הרי בשמים/ב/קמד
|
< הקודם · הבא > |
וע"ד שאלתך בכ"ח חדש שבישלו בו בשר פעם אחת ועירו לתוכו חלב צונן ונשתהא בתוכו לערך ב' או ג' שעות אח"כ שפכו החלב ממנו ובשלו בו בשר:
הנה בט"ז סי' צ"ג סק"ב הביא בשם הר"י הלבן שכ' דבכ"ח חדשים כיון שהן רכין בולעים אפי' בצונן אם לא שהם שבעים מלבלוע שנשתמש בהם היתר תחלה כגון שהי' בהם ג"פ מים תחלה אח"כ אין בולעין בצונן. ומקור דין זה הוא מש"ס ע"ז ל"ג: כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי אי שתי בהן נכרי פעם ראשון כ"ע ל"פ דאסור כו' והלכתא פעם ראשון ושני אסור ג' מותר ופירש"י שם דבפעם ראשון ושני כיון דרכיכי בלעי יי"נ ואסירי עד שימלאם מים ג"י ובתוס' שם כ' בשם ר"ת דחולק בזה על רש"י ופירש הא דפעם ראשון ושני קאי אהדחות דב' הדחות ל"מ להכשירו רק שלשה ובש"ע יו"ד סי' קל"ה ס"ד פסקינין שם כשי' רש"י ז"ל ולמד הר"י הלבן מזה דה"ה בשאר איסורים בכ"ח בולע מיד אפי' בצונן ובפמ"ג בסי' צ"ג כ' להקל בזה בהפ"מ שאין ללמוד מיי"נ אכן ברסי' ק"ה כ' דאף בהפ"מ אין להורות היתר וכ' דהחוש יעיד דכ"ח חדש בולע ע"ש ודברים אלו למדין אנו מתורתו של הרשב"א ז"ל במה"ב בית ד' ש"ד ד"ה כתב החכם וז"ל וקנקנים חדשים כשאדם ממלאן אפי' מים לשעה יחסרו המים לפי שהן נבלעין בדופני הקנקנים ע"כ ועש"ך סי' קל"ה ס"ק י"ד שכ' בד' המחבר שם לחלק בין מים ליין דביין אפי' נשתמש בהם ב"פ הם שבעין מלבלוע אבל במים בעינן ג"פ לענין שיהי' שבע מלבלוע ע"ש ואף דאמרינן בסוכה מ"ח: חמרא סמיך יין קליש ע' יומא נ"ח. וא"כ היל"ל דמים ממהרין יותר לבלוע מיין בכ"ז יין הוא תקיף וחזק ונקלט יותר בתוך החרס ובאמת הרמב"ן במלחמות פסחים פכ"ש וכן בר"ן שם כתבו דדוקא יין בולע כ"ח חדש לפי שהוא תקיף ואית לי' חורפא וכ"כ בריטב"א בחי' ע"ז ל"ג. בשם רבו. ושעל כן נראה דשאר משקין כגון שמן וחלב שהם עבים יותר ממים ויין כמבואר בפ"ג דמכשירין מ"ב ע"ש בר"ע מברטנורה אין נבלעין בכ"ח חדש רק מעט באופן דאיכא לעולם בתבשיל ס' נגדו. ושכן נראה מהמשנה דב"מ מ'. שהובאה בט"ז הנ"ל דביין מוציא לו שתות בלע ובשמן לוג ומחצה למאה דהוא חלק פחות מס' ונהי דלענין כבוש אין ראי' מהתם כמ"ש הפוסקים משום דנהי דבעין אינו בולע כ"כ אבל הטעם בולע זהו רק בכבוש שהוא כמבושל משא"כ בכ"ח חדש בצונן פחות משיעור כבישה שאינו מבליע הטעם רק משום דרכיכי נבלע הבעין בתוכו שפיר אמרינן דעכ"פ אינו נבלע רק בשיעור הנ"ל שהוא פחות מכדי שיעור ס' ואף שמדברי הר"י הלבן שבט"ז הנ"ל נראה דאם הי' חדש הי' נאסר התבשיל והרי סתם קדירה יש במה שבתוכה ס' נגד קליפתה בכ"ז כיון שגם לענין יי"נ הרבה קדמונים חולקים על רש"י ז"ל בפירושא דכסי וגם אפי' לשי' רש"י ז"ל כ' בנקוה"כ דאין ללמוד מיי"נ דחמור בכמה ענינים נראה דיש לסמוך להתיר התבשיל מפאת דיש ס' נגד קליפת הכלי וכן ראיתי להגאון מהרש"ק ז"ל מבראד בהגהותיו על הפמ"ג סי' ק"ה שפוסק להלכה למעשה דכ"ח חדש בצונן אינו אוסר רק כ"ק כמו עירוי ויש לה"ר לזה מש"ס חולין קי"א: כי אתא רבין אר"י מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל אמר אביי הא דרבין ליתא דההוא פינכא דהוי בי רב אמי דמלח בי' בשרא ותברי' [פירש"י קערה של חרס שאין לה תקנה בהגעלה] מכדי ר"א תלמיד דר"י הוי מ"ט תברי' לאו משום דשמוע לי' מיני' דר"י דאמר מליח ה"ה כרותח ולכאורה קשה דהרי ע"כ מיירי בכ"ח חדש דאי בישן הא שבע מלבלוע ולא נאסרה מכח המליחה דהרי בבישול כ' הט"ז הטעם דמבליע אפי' בישן משום דע"י הבישול מפליט הבלוע מכבר ונכנס אחר במקומו וא"כ במליחה הרי קיי"ל דאין מליחה לכלים להפליט וכוון שאין לו כח להפליט הא א"י לבלוע משום דשבע מלבלוע ובפמ"ג דחה דברי החכם שאמר להתיר בזה למעשה משום דבכסי איכא פר"ת ולכך אין להורות בזה היתר למעשה אבל אליבא דרש"י ע"כ בכלי חרס ישן אין נאסר מכח מליחה וע"כ מיירי בפינכא חדשה וא"כ מנ"ל להוכיח מדתברה דס"ל מליח ה"ה כרותח דילמא לעולם ס"ל מליח אינו כרותח ואפ"ה תברה משום דכ"ח חדש בולע גם בצונן ולדברינו הנ"ל מיושב שפיר דע"כ מוכח דס"ל מליח ה"ה כרותח דאל"ה אמאי תברה הא הוי יכול לאשתמושי בה בצונן ואי דדילמא אשתלי וישמש בה בחמין ז"א דהרי כ' הב"י ביו"ד סי' ב' דבכ"מ דבדיעבד מותר ל"ח שמא ישכח וא"כ ה"נ אפי' אי ישכח וישתמש בה בחמין כיון דלא נאסרה רק מכח דכ"ח חדש בולע בצונן א"כ לא נבלע רק כדי קליפה וקיי"ל דסתם כלי יש במה שבתוכו ס' נגד הקליפה א"כ נהי דלכתחלה אסור להשתמש בה בחמין דאין מבטלין איסור לכתחלה אבל עכ"פ בדיעבד יהי' מותר והיכי דבדיעבד שרי הא ל"ח שמא ישכח וא"כ ל"ה צריך לשוברה והי' יכול לקיימה להשתמש בה בצונן וע"כ מוכח דמליח ה"ה כרותח וא"ש דמוכיח מדתברה דע"כ ס"ל מליח ה"ה כרותח:
ולענין אם נתבשל פעם א' אי מיחשב ישן הדבר פשוט דע"י בישול גם בפעם א' שבע מלבלוע דבשלמא לענין אם נשתמש בצונן בעינין ב' או ג' פעמים לפי שבתחלתו החרס רכיך ובלע וכל מה שמשתמשין יותר נבלע יותר ומתקשה טפי כמבואר בע"ז ל"ג: בפירש"י ועתוס' שם ל"ב: ד"ה כך היא גירסת הספרים משא"כ ע"י בישול מה יוסיף תת כח הבישול השני יותר מן הראשון וכמו דבחתיכה אין פועל בישול הב' יותר מן הא' לענין דנימא דשני בישולים פועלים בליעה יותר דאין בישול אחר בישול ה"ה בכלי. וגם צדקת בדבריך מ"ש דהרי חזינן דע"י שימוש בצונן רביע היום הוי שבע מלבלוע כמבואר בסי' קל"ה והרי שהיי' ו' שעות ל"ה אפי' כבוש מכ"ש בישול שהוא עדיף אפי' מכבישה בודאי אמרינן דע"י בישול פעם א' הוי שבע מלבלוע ותמה אני על בעל לבושי שרד בחידושי דינים סעיף נ"א שכ' דבבישול ג"כ בעינין שני פעמים ולפענ"ד הדבר ברור כמ"ש. ובדרך העברה עלה במחשבה לפני בהא דדרשינן בת"כ פ' מצורע האחת אל כלי חרש ואין שתים אל כלי חרש ר"ל דאין לשחוט צפור של מצורע אחר בכלי שכבר נשחט בו צפור של מצורע ולכאורה ל"ל קרא ע"ז תיפוק לי' דהרי שנינו בפי"ד דנגעים משנה א' פיילי של חרש חדשה והלא דרשינן בסוטה ט"ו: כלי דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנה ע"ש וא"כ כיון דכבר בלע הכלי מהמים ודם של צפור הראשון דכ"ח חדש הא בולע בצונן וא"כ כבר נשתנה ובלא"ה פסול לטהרת המצורע הב'. אמנם לק"מ דע"י בליעה שהכלי מקבל ל"ח נשתנה כיון דאיפשר לצאת ע"י גיעול ל"ח נשתנה והרי מצינו ר"פ דם הנדה דשרצים אין מטמאין יבשים משום דכתיב במותם כעין מותם ולא כשנשתנה ואפ"ה קיי"ל במשנה שם דאם אפשר להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין גם יבשין הרי דבכה"ג ל"ח שינוי ועד כאן לא מצינו דחשיב שינוי לפסול אלא בשינוי שאינו חוזר ע' בכורות י"ז. מה זבח שלא נשתנה כו' וכי"ב ולא בשינוי דהדרא וז"פ וברור:
ומה שנתקשית בספרי שו"ת הרי בשמים ח"א סי' ז' במ"ש בסוגיא דפסחים מ"ו: בזה"ל דה"פ הש"ס דא"א מדאוריי' צרכי שבת נעשין ביו"ט א"כ האפיי' תוכל שפיר להיות ביו"ט משום דא"ש במקדש דהאפיי' היתה בפנים ואי דהלישה ל"ה יכולה להיות ביו"ט כנ"ל ז"א דלגבי הלישה שייך שפיר הואיל וא"ב פריק כו' וע"ז תמהת דהרי עיקר הפירכא הוא לר"ח ואיהו הא ל"ל הואיל הנה ידעתי בני ידעתי מזה אפס דבחידושי העליתי דהא דל"ל לר"ח הואיל היינו רק הואיל ואי מיקלעי אורחים שאינו בידו אבל הואיל שבידו כגון הואיל וא"ב מיתשל והואיל וא"ב פריק ס"ל גם לר"ח וכן העלה בס' מלא הרועים במערכת ה'. ואנכי תקעתי מסמרות בסברא זו וצדקו דברי בעזה"י ומה שהקשית בדברי שם שכתבתי בדרך פלפול דלזעירי במנחות ע"ט. דנסכים הבאין עם הזבח אין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח ופירש"י שם לענין פסול לינה א"כ בלחה"פ דיש לו מתירין הבזיכין הוי כנסכים הבאין עם הזבח ואין נפסלין בלינה קודם הקטרת הבזיכין וע"ז קשיא לך ממשנה מנחות ק'. דמשמע שם דאיכא פסול לינה קודם הקטרת הבזיכין עתויו"ט שם וברמב"ם פ"ה מתוס' הי"ג ובכ"מ ובלח"מ שלפי גי' הרמב"ם ז"ל במשנה שם ליכא פסול לינה ואיכא למימר שפיר מטעמא דילן. ומה שהקשה לך בספרי סי' כ"ה במש"ש די"ל דבג"ש כיון דכתיב או חופשה לא ניתן לה ומינה דרשינן דבעי לשמה י"ל דל"ב בג"ש רק הנתינה לשמה ולא הכתיבה וע"ז הקשית מהא דתנן בגיטין ט'. דשוו ג"נ לשחרורי עבדים למוליך ולמביא. הנה מהא דשוו למוליך ולמביא לא שמעינין דבעי לשמה רק לרבה דקא' דבפנ"כ ובפנ"ח היא משום לשמה משא"כ לרבא הא ס"ל הטעם לפי שאין עדים מצויין לקיימו והא דקפריך שם בגמ' ע"ב האיכא לשמה וקא' לרבה ניחא אלא לרבא קשיא וקמשני פסולא דאוריי' לא קתני י"ל דהפירכא הוא לרבא דליתני פסול דלשמה דגבי הנתינה דהא הנתינה שפיר מידרש מקרא דבעי' לשמה, ועוי"ל דעכ"פ מדאוריי' לא שמעינין בג"ש דניבעי בכתיבה לשמה אבל מדרבנן בעינין לשמה גם בג"ש דומיא דא' בגיטין ג': נהי דמדאוריי' ל"ב מדרבנן בעי ושם ביבמות הא אקרא קאי ושפיר י"ל דל"ב מדאוריי' הכתיבה לשמה בג"ש ולפי"ז י"ל דבגיטין ט'. קאי גם אכתיבה לשמה והא דמשני שם פסולא דאוריי' לא קתני ר"ל דלא קחשיב רק פסולים שבשניהם הם דרבנן משא"כ פסול דכתיבה של"ש נהי דבג"ש הוי דרבנן אבל בג"ש הא הוי דאורייתא. ומה שהקשה לך א' בספרי סי' נ' שהעליתי שם בישוב קושי' העולם דאיך ילפינן טכ"ע מגיעולי נכרים דילמא אצטריך להגעיל משום בב"ח והחילותי לומר דלענין דניחוש שמא עכו"ם בשלו בשר ואנן חלב ליכא למיחש כיון דבשר עכו"ם נבילה ואין איסור בב"ח חל על איסור נבילה לר"ע כו' וע"ז תקשה דהרי השתא דס"ד דבשאר איסורין טעם אינו כעיקר א"כ ליכא איסור נבילה הנה יפה השבת דהרי עכ"פ ליכא למימר דהטעם יהי' חשיב יותר מעיקר דהא הבשר הבעין קודם שנבלע בקדירה אי הי' נתבשל בחלב הא ל"ה חל עליו איסור בב"ח ואיך נימא דהשתא כשנבלע בקדירה כיון דלגבי בב"ח הוי טכ"ע יחול איסור בב"ח והרי ל"א רק טעם כעיקר ולא יותר מעיקר וכי"ב כ' בפנ"י פסחים מ"ד ובשעה"מ ה' חו"מ לענין תערובת חמץ דאפי' למ"ד טכ"ע דאוריי' מ"מ בליכא כזית בכא"פ אינו עובר שלא יהי' הטעם חמור מעיקר וע' זבחים מ"ח: כלום מצינו טפל חמור מעיקר ובתוס' ב"ק ק"א. ד"ה ולא יצבע ועתוס' ע"ז ס"ו. ד"ה מכלל דרישא כו' שכ' ג"כ לענין נטל"פ בפסח דאין לאסור משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר כיון דא"מ גזרינן אטו מינו ול"ש לומר דא"מ יהי' חמור ממינו ע"ש וע' בתשו' ח"צ סי' ע"ז לענין כל יתר כנטול דמי וז"ל וטבע כ"ף הדמיון כך הוא שאינו שוה ממש כמ"ש אצלי במק"א: וזה מבואר מאד בכ"מ בתלמוד ובזוהר ע"פ דמות כמראה אדם ועוד פסוקים אחרים רבים וכן באיכה רבתי ע"פ היתה כאלמנה מייתי טובא עכ"ל וע' פרישה יו"ד סי' רמ"ב דכל המוקש אינו שוה לגמרי אל אשר ניקש לו ומכ"ש דא"א למימר דהמוקש יהי' עדיף מהמקיש. ועוי"ל עפמ"ש בתשו' הרשב"א בענין הא דפסק הרמב"ם אכל ג"ה של עולה חייב שתים דאף דס"ל דאין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דאחשבי' לענין איסור גיד אחשבי' נמי לענין איסור בשר עולה והה"נ אף דבעלמא טעם אינו כעיקר מ"מ הכא בבב"ח כיון דחשבת לי' להטעם לגבי איסור בב"ח מיחשב נמי לענין איסור בשר נבלה. ועולים דברי יפה תל"י דברי ידידו דור"ש באהבה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |