הרי בשמים/ב/כד
|
< הקודם · הבא > |
בעזה"י יום ב' לסדר זאת חוקת התורה תרמ"ט לפ"ק סטרי.
- ישפות ה' שלום ורב טוב לכבוד הרב החריף הדיין המצויין כש"מ יצחק צבי שאטץ נ"י דומ"ץ דק"ק דינאב יצ"ו:
מכתבו הגיעני והנני בעט ממהר להשיב לו על אתר כמבוקשו עד"ש בנידן שנמצאים בעירו חייטים שעיקר מסחרם ופרנסתם הוא טאנדייט למכור בגדים עשויים ומתוקנים ויש להם פועלים נכרים שלמדו אצלם מלאכת התפירה ועשו כתב ביניהם אצל השופט והראדע דשם שמחוייבים הפועלים לעבוד אצל החייטים איזה שנים גם אחר שלמדו ובקיאים במלאכת החייטות כי זאת היא להם לשכר לימוד שלימדו אותם המלאכה הזאת ובכל ע"ש נותנים החייטים להפועלים לביתם המאשינען עם הבגדים שיתפרו בביתם למען יהיו להם מתוקנים על יום ב' לשבוע שהוא שם יומא דשוקא ואם הפועלים ישבתו ממלאכתם ביום ש"ק ויום א' יהי' להם הפסד רב עד שלא יהי' באפשרי להם לעסוק במסחר הטאנדייט אשר למעין מחיתם ישיתוהו ונפשו בשאלתו לחפש להם איזה היתר עפ"י דתוה"ק שלא יכשלו באיסור חילול שבת ח"ו:
הנה השני דרכים שהציע לפני כ"ת במכתבו אם כי אין לערער עליהם עפ"י הדין ודבריו דברי תורה אמנם תם אני ולא אדע מה לו להביא עצות מרחוק במקום שאיפשר בדרך קרובה דהיינו שהחייטים יבטלו הכתב הראשון שעשו עם הפועלים בנימוסיהם ויעשו כתב מחדש עפ"י בי"ד באופהי"מ שבעבור הלימוד מאומנות החייטות מחויבים לעבוד אצלם מלאכת התפירה כו"כ שנים כפי שהוגבל ביניהם וחיוב עבודתם הוא בכל שבוע ששה ימים וכמה ימים שיחסרו היינו שיהי' להם עבודה מהם ויתבטלו ממלאכתם מחויבים להשלימם אחר שיעבור הזמן שהוגבל ביניהם ואם יוכלו להוסיף תנאי זה בהכתב שעשו כבר בנימוסיהם מה טוב. וא"כ ממילא בדרך זה אין שום איסור אם הפועלים יעבדו בביתם ביום ש"ק כיון דאין הישראל קובע לו מלאכתו בשבת דהרי הרשות נתונה בידם לבחור למו בששת ימי המעשה אפס שהם אינם עושין מלאכה ביום א' מהשבוע שהוא יום איד שלהם ובגלל זה עובדין ביום ש"ק א"כ אדעתא דנפשייהו קעבדי כיון שאם יתבטלו ממלאכתם גם ביום השבת ולא יעבדו רק חמשה ימים בשבוע הרי יתחייבו להשלים הימים החסרים אחר הזמן המוגבל כנ"ל ואפי' לד' הראב"ד שהובא בסי' רמ"ד ס"ה דאוסר בשוכר עכו"ם לזמן לכתיבה או לאריגה היינו משום דס"ל לאסור בקבולת דזמן כיון שלהעכו"ם אין שום ריוח במה שעושה המלאכה בשבת ועיקר הריוח הוא של ישראל דאם לא יעבוד בשבת שמא יהי' לו בימי החול הרבה לעבוד ולא יוכל לגמור עבודתו עשו"ת חת"ס חא"ח סי' נ"ט שביאר להדיא הכי משא"כ בנ"ד שהפועל העכו"ם נתחייב להישראל עבודה מששה ימים בשבוע וכשלא ימצא החייט רק שיעור עבודה מחמשה ימים הא יהיו הפועלים מוכרחין להשלים הימים החסרים אחר זמן השכירות המוגבל א"כ נהנה העכו"ם מעבודתו בש"ק ואף שגם הישראל נהנה הוי כמו אריסות בשדה דשניהם נהנים ושרי עשו"ת נוב"י מהד"ת חא"ח סי' ל"ח:
גם איפשר להיות ע"ד זה שיעריכו החייטים שכר לימוד האומנות מכל פועל עד"מ על שני מאות ר"כ ויחלק התשלומין לחדשים ויחשוב כמה רגיל כל פועל לעבוד בכל חודש ובדרך זה יתנה עמו בהכתב החדש שיעשה עמו שמחויב לעבוד אצלו בחייטות כו"כ בגדים ששוה שכר הפעול סך כו"כ בכל חודש עד שישלם לו עד"ז הסך שני מאות ר"כ כנ"ל וא"כ בדרך זה הו"ל קבולת המלאכה בתלוש דבודאי שרי כשעושה הנכרי בביתו דומיא דנתינת כלים לכובס ועורות לעבדן:
והנה ראיתי לכ"ת במכתבו שכ' בענין העצה להתיר עפ"י שטר מכירה והביא בשם שו"ת דברי חיים דגם במכירה שייך מ"ע וה"ס ד"ח אינו כעת ת"י אמנם ראיתי בשערי תשובה מובא בשם שו"ת פמ"א וגו"ר דבמכירה אין לחוש למראית עין ובאמת מסתבר הכי דהרי מכירת חמץ הוא רק הערמה ול"ח למ"ע והא דמצינו בע"ז כ"ב. ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לנכרי טול חלקך בשבת ואני בחול ואם התנו מתחלה מותר ואם באו לחשבון אסור ופי' הר"ן בשם הראב"ד דאם באו לחשבון אהתנו מעיקרא קאי כלומר אע"פ שהתנו אם אח"כ יבאו לחשבון ותהא חולקתן שוה אסור דכיון שבאו לחשבון אשתכח דמעיקרא הערמה בעלמא הוי הרי דאע"ג דהתנו ומעיקרא שייך יום השבת לנכרי אפ"ה שייך מ"ע דהוי הערמה הנה שם הפי' הוא דכשבאים לחשבון א"ל את שקלת בשבתא מאה זוזי ואנא שקלי ביום א' צ' זוזי מלא לי כמ"ש בב"י בשם תשו' הגאונים עי' בב"ח שם וא"כ כיון שמגלה דעתו שלא הי' התנאי רק הערמה הוי הערמה מפורשת ול"מ כי הא דמצינו בשבת קל"ט: מערים אדם על המשמרת ביו"ט לתלות בה רמונים ותולה בה שמרים אר"א והוא דתלה בה רמונים מ"ש מהא דתניא מטילין שכר במועד כו' אע"פ שיש להן ישן מערים ושותה מן החדש התם לא מוכחא מילתא הכא מוכחא מילתא הרי דשאני בין הערמה מפורשת להערמה שאינה מפורשת והה"נ כשאומר מלא לי שתהי' החלוקה שוה הרי מגלה ההערמה ובכה"ג אמרינן הוכיח סופו על תחלתו לבטל המכירה למפרע עי' בס' תוספת שבת סי' רמ"ה סק"ב וכה"ג כ' בב"י סי' תמ"ח לענין מכירת חמץ על התוספתא דקתני ובלבד שלא יערים דהיינו לגלות דעתו שאין המכירה רק הערמה ושמה"ט כ' במג"א שם סק"ד דאסור לו לתבוע להעכו"ם בדיניהם אח"פ להחזיר לו החמץ דכיון שעושה גילוי דעת שלא מכר רק להערמה מתבטלת המכירה למפרע אבל היכי דאיהו אינו עושה שום גילוי דעת על ההערמה אף דכ"ע יודעין שאינו רק הערמה לית לן בה ול"ח למ"ע ובאמת הדין נותן כן דהיכי דבאמת מכרו לעכו"ם אע"פ שהוא רק הערמה בכ"ז ליכא למיחש למ"ע דנכרי מפעי פעי ויפרסם שמכרו לו כדמצינו בחולין קל"ג: לענין מתנות כהונה שהמשתתף עם כהן צריך שירשום מפני הרואים והמשתתף עם עכו"ם א"צ שירשום דסתם נכרי מפעי פעי ומפרסם שיש לו חלק בהפרה והה"נ כשמכרו לעכו"ם ל"ח מפני הרואים שיאמרו שמעמיד פועל דסתם נכרי מפעי פעי וידעו הכל שנמכר לו. וכ"כ במג"א סי' רמ"ה סק"ה דכיון דהכל יודעין שיש לעכו"ם חלק בו ליכא למיחש למראית עין ע"ש והא דל"מ גם במרחץ באריסות משום דעכו"ם מפעי פעי היינו משום דסתם מרחץ לאריסותא לא עבדי אינשי ולא יאמינו לעכו"ם שקבלו באריסות וכן ל"מ בשדה קציצה כ"א כשיש לו חלק בפירות מפני מ"ע דנהי דנכרי מפעי פעי ויפרסם שהשדה שכורה לו אבל הרי לא יפרסם אופן השכירות ויחשדוהו העולם ששכיר יום הוא ואסור וכן בבית בקבלנות דאסור הוא מטעם זה אבל במכירה אם הוא רק מפרסם ואומר שמכורה הוא לו או שהוא שותף וכן באריסות בשדה שכ' בתוס' ע"ז כ"א: ד"ה אריסא בשם הר"מ דבאריסות דשדה כיון שנוטל בגוף הקרקע דמי לשותף א"כ כיון שהכל יודעין זה ע"י דנכרי מפעי פעי בזה לחוד סגי ושוב ליכא שום חשדא וע"כ ליכא למיחש למ"ע. ומצאתי און לי לסברא זו מדברי הב"ח בא"ח סי' רמ"ו שכ' עמ"ש הב"י שם לענין שביתת בהמתו וז"ל כ' בהגהמ"ר פ"ק דשבת בשם סה"מ שאם אמר בהמתי קנוי' לך מותר וכ"כ האגור ונראה דלדברי האוסרים בהפקר בינו לבין עצמו מפני הרואים בהא נמי אסור ע"כ וכ' ע"ז הב"ח לחלק דבאומר לא"י בעצמו בהמתי קנוי' לך כיון דא"י מפעי פעי יודעים הכל שהקנהו להא"י וליכא חשדא משא"כ בהפקירה בינו לב"ע דליכא מאן דידע ואיכא חשדא עכ"ד הרי שכ' כדברינו הנ"ל ובפרט אם עושה השט"מ בערכאותיהם שכ' בתשו' רח"כ חא"ח סי' ד' היתר בזה כיון דמבואר בח"מ סי' ס"ח דכל דבר הנעשה בערכאות קלא אית לי' והוי כהא דמבואר בא"ח סי' רמ"ג ס"ב דגם גבי מרחץ ותנור אם נתפרסם הדבר שאין דרכו לשכור פועלים אלא ליתן באריסות מותר ע"ש ועי' בסוס"י רמ"ו. ובכה"ג בודאי ליכא למיחש לחשדא ויש להביא סמוכין לזה מדברי הש"ס פסחים ו'. בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה עיסת ארנונא חייבת בחלה מ"ט בהמה אית לה קלא עיסה ל"ל קלא ופרש"י ל"ל קלא והרואה אומר שלו הוא ואוכלה בלא חלה ע"ש. הרי דהיכי דאיכא קלא למילתא ליכא למיחש מפני הרואים. עכ"פ השני צדדי היתר שכתבנו למעלה הלכתא נינהו ויוכל לבחור איזה שירצה. ומ"ש בסי' רנ"ב ס"ג דאם היתה מלאכה מפורסמת וידוע שהוא של ישראל ועושה אותה במקום מפורסם טוב להחמיר ולאסור אפי' בתלוש בקבולת היינו שאין עושה אותה הנכרי בביתו רק במקום מפורסם אבל בבית הנכרי בודאי שרי בקבולת בתלוש ואף שכ' התוס' פסחים נ"ב. דלא איפשר למלאכה בצינעא היינו התם לענין מלאכה ביוט"ש כיון דבמלאכה שנשמע מבחוץ קול הפטיש הא יודעין גם העומדים מבחוץ שעושה מלאכה עכ"פ אבל בכאן הא בעינין שהוא מפורסם שהמלאכה הוא של ישראל וגם המקום מפורסם דומיא דספינה שמביא שם א"כ נהי ששומעים קול סיבוב מכונת התפירה בחוץ אבל הא א"י השומעים אם הוא של ישראל דאיפשר שמלאכת עצמן הם עושים אז:
והנה ראיתי במכתב מעלתו שכ' בזה"ל ואף שבשו"ת מהרש"ל סי' ק' כתב דאף דאין אנחנו מצווים על שביתת כלים מ"מ בריחיים אסור משום השמעת קול וא"כ גם בנ"ד בהמאשינען יש השמעת קול מעט כו' ואנכי שמעתי ולא אבין דהא דבריחיים אסור משום השמעת קול הלא הוא ש"ס ערוך בשבת י"ח. בפלוגתא דרבה ורב יוסף אבל הרי מ"ד דאיסור של ריחיים משום השמעת קול הא לא ס"ל משום שביתת כלים דשם קאי בנותן חיטין לריחיים מבע"י ונטחנין בשבת ומה ענין השמעת קול לשביתת כלים ובמהרש"ל ג"כ כונתו לד' הש"ס הנ"ל דלא נזכר בשום פוסק שבכלי שמשמיע קול יהי' איסור דשביתת כלים אפי' לב"ה וליכא חילוק רק בין כלי דקעביד מעשה לבין כלי דלא קעביד מעשה ואנן דקיי"ל כב"ה מותר להשאיל כלים לנכרי בע"ש אפי' בכלי דקעביד מעשה כמ"ש בסי' רס"ו. ומה שרוצה הב"ח שם להעמיס בד' הרוקח לאסור כלים דקעבדי מעשה אפי' לב"ה לא קיי"ל כוותי' בהא. וגם איהו ל"א הכי רק ליישב דברי הרוקח שלא יהי' פסקו אליבא דב"ש ועי' בדברי הב"ח גופי' מ"ש בסי' רנ"ב בד"ה ולתת שעורין כו' והנה ראיתי באור זרוע הגדול ה' ערב שבת סי' ב' שחוכך לומר דאפי' לב"ה עכ"פ איסור שביתת כלים מדרבנן מדקא' בגמ' מאן תנא שביתת כלים דאוריי' ב"ש הוא ולא ב"ה משמע אבל מדרבנן כ"ע אית להו שביתת כלים אפי' ב"ה. אמנם מסקנתו שם באמת אינו כן עב"י סי' רנ"ב וע"ע בא"ז שם שהביא דברי הרשב"ם ספ"ק דע"ז בהא דקתני ובכ"מ לא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקראת ע"ש ופרשב"ם המרחץ הוא בית שהמרחץ בתוכו אבל כלי מרחץ אע"פ שאין נקראין ע"ש אסור מדאוריי' דאדם מצווה על שביתת כליו דכתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים עכ"ל ותמה הא"ז דהרי ב"ש הוא דאית להו שביתת כלים דאוריי' ולא ב"ה ע"ש ולד' הב"ח י"ל דכונתו כלי מרחץ דקעבדי מעשה דאסור אפי' לב"ה כנ"ל. אמנם באמת אנן לא קיי"ל הכי ושרי להשאיל אפי' כלים דקעבדי מעשה כמ"ש בתוס' שבת י"ח: וע"ש י"ט. סד"ה לא ישכיר וכ"פ בש"ע ובא"ז שם ראיתי שחולק ע"ז ורוצה לומר דבע"ש אפי' שאלה אסור משום דנראה כשלוחו והביא בשם הר"י דאורליינש דס"ל ג"כ הכי אמנם להלכה כבר העלו הפוסקים כד' התוס' דשאלה שריא ועי' מרדכי פ"ק דשבת שם. זאת ראיתי להשיב לו בחפזון נמרץ לפי מסת הפנאי והי' שלום מאד"ה דברי ידידו דור"ש באהבה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |