הרי בשמים/ב/ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ ב ל

סימן ל

בעזה"י יום א' ט"ו למב"י תרנ"ד לפ"ק סטרי

חיים ברכה ושלום לכבוד ש"ב יד"נ ולבבי. בר פחתי ובריבי. הרב הגאון החריף ובקי שושילתא דיחוסא כש"מ לוי הורוויץ ני' אבד"ק באלחוב יצ"ו:

יקרת מכתב שאלתו הגיעני בעובדא דאתיא לקמי'. ראובן ושמעון יש להם בשותפות מסחר יי"ש אקאוויט במרתף מאגיזאן בקהלתו ושמעון מנהל העסק ולראובן יש עוד מסחר כזה לבדו בכפר הסמוך לק' וגם מזיגה לאחדים בלי שותפות שמעון. וקודם פסח העבר נפלה מריבה בין השותפים והתפאר שמעון אחר שהי' ת"י כל היי"ש במאגיזאן דהעיר שיתפוס מעותיו של ראובן שיש לו בהשותפות הנ"ל וקודם פסח עשה שמעון שטר מכירה כדת על היי"ש העומד במרתף דהעיר וכן ראובן עשה שט"מ על היי"ש מהכפר כנהוג אגב שכירות קרקע לנכרי אחר ויהי כי גדלה המריבה ביניהם ונתירא ראובן שתיכף אחר המועד ימכור שמעון היי"ש ויקבל המעות לעצמו ע"כ שכר עגלנים נכרים בליל אחרון ש"פ שיקחו בהחבא את היי"ש מהמאגיזאן דהעיר ששוה לערך ג' אלפים זהובים ויוליכו אותו להמאגיזאן דהכפר המושכר לנכרי קונה החמץ. ולפי דברי ראובן הי' שם הנכרי הזה מהכפר ועסק ג"כ בהולכה והובאת היי"ש להכפר וראובן עמד עליהם עד הכילם לעשות ועתה בא ראובן בשאלתו לפניו על היי"ש הזה מה דינו לאחר הפסח זהו תוכן השאלה:

הנה בריש כל מראין יש לצדד בכחא דהיתרא מאחר דהיי"ש הזה הוא של נכרי שמכרו לו שמעון קודם הפסח ואין על ראובן רק חיוב אחריות כשלקחו משם. הרי כ' בחק יעקב סי' ת"מ סק"ד בשם הירושלמי דאיפלגי בזה ר' יונה ור' יוסי בחמץ של נכרי שקיבל עליו הישראל אחריות אי שרי לאחר הפסח כיון דגוף החמץ הוא של נכרי ובחמץ שעעה"פ דרבנן אזלינן להקל והנה ראיתי בס' שעה"מ פ"ד מה' חו"מ שה"ר דגם תלמודא דידן הכי ס"ל מדא' בפסחים ל"א. לימא כתנאי ישראל שהלוה לנכרי ע"ח לאחה"פ א"ע כו' ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה לישראל ע"ח לאחה"פ ד"ה עובר והא איפכא מיבעי לי' למ"ד התם אינו עובר הכא עובר כו' ואמאי לא משני דסיפא מיירי בנכרי שהלוה לישראל ע"ח וק"ע אחריות דעובר עליו והלכך אפי' למ"ד למפה"ג הו"ל חמצו של נכרי ביד ישראל וקע"א דעובר עליו. אע"כ דס"ל לתלמודן דחמצו ש"נ שק"ע ישראל אחריות לא מיתסר בהנאה אחה"פ. והנה לכאורה יש להעיר בזה מדברי התוס' שבועות מ"ד. שהקשו על הא דישראל שהלוה לנכרי ע"ח למאי דמוקי בהרהינו קשה בלאו דר' יצחק תיפוק לי' משום אחריות כדשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ואי נימא דמשום חיוב אחריות לא מיתסר החמץ אחה"פ הא לא מקשים מידי. אמנם באמת אין מזה סתירה כלל דבשלמא בדינו של הירושלמי בישראל שקיבל בפקדון חמץ מעכו"ם וקע"א קא' שפיר כיון דגוף החמץ הוא של עכו"ם ואיהו א"ח בביעור ולהישראל הנפקד דעבר בב"י הא ל"ש למיקנס כיון דאפי' אסור בהנאה לדידי' הא קיי"ל דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דהנפקד הא לא משתרשי מידי במה שמחזיר להעכו"ם החמץ משא"כ בישראל שיש לו משכון חמץ מנכרי לשעבוד חובו שייך שפיר למיקנסי' להישראל המלוה דע"ע בב"י מכח חיוב האחריות שלא יוכל להחזיר החמץ להנכרי ולקבל חובו כדי שלא יהנה מאיסוה"נ הנאה מחודשת שמקבל החוב כיון דהמשכון הוא בידו לשעבוד חובו וכסברא זו כ' במג"א סי' ת"מ סק"ד וכפי שביאר במחצה"ש שם דע"כ לא שמעינין דיכול לומר הרש"ל אלא כדי לפטור א"ע מלשלם אבל אינו מועיל להוציא ממון ואף למ"ש בנוב"י מהדו"ת חא"ח סי' ע"ז דל"ק המג"א הכי רק בישראל נגד ישראל משום דהמלוה נתחייב בפשיעתו שלא מכר בכ"ז הרי שי' כמה מרבוותא ז"ל דבפשיעה חייב אף נגד עכו"ם ע' אס"ז ב"מ נ"ז ובש"ך ח"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ו ובפנ"י פסחים ד"ד] משא"כ בנכרי שהלוה לישראל ע"ח למאי דס"ד בלא הרהינו שפיר כ' השעה"מ דלד' הירושלמי אין לקונסו להישראל כיון דאין להישראל הנאה מחודשת במה שנותן להנכרי החמץ כיון דהי' של הנכרי מעיקרא למ"ד למפה"ג והיכי דגבאו לבסוף אינו מחויב הישראל לפדותו מיד הנכרי וליתן לו דמים תמורתו דהרי תנן בב"ק ק"ט. גבי מודר הנאה דלוה ובע"ח באין ונפרעין ממנו. ומ"ש המג"א בסי' תמ"א סק"ג דאם הוא עדיין ביד ישראל אסור ליתנו לו היינו משום דאליבא דהלכתא היכי דל"א מעכשיו אין לו עליו רק שעבוד בעלמא וא"כ הו"ל פורע חובו באיסורי הנאה משא"כ הכא לס"ד אי למפה"ג הו"ל כאלו הי' מעיקרא של הנכרי והוי שפיר דמיון לדינו של הירושלמי:

אמנם באמת ראיית השעה"מ אינני מכיר דאיך איפשר לאוקמי הסיפא דברייתא דקא' ד"ה עובר משום דהאחריות על ישראל דא"כ ל"ל למיתני הדין בשהלוהו על החמץ הרי בלא הלואה כלל אם חמץ ש"נ הוא ברשות ישראל וק"ע אחריות אסור לאחה"פ משום דע"ע הישראל בב"י. אולם נהי דאין הכרח לזה מתלמודן בכ"ז כיון דאיכא פלוגתא בהא בירושלמי אית לן למיזל לקולא בחמץ שעעה"פ להתירו בהנאה עכ"פ דומיא דכ' הב"ח בסי' תמ"ט בענין חמץ שנמצא אחה"פ וא"י אם הוא של ישראל או של עכו"ם דאסור באכילה ושרי בהנאה וכ' המג"א שם דכן משמע מד' רש"י ותוס' בעירובין ס"ד: ובא"ר א"ח סי' ת"מ הביא ד' הראב"ן והכלבו להתיר בקע"א לאחה"פ בהנאה ובפנ"י פסחים ל': כ' דגם מאן דאסר בירושלמי לא אסר רק באכילה ולא בהנאה ע"ש וכן מטין דברי הרמב"ם ז"ל פ"ד מחו"מ ה"ג שכ' וז"ל ואם לא קע"א מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחה"פ משמע דבקע"א אסור באכילה אחה"פ ובאמת משמע הכי סתמא דהירושלמי דחמץ ש"נ שק"ע הישראל אחריות לאחה"פ אסור באכילה ושרי בהנאה דהנה בגמ' דילן דף כ"ט. קא' על הא דקתני במתני' חמץ ש"נ שעעה"פ מותר בהנאה דבדין הוא דאפי' באכילה נמי שרי ואיידי דתנא דבישראל אסור בהנאה תנא נמי דנכרי מותר בהנאה וברא"ש שם אות ד' הביא ע"ז דבירושלמי קא' דהא דקתני חמץ ש"נ שעעה"פ מותר בהנאה במקום שלא נהגו לאכול פת של נכרי אבל במקום שנהגו לאכול מותר אף באכילה. ונראה דהא דלא ניחא לי' לתלמודא דידן לאוקמי באתרא דלא אכלי פת עכו"ם משום דא"כ תקשי המשנה שאחרי' דקתני נכרי שהלוה את ישראל ע"ח אחה"פ מותר בהנאה דהתם הא א"א לאוקמי באתרא דלא אכלי פת עכו"ם כיון דהוי חמצו של ישראל משא"כ להירושלמי ל"ק דהנה הרא"ש בסוגיא שם כ' דלהכי בעינין שהרהינו אצלו אפי' באמר מעכשיו משום דא"כ הו"ל חמצו ש"נ שק"ע הישראל אחריות. ולפי"ז י"ל דהירושלמי מוקי באמת בלא הרהינו אצלו ולכך שפיר קתני מותר בהנאה דבאכילה באמת אסור משום דהו"ל חמצו ש"נ שק"ע הישראל אחריות דאסור באכילה ומותר בהנאה משא"כ גמרא דילן בהרהינו אצלו הא א"א למימר טעם זה ולכך קא' איידי כו':

והנה בשו"ת נוב"י מהדו"ק סי' כ' כתב לחדש דבגזל חמץ ועעה"פ אין החמץ נאסר לפ"מ דקיי"ל כר"ש דחמץ שעעה"פ היא משום קנסא דב"י א"כ הא הנגזל ל"ע בב"י כיון שאחריות החמץ הוא על הגזלן אפי' לאונסין ואפי' לד' הרמב"ם ורבינו יונה דבמפקיד חמץ וק"ע הנפקד אחריות עובר המפקיד בב"י הוא מטעם דפקדון כל היכי דאיתי' ברשותי' דמרא איתא ויכול למוכרו ולהקדישו וליתנו במתנה ולהקנות לכל מי שירצה אבל נגזל אין הגזילה ברשותו לא למכור ולא להקדיש בודאי א"ע הנגזל בב"י א"כ ל"ש לומר דבשביל שעבר הגזלן בב"י נקנסי' להנגזל כיון דלגבי הגזלן הא ליכא קנסא משום דאפי' הי' נאסר בהנאה הי' יכול לומר לומר הרש"ל ול"ש לומר דנקנסי' להנגזל ע"ש (ולכאורה יל"ע בד' הנוב"י שם במ"ש בהא דקא' ק"י: כהנים בגזל הגר יורשין הוו או מקבלי מתנות הוו למאי נ"מ כגון שגזל חמץ ועעה"פ אי אמרת יורשין הוו היינו האי דירתי מורית ואי אמרת מקבלי מתנות הוו מתנה קא"ר דניתיב להו והא לא קא יהיב לי' מידי דעפרא בעלמא הוא וקשה מזה לדבריו שחידש דגזל חמץ ועעה"פ אינו אסור בהנאה וכ' דבגזל הגר ומת תיכף במות הגר זכה בו הגזלן ונעשה שלו ממש ונאסר בהנאה ע"ש ויש להתבונן לפמ"ש בקצוה"ח סי' שס"א עפי"ד תוס' ע"ז דע"א. דלכך זוכין בהפקר במשיכה בלא מעות משום דבמציאה ומתנה דליכא מעות משיכה קונה וה"ה בהפקר ובעינין דומיא דמציאה ומתנה דבהיתרא אתא לידי' אבל היכי דבאיסורא אתא לידי' ל"מ ע"ש וא"כ ה"נ היכי מועיל לזכות בתורת הפקר כיון דבאיסורא אתא לידי'. וביותר יש להקשות דהרי אמרי' בב"ק ק"ט. אליבא דר"ע שם דאפי' בהודה בחיי הגר וזקפן עליו במלוה לא מצי זכי במיתת הגר בתורת הפקר ואין לו תקנה עד שיוציא הגזילה מת"י והכא ע"כ לא מצי קאי אליבא דריה"ג כיון דריה"ג הא ס"ל חמב"פ שרי בהנאה ולר"ע הא א"י לזכות בתורת הפקר. אמנם נראה עפמ"ש בתוס' ב"מ ו'. דהיכי דהודה הו"ל כפיקדון אצלו ולד' הרמב"ם ורבינו יונה הא עובר המפקיד בב"י וא"כ שפיר מיתוקמא בעיא זו היכי שהודה בחיי הגר וא"כ הו"ל כפקדון דעובר המפקיד בב"י ולהכי שפיר נאסר בהנאה ויש להרחיב הדיבור בזה ואכ"מ) ולפי"ז י"ל דזהו באמת טעמו של הירושלמי דבקיבל בפקדון חמץ מעכו"ם באחריות ועעה"פ דשרי משום דהמפקיד הוא עכו"ם ואינו מחויב בביעור ולהנפקד הא ל"ש למיקנס כיון דאפי' אי הי' אסור בהנאה הא יכול לומר הרש"ל וה"ה בנ"ד שגזל מנכרי לא אסור החמץ כשעעה"פ מה"ט:

ונראה דאף דהדין של הנוב"י הנ"ל שחידש ד"ז גם בגזל מישראל חבירו הוא מופרך באמת מד' הרמב"ן בליקוטיו בפסחים ל"א: בברייתא דחנות ומלאי של נכרי כו' שכ' שם וז"ל וש"מ דכי קניס ר"ש בחמץ שעעה"פ ל"ד כשע"ע בב"י וב"י אלא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון קנסינין כו' ומסתייעא נמי הך סברא מהא דתנן בב"ק גזל חמץ ועעה"פ א"ל הרש"ל אלמא אסור הוא בהנאה בין לו בין לאחרים ואע"פ של"ע בעליו בב"י וב"י וא"ת כיון שגזלו וחייב לבערו וע"ע מש"ה אסור והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשונים והם לא ע"ע כלום אלא ש"מ שקנס זה בין בשוגג בין באונס בין לו בין לאחרים עכ"ל הרי דתופס הרמב"ן דהקנס הוא מצד הנגזל אף שלא ע"ע בב"י ובאס"ז ב"ק צ"ו כ' באמת בשם הר"מ מסרקסטה ז"ל דא"ע בב"י לא הגזלן ולא הנגזל (ובהא דכ' דגם הגזלן א"ע בב"י אף שהגזלן הוא מחויב באחריות החמץ י"ל עפמ"ש א"ז במק"ח סי' ת"מ בטעמא דבקע"א חייב עפ"מ דא' בב"מ ל"ד. נעשה כא"ל לכשתגנוב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנוי' לך מעכשיו וא"כ איפשר שיהי' שלו למפרע ולכך עובר ע"ש וא"כ זה ל"ש רק בשומר ולא בגזלן והנה לכאורה הי' נראה לה"ר דבגזלן א"ע בב"י מטעם חיוב אחריות מש"ס ב"ק ס"ו איתיבי' רב יוסף לרבה גזל חמץ ועעה"פ א"ל הרש"ל והא כיון דמטא עידן איסורא ודאי מייאש ואיס"ד יאוש קנה אמאי א"ל הרש"ל דמי מעליא בעי שלומי' לי' א"ל כי קאמינא אנא זה מתייאש וזה רוצה לקנות האי זה מתי מתייאש וזה א"ר לקנות ולכאורה משמע דלהכי א"ר לקנות כדי שלא יעבור בב"י ואי נימא דגם בקיבול אחריות עובר בב"י א"כ אמאי א"ר לקנות הא גם אי לא קנה לי' עובר בב"י מכח חיוב האחריות וע"כ דגזלן א"ע ע"י חיוב אחריות. אמנם מהא ליכא לאוכוחי מידי די"ל דלכך א"ר לקנות דילמא ירצה להשיבו להנגזל ואם יקנה אותו לא יוכל לומר הרש"ל. אמנם כן קשיא לכאורה מהא דא' בב"ק ק"ה. ואמר רבא הרי אמרו גזל חמץ ועעה"פ א"ל הרש"ל בעי רבא נשבע עליו מהו מי אמרינן כיון דאי מיגנב בעי שלומי לי' ממונא קא כפר לי' א"ד השתא מיהת הא מנח ועפרא בעלמא הוא ולכאורה יקשה לפי דברינו הנ"ל הא הכא שפיר יקשה לפ"מ דכ' בנוב"י סי' הנ"ל דגרסי' הכא רבה הא קשה כיון דס"ל יאוש כדי קנה הא קניי' ביאוש ואי משום דא"ר לקנות ז"א דהא הטעם הוא משום כדי שיוכל לומר הרש"ל כשירצה להשיבו והכא הלא כיון שנשבע שלא גזל הא בודאי מוחלט בדעתו שלא להשיבו וכמ"ש בתשו' מהרי"ט דהשבועה הוא עד מוכיח שלא יחפוץ לחזור מדעתו וא"כ שפיר קשה בזה איך יכול לומר הרש"ל אולם אחרי העיון נראה דאין כאן קושיא כלל דהרי באמת נתקשו הפוסקים ז"ל בהא דפריך בגמ' דליקני להחמץ ביאוש הרי ל"מ קנין באיסוה"נ וכ' במק"ח סי' תמ"ג ותמ"ח דאין הפירוש שיקנהו לאחר שיאסר בהנאה אלא כי מטא עידן איסורא היינו סמוך לזמן איסור ע"ש וא"כ לפי"ז התם הא ע"כ מיירי שנשבע אחר שכבר נאסר כפירש"י שם וא"כ ל"ש לומר דקני לי' ביאוש כיון דאין זכיי' באיסוה"נ) ואפ"ה אסור בעעה"פ משום דגם באונס קנסו וא"כ תינח היכי שנגזל ישראל דעכ"פ שייך בי' חיוב ביעור ואסרינן משום לא פלוג משא"כ בעכו"ם הא לא רמיא עלי' חיוב ביעור חמץ לעולם בכה"ג ל"ש לא פלוג ובודאי אין לאסור וגדולה מזו נראה דאפי' להרמב"ן שכ' דקנסו להנגזל הוא דוקא היכי שהחמץ הי' מכבר תחת ידו לפיכך גם אחר שנגזל ממנו והוא אנוס שא"י לבערו אסרוהו כשעעה"פ משום לא פלוג אבל היכי שמעולם ל"ה החמץ בידו רק שאחד זיכה לו החמץ ע"י אחר בלתי ידיעתו בכה"ג אין לקונסו לאסור החמץ דבכה"ג ל"ש לא פלוג והרי בט"ז ומג"א סי' תל"ג מובא בשם ירושלמי לענין חמץ שנפלה עליו מפולת דכיון דל"ע בב"י שרי אחה"פ אף באכילה ע"ש ומכ"ש בכה"ג שלא ידע מהחמץ כלל בודאי שרי אחה"פ וארווחנא בהא ליישב מה שהקשה ההפלאה בחי' לכתובות ל': במה שהק' שם בתוס' בהא דמוקמי' בפסחים ל"ב. האוכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים דאתיא כרנבה"ק ונימא מדאגבי' קניי' והקשה ההפלאה לפי"ד הראב"ד בפ"ו מה' מעילה דכל אדם שהקדש שלו תחת ידו הרי הוא כגזבר ולא מעל אע"ג דנתכוין לגזול עד שיוציאנו מתחת ידו וא"כ דילמא מיירי המשנה בתרומה שלא בא ליד כהן וא"כ ל"ש מדאגבי' קני' ובשלמא התם בכתובות פריך שפיר מדאגבה קניא דא"א לאוקמי בתרומה שלא בא ליד כהן דא"כ ליכא חיובא רק לצי"ש ורבא הא ס"ל בב"מ צ"א. דבקלבד"מ לא מיפטר מלצי"ש משא"כ בפסחים הא קאי לאביי דס"ל לפי דמים משלם ואיהו הא פליג על רבא בזה וא"כ שפיר מצינן לאוקמי בתרומה שלא בא ליד כהן ולהאמור י"ל דהי' הוכחה לתוס' דע"כ לא מיירי בתרומה שלא בא ליד כהן דא"כ ל"ל להש"ס לאוקמי רישא דמתניתין דאתיא כריה"ג דחמב"פ שרי בהנאה דבכולהי מתני' דלעיל הא תנינן בהדיא דחמב"פ אסור בהנאה והרי בלא"ה הא בחי' מהרש"ל בפסחים ז'. גריס ר' יוסי במקום ריה"ג וא"כ הרי ר' יוסי ס"ל בגיטין ל'. עשו את שאינו זוכה כזוכה וכיון דמתקנתא דרבנן הו"ל כאלו זכה הכהן שוב ל"ה של ישראל גם מדאוריי' והו"ל כאלו הוא ביד ישראל בפקדון וכיון שא"ח באחריותו הא אינו חייב בביעורו וא"כ הי' יכול להשהותו עד אחה"פ ולא יעברו שניהם בב"י כמ"ש הר"מ מסרקסטה ז"ל לענין גזל וע"כ דהא דקנסו חכמים להנגזל הוא רק משום לא פלוג וזהו רק בגזל שהי' החמץ מעיקרא ביד הנגזל משא"כ הכהן של"ה מעולם החמץ בידו ולא ידע ממנו ל"ש למיקנסי' ושפיר הו"מ להשהותו עד אחה"פ ויהי' שרי א"כ הו"ל גל"מ והוי א"ש הרישא דקתני בשוגג משלם קו"ח אף אליבא דהלכתא דחמב"פ אסור בהנאה ומדדחיק הש"ס לאוקמי גם בהא כר' יוסי דחמב"פ מותר בהנאה ע"כ דרוצה לאוקמי בתרומה שבא ליד כהן ושפיר הקשו התוס' ודו"ק:

ובפרט דבנ"ד הרי יש סברא גדולה לומר דאפי' אי הי' ראובן מתכוין לגזלו מהעכו"ם לא נתחייב ממילא באחריות היי"ש בהגבהתו כיון דכ' המהר"ם בן חביב בר"ה כ"ח דאף אי גזל עכו"ם אסור מ"מ ליכא עשה דוהשיב וכ"כ בנתה"מ ריש ה' גניבה וע' בהגהות יד אפרים בא"ח סי' תקפ"ו והרי כ' בח"י סי' ת"מ דכ"מ שנזכר שקיבל אחריות בפקדון חמץ מיירי בקיבל בפירוש דאל"ה אין דין שומרין לעכו"ם. וגם הרי הישראל הוליך היי"ש להמאגיזאן של הנכרי הב' א"כ יש לצרף ג"כ מ"ש בתשו' שאגת ארי' סי' ע"ה בישראל שקיבל אחריות ע"ח ש"נ והפקידו אצל נכרי אחר אף שהב' לא קע"א שרי בהנאה אחה"פ דלא כהמג"א שכ' דבעינין דוקא שהנכרי הב' יקבל עליו אחריות ע"ש ובאמת בנ"ד ראובן לא נתכוין לגזול החמץ מיד הנכרי רק תפסו להיות בטוח נגד שמעון שותפו שהי' מתפאר לקנותו במוצ"פ בחזרה מהנכרי ולפשוט לו את הרגל. והיטב אשר דבר כ"ת דדמיא להא דהגהמי"י שהובא בב"י סי' תמ"ח בפת ששלח נכרי לישראל בשמיני ש"פ וקיבלה הגוי מידו כו' שפסק דלא קרינן בי' חמצו של ישראל משום של"ה דעת הישראל לקנות החמץ בפסח עד למחר. ומכ"ש בנ"ד שלא נתכוין רק להציל ממונו מיד שמעון שרצה לגוזלו והר"ז דומה למ"ש בתשו' שבו"י ח"ב סי' ט"ו להתיר בזמן שנתגדלו המים ומתירא שלא ישטוף החמץ שנמכר שיאמר לנכרי להציל אותו לשומו בחדר אחר ע"ש: גם יש לצרף בנ"ד מ"ש הפנ"י ומג"ש ז"ל דיי"ש אינו רק חמץ דרבנן וחמץ דרבנן שרי בהנאה לאחה"פ כמ"ש בש"ע סוסי' תמ"ז ובפרט ביי"ש שלנו שעיקרו מתבואה שאינה חמוצה רק תערובת תבואה מחומצת וגם המעמיד הוא חמץ ואולי אין בתערובת כא"פ כו' ע"ש ואפי' אי יש בתערובת כשיעור א"פ הלא הגאון החסיד מלאדי בש"ע שלו סי' תמ"ב ס"י צידד לסמוך על האומרים שאפי' יש בתערובת כזית חמץ כדי אכילת או שתיית פרס אלא שהוא דבר חריף וחזק שא"א לאכול או לשתות פרס מהתערובת אם לא שישהא בינתים מותר להשהותו בפסח מה"ת אם אין החמץ נ"ט בהתערובת ואין נותנים בו החמץ אלא לקיוהא בעלמא דהיינו לחריפות ולחמיצות ול"ב ביעור אלא מד"ס ע"ש ולפי"ז י"ל בנ"ד שהי' בשמיני ש"פ נהי דבש"ע סי' תמ"ח ס"ב ובמג"א שם מבואר בעכו"ם שהביא דורון לישראל ביו"ט אחרון ש"פ דאם קבלו אסור בהנאה בכ"ז הלא באמת בחק יעקב שם העיר דהרי יו"ט אחרון ש"פ אינו רק דרבנן ומדאוריי' לא קעבר בב"י (וע' בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' צ"א מש"ש לענין הא דא' בפסחים ל'. כי הוינון בי ר"נ כי הוו נפקי שבעא יומי דפיסחא א"ל פוקו וזבונו חמירא דבני חילא דהרי ר"נ בבבל הי' והי' נהוג יו"ט ב' ש"ג ע"ש) ותי' דכל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון וא"כ הרי בגיטין ס"ה. אמרינן דל"א כל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון רק בשיש לו עיקר בדאוריי' וא"כ הרי כ' הב"ש בסי' כ"ח דתרי דרבנן חשיב כאין לו עיקר מה"ת וא"כ בנ"ד כיון דעכ"פ ל"ה בחמץ זה חיוב ביעור רק מדרבנן ויו"ט אחרון ג"כ ל"ה רק דרבנן חשיב כאין לו עיקר בדאוריי' וא"כ יש לסמוך להתירו גם בשתי' כשעעה"פ ולרווחא דמילתא יצוה כ"ת לערבו ברוב יי"ש היתר וחזי לאצטרופי דעת הרבינו יונה שהובא ברא"ש דשרי לערבו ברוב ולהרמב"ם שרי אף לכתחלה כמ"ש בתשו' פנ"י. וכיון דלד' כמה פוסקים חמץ שעעה"פ בטל ברוב יש לסמוך עלייהו עכ"פ בנ"ד שיש כמה צדדים להתיר ועכ"פ מהראוי לקנוס את ראובן איזה סכום מעות לחלקו לעניים על שערב לבו לעבור בשאט נפש על חילול שבת שחל בו יוט"א בשנה זו ולזלזל באיסור חמץ כולי האי. והי' שלום כנפשו הנבחרה ונפש ש"ב ידידו דור"ש באהבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף