הרי בשמים/ב/ע

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ ב ע

סימן ע

בעזה"י יום ד' כ' מנ"א תרנ"ג לפ"ק סטרי

אלקים יענה את שלום כבוד ידידי הרב הגדול חריף ובקי ירו"ש כש"מ אברהם יוסף יעקב געלערנטער נ"י אבד"ק יאשניצא יצ"ו.

מכתבו הגיעני עד"ש בעובדא דאתא לקמי' וחד דעמי' בעסק שידוכין שנתעצמו בדין לפניכם שהכלה ממאנת בהחתן שמאיס עלי' וכבר מושלש הנדוניא משני הצדדים ופסקתם עפי"ד השבו"י ח"ג סי' קי"ז שהכלה תשבע שלא אלפו אותה לטעון כן ואינה עושה זאת בשביל שנתנה עיני' באחר ונפש כ"ת בשאלתו אם צריך החתן לקבל בחרם מקודם שאינו משביעה בחנם. ודעת הדיין שעמו שכיון שאינו מבואר זה בדברי השבו"י א"צ לקבלת חרם שעל כן דעתו שלפי שהכלה משמטת א"ע מלישבע בלתי אם יקבל החתן בח' מקודם שצריכין הבי"ד לצוות על השליש לתת להחתן הנדוניא שלו עם חצי נדן קנס והוצאות ממעות הכלה ודורש כ"ת ממנו לחוות דעתי דעת תורה האיך נידייני' להאי דינא:

הנה לפענ"ד בשבועות כמו אלה אין מקום להתקנה שבש"ע ח"מ סי' פ"ז סכ"ב שיקבל מקודם המשביע בחרם אם אינו משביעו בחנם דלכאורה יש מקום לומר דהתקנה לא היתה רק בשמכחיש הנתבע בברי דאז טוען הוא שבודאי משביעו בחנם ושפיר יוכל לומר השבע לי שאין אתה משביעני בחנם אבל בשבועת ספק הרי טוען התובע בעצמו שמשביעו רק מספק שחושדו בכך לזאת הא לא יוכל הנתבע לדעת אם באמת התובע חושדו אם לא להכחישו בברי א"כ מהיכי תיתי להטיל עליו קבלת חרם מספק. אמנם הרי באמת כ' בש"ך סי' פ"ז ס"ק ל"ב לענין מה שהקשה הב"ה ע"ד הרמ"ה שמובא שם גבי שבועת השותפין דאי טען לישתבע דחשיד לי בכך הדין עמו והקשה הב"ה הרי אין נשבעין על טענת שמא ותי' דכשם שהתובע משביע אותו בשמא ה"ה דיוכל להפך דכוותי' בשמא שישבע שישבע שחושדו בכך אעפ"י שהנתבע אינו יכול לידע בודאי שאינו חושדו ע"ש הרי דגם בשבועה ממש אמרינן דכשם שמשביעו מספק ה"ה דיכול להשביעו שאינו חושדו מספק וא"כ מכ"ש קבלת חרם דצריך בכה"ג ולהכי כ' באמת הט"ז שם דגם בשבועות הבאות ע"י שמא הנזכרות ברסי' צ"ג צריך המשביע קבלת חרם אמנם זהו תינח בשבועת ספק משא"כ בנ"ד הרי החתן אינו משביעה להכלה בטענת ספק כיון דהוא תובע בברי שמגיע לו קנס ממנה ע"י שמבטלת הקשר רק שהכלה פוטרת א"ע בטענת מאיס עלי והוזקקה לישבע ע"ז לאמת דבריה ובכזה הוי משביע בטענת ודאי ולא ספק כמבואר כי"ב בש"ך סי' רל"ב ס"ק י"ג. וא"כ כיון שהחתן משביעה בברי לא נוכל לחייב להחתן קבלת חרם מספק מאחר שלא תוכל לטעון טענת ודאי שהחתן משביעה בחנם שיודע מחשבות לבה שהוא מאיס עלי' ובכה"ג לא תקינו הגאונים לקבל בחרם מקודם. ועכ"פ ספק בתקנה הוא ומוקמינן לה אדינא עב"ש סי' קי"ח סק"ה ומלבד זה לא ידעתי מקום לחייב בנ"ד להחתן קב"ח שאינו יודע אם באמת מאיס הוא בעיני הכלה שמזקיקה לישבע על כך כיון שהכלה בעצמה ע"כ תודה שאין החתן יודע מה שבלבה וכבר האריך בש"ך ח"מ סי' ע"ב ס"ק נ"א לענין משואיל"מ דדוקא כשהתובע תובע בסתם ואינו מודה שהנתבע אינו יודע אז אעפ"י שיוכל להיות שהנתבע אינו יודע ואפי' מסתבר טפי לומר שאינו יודע מ"מ כיון שיכול להיות שיודע צריך הנתבע לישבע שאינו יודע שיש כאן הכחשה שהתובע אומר אף שיוכל להיות שאינך יודע אני סובר שאתה יודע כמו אני אבל כשהתובע יודע שהנתבע אינו יודע מה שבועה שייכא כלל ע"ש וה"ה בנ"ד מה שייכות יש כאן להטיל קב"ח על החתן כיון שהכלה בעצמה ע"כ תודה שאין החתן יודע מחשבות לבה וכיון שכן אין להטיל על החתן קב"ח בכדי כמבואר בתשו' רש"ל סי' ס"ט דאין להטיל קב"ח בחנם כיון דקללת חרם אפי' על תנאי ח"ו באה לפעמים ע"ש ועתשו' מהרי"ט בשניות חח"מ סי' מ"ז:

ולבר מן כל דין הרי שבועה זו אינה חיובית מן הדין רק על הבי"ד רמיא כדי להוציא אמיתת הדברים לאור שלא יהי' דין מרומה. ובאמת בבתי דינין שלנו אין אנו נוהגין בזה בשבועה רק בקב"ח מחייבין הכלה מאחר שמבואר בב"ה ובב"ח סי' פ"ז דרק שבועה אין משביעין מספק אבל קב"ח מחייבין מספק. והרי בדין מורדת על בעלה בטענת מאיס עלי באמתלא שאינה מבוררת דדיינינן לה בדינא דמתיבתא מבואר בטור אה"ע סי' ע"ז בשם הר"מ מרוטנבורק וכ"ה בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ח' דיש להטיל חרם אם לא למדוה בנ"א למרוד הרי דלא הטילו רק קב"ח ומה שמבואר ברמ"א שם בשם מהרי"ו דיכולין הבי"ד להשביע אותה על כך מבואר בתשו' רש"ל הנ"ל דהוא דוקא בטענת מאיס עלי בלי שום נתינת אמתלא לדברי' כלל ע"ש אבל בנותנת אמתלא רק שאינה מבוררת די לברר הדברים בקבלת חרם בלבד ומה שנזכר בשבות יעקב שבועה ע"כ הוא לאו דוקא והכי מבואר בתשו' עבוה"ג סי' ע"ד דהבי"ד צריכין לברר הדברים עפ"י שבועה או קבלת חרם ע"ש ודבר זה תלוי בראות עיני הבי"ד דהרי מבואר בש"ע ח"מ סי' ט"ו ס"ד ובסי' פ"ז ס"כ ברמ"א דיכול הדיין להשביע אפי' במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין אם עושה כדי לברר האמת ועש"ך סי' ע"ה ס"ק ס"ג ואנו נוהגין לפסוק בענין זה קבלת חרם על הכלה ולא שבועה:

וע"ד שעלה בדעת הדיין הנ"ל לפסוק שאם הכלה משמטת א"ע מלישבע שהבי"ד יצוו להשליש ליתן מהמעות שלה להחתן לפי שאינה צייתה ד"ת הנה אף במקום דאיכא שבועת היסת מן הדין הרי קיי"ל דבשבועה דרבנן לא נחתינן לנכסי' ומה שנסתפקו הרבנים האחרונים לענין אם חתמו א"ע הבע"ד על קאמפראמיס לציית הדין שיצא מהבי"ד ונתחייב הנתבע עפ"י ד"ת לישבע היסת אם יכולין הבי"ד ליתן אורטהייל המועיל עפ"י נימוסיהם לחייבו הממון שמסרב מלישבע עליו לפענ"ד אין מקום לספק הזה כלל דמה לי לירד לנכסיו ממש או לכופו ע"י ערכאות שירדו לנכסיו כדמוכח פשטות דברי הגמ' שבועות מ"א. דפריך האי נקטי' בכובסי' דלישבקי' לגלימי' הוא. והנה לכאורה הי' אפשר לומר דלעולם יוכל להיות דכל שאין בי"ד גופי' יורדין לנכסיו ל"ה מיחת לנכסי' אפס דפירכת הש"ס הוא כיון דסוף סוף על כרחו ישלם א"כ הדר קשיא מאי נ"מ בין שבועה דאוריי' לשבועה דרבנן. אמנם מלבד דבפירש"י שם כ' להדיא בזה"ל כיון דמשמתינן לי' לעולם עד דליתיב לי' לית לך מיחת לנכסי' עדיף מהאי. חוץ לזה הנה מקום אתי להוכיח ע"ד החידוד דע"כ אין כונת הש"ס למיפרך מאי נ"מ בין שבועה דאוריי' לדרבנן ובדרבנן משמתין לעולם. דהנה לכאורה יש להקשות עפי"ד הראשונים ז"ל דהא דקא' התם מה בין שבועה דאוריי' לדרבנן לא על היסת בלבד קאי רק על כל שבועות דרבנן ובשבועת המשנה ג"כ לא נחתינן לנכסי וידוע שי' רש"י ז"ל דשבועת היסת נתקנה בימי המשנה ולפי"ז קשה לכאורה מדברי הש"ס מ"ק דף י"ד: מצורע מהו שינהוג צרעתו ברגל אמר רבא ת"ש והצרוע לרבות כ"ג והא כ"ג דכל השנה כרגל לכ"ע דמי דתנן כ"ג מקריב אונן ואינו אוכל ש"מ נוהג צרעתו ברגל ש"מ. וכ' התוס' שם דמשמע מזה דאם אין מנודה נוהג נדויו ברגל ה"ה כ"ג אינו נוהג נידוי כלל וקשה דהא כ"ג דן ודנין אותו ואי לא ציית דינא משמתינן לי' ותי' דבכ"ג אי לא ציית דינא נחתינן לנכסיו וא"כ לפי"ז לא הו"מ למיפרך מאי נ"מ בין שבועה דאוריי' לשבועת המשנה דרבנן כיון דמשמתינן לי' לעולם דאיכא למימר דנ"מ בכ"ג שאם נתחייב שבועה ואינו רוצה לישבע נחתינן לנכסי' משא"כ שבועת המשנה כיון דבשאר בנ"א משמתינן לי' בכ"ג דא"א לשמת אותו כיון דכל השנה לגבי' כרגל הוא פטור לגמרי. אע"כ דפירכת הש"ס הוא דכיון דמשמתינן לי' לעולם הוי זה גופי' מיחת לנכסי'. ואם כי רק ע"ד החידוד הוא דבאמת י"ל דהש"ס פריך מאי נ"מ בין שבועה דאוריי' לשבועה דרבנן בזה"ז דליכא כ"ג בכ"ז הלא בפירש"י הנ"ל מבואר דגם השמתא הוי מיחת לנכסי ממש וכי"ב מצינו בש"ס כתובות ק"ז בניו ובנותיו דאי בעי מיחת לנכסי' בע"א לא מצי נחתי מזוני נמי לא יהבינן להו ע"ש והיינו כיון דעפ"י ע"א אין יורדין לנכסיו למכור עתוס' שם ד"ה ששמעו וא"כ אם הבי"ד יפסקו להם מזונות ויעמוד א' וילוה להם עפ"י ציווי הבי"ד ע"כ לבסוף יוכרח האב כשיבא לשלם להמפרנס וירדו הבי"ד לנכסיו עש"ע אה"ע סי' ע' ס"ח א"כ הו"ל הפסיקה גופי' מיחת לנכסי':

והנה ראיתי מביאים ראי' מתשו' הרא"ש כלל ק"ה גבי שטר המופקד שנמצא ת"י היתומים ואין ידוע מה טיבו אם המלוה הפקידו או הלוה או השלישו אותו שניהם היינו שפרע החצי וכ' הרא"ש דיוכל המלוה לטעון נגד הלוה השבע לי היסת שנפרע כולו והפטר ואם לא ירצה לישבע מחזירין אותו למלוה הרי דגם בשבועת היסת מחזירין השטר דזה ל"ה מיחת לנכסי'. אמנם לפענ"ד אין ראי' מהתם כלל והוא עפמ"ש הר"ן בשבועות שם דהא דאר"פ האי מאן דמפיק שטרא אחברי' וא"ל שטרא פריעא הוא לאו כל כמיני' אלא אמרינין לי' זיל שלים ואי אמר לישתבע לי אמרינין לי' אישתבע לי' וכ' הר"ן שם וז"ל וי"א דאי תפיס ת"ח לא מפקינין מיני' וא"ת ובאינש אחרינא אי תפיס מי מפקינין מיני' והא שבועה זו דרבנן הוא ובדרבנן לא נחתינין לנכסי' כו' א"נ י"ל דכי אמרינן דרבנן לא נחתינין לנכסי' הנ"מ בנתבע שהוא תופס ברשות אבל תובע שתפס שלא ברשות מפקינין מיני' וזהו נראה עיקר עכ"ל ולכאורה תמוה דהרי הש"ס בשבועות שם מדמי הא דבשבועה דרבנן לא נחתינין לנכסי' והא דס"ל לרבנן דר' יוסי מציאת חש"ו א"ב גזל רק מפני ד"ש ואינו יוצא בדיינין והרי התם בודאי תפס שלא ברשות דהרי גזל מהם ואפ"ה א"י בדיינין. ומה שלפענ"ד בזה הוא דהרי לכאורה יש להבין אמאי בדרבנן לא נחתינין לנכסי' הרי קיי"ל הפקר בי"ד הפקר אמנם י"ל עפי"ד הכ"מ פ"ט מה' שמיטה ויובל שהעלה בד' הרמב"ם דס"ל דהא דא' בגיטין ל"ו: הפקר ב"ד הפקר הוא רק על מה דתיקנו רבנן דתשמט דכיון שאין בידו המעות מהני הפקר ב"ד משא"כ על פרוזבול דתקון רבנן דלא תשמט וצריך להוציא המעות מרשות לוה בכה"ג ל"א הפקר ב"ד הפקר ע"ש וא"כ לכך בשבועה דרבנן לא נחתינין לנכסי' כיון דצריכין להוציא המעות מחזקת הלוה וכן בגזל חש"ו דצריכין להוציא המציאה מיד התופס מהם כיון דהתופס הא הוא יותר מוחזק מהחש"ו דהם ל"ל זכיי' מדאוריית' והתופס הא הוא מוחזק מה"ת משא"כ במלוה בשטר שתפס המלוה המעות שלא ברשות הא צריכין להוציא המעות מהמלוה דהלוה אית לי' חז"מ דקיי"ל כב"ה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וא"כ המלוה שתפס שלא ברשות ל"ה מוחזק והלוה הא אית לי' חז"מ לכך אפי' תפס מפקינין מיני' כיון דלאוקמי ממונא בחזקתי' בודאי אמרינין הפקר ב"ד הפקר וממילא אזדא לפי"ז הראי' מתשו' הרא"ש הנ"ל דלהכי מחזירין השטר למלוה דכיון דבמה שמחזירין השטר למלוה אכתי אינו נפקא הממון מחזקת הלוה כנ"ל ועתוס' חולין צ"ו. ד"ה פלניא ובכה"ג שפיר אמרינין דכיון דאין הלוה רוצה לישבע שבועה המוטלת עליו מדרבנן מהני הפקר ב"ד הפקר לענין החזרת השטר ליד המלוה והבן:

והנה בנידן שלנו אין לומר דכיון דמושלש ביד שליש הא השליש תופס בחזקת שניהם כענין שכ' התוס' ריש ב"מ גבי מנה שלישי ועב"ש סי' ע"ז ובבית מאיר שם א"כ הוי החתן כתופס. ובתשו' רדב"ז ח"ד סי' רי"ז כ' דמי שא"ר לישבע שבועה דרבנן והתובע תפס משלו לא מפקינין מיני' אמנם באמת מלבד דבקצוה"ח סי' פ"ז כתב דכיון שאין הבי"ד יורדין לנכסיו אם א"ר לישבע גם הוא אין לו כח למיעבד דינא לנפשי' בנכסיו וצריך להחזיר ע"ש לבר מן דין הרי כ' המלמ"ל בפט"ו מטוען ה"ט. דבמטלטלין שמונחים ביד שליש שאין שום אחד מהן מוחזק מוקמינין להו בחזקת מ"ק ע"ש וע"כ דל"ד להך מנה שלישי דעד כאן לא כ' התוס' התם רק כל דאלים גבר כיון שהנפקד תופס בחזקת שניהם היינו שתופס עבור מי שהוא שלו וכיון דהספק הוא בין שני אלה הוי תפיסה שלו בשבילם והוי ברשות שניהם כאלו שניהם מוחזקין בו ול"ש שנפסק להוציא מרשות הא' בע"כ דשמא הוא של זה והנפקד תופס בשבילו והוי זה מוחזק ולכך הדין דיחלוקו אבל עכ"פ אותו שידוע שהוא שלו הנפקד תופס בשבילו והו"ל כאלו המפקיד מוחזק דפקדון כל היכי דאיתי' ברשותיה דמארי' איתי' וע' ב"ק ק"ד. כיון דידע למאן גזל' ואודי לי' כיון דאפשר לאהדורי ממונא למארי' הו"ל כמאן דא"ל יהיו בידך עפירש"י שם. ובפרט דבנידן שלנו יש סברא לומר דחזקת ממון הוא אצל הכלה ולא אצל החתן דהרי קיי"ל בלאחר נישואין בטוענת מאיס עלי ונותנת אמתלא רק שאינה מבוררת לב"ד דיכולה לתפוס אפי' מעות נדוניא כיון שיכולה לומר שטענתה אמת כמ"ש בב"ש סי' ע"ז ס"ק כה ובס' קהלת יעקב מא"ז הגאון מליסא ז"ל כ' שם דמהני אפי' תפיסה בעדים כיון שאומרת מפני מה הוא מאיס עלי' ומבררת דברי' רק שהטענה אינה ברורה לבי"ד אם באמת מאיס הוא בעיני' בשביל זה והוי כדררא דממונא כיון שבלא טענותיהם יש ספק לבי"ד מש"ה מהני אפי' תפיסה בעדים ע"ש וא"כ כיון דהיא יכולה לתפוס הו"ל חזקת ממון כענין שמצינו בב"מ ו': ואיס"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן הרי דאפי' היכי דל"ה שלו רק ע"י תפיסה מיקרי ממונו וכ"כ הרמב"ם בפכ"א מה' עדות דהיכי דהעדים העידו על דבר דמהני בי' תפיסה והוזמו חייבין לשלם וע' בראב"ד ובנו"כ שם וא"כ כיון דהכלה יכולה לתפוס והחתן א"י לתפוס הוי החזקת ממון אצל הכלה ולא אצל החתן וחוץ מכל האמור אין מקום לומר בנ"ד דהבי"ד יצוו להשליש ליתן הקנס להחתן מאחר שאין הכלה רוצה לישבע כיון דאין חיוב השבועה הזאת רמיא עלה מצד הדין רק על הבי"ד מוטל לברר הדברים שלא יהי' הדין מרומה וכמ"ש למעלה. הנלפענ"ד: כתבתי דברי ידידור"ש באהבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף