרי הוי כאן ב' מיעוטין, שמא הוא גופו ממזר ואת"ל דרוב בעילות תולין בבעל, אכתי שמא נאנסה תחלה והוי נמי חלל והרי הר"ן כתב גבי אין לוקחין ביצים מן הנכרי דהיכא דמצטרף תרי מיעוטא נעשה פלגא ופלגא וא"כ ה"נ נימא כן. ואיך כשר כל כהן לעבוד עבודה.

מיהו זה אפשר לומר דהיכא דלא אפשר שאני. אך זה קשה על הש"ס דחולין דף יו"ד דפריך שם ודלמא שאני היכא דאפשר מהיכא דלא אפשר וכו' דאי לא תימא הכי, רבי מאיר דחייש למיעוטא היכא אכיל בישרא וכו'. ולמה לו להוכיח מרבי מאיר דלא קיי"ל כוותיה, הו"ל להוכיח טפי מרבנן ולדידן, נהי דאזלינן בתר רובא מ"מ בכהן העובד ליכא רוב.

ואין לומר דקדשים שאני דהרי קולא ילפינן חולין מקדשים כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' ג' בע"כ דלא אפשר שאני והו"ל להוכיח מזה וצ"ע כעת, ועיין לקמן השייך להנ"ל:

ה

וזאת שנית להנ"ל.

מה שהקשה רו"מ על דברינו במ"ש ראיה להש"ך מבכורות דאם הנדר מגוף הנשים מה פריך ממטמא התם לא הוי הנאה דמללה"נ. וע"ז הקשה מהר"ן גבי ישיבת סוכה עלי וזריקת צרור עלי.

הנה באמת אין דברי הר"ן במה שהביא ראי' מישיבת סוכה עלי לזריקת צרור. די"ל דשאני ישיבת סוכה הוי בו הנאת הנוף ג"כ דהוי הנאת הצל ונהי דאעפ"כ קיי"ל דללה"נ מכח דהיכא דהוי הנאת הגוף בהדי הנאת מצוה נמי ללה"נ מ"מ אם נדר שייך הנדר בלשון הנאה כיון דהוי בו הנאה. אבל בזריקת צרור לים, דליכא ביה שום הנאה ממש בעצם וי"ל דלא שייך ביה קונם ועיין בחבורי נדרי זריזין שם.

רק אף גם אי נימא כדעת הר"ן נראה דא"ש דברנו, לא מבעיא להסוברים דאין נדר חל על קיום מצוה פשיטא דקשה קושייתנו דממ"נ מה ינדור, אם ידור שלא יהיה לו הנאה מן המתים. חדא, דכיון דמת בלא"ה אסור בהנאה א"כ לא חל הנדר כלל. ואף אם יחול הנדר להסוברים דנדר חל בקיום מצוה מ"מ בלשון זה לא יחול על איסור טומאה דהרי הוא אמר בלשון הנאה וטומאה אין בו הנאה והמצות ללה"נ. ואם יאמר קונם טומאת מתים עלי, הנה באמת לשון טומאת מתים הוי באמת דבר שאין בו ממש ולא שייך בו נדר, רק בעלמא מהני מכח דמזכיר החפץ והחפץ הוי כח ממש וא"כ תינח כגון סוכה או אבן כיון דמותר בהנאה ולכך נחשב יש בו ממש ולכך אף דהמעשה שנודר אין בו ממש הוי כנדר מיש בו ממש, כיון דמזכיר החפץ. אבל אם החפץ גופו אסור בהנאה א"כ לא מבעיא להסוברים דאם נדר ממנו לא חל הנדר פשיטא דלא מהני הזכרת החפץ דהרי אם נדר ממנו עצמו נמי לא חל הנדר וא"כ ממ"נ אם נלך בתר החפץ אינו בגדר נדר. ואם נלך בתר אמירתו, הטומאה אין בה ממש. אף גם להסוברים דנדר חל על דבר איסור, היינו כגון בקונם אכילת נבלה וטרפה דעכ"פ מותר בהנאה ויש בו ממש, אבל דבר האסור בהנאה וכתותי מיכתת שיעורא לא נחשב ממש. ובפרט כיון דלא נדר ממנו רק מדבר שאִין בו ממש רק לומר דחל מכח שמזכיר החפץ והרי החפץ גופו הוי כאין בו ממש ומי מכריחנו לומר דבכה"ג חל הנדר. והרי אין ראיות הר"ן רק מישיבת סוכה עלי והיינו דבר המותר כגון סוכה וצרור ולא בכה"ג. וא"כ אכתי מה פריך הש"ס נימא בכה"ג אין הנדר חל. ומוכח כהש"ך. ומכ"ש להסוברים דיש הנאה בישיבת צל דלפ"ז אין ראי' כלל לזריקת צרור. וי"ל דגס בקונם זריקת צרור לא הוי נדר וא"כ מה פריך הש"ס ודו"ק:

ו

ומה שהקשיתי למה לא מוכיח הש"ס בפ"ק דחולין דהיכא דלא אפשר שאני מכהן העובד. ועל זה כתב, למה לא ניחא לי בתירוץ השב שמעתתא והפלאה ושער המלך על הקושיא מפדיון הבן וכו'.

הנה הרכיב ב' ענינים נפרדים.

דהם הקשו לדידן נהי דקיי"ל דהולכין אחה"ר מ"מ הרי בממון אין הולכין אחה"ר ואיך מהני הפדיון. ועל זה שפיר תרצו כיון דכבר הוחזק תחלה לכהן לכל דבר כיון דקיי"ל הולכין אחה"ר, מהני הך חזקה נמי לפדיון ועדיף מרוב.

אבל אני הקשיתי על כל דין כהן, איך רשאי לעבוד דלמא לאו כהן הוא ועל זה לא שייך תרוצם, דאם לאו כהן הוא לכל דבר בתחלתו, במה הוחזק מעיקרא. ומה בין קושייתי לבין ראיות הש"ס ממכה אביו ואמו. ותרוצם לא שייך בזה מכח דעכ"פ חלל הוא. ולכך לא שייך לומר בזה כיון דעכ"פ הוחזק לענין דהוי אביו ואמו לכל דיני אב ובן, הוחזק נמי לכהן, דהרי כאן יש חשש אכתי דלמא הוי חלל ולזה לא הוחזק עדיין כלל. ומה ענין זה לתרוצם.

גם תרוצם בעצמו אינו נכון דא"כ מה מביא ראיה בש"ס משחיטה עצמה דלמא במקום נקב קשחיט הרי התוס' כתבו שם בליכא חזקה כנגדו ודאי אזלינן בתר רובא ועיקר חקירת הש"ס מנ"ל דאזלינן בתר רובא היינו נגד חזקה וא"כ בע"כ מה דמביא ראיה משחיטה היינו מכח דאיכא חזקת שאינה זבוחה וא"כ מה ראיה, הרי י"ל דתחלה כבר הוחזק לענין החלב דבזה ליכא חזקה להיפוך ומותר החלב וכיון דהוחזק לכשרה שוב לא חיישינן אף בשחיטה דהוי רובא וחזקה דמעיקרא.

ואין לומר דמייתי ראי' מזכר דלא שייך ביה חזקה דמעיקרא דא"כ מה קאמרי בש"ס דאלת"ה ר"מ היכא אכיל בישרא ואין לומר דבאמת כן פסח וקדשים מה איכא למימר. ומה קושיא הרי י"ל דהרי פסח בא גם מן הנקבות וי"ל דהי' מביא נקבה לפסחו וכן שלמים וא"כ בזה כיון דכבר הוחזק לענין החלב הוי רובא וחזקה ובזה גם ר"מ מודה ומה פריך. ובע"כ דליתא לסברתם בזה.

גם מ"ש רו"מ די"ל דלכך לא פריך הש"ס מכהן להוכיח דלא אפשר שאני די"ל באמת כן והכתוב מיירי בחבושין בבית האסורין ואין לומר דהרי אין אפוטרופוס לעריות א"כ בע"כ הוי אין אפוטרופוס לעריות דאורייתא ונסתר תרוצי על קושיות התב"ש.

הנה מלבד דאין זה סתירה, מה בכך, יהי' נסתר תרוצי וד"ת כפטיש יפוצץ סלע. אך זולת זה, אגב שיטפא כתב כן, דאטו אני אומר דאין אפוטרופוס לעריות לאו דאורייתא, ודאי הוי מה"ת, דהחוש מעיד על זה, דהרי הש"ס אומר כן דמביא ראי' ממכה אביו ואמו ומכח הך כללא דאין אפוטרופוס לעריות, א"כ בודאי מה"ת הוי רק אני אומר דמפורש בתורה לא הוי. ולכך כל דאינו מפורש בתורה חלה עליו שבועה דמה דמפורש בתורה י"ל בחבושין בבית האסורין נהי דלפי האמת לא מהני זה להוציא מידי ספק עכ"פ זה אינו מפורש בתורה. וא"כ זה לענין חלות השבועה. אבל לפי האמת דהוי כללא בידינו דאין אפוטרופוס לעריות ולא מהני חבושין בבית אסורין ודאי דקשה מכל כהן איך עובד ומוכח דבלא אפשר שאני ויפה הקשיתי.

ז"ז א"פ להאריך ועוד חזון למועד אי"ה ברצות ה' דרכנו:

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף