הרי בשמים/ב/קצג
|
< הקודם · הבא > |
בעזה"י יום א' ז' אלול תרמ"ג לפ"ק סטרי
- הנוטה כדוק שמים יחוק בספר לחיים את כבוד ב"ד ידידי הרב הגדול חריף ובקי משנתו זך ונקי ירו"ש כש"מ שלום אלטר הלוי נ"י איש הורוויץ אבד"ק טויסט יצ"ו.
מכתבך קבלתי והנני לתשובתך בדבר מה שהעירות בריש חולין בהא דפריך האי טמא דאיטמי במאי כו' ליזל סכין וטמיתי' לבשר. דלמא אתיא כר"ש דבעינין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וא"כ הרי קיי"ל בזבחים כ"ה. דהשוחט צריך שיגביה הסכין למעלה קודם הקבלה כדי שלא ירד הדם מן הסכין למזרק אלא מן הצואר וא"כ הלא כ' התוס' בב"ק ע"ו: דעד שלא נתקבל הדם בכוס ל"א כזרוק דמי וא"כ בשעה שהי' הסכין בצואר הבהמה הי' הבשר אוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים ול"ה בר קבולי טומאה עכ"ק הנה לפענ"ד אין כאן קושיא כלל דזה לא מיקרי אוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים כיון דיכול להאכילו ע"י שיזרוק הדם ובב"ק שם אמרינן בנותר שלן לאחר שנראה לזריקה כיון דהשתא הוא נותר ואין לו תקנה עוד להאכילו עתה לאחרים רק דאמרינן כיון דהי"ל שעה"כ שהי' ראוי לזריקה וכזרוק דמי לכך מטמא ט"א בזה אנו צריכין ע"כ להסברא דכל העומד כו' משא"כ בקרבן כשר שנזרק לבסוף בזה אין אנו צריכין לבא להסברא דכל העומד כו' ורק לפי שראוי עתה לזריקה הו"ל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ע"י זריקה ומבואר הכי בתוס' ב"ק שם ד"ה והלא כו' דהיכי דנשחט ונזרק בהכשר א"צ לדון מכח כל העומד כו' ע"ש ולכה"פ גם ר' אושעיא יודה דאמרינן לר"ש כזרוק דמי אפי' קודם שנתקבל הדם בכוס ויותר מזה כ' בתוס' מנחות ק"ב. ד"ה דאי בעי דאפי' רב אשי דקא' התם דא"ב פריק אמרינן דא"ב הוי זריק ל"א מודה דהיכי דנזרק לבסוף אמרינן ג"כ א"ב הוי זריק ע"ש ובלא"ה י"ל דהרי באמת הקשו התוס' באוכל שא"א יכול להאכילו לאחרים אמאי לא יקבל טומאה כשהוא קודש מטעם חיבת הקודש ותי' דחיבה"ק אינו מועיל לעשות האסור כמותר א"כ זהו תינח באיסור כזה שאין לו תקנה להיות ניתר באכילה אבל אוכל שהוא מותר רק שמחוסר היתר זריקה מועיל עכ"פ לענין זה חיבה"ק שיקבל טומאה גם קודם הזריקה:
וע"ד מ"ש בספרי שו"ת הר"ב סי' א' בפלפולי בסוגי' דע"ז נ"ב: באבני מזבח ששקצום אנשי יון דהטעם משום דבכ"ש יש מועל אחר מועל ותמהת דהרי הוא מחלוקת הרמב"ן ובעהמ"א בע"ז שם. הנה ידעתי בני ידעתי ולא נכחד ממני פלוגתת הרמב"ן ובעהמ"א בזה אמנם המחלוקת ביניהם הוא שלהבעהמ"א ל"ה אבני המזבח בכלל כ"ש לענין שיהי' בהם מא"מ והרמב"ן חולק ואומר דאין לך כ"ש גדול מאבני המזבח אולם דברי הלא עולים יפה גם להרמב"ן אחרי שאנכי העליתי שם דלהמסקנא שפיר יצאו לחולין כיון שאינם ראוים עוד לקדושה למ"ד אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ועד כאן ל"א דבכ"ש יש מא"מ אלא היכי שראוין עוד לקדושה ושייך הק"ו דא' במעילה י"ט: אם מביאין אחרים לידי קדושה כו' אבל לא כשא"ר עוד לקדושה ע' בלח"מ פ"ה מה' מעילה הי"ד וכ"כ בשעה"מ פ"ו מה' איסורי מזבח דבכה"ג שא"ר עוד לקדושה יש לכ"ש פדיון לכ"ע ועתשו' יד אליהו סי' נ'. ובספר המקנה בקידושין נ"ד: כ' שם דקרא דובאו בה פריצים וחללוה לא מיירי בכ"ש דיש מא"מ וכמוה שלא הביא פלוגתת הרמב"ן ובעהמ"א הנ"ל ודברי הגמ' נדרים ס"ב. ומה בלשצר כו'. הנה צל"ע בגוף דברי המלחמות שם שכ' וז"ל ועוד שהרי ביהמ"ק עצמו יצא מקדושתו ע"י ונעשה חול דהא בביהמ"ק דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה והתם אין בו מעילה כו' ויש להתבונן בזה דהרי בע"ז שם אמר רב פפא התם קרא אשכח ודרוש ובאו בה פריצים וחללוה כו' א"כ הרי לפ"מ דקא' ר"פ בחולין ט"ז. הא בכותל מערה הא בכותל בנין הוי לדידי' לכ"ע תלוש ולבסוף חברו תלוש ושפיר מועלין גם הרי לפי המבואר במעילה י"ד: דעצים דיומא הקדישן. ואח"כ בנאן ובכה"ג הא גם בבית של הקדש איכא מעילה כמבואר במעילה ד"כ. ולבר מן דין הרי באמת כ' בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' כ"ה דרק הכלים נעשו חולין משבאו פריצים אבל גוף הקרקע לא נעשה חולין דקרקע אינה נגזלת דאלת"ה היכי אמרינן בשבועות דחייב בזה"ז על טומאת מקדש הרי נפקע הקדושה מהמקום דבאו בה פריצי עכו"ם ע"ש. ומה שכתבת עמש"ש דבנדרים ר"ל כלים שאינם כ"ש דהוא דוחק דהש"ס קראו שם כלי קודש אתמהא מה לי אם נקראו כלי קודש הרי שפיר יכולין להיות הקדש רק שלא נמשחו לכלי שרת ובאמת מחלוקת ישנה היא בין הרמב"ם והראב"ד בפ"ו מה' מעילה ה"ד אם בכלי קודש שאינם כלי שרת יש מועל אחר מועל ע"ש ובמה שתמהת ע"ד שם שהוא דוחק גדול לאוקמי דר"פ שלא אליבא דהלכתא הנה עיניך הרואות מה שהבאתי בהשמטות דברי הש"ג שם שכ' דדברי ר"פ אינם עיקר ול"ה רק לדיחויא בעלמא ע"ש וא"כ אין לתמוה בהא שכ' דדבריו הם אליבא דר"ל:
ומה שהעירות בקושי' התוס' זבחים נ"ה: שהקשו דאי גובה חשיב הפסק א"כ יהי' פסול לשחוט כנגד המזבח שגובה המזבח מפסיק וכתבת להעיר מד' התוס' שם פ"ז: שכ' בשם ר"ת לפרש בעיא דר"י שם כ"ש מהו שיקדש פסולין דר"ל אם העלה פסולין ע"ג המזבח בכ"ש דלימא אויר מזבח כמזבח ול"ה הכ"ש חציצה דשמא מתוך קדושתו ל"ה חציצה והוי כאלו הפסולין ע"ג המזבח ממש א"כ גם במזבח י"ל דמתוך קדושתו ל"ה הפסק הנה באמת תי' כעין זה בס' קרן אורה ועוד יותר מזה כ' דעד כאן לא מיבעי' לי' רק כשמוטל תל או עץ כנגד הפתח שמפסיק לפי שאינו צורך עבודה כלל אבל המזבח הוא עצמו כשר לשחיטת קדשים וגם צורך עבודה לכך ל"ה הפסק ע"ש ויותר מזה נראה דאפי' כלי שרת שהוא קדוש כשאין בו צורך עבודה הוי חציצה וראי' לזה נראה מדברי הש"ס יומא נ"ח. הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ וקשה תיפוק לי' דכ"ש מתוך קדושתו אינו חוצץ א"ו כיון דאין במזרק הזה צורך כלל הוי שפיר חציצה וקושייתך עפי"ד ר"ת הנ"ל. בלא"ה ליתא דהר"ת פי' התם הכי בשיטת ר' יוחנן ולר' יוחנן הא בלא"ה ל"ק קושי' התוס' כיון דאיהו ס"ל בזבחים נ"ח. דכולי' מזבח בצפון הוי קאי א"כ הלא נשאר עדיין עשר אמות מפתח האולם שלא הפסיקו המזבח וא"כ אידך הו"ל צדדים. וקושי' התוס' הוא רק לר' יהודא דס"ל התם מזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה והי' כל הפתח מכוסה וע"ז מקשו דהו"ל הפסק:
ומה שתמהת ע"ד מ"ש בספרי הנ"ל סי' י"א ממשנה דשקלים קטנים ששקלו אין מקבלין מידם דהלא מבואר שם דמקבלין מידם הנה טעות נזרקה בדפוס וכך צ"ל שם קטנים פטורין משקלים והמעיין יראה שבזה לבד די לקיים דברינו שם דכיון דפטירי משקלים הא לא קחסרי ממונא בשעיר כמו כהנים ובאמת יש לדייק דבקטנים שלא הביאו ב' שערות אפי' שקלו אין מקבלין מידם דהרי במנחות כ"א: פריך לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא כיון דלכתחלה לא קמיחייב לאתויי כי מייתי נמי חוטא הוא דקמייתי חולין לעזרה ומשני דמייתי ומסר להן לצבור ובתוס' יומא ל"ה: הקשו למ"ד התם דחיישי' שמא לא ימסרנו לצבור יפה יפה ה"נ ניחוש ותי' בתי' הב' דכיון דכל ריוח הקרבנות הבא מן השקלים שלהם הוא גמרי ומסרי יפה א"כ בנשים ועבדים וקטנים תיהדר קושיא לדוכתה אולם י"ל דבזה סמכו עצמן על התי' הא' שכ' דכיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה יפה ומצאתי שכ"כ המ"ל בפ"ד משקלים ה"ו אכן בשעה"מ פ"א משקלים העיר מש"ס סוכה מ"ו: קטן מיקני קני אקנויי לא מקני א"כ כיון דמדאוריי' א"י להקנות לצבור הו"ל חב"ע ותי' דבאמת מה"ת מהני אפי' בלא מסירה לצבור כיון דרוב שקלים הוא מבני חיובא ובטלין ברוב אלא משום דמטבע חשוב ול"ב א"כ לענין איסור דרבנן מהני' קני' דרבנן ע"ש אמנם לפענ"ד לענין איסור חב"ע ל"מ ביטול גם מדאורייתא כענין דא' בבכורות כ"ג. נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא וס"ל לרבים מהראשונים ז"ל דהוא מדאוריי' וכי"ב כ' הפוסקים לענין לאו דלא ימצא דל"ש ביטול כיון שעכ"פ נמצא וה"ה לענין איסור חב"ע ל"מ ביטול כיון דעכ"פ הוא נמצא בעזרה ובלא"ה הרי א' ביצה ל"ח. דממונא לא בטיל שע"כ הי' נראה דהא דתנן קטנים ששקלו מקבלין מידם מיירי בקטנים שהביאו ב"ש אבל קטנים שלא הביאו ב"ש אין מקבלין מידם וכמו שרצה באמת השעה"מ שם לומר כן בשי' הרע"ב ולא דחה ד"ז רק מפאת שבירושלמי מוקי הך מתני' בקטנים שלא הביאו ב"ש וי"ל דלפום גמרא דילן אינו כן אמנם באמת לא פסק הכי הרמב"ם בפיהמ"ש וביד החזקה פ"א משקלים וע"כ דפשיטא לי' דגם תלמודן סובר בזה כהירושלמי וגוף הקושי' י"ל דבאמת ל"ק דבקטנים שלא הגיעו לעונת הפעוטות כיון דדרבנן מקחן מקח א' הפקר ב"ד הפקר ומועיל גם לענין דאוריי' כדוגמת שכ' הרי"ו הובא בב"י אה"ע סי' כ"ח לענין קידושין ע"י קנין מעמ"ש ומכ"ש הכא דכשנעשה הפקר הא קני לה חצר ההקדש כמ"ש ברמב"ן הובא באס"ז ב"ב ע"ט. וענתה"מ וקצוה"ח סי' ר' וממילא ל"ה חב"ע. דברי ב"ד ידידך דור"ש באהבה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |