הרי בשמים/ב/מ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ ב מ

סימן מ

בעזה"י יום ב' ח"י סיון תרנ"ב לפ"ק סטרי

שלום רב לכבוד הרבני המופלג ירא ושלם מוה' דוד מאשקוויטש נ"י שו"ב דק"ק בארגא פרונד יצ"ו בגלילות זיעבענבירגען.

מכתבו הגיעני והנני לתשובתו עד"ש בעוף שנשחט רוב הקנה והושט כולו ואח"כ נדחף יד השוחט למק"א למעלה או למטה וחתך גם שם מעט והחתך השני מכוון ממש נגד החתך הראשון ועלה ונסתפק אחרי דהלכה פסוקה היא בידינו להטריף בדיעבד שהיי' במ"ב כפסק הרמ"א סי' כ"ג ס"ה אם יש גם בזה משום שהיי' במ"ב מאחר שלא שחט אח"כ במקום חתך כ"א כנגד מה ששחט כבר ואיפשר דלא מטרפינין שהיי' במ"ב אלא כששוחט במקום חתך הראשון עכ"ש:

הנה בש"ע יו"ד סי' כ"ו פסקינין דאם ניקב הושט בשעת שחיטה כנגד המקום ששחט כבר טריפה וכ' בש"ך שם סק"א דהיינו קודם גמר שחיטת הושט אבל לאחר ששחט רובו כשר אפי' לדידן דפסלינין כל ה"ש במ"ב דהתם היינו במיעוט הנשאר עצמו אבל מה ששחט כבר נכשר ע"ש ומשמע דאינו פוסל לאחר שחיטת הרוב לא שוחט ולא נקב רק כשהוא במיעוט הנשאר אבל שלא במקום חתך אינו פוסל לא נקב ולא שחיטה והנלפענ"ד בהסברת הענין עפ"מ דמבואר בט"ז שם דאף דקיי"ל דשחט הקנה וניקבה הריאה קודם שחיטת הושט דטריפה ול"א דמשנשחט הקנה הריאה כמאן דמנחא בדיקולא דמיא בכ"ז אם ניקב הושט עצמו אחר שחיטת רובו כשר כיון דרק לגבי אבר אחר ל"א כמאן דמנחא בדיקולא דמיא אבל לגבי אותו סימן עצמו אמרינן כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ע"ש וא"כ כיון דלגבי אותו סימן אמרינן דהוי כמאן דמנחא בדיקולא צריכין אנו להבין לפי"ז סברת רש"י ז"ל במאי דפוסל כל ה"ש במ"ב הרי הוי כמאן דליתא אכן באמת בב"ח שם כ' להטריף אפי' שחט כל הושט וניקב קודם שחיטת הקנה בבהמה והיינו דס"ל דכיון דיש טריפות לחצי חיות אין לחלק בין ריאה ובנ"מ לאותו סימן עצמו וגם לגבי אותו הסי' ל"א כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ע"ש ואיפשר לומר שזהו סברת רש"י דמחמיר בפסולי שחיטה במ"ב דאף דרובו שחוט מ"מ ל"א כמאן דמנחא בדיקולא דמיא אף לגבי אותו סי' כמו דל"א לגבי הריאה ובנ"מ וזהו דלא כמ"ש הרמב"ן במלחמות ובתשו' הרשב"א סי' שס"ז. ואף שבב"ח כ' שהיש מכשירין שהובא בטור הוא ד' רש"י היינו דהמכשירין ע"כ קיימי בשי' רש"י בפירושו לד' הגמ' חולין ל"ב: ופוסקים להקל כר"ז משא"כ לפי' התוס' שם הלא ר"ז מחמיר יותר מר"ל אמנם בכ"ז רש"י בעצמו להלכה פוסק באמת להחמיר כאידך דר"ל כמ"ש הרא"ש וכמבואר בתה"א בית ב' שער ג' דראוי לנו להחמיר בשל תורה ע"ש ומה שפירש"י בחולין ריש דף ח' ד"ה והאיכא צדדין כו' קודם שתשחט רוב הסימנים היא שורפת את הסי' הפי' קודם שחיטת רוב ב' הסימנים והיינו קודם גמר שחיטה כולה ולא בכל סי' קודם שחיטת רובו וכ"כ בתב"ש שם שוב מצאתי בכנה"ג סי' כ"ו בהגהות ב"י אות ב' שמיישב ד' הב"ח הנ"ל עפ"י שי' רש"י ז"ל. (אכן צל"ע לפי"ז בד' רש"י ז"ל בחולין ל'. שפוסק להטריף בחלדה במ"ב מדחיישי' להחמיר כרבנן טרופאי בשחט ב' שלישים והגרים שליש ע"ש וילה"ק לפי"ד הנ"ל דטעמו של רש"י ז"ל הוא דס"ל דל"א כמאן דמנחא בדיקולא אף לגבי אותו הסי' עצמו דאין חילוק בין אבר אחר לאותו הסי' עצמו וא"כ הרי כ' בתב"ש סק"ג דבשלא במקום שחיטה כגון בתורבץ וכדומה גם הרמב"ן מודה דהוי כאבר אחר דל"א בי' כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וא"כ י"ל דבהגרמה כיון שהוא שלא במקום שחיטה הוי כאבר אחר דל"א בי' כמאן דמנחא בדיקולא משא"כ בשהיי' וחלדה דהוא במקום שחיטה אמרינן שפיר כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וזהו היפוך מדברי הריב"ם בתוס' והרא"ש שם ע"ש] והנה בחולין ל"ב: קאר"ל על הא דרמי התם מתניתין אהדדי דהתם קתני שחט את הושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ואח"כ שחט את הושט הודה ר"ע לר' ישבב דהוי' נבילה ובמשנה אחריתי קתני א"ט בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ומשני ר"ל כאן ששחט במקום חתך כאן ששחט שלא במקום חתך שחט במקום חתך נפסלה בשחיטה הויא שלא במקום חתך כי דבר אחר גרם לו ליפסל דמיא ופריך התם ומי ארשב"ל הכי והארשב"ל שחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ה"נ כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וכ' הרא"ש דלהכי קיי"ל דאם שחט הקנה וניקבה הריאה טריפה משום דר"ל אמר דברים סותרים דמדמשני כאן במקום חתך כו' ע"כ לא ס"ל כמאן דמנחא בדיקולא דמיא ואמר ג"כ שחט קנה ואח"כ ניקבה הריאה כשרה ולא ידענא הי אמר באחרונה ולכך חוששין להחמיר ע' תב"ש ופלתי סי' כ"ז בזה. וא"כ לפי"ז עולה יפה החילוק של הש"ך הנ"ל דהרי הא דרש"י מחמיר בפסולי שחיטה במ"ב הוא משום דס"ל דגם לגבי אותו הסי' ל"א כמאן דמנחא בדיקולא דמיא וע"כ דאנו חוששין דילמא הך שינויא דר"ל דמשני כאן במקום חתך כו' עיקר וא"כ הרי להך שינויא הוי שלא במקום חתך כד"א גרם לו ליפסל ול"ה פסול בשחיטה וממילא אינו פוסל ה"ש לאחר שנשחט רובו שלא במקום חתך ממ"נ דאי להך שינויא דר"ל כאן במקום חתך כו' הא הוי כד"א גרם ליפסל ול"ה פסול בשחיטה ולאידך מימרא דר"ל הא כשר משום דהוי כמאן דמנחא בדיקולא:

וארווחנא ליישב עפ"י דברינו קושי' הפרמ"ג בשפ"ד סי' ד' סק"ו בהא דהראשונים ז"ל בחולין י"ד. הוכיחו דבפ"א ל"ח מומר מהך דהשוחט את הבהמה ע"מ לזרוק דמה לע"ז ר"ל אמר מותרת והרי מודה ר"ל דבר קטלא הוא מידי דהוי אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף וא"כ אסורה הבהמה משום שחיטת מומר א"ו דבפעם א' לא נעשה מומר והקשה הפמ"ג דהרי מצינין לאוקמי הך ברייתא בשוחט המ"ב לע"ז וכבר הוכשר (ובפשיטות י"ל בישוב קושיא זו דא"א לאוקמי התם במ"ב דא"כ היכי אר"י דאסורה משום דמחשבין מעבודה לעבודה וילפינן חוץ מפנים הרי בפיגול כ' התוס' בפסחים ס"ב: דאפי' למ"ד יש פיגול בחצי מתיר בכ"ז בחצי סימן מודה דל"ה פיגול דדבר המסוים ושלם בעינן וממילא לא נאסר ג"כ בשוחט מ"ב ע"מ לזרוק הדם לע"ז מה"ט) ולדברינו נכון דא"א לאוקמי התם במ"ב דא"כ אמאי ס"ל לר' יוחנן דאסורה נהי דמחשבין מעבודה לעבודה הרי הרמב"ן במלחמות בחולין שם הקשה בהא דמשני ר' יוחנן התם כאן קודם חזרה כו' הרי אנן קיי"ל כר"ז להטריף בניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה ולא ס"ל כמאן דמנחא בדיקולא ותי' דר' יוחנן ס"ל דבאותו סימן לכ"ע אמרינן כמאן דמנחא בדיקולא ע"ש וא"כ לר"י אין על המ"ב תורת שחיטה כלל וחשיב כמאן דליתי' וא"כ ל"ה תקרובת ע"ז:

ובהיותי בזה אמרתי ליישב בענין זה מאי דקשיא לכאורה בש"ס חולין מ': בהא דאותיב ר"נ לר"ה דקא' היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן א' אסרה מהברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות וא"א כיון ששחט בה סי' א' אסרה אש"ח לא ליחייב מחתך בעפר הוא ומשני ר"פ דמיירי בחטאת העוף כו' מכדי ר"ה כמאן אמרה לשמעתי' כעולא ועולא מעשה כ"ד קאמר אלא באומר בגמר זביחה הוא עובדה א"ה מאי איריא חטאת לישמעינן זבח כו' ולכאורה יש להקשות דהנה ש"ב הגאון בעל מחנה לוי בחי' שם הקשה על פירש"י שפי' באומר בגמר זביחה עובדה שאמר איני רוצה לעבוד ע"ז בשחיטה זו עד שתגמר דהרי לפמ"ש בתוס' ב"ק דף ע"א: דפירכת הש"ס הכא הוא דכיון שנאסרה בשחיטה פורתא משום ע"ז תו לא חזי לפתח אה"מ וא"ח משום ש"ח א"כ מאי משני באומר בגמר זביחה הוא עובדה ולפירש"י אומר כן בתחלת השחיטה הרי מבואר במשנה תמורה כ"ח. דמוקצה לע"ז אסור לגבוה וה"נ בשחיטת פורתא נעשה מוקצה לע"ז וא"ר עוד לפתח אה"מ וא"ח משום ש"ח ונ' דיהי' מכאן ראי' למ"ש הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח לחלק בין איסור מוקצה לשאר איסורים דאם הקצה בהמת חבירו או שלו לאחר שהקדישה אפי' עשה מעשה א"י לאסור דא"א מקצה דשא"ש ע"ש ולכאורה קשה לפי"ז מ"פ לישמעינן זבח הרי מבואר בזבחים קי"ד. דלריה"ג דס"ל קק"ל ממון בעלים הן מהני כשהקצה בהמת שלמים אחר שהקדישה עמ"ל פ"ד ממעילה ה"ח וא"כ ל"ה מצי למיתני זבח דבשלמים תקשי לריה"ג הרי בתחלת שחיטה נעשה מוקצה לע"ז ותו א"ח משום ש"ח והנלפענ"ד ליישב עפ"מ שנראה בכונת דברי רש"י ז"ל שפי' שאומר כן בתחלת השחיטה ולא פירש בסתם שעם גמר שחיטת הרוב אמר שיהי' לשם ע"ז. ונראה עפי"ד התוס' בסוגיא שם שהקשו בהך ברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות דליתני ד' וכגון שהוא יו"כ ותי' דלא נחת למניינא אלא בהני אשמעינן חידוש דלענין שבת חייב אע"ג שלא תיקן אלא מידי אבמ"ה ובחוץ לע"ז הוי חידוש כדמוכח בשמעתין. והנה בתוס' פסחים ע"ג. נתקשו דאמאי ליכא הכא רק תיקון להוציא מידי אבמ"ה האיכא ג"כ תיקון להוציא מידי נבילה. והוכיחו מזה דטומאת תקרובת ע"ז מדאוריי' וליכא כאן תיקון להוציא מידי נבילה דבלא"ה מטמא משום תקרובת ע"ז ע"ש וא"כ ע"כ מיירי הך ברייתא בענין דנעשה תקרובת ע"ז דאל"ה הא ליכא חידושא כיון דאיכא ג"כ משום תיקן להוציא מידי נבילה והדרא קושי' התוס' לדוכתה דליתני ד'. וא"כ לפי"ז הרי קאר"פ התם דמיירי בחטאת העוף ולדידי' מוקמינן לה באומר בגמר זביחה הוא עובדה ור"פ הא מיבעיא לי' בחולין ל': בהחליד במיעוט סימנים לפירש"י התם במ"ב וא"כ אי נימא שעובד ע"ז עם גמר שחיטת הרוב ע"כ נהי' מוכרחין לומר שצמצם היטב משום דאי עבד מעט קודם שחיטת הרוב הא נאסר ואז הוי בגמר שחיטת הרוב מחתך בעפר וליכא חיוב חטאת דש"ח ואי חתך משהו לאחר שחיטת הרוב ועבד ע"ז הא תו ליכא משום תקרובת ע"ז דכיון דמיבעיא לי' לר"פ אי הוי תורת שחיטה על מ"ב א"כ דילמא ל"ה שחיטה ולאחר ששחט רוב ב' סימנים שוב א"י לאסרה והו"ל כמחתך בשר לע"ז דאין בו משום תקרובת ע"ז כיון דבעינין שחיטה כעין פנים מד' עבודות והרי דעת הטו"ז בסוסי' ב' דאף במ"ק דקנה אינו נאסר משום שוחט לע"ז כיון דאפי' חצי קנה פגום כשר ואפי' לד' הנקוה"כ והש"ך סי' ד' סק"ו שחולק ע"ז וס"ל דגם במ"ק דקנה נאסר משום שוחט לע"ז היינו משום דהמיעוט קמא ע"כ מוכרח הוא לשוחטו והבהמה חי' עודנה משא"כ במ"ב אי נימא דל"ה עלה תורת שחיטה הא גם לכתחלה א"צ לשוחטו דרובו של א' כמוהו בודאי ל"ה עליו תורת שחיטה שיאסר משום שוחט לע"ז וכיון דר"פ ספוקי מספקא לי' הא סד"א מה"ת לקולא וכיון דלא אסור מדאוריי' משום תקרובת ע"ז הא איכא מדאוריי' גם התיקון להוציא מידי נבילה וליכא חידושא וא"כ נהי' מוכרחין ג"כ לומר שצמצם היטב לעבוד ע"ז בגמר שחיטת הרוב לא פחות ולא יותר אף כחוט השערה וזה הי' דוחק לרש"י ז"ל לאוקמי הברייתא בהכי אפי' למ"ד איפשר לצמצם כמ"ש בתוס' בכורות י"ז: שהקשו בהא דא' בגיטין ע"ח: דקתני התם מע"מ מגורשת ואינה מגורשת ה"ד מע"מ ארשב"י כגון שהיו שניהן עומדין בד"א וליחזי הי מינייהו קדים וכ"ת דאתו תרווייהו בהדדי והא א"א לצמצם והקשו בתוס' שם מזה למאן דפוסק הלכה כריה"ג דאיפשר לצמצם ותי' דמ"מ דוחק הוא להעמיד המשנה בכך שאין רגילות להיות הדבר מצומצם כ"כ. ולפי"ז צדקו מאד דברי רש"י ז"ל שלא פי' שעובד ע"ז עם גמר שחיטת הרוב דא"כ יהי' מההכרח לצמצם היטב לא משהו יותר ולא פחות ודוחק הוא להעמיד הברייתא בהכי לכן פירש שאומר בתחלת השחיטה שאינו רוצה לעבוד ע"ז בשחיטה זו עד שתגמר דהרי לא הו"מ למימר ג"כ דמיירי בכששוחט המיעוט בתרא לשם ע"ז [וחוץ לדרכנו זה י"ל עוד דלהכי לא פי' בגמר זביחה כששוחט המ"ב לשם ע"ז כיון דבעל המימרא דרבוצה הוא ר"ה והרי ר"ה ס"ל בחולין י"ט. דבשחט ב' שלישים והגרים שליש ד"ה כשירה ואף דבתוס' וברא"ש שם ל': כ' בשם ריב"ם דשאני הגרמה כיון שהוא שלא במקום שחיטה הוי כמוליך ומביא בידו או ברגלו בכ"ז הרי רש"י ז"ל משוי התם הגרמה עם שהיי' וחלדה ומדמכשיר ר"ה הגרמה במיעוט בתרא ע"כ ס"ל דכיון שכבר נשחט הרוב אין על המיעוט תורת שחיטה כלל וליכא שום פסול בשחיטת מ"ב. ואזדא בזה ג"כ קושי' המפורשים על שי' הרא"ה שכ' דאפי' למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש מ"מ בשוחט לע"ז הבהמה אסורה באכילה דנהי דלא אסרה לא שרי לה והו"ל כמתה מאלי' וא"כ מ"פ ר"נ לר"ה מהברייתא דהשוחט כו' ליקשי לנפשי' הרי כיון שנעשה בה מעשה נבילה נאסרה באכילה דל"ה שחיטה ותו לא חזי לפתח אה"מ וא"ח משום ש"ח. ולדברינו נכון דר"נ יתרץ לנפשי' דמיירי שעבד ע"ז במ"ב שכבר הי' הכשר שחיטה ול"ש סברת הרא"ה נהי דלא אסרה לא שרי כיון דא"צ היתר עוד שכבר הוכשר בשחיטת הרוב. ובמק"א העירותי בסוגיא זו בהא דפריך ועולא מעשה כ"ד קאמר והיינו דבמיעוט קמא דקנה נאסר כמ"ש בנקוה"כ ביו"ד סי' ב' וקשה לפ"ד התוס' ב"מ מ"ג. ובכ"ד דפיגול הוי בדיבור א"כ למאי דילפינן חוץ מפנים ע"כ גם במחשבת ע"ז בעינן דיבור עתוס' חולין ל"ט. ד"ה הא שמבואר דשניהם שוין לענין זה וא"כ לפמ"ש הרא"ש ומרדכי ריש חולין בשם אלדד הדני דבשחט ולא בירך אפי' שכח ולא בירך שחיטתו פסולה והרי כ' בפמ"ג יו"ד סי' י"ט דבהפסיק בדיבור במיעוט קמא דקנה הוי כשח בין ברכה לשחיטה כיון דחצי קנה פגום כשר ל"ה עלה שם שחיטה עדיין וא"כ כשאמר במיעוט קמא דקנה לשם ע"ז עכ"פ הו"ל הפסק בין ברכה לשחיטה והוי כלא בירך א"כ אפי' אי א"י לאסור דשא"ש הא להאלדד הדני שחיטתו פסולה וא"ח משום ש"ח אמנם באמת בתוס' זבחים ל"א: דחו ד' האלדד הדני דלק"מ] כיון דר"פ ספוקי מספקא לי' אי שחיטת המ"ב הוי עלה תורת שחיטה ואיפשר דל"ה שחיטה א"כ הוי רק כחותך בשר לע"ז ול"ה עלה שם תקרובת ע"ז וכיון דסד"א מה"ת לקולא הא ל"ה עלה טומאת תקרובת ע"ז מה"ת ואיכא ג"כ התיקון להוציא מידי נבילה וליכא חידושא בהא דהשוחט בשבת וע"כ נחית רק למנינא והדר"ק התוס' לדוכתה ליתני נמי יוה"כ:

ומעתה תתיישב לנכון קושייתינו הנ"ל דמ"פ לישמעינן זבח דא"כ יקשה לריה"ג דס"ל קק"ל ממון בעלים הן כיון דמיירי דאמר הכי בתחלת שחיטה א"כ נאסרה בתחלת שחיטה משום מוקצה לע"ז ותו א"ח משום ש"ח. ועפ"י האמור נכון מאד דלריה"ג הא שפיר נוכל למימר דמיירי בגמר זביחה במיעוט בתרא אפי' אי נימא דגם לריה"ג במ"ב ל"ה עלה תורת שחיטה וליכא אפוא משום תקרובת ע"ז בכ"ז הלא חיוב חטאת דע"ז עכ"פ. איכא דרק לענין איסור תקרובת אינו נאסר רק כשהוא כעין עבודת פנים בא' מד"ע ובעינן דוקא שיהי' עלה שם זביחה דנפקא לן מאשר חלב זבחימו יאכלו אבל חיובי משום ע"ז שפיר מיחייב דכשהוא כעין פנים נפקא לן מזובח לאלהם יחרם ובשאינו כעין פנים מיחייב משום איכה יעבדו וגו' כמבואר כ"ז בע"ז נ"א. ובר"ן שם. וא"כ בשוחט מ"ב לשם ע"ז נהי דנימא דאיסור תקרובת ליכא משום דאין עלה שם זביחה. אבל חיובא הא איכא משום איכה יעבדו כיון דעובד ע"ז עכ"פ ואי דאם ליכא איסור תקרובת הא ל"ה חידוש בשוחט בשבת כיון דאיכא ג"כ התיקון להוציא מידי נבילה וע"כ דנחית למניינא וקשה א"כ דליתני ג"כ יוה"כ כנ"ל ז"א דריה"ג לשיטתי' למאי דאפכן בחולין ק"א: הא ס"ל דשבת ויו"כ אינו חייב אלא אחת א"כ גם אי הוי ביו"כ הא ליכא רק ג' חטאות ולק"מ ודו"ק:

אמנם לכאורה יש להקשות לפמ"ש רש"י ז"ל בסוגיא שם וכן הביאו בשמו בתוס' חולין כ"ט: ד"ה כגון דהא דפריך אידך מחתך בעפר הוא אפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וחייב א"כ משום ש"ח בסי' ראשון מ"מ כיון דנאסר בסי' ראשון לא חשיב שחיטת הסימן השני אלא כמחתך בעפר והוי כמו נתקלקלה בשחיטה לבסוף דא' התם גבי פרה אדומה דאיגלאי מילתא למפרע דשחיטה דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל ע"ש ולפי"ז הא בברייתא השוחט סתמא קתני ומיירי ג"כ כששוחט הסימנין כולן וא"כ תקשי לר"פ דמספקא לי' לפסול ה"ש במ"ב מאי הועיל לן הא דמשני בחצי קנה פגום ושחט כ"ש לשם ע"ז מ"מ הרי כיון ששוחט אח"כ המיעוט בתרא אחר שכבר נאסר משום ע"ז הו"ל כמחתך בעפר והו"ל כמו נתנבל בשעת שחיטה המ"ב דתקרובת ע"ז מטמא כנבילה ואגמ"ל דלאו שחיטה מעיקרא הוא ושוב א"ח משום ש"ח דהו"ל כמו נתקלקלה בשחיטה. והנלפענ"ד ליישב זה דהנה כבר הבאתי מה שהקשו התוס' דליתני בברייתא ג"כ יו"כ ותי' דלא נחית למניינא רק בהני אשמעינן חידושא ובשבת הוי חידוש דחייב אע"ג דליכא רק תיקון כל דהו להוציא מידי אבמ"ה לב"נ. ולכאורה למאי דקיי"ל דטומאת תקרובת ע"ז ל"ה רק מדרבנן עתוס' חולין י"ג: וע"ז ל"ב: ועשעה"מ פ"ה מה"א. א"כ איכא מדאוריי' ג"כ התיקון להוציא מידי נבילה ול"ה תיקון כ"ד אמנם נלפענ"ד בישוב זה עפי"ד התוס' בשבת ק"ו. ד"ה חוץ שכ' בשם ר"ת דהא דחובל וצריך לכלבו מבעיר וצריך לעפרו הוי מקלקל לר' יהוד' לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית החבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר אבל בשוחט בשעת הקלקול בא התיקון שמוציאו מידי אבמ"ה ע"ש והקשו האחרונים מזה בהך ברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז הרי בזה בשעת השחיטה לא בא התיקון עדיין דבעודה מפרכסת אסורה עדיין לב"נ ול"ש מי איכא מידי כו' כיון דלישראל בלא"ה אסור משום ע"ז וש"ח כמ"ש בתוס' חולין ל"ג. לענין טמאה וא"כ לא בא התיקון עד אחר מיתת הבהמה אכן לפענ"ד י"ל דבשלמא בחובל וצריך לכלבו הא בשעת החבלה לא בריר עדיין שיהי' התיקון דאיפשר שיעצור בעד הדם שלא יבא או שיניחו לקלח למים וכדומה באופן שלא יהי' התיקון לכלבו וכן במבעיר בשעה שמבעיר העצים הא עדיין אינו ברור שיהי' אפר כלל דאיפשר שיכבה האש ולא יבא לכלל אפר ולהכי אף שהתיקון בא אח"כ מ"מ הא ל"ה התיקון בשעת הקלקול משא"כ בשחיטה הלא כששוחט הא פקע אבמה"ח מיד דאף שהיא מפרכסת עדיין בכ"ז הלא ברור הוא שיבא התיקון לבסוף כיון דע"כ מתה הבהמה ולא תוכל להחיות עוד ובכה"ג הו"ל כמו שבאין הקלקול והתיקון כאחד וכיון שכן מיושב שפיר הא דלא קא' תיקן להוציא מידי נבילה כיון דהתינח לענין התיקון להוציא מידי אבמ"ה הו"ל שפיר כבא התיקון בשעת הקלקול כיון דא"א לו להחיות את הבהמה עוד וע"כ יבא התיקון לבסוף משא"כ בהתיקון להוציא מידי נבילה הא אינו ברור בשעת שחיטת רוב הסימנין שהבהמה לא תהי' נבילה כיון דאי ה"ש פוסל במ"ב ולד' הרי"ו הוי נבילה מדאוריי' א"כ הא בידו לעשותה נבילה במ"ב וא"כ כיון דלא בריר בשעת השחיטה שיהי' התיקון לא חשיב מתקן כיון דאין התיקון בא בשעת הקלקול וא"ש. ולפי"ז מיושב לנכון קושייתינו הנ"ל דע"כ א"א למימר דהברייתא מיירי בשחט כל הסימנין ולא נשאר מיעוטן דא"כ תיהדר קושיא לדוכתה ליתני ג"כ יו"כ ואי דלא נחת למניינא ולא קתני גם שבת רק משום דהוי חידושא דליכא רק תיקון כ"ד להוציא מידי אבמ"ה ז"א דהא כיון דטומאת תקרובת ע"ז ל"ה רק מד"ס הא איכא ג"כ תיקון להוציא מידי נבילה ואי דזה ל"ח מתקן כיון דאין התיקון בא בשעת הקלקול ז"א דהתינח כשלא שחט רק רוב הסימנים א"כ איפשר שיעשנה נבילה כשישחוט המ"ב בפסול משא"כ כשחתך הסימנין כולן ולא שייר מידי א"כ הוי בגמר השחיטה התיקון להוציא מידי נבילה וא"כ ל"ה תיקון כ"ד וליכא חידושא ותהדר קושיא לדוכתה ליתני ג"כ יו"כ וכיון דע"כ מיירי שלא הוסיף על החצי קנה פגום רק כ"ש עד הרוב א"כ ל"ה נתקלקלה בשחיטה ול"ק קושייתינו הנ"ל ודוק כי חריף הוא. אמנם כ"ז לפלפולא ולקושטא דמילתא קושי' האחרונים הנ"ל בלא"ה ל"ק דרק בטמאה דל"ח שחיטה כלל כ' התוס' דל"ש מא"מ כו' ואסור כשהיא מפרכסת לב"נ אבל לא כשהוא אסור משום ע"ז וכן תי' באמת בתשו' רעק"א סי' קס"ה ומתבאר הכי מד' התוס' ב"ק ע"ו. ד"ה שחיטה ויש לפלפל בזה הרבה אכ"מ:

והנה לכאורה עדיין יש להתבונן דלפי מה שכתבנו למעלה בטעמו של רש"י ז"ל בשהיי' במ"ב משום דאנו חוששין לאידך דר"ל דל"א כמאן דמנחא בדיקולא ויש טריפות לחצי חיות הנה לטעם זה הרי ל"ה רק טריפה עכ"פ כמ"ש בפמ"ג במש"ז סי' כ"ו סק"א דגם להב"ח דמטריף בניקב הושט לאחר שנשחט קודם שחיטת הקנה מ"מ ל"ה רק טריפה כיון דכבר נשחט הושט בהכשר דנהי דיש טריפות לחצי חיות אבל נבילה ל"ה ע"ש ויהי' לפי"ז לטעם הנ"ל בפסולי שחיטה במ"ב רק טריפה ולא נבילה וא"כ לד' הט"ז הנ"ל הא ל"ה תקרובת ע"ז רק בדבר שעושה אותה נבילה וכ"ה באמת דעת רש"י בב"ק ע"א: ד"ה כיון ובע"ז ל"ד: ד"ה באומר וא"כ לא יהי' בשחיטת המ"ב אפי' לשי' רש"י ז"ל משום תקרובת ע"ז. אמנם כן על גוף הסברא הנ"ל שכתבנו דהך מילתא אי איכא במ"ב פסולי שחיטה תליא בפלוגתא דר"ל ור"ז אי אמרינן כמאן דמנחא בדיקולא דמי' או לא יש להקשות מש"ס חולין כ"ט: מתיב ר' זירא כל העסוקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים כו' אירע בה פסול בשחיטתה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים בהזאתה קודם פסולה מטמאה בגדים לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים וא"א ישנה לשחיטה מתוע"ס ליפליג וליתני בדידה בשחיטה גופה כו' ולכאורה קשה הרי ר"ז ס"ל דל"א כמאן דמנחא בדיקולא דמי' וא"כ אמאי לא הקשה גם למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ליפליג נמי בשחיטה גופה כגון ששחט בפרה רוב שנים ולאחר שיעור שהי' שחט המ"ב או ששחט המ"ב בחלדה וא"כ קודם שחיטת המ"ב הא שפיר מטמאה בגדים כיון שבשחיטת רוב שנים נגמר הכשר שחיטת הפרה ולאחר שנפסלה במ"ב אינה מטמאה בגדים. הן אמת די"ל דלק"מ לפי דברי הרמב"ן במלחמות שכ' דאין לפסוק כר"ל דס"ל דחיי ריאה תלויים בקנה ודבנ"מ בושט משום דינקי מהדדי וכ"כ הרשב"א בתה"א ומכח זה כ' הרשב"א שם דהיכי דנשחטו רוב שני הסימנים כ"ע ל"פ דכמנחא בדיקולא דמיא וכן העלו התב"ש והפלתי בסי' כ"ו. וכיון דלאחר שחיטת רוב שני הסימני' אמרינן אפי' לגבי אבר אחר ומכ"ש לגבי הסימנים עצמן כמאן דמנחא בדד"מ וא"כ גבי פרה ע"כ נשחטו מקודם רוב שני הסימנין ושוב אינה נפסלת במיעוט בתרא. אולם הלא באמת מבואר בפוסקים דלשיטת רש"י ז"ל איכא גם לאחר שנשחט רוב שני הסימנים בבהמה משום פסולי שחיטה במ"ב שעל כן נראה דפסול שחיטה דמ"ב אינו תלוי כלל בהא אי אמרינן כמאן דמנחא בדד"מ או לא דע"כ לענין הכשר השחיטה ל"א כמאן דמנחא בד"דמ דהרי אף למ"ד דאין נקב פוסל בריאה אחר שחיטת הקנה משום דכמנחא בד"דמ בכ"ז אם נוציא הריאה קודם שחיטת הושט בודאי תהי' אסורה וע"כ דאף דהוא כמנחא בדיקולא מ"מ צריכה הכשר שחיטה והיינו שישחטו שני הסימנים וכ"כ הרשב"א בתה"א להדיא ולכך כיון דלכתחלה צריך לשחוט כל הסימנים איכא על המיעוט בתרא ג"כ תורת שחיטה ופוסלין בו כל ה"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף