העמק שאלה/קכא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קכא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) שאילתא זו אינה בכת"י ולא בפי' כת"י ומשנה לא זזה ממקומה.

עבדית אסורא אסירא לי'. לכאורה צריך לפרש דאפי' למשנה אחרונה אסורה באשת ישראל שאמרה נבעלתי ברצון והטעם הוא עפ"י מה שיישב הר"א ממיץ קו' המפורסמת על מ"א דשלהי נדרים האיך אפשר להתיר האסור לה עפ"י דשויא אנפשה חד"א ויישב משום שהיא אינה מוזהרת עליו. ואע"ג שהתו' שם הקשו ע"ז מהא דאי' ביבמות דף פ"ד כל היכי דאיהו מוזהר איהי מוזהרת עליו. מכ"מ ודאי לא נעלם זה מהר"א ממיץ ולא עוד אלא שבחי' רשב"א נדרים כ' בזה"ל ותי' הר"א ממיץ דזונה לא מוזהרת מכהן אלא כל היכי דאיהו מוזהר וכדאמרי' ביבמות כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת דלא יקחו כתיב. הרי שהביא ראי' מסוגי' זו להר"א ממיץ. ובאמת הכי דייק ל' הבריי' ביבמו' שם מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש ולכאו' הכי מיבעי למיתני מלמד שהאשה מוזהרת כאיש אלא או כהס"ד דשמעתא משום דהוא פסול והיא כשרה ואזהרתה ע"י האיש ממש. או לפי המסקנא ה"פ ע"י האיש שהוא מוזהר מש"ה היא ג"כ מוזהרת. הא בזמן שאין הוא מוזהר היא ג"כ אינה מוזהרת וכהר"א ממיץ. ולא תקשה מהא דפריך הגמ' שם והא מהכא נפקא מהתם נפקא מדר"י אמר רב כו'. והרי התם איסור ממש בשביל עצמו. הל"ק דהא גופא מקשה הגמ' דמאי איצטריך בשביל שהוא מוזהר. תיפוק לן דמדר"י א"ר היא מוזהרת בפ"ע ומשני שפיר דמשום דהוי לאו שאין שוה בכל. וע"פ דברינו יתיישב סוגי' בתמורה דף ג' דקאמר להכי כתיב בתמורה אזהרה לנשים ולא נ"ל מדרב יהודה א"ר הוא משום דתמורה לאו שאינו שוה בכל. ולכאורה ק' מאי איצטריך קרא בתמורה נילף מאיסורי כהונה. בשלמא הא דכתיב בא"כ לא קשה ניליף מתמורה. די"ל דשאני א"כ דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן וע' מש"כ בסי' ק"ד אות ה'. אבל קרא דתמורה ק' נילף מא"כ דנשים מוזהרין אפי' בלאו שאינו שוה בכל. וע' שו"ת ש"א סי' פ"ב שנשאר בקו'. אבל למש"כ ניחא דבא"כ אינם מוזהרים אלא ע"י האיש. הא מיהא דשיטת הר"א ממיץ ברורה. והכי מוכח דעת הרמב"ן שהקשה בחי' יבמות שם למ"ל לא יקחו להזהיר האשה ע"י האיש תיפוק לן משום לפני עור. ולפי פשוטו לא ק"מ שהרי איצטריך היכן שהוא אינו מוזהר. אלא פשיטא דאז היא ג"כ אינה מוזהרת. וע"ע מש"כ הגאון בני אהובה פ' כ"ד מה' אישות הי"ז. ומיושב קו' התו' בנדרים שפיר. ומה שהקשו עוד התו' שם מהא דאי' שם דרב ששת שרי להאכילה בתרומה. כבר יישבו דמיירי בתרומה דרבנן. ולפי זה הישוב אשת ישראל שאמרה נטמאתי ברצון אסורה באמת לבעלה גם למשנה אחרונה. והיינו מש"כ התו' והרא"ש ביבמות דף כ"ה א' בפי' הני עובדי דשלהי נדרים באמרה טמאה אני וכתבו ע"ז ואין לתמוה אמאי שרי כיון שאומרת טמאה אני שוי' אנפשה חתיכא דאיסורא דלפי שראו חכמים שנתקלקלו הנשים ליתן עיניהם באחר ורוב האומרות כן משקרות לכך נראה להם להתירן והרא"ש הוסיף ע"ז בזה"ל וכה"ג אמרינן שלהי נדרים אמרה לבעלה טמאה אני לך אר"ש אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בני'. מיהו אפשר לומר דהתם מיירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדבריה עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין מה הקשו על פירושם יותר מעל משנה אחרונה. ומה הוצרך הרא"ש להביא מדר"ש. אבל פשוט דס"ל כהר"א ממיץ. ודוקא בכהנת שאומרת טמאה אני באונס שרי' שאין מאכילין אותה דבר האסור לה. משא"כ אשת ישראל שאמרה טמאה אני ברצון. [וע' מש"כ בתה"ד סי' רכ"ב ובחמדת שלמה א"ח סי' ט"ז בישוב דברי התו' ורא"ש. וע' נו"ב תנינא אה"ע סי' י"ב. והגאון בני אהובה שם נדחק מאד בישוב דברי התוספות ורא"ש יבמות וכתובות. והדברים מבוארי' כמ"ש]: וע"ז יישבו התו' דמ"מ יש לחכמים לתקן ולהתיר את האסור במידי דמסתבר להו ולשיטתייהו אזלי ביבמו' דפ"ח א' ד"ה מתוך ודפ"ט בד"ה כיון לענין עדות אשה שבדבר שיש קצת טעם וסמך לדבר לא חשיב עוקר דבר מה"ת אבל ידוע דדעת הרמב"ם בהא דיבמות פ' האשה דעדות אשה מילתא דעבידא לגלויי מיקרי ועפ"י ד"ת נאמן ע"א להתיר אשה כמש"כ הנמוק"י שם. ולא כמש"כ התו'. א"כ יש מקום לומר דבאמת אשת ישראל שאמרה טמאה אני ברצון נאמנת. וקרוב לומר דלזה כוונו התו' כתובות דף ס"ג ב' ד"ה אבל אמרה במה שכתבו בזה"ל וכן נראה דבאומרת טמאה אני לך אין נראין כלל להתירה מטעם אירכוסי הוי מירכס כיון דשוי' אנפשה חתיכה דאיסורא. וכן הבין המהרש"א ע"ש שהקשה לפי"ז הא דמשנה אחרונה דמיירי באשת כהן ואין סברא לחלק בין אשת כהן לאשת ישראל. ואשתמיטתי' דעת הר"א ממיץ דסברא גדולה היא. מיהו לא נראה כלל לפרש דברי רבינו הכי שהרי כל הפוסקים התירו אף באשת ישראל. כמבואר ברמב"ם פ' כ"ד מה' אשות ה' י"ח. והגהת מרדכי פ"ג דקידושין ואין חולק לדינא. ואפי' דברי התו' כתובות הנ"ל יש לפרש הכי כיון דהי' כאן עוד טעם לאסור שהרי נתייחדה עמו אלא משום דאירכוסי יש ראי' שלא נטמאה בכה"ג ודאי הי' לנו לעמוד על ד"ת. ולהאמין לה משום דשוי' אנפשה חתיכא דאיסורא ולא שייך טעם של מ"א שלא תהא אשה נותנת באחר כו' כיון שבאמירה בעלמא לא תהא נאמנת אלא עפ"י צרוף מעשה. וכן הבין בתשו' תה"ד ובית שמואל סי' קט"ו ס"ק כ"ג. עכ"פ לא נמצא פוסק מפורש לאסור. וגם א"כ לא שייך כ"כ ראי' שהביא רבינו מהמשנה אחרונה. דהא איפכא יש להבין מינה שאין לחלק בין אשת כהן לאשת ישראל. אלא ע"י ישוב הר"א ממיץ מצאנו חילוק וזה לא נזכר בדברי רבינו. ותו הא שהביא רבינו להלן ברם צריך לומר אלו גברא כו' לא מתפרש אלא באומרת טמאה אני מענין דמיירי עד השתא כמבואר באות ב'. הרי דמשום שויא אנפשה חתיכא דאיסורא לחוד לא מיתסרא על בעלה. אלא פי' דברי רבינו דעפ"י דין היא בודאי אסירא לי' וע"ז הביא ראי' ממ"ר אלא שהוא א"צ להאמין לה עפ"י מ"א. ומכ"מ נ"מ באם גירשה אסורה להחזיר לו כמש"כ בהגהת רמ"א סי' קט"ו בשם תשו' מהר"מ פד"ו. וזה פשוט: אלא שבאתי להעיר במה שהחליטו הח"מ והב"ש שם עפ"י אותה התשובה שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת לחזור ממה שאמרה ובהגהת רמ"א שם הוסיף דגם לענין כתובה נאמנת באמתלא לחזור ממה שאמרה שזינתה ברצון. אלא שהשיג הח"מ ע"ז שהרי בדבר שבממון אין טוען וחוזר וטוען. ובאמת גם בעיקר דין אמתלא יש לעיין הרבה וכבר הקדימני להשיג ע"ז בתשו' נודע ביהודה קמא סי' י"א עפ"י דעת הרמב"ם והראב"ד פ' י"ח מה' א"ב. ועליו יש להוסיף שהרי הרא"ש ביבמות פרקב' שם מוקי הא דרב ששת שאוכלת בתרומה בנותנת אמתלא ובזה רבא אוסר. וגם מדברי התו' כתובות שם יש להוכיח דמסקי בישוב עובדי דנדרים בזה"ל ועוד י"ל דהתם מיירי כגון שבתחילה שאלוה ושתקה ולאחר שעה אמרה דאינה טמאה ונותנת טעם על שתיקותה. ולכאורה כיון דמפרשי שהיא נותנת טעם אמאי אפקוה מפשטא דמיירי באומרת טמאה אני כמש"כ התו' ורא"ש יבמות שם דהכי פשטא דשמעתא כענין משנתנו. אלא ודאי כל שצריכה לאמתלא לא מהני באמרה בפי' טמאה אני וכיון שדעת התוס' כתובות דבלא אמתלא אסורה עפ"י דין ואין כאן תקנת מ"א מאיזו טעם שיהא שוב נשאר דין תורה של מ"ר ולא מהני אמתלא. א"כ ממילא למדנו דלחזור לבעלה אחר שגירשה לא מהני אמתלא אפי' לדעת תו' ורא"ש יבמות: וראוי לדעת מה שהביאו הגהת מרדכי יבמות פרק ב' בשם הסמ"ג שהביא ירושלמי שלהי נדרים האומרת טמאה אני לך אם נתנה אמתלא נאמנת ואם לא נתנה אמתלא א"נ א"ר אילא אם הי' חבר יוציא דאין הפי' אם נתנה אמתלא בחזרתה. דלא מיירי התם אלא בהאמנת דברי' לאסור. וה"פ אם נתנה אמתלא טעם וראי' להאמית דברי' נאמנת. וזה פשוט והכי מבואר בד"מ אה"ע סי' קט"ו סקי"א ע"ש. ובאמת לא נמצא זה הירו' בפנינו וגם לא בסמ"ג והנראה שיש טה"ד בהג"מ. ומה שכ' אם הי' חבר יוציא. אף שלא הביא הרמב"ם כאן זה הדין. אבל כבר כ' בפרק ד' מה' ק"ש על כיב"ז דאע"ג שמצד שורת הדין א"נ מכ"מ ראוי לחוש והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח. ומה שיש להקשות מהא דאי' בקידושין די"ב ב' שלא האמין ר"ח ליהודית אשתו שאמרה בשם אמה שקבלה קידושין כי זוטרת. כבר העיר עלה הגאון בס' בני אהובה שם והכל לפי הענין שהבין ר"ח דמשום צער לידה אמרה הכי. נחזור לענין דדעת הרמב"ם וראב"ד ותו' ורא"ש לאסור באמתלא. וטעמו של דבר יש לומר דפשיטא להו שאין אשה פוגמת עצמה ולומר שנבעלה בשום אמתלא שבעולם. כי חרפה גדולה היא לה. כדאי' בסנהדרין ד' ע"ג א' לענין רודף. כי כאשר יקום איש אל רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה והיינו שאמרו שלהי נדרים טעמא דמשנה ראשונה משום דלא עבידא לבזויי נפשה. ורק במ"א תקנו שלא תהא אשה נותנת באחר כו' דקשה כשאול שנאת בעל ואהבת רע. אבל בהעדר אמתלא זו שוב לא מהני כל אמתלא שבעולם. ומכ"מ יש ליישב קצת הגהת הרמ"א הנ"ל ומקורו הוא עפ"י הגהת מרדכי פ"ג דקידושין וז"ל נשאלתי על א"א שאמרה נבעלתי ברצון וכתבו התו' כו' ומיהא אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדברי' נאמנת כו'. ויש לבאר דהמעשה הי' שידוע שנבעלה אלא שאפשר שבאונס הי'. והיא אומרת שברצון הי' והיינו דיוק הלשון נבעלתי ברצון ולא קאמר נבעלתי סתם אלא דכל הודאתה היינו שנבעלה ברצון וכיון שודאי נפגמה אפשר דמהני אמתלא על הודא' זו שברצון אבל באומרת שנתפגמה לא מהני אמתלא וע' תו' נדרים שלהי מ' שכתבו בזה"ל ומיהו נראה דאפי' למ"א אם אומרת טמאה אני לך ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שויא אנפשי' חד"א ואפי' תחזור בה האשה ותאמר באונס הי' וי"א דהיו משמתין לי' על שגרם שתאסר אשתו עליו ועובר על תקנת ר"ג עכ"ל ודקדקו התו' ותאמר באונס הי' ללמדנו דל"מ באומרת לא נבעלתי כלל דזה ודאי שקר שתפגום עצמה בכדי אלא אפי' אומרת שבאונס הי' ג"כ לא מהני. ושני דעות אלו שבתו' הביא רמ"א בסי' קע"ח. ודעה שלישית דמהני אמתלא להתירה וכבר צווח עלה הגרע"א זצ"ל בסי' פ"ח דמקור דעה זו במרדכי פ' האומר ושם מיירי שהוא אמר שזינתה ולא בנותנת אצבע ב"ש אבל הנראה שלמד רמ"א מהגהת מרדכי הנ"ל דס"ל דמהני אמתלא לגבות כתובה. ואי איתא דאסירא היאך יגיע לה כתובה. אלא ס"ל דמהני אמתלא להתירה לו ופשוט שכתובה תלי' בהיתר ואיסור וממילא מהני אמתלא זו גם ענין ממון דכתובה. מיהו למש"כ לא מיירי אלא בכה"ג שאומרת באמתלא שנטמאת מיהת. אבל באומרת שלא נבעלה לכ"ע לא מהני אמתלא:

ב

(ב) אלו גברא כו' וכל הענין. הוו בה טובא הראשונים ז"ל בהני עובדי דשלהי נדרים ליישב הקושי' דמאי בעינן ראי' להתירא. הא בל"ז אין אשה נאסרת על היחוד אלא בקנוי. והרשב"א ור"ן כ' דלמי שרוצה להחמיר ע"ע מיירי ולשון רבינו מי אסירא ההיא איתתא או לא לא משמע הכי וגם אין זה מענין הקדום. והתו' כתובות די"ג ד"ה מעלה כתבו דנואף שאני. ולפי הפשט כוונתם דבזה הסברא לחוד מהני לאסור דרגלים לדבר. ובתה"ד סי' רכ"ב מפרש כוונת התוס' ז"ל דבנואף ואומרת טמאה אני לך מיירי. וע' שו"ת רע"א שם. וכ"ז א"א להעמיס בדברי רבינו שלא הזכיר נואף כלל. ובכתובו' דס"ב כתבו התו' עוד דנאסרה משום עדי כעור ומכל שכן לדעת המפרשים דעת רבינו דעל פי עדי כעור לבד מפקינן מבעל. משום הכי בעינן הוכחה להתירא. אבל המה כתבו כ"ז על ההיא עובדא דהוי מיהרזק בביתא כו' וי"ל שהוא דבר מכוער אבל בדברי רבינו לא נזכר כ"ז. וגם לא מיירי כלל בע"כ. וכש"כ לדעת המפרשים דבעינן ע"כ וקלא דל"פ ע' מש"כ פ' פנחס בס"ד. אבל כוונת רבינו כמש"כ התו' ורא"ש יבמות דכ"ד דמיירי שאמרה טמאה אני. ואע"ג שא"נ מכ"מ ביחוד ג"כ נאסרה ומיקרי רגלים לדבר שהוא אמת ושקיל וטרי רבינו אי יש הוכחה להיתר מאי. והתו' כתובו' שם ס"ל דבאומרת טמאה אני לך לא מהני הוכחה ג"כ אלא בשותקת ואח"כ נתנה טעם על שתיקותה אבל משמעות דעת רבינו מיירי באומרת טמאה אני ומכל מקום מהני הוכחה להתירא:

ג

(ג) מאי וכל תבואת שדה. ולפנינו אי' מאי וכפרוץ הדבר הרבו. ופי' המפרש מה הוסיפו על המפורש בתורה ומשני לאתויי פירות האילן וירק. וס"ל לחלק בין שאר מיני קטניות לפירות האילן דמיני קטניות חייב מה"ת ופירות האילן מדרבנן. וכן כ' הריב"ן שלהי מס' מכות דכ"ג ב' ד"ה והבאת מעשר וזהו לא כפרש"י ותו' שכתבו דהכל מדרבנן חוץ מה' מינים ותירוש ויצהר. ולא כהרמב"ם דס"ל הכל מה"ת זולת ירק ודבר שאינו מאכל. וגם זה ק' טובא לדעת המפרש דצ"ל דר"מ וחכמים נחלקו כמ"כ לענין תו"מ אי כל המינים מה"ת או לא. ולא מצינו מחלוקת בזה בגמרא. ודעת הרשב"א ור"ן נרא' דהי' לפניהם כנוס' רבינו דפי' דמקש' מה הוסיף וכל תבואת שדה על דגן. וכ"כ התו' ורא"ש אלא שלפי נוסחא שלפנינו כ' דסמוך על סיפא דקרא והיינו הך. מיהו א"כ מפרשי דבל"ת פשיטא דדגן אינו אלא ה' מינים. ולא פליגי ר"מ וחכמים אלא בלשון ב"א וד"ה משתעי בלשון ב"א כמבואר בחי' רשב"א ובתו' וע' מש"כ בסי' ח' אות י' בס"ד. ועדיין אין הפי' מתיישב כ"כ. דאפי' אי דה"י בכללה משתעי בלשון ב"א. מכ"מ כאן הביא הכתוב לשון תורה דראשית דגנך היינו חמשת המינים לחוד. ותו מאי מקשה על ר"מ דילמא באתרי' דר"מ נשתנה לשון ב"א משהי' בעת שנכתב דה"י. וע' ר"פ הנודר מה"מ. ויותר נראה לפרש לשיטת הרמב"ם דפליגי ודאי בל"ת. ולא הי' שינוי בלשון ב"א מלשון תורה. וא"כ הולך בתר ל"ת כמש"כ התו' ריש מס' פסחי' וס"ד דרב יוסף דהכל שוין בתו"מ שחיוב כל המינים מה"ת אלא שנחלקו ר"מ וחכמים אי מהא דכתי' דגן נ"ל כל דמידגן ופירות האילן נ"ל מדכתיב תירושך. וכס"ד דהש"ס יומא דע"ו ב' דתירוש כל מיני מתיקה בלשון תורה והיינו תירושך. ורבנן סברי דדגן אינו אלא חמשת המיני' והא דמחייבין הכל בתו"מ מעשר תעשר כל תבואת זרעך נ"ל וקסבר רב יוסף דפליגי ר"מ ורבנן גם בנודר מן התבואה ולהיפך דלר"מ אינו אלא ה' מינים ולרבנן הכל בכלל כמו בתבואת זרעך כמבואר בסמוך דמקשה רב יוסף על ר' יוחנן דאמר הכל מודים בנודר מן התבואה כו' ולהכי מקשה רב יוסף על ר"מ והא בקרא דדה"י דכתי' בחד קרא דגן וכל תבואת שדה ואי דגן כל דמידגן משמע מאי נינהו כל תבואת שדה ויישב אביי פירות האילן וכמסקנא דסוגי' יומא שם דתירוש חמרא הוא. או תבואת שדך היינו ירק. ואע"ג דבכלל תבואה לכ"ע לאו ירק בכלל מכ"מ תבואת שדה שאני כדרבא בסמוך. ואם כן יש לומר כר' יוחנן גם כן דהכל מודים בנודר מן התבואה. ומכ"מ תו"מ נ"ל מתבואת זרעך דכל מיני זרעים ואילנות בכלל ולא ירק שאינו נזרע ורב יוסף לטעמיה ואביי ורבא הודו זה לזה וע' שאילתא ק' אות י"ג:

ד

(ד) מר בר שמואל. אינו מדוקדק דקדים טובא לרבא. ולפנינו איתא בר מר שמואל והוא מר שמואל ריש גלותא ע' שאי' צ"ט אות א'. והיה בימי רבא ומצוי בש"ס אדברי' רבא למר שמואל ודרש. ויותר נראה להגיה מר שמואל פקיד כו':

ה

(ה) ולא עוד אלא ששוקפין אותו בקרקע. לפנינו אי' ששוקעין. ונוסחת רבינו מיושרת ונדרש מלשון ונשקף על פני הישימון. והוא מלשון משקוף שהדלת נוקש עליו. וה"נ ונשקף שמחבטין אותו בארץ:

ו

(ו) א"ר אלעי א"ר כו' וכל הענין. מתפרש יפה בשאילתא ל' כל הצורך ע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף