העמק שאלה/פד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה פד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דכתיב בדנים כו' וכה"ע עד ואלו שרצים. בכת"י אית' וכתיב בשרצים אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הוי להו אל תשקצו ואל תטמאו תרין. וכתיב השרץ השורץ סתמא ל"ש דים ל"ש דיבשה. הני דויקרא כו' אכל נמלה לוקה חמש דכתיב כל השרץ השורץ עה"א שקץ הוא לא יאכל. וכתיב כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע וגו' וכתיב אל תשקצו א"נ בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם וכתיב לא תטמאו א"נ בכל השרץ הרומש. אכל צירעא כו'. כ"ז נוס' הכת"י. והוא מכוון ממש לפרש"י עירובין וש"מ וכמו שהבין כן הרמב"ן בסה"מ שורש ט' בדעת רבינו. וזהו כלל הענין. פוטיתא הוא שרץ המים לחוד. ולוקה ד' היינו שני לאוין הכוללין בפ' שמיני פ' י"א פסוק מ"ג ולא תשקצו א"נ בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם. ושני לאוין מיוחדין בשרץ המים א' בפ' זו וא' בפ' ראה. ונמלה הוא שרץ הארץ לחוד. ולוקה חמש. שני לאוין הכוללים. ושלשה לאוין דפ' שמיני שם פ' מ"א ופ' מ"ב ופ' מ"ד. נמצא יש להגיה נוס' שלפנינו בספרו של רבינו. או להוסיף בנמלה ולא תטמאו וגו' גם ולא תטמאו א"נ בכל השרץ הרומש. או להגיה תחת קרא אל תשקצו א"נ בכל השרץ השורץ. ולהעמיד ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש ולאוין הכוללין לא הובאו בנמלה שהרי כבר פי' בפוטיתא דל"ש דים ל"ש דיבשה. ובה"ג בה' דגים איתא לפנינו בזה"ל אכל נמלה דכתיב בה חמש לאוין לוקה חמש. דכתיב וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ואומר כל הולך על גחון וגו' וכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש [וצ"ל השורץ] על הארץ. והגיה הרמב"ן לפי דרכו והעתיק לשון בה"ג בזה"ל אל תשקצו א"נ בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם. ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש. נמצא מבואר בנמלה כל החמש לאוין. ובהלכות הרי"ף ס"פ אלו טריפות כתוב הלכה זו מכוון כפי דעת רש"י ורמב"ן. אבל ממש"כ הר"ן שם שכ' בזה"ל נמלה לוקה חמש. לא נתחוורו דברי הרי"ף במנין לאוין שלו ובמקצת נוס' הלכות הוא מתוקן וכו' ואח"כ הביא פירש"י. מבואר שלפני הר"ן היה בספרי הרי"ף שלא כמו לפנינו. ושלטו בו ידי מגיהים. והנה לפי הבנת הרמב"ן בדעת רבינו וכמו שבאמת הכי הוא בכת"י. א"כ קשה טובא מש"כ הערוך ערך במתא בזה"ל ובמכות פ' אלו הן הלוקין בגמרא אכל נבילות ההוא דאכל ביניתא דבי כרבא נגדיה רב יהודה. פי' בשאלתות גדולות בויהי ביום השמיני מי שאוכל דג שנמצא כשחורש הארץ לא מיחייב אלא חד מלקות מדר"י וכן הלכה עכ"ל. והכי הביא העיטור ה' הכשר הבשר [ולשון בשאלתות גדולות ע' מש"כ בפתח העמק הראשון אות ג' בס"ד]. ואי איתא כהרמב"ן האיך אפשר שלא יהא אלא חד מלקות. הרי יש בו ה' מלקות. אבל הרמב"ם ז"ל בסה"מ הבין כוונה אחרת בשיטת רבותיו. ובלי ספק לפניו היה גם ספר הרי"ף מקובל מפה לאוזן ע"י אביו והר"י מיגש ז"ל גם ספרי רבינו ובה"ג היה לפניו כאשר המה לפנינו וז"ל הרמב"ם שם מל"ת קע"ט הזהירנו מאכול איזה שרץ שיהיה בלתי יחוד בין שרץ העוף בין שרץ המים בין שרץ הארץ. והוא אמרו ית' אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ. לאו זה בפ"ע ולוקין עליו והוא דומה לאיסור כולל. לפיכך מי שאכל כלום משרץ הארץ לוקה שתים א' משום השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. וא' משום אל תשקצו את נפשותיכם. ומי שאכל שרץ העוף לוקה שתים. א' משום שרץ העוף טמא הוא לא יאכל. וא' משום אל תשקצו ואם אכל בע"ח עוף וילך על הארץ עד שיהיה שרץ העוף ושרץ הארץ חייב עליו ד' מלקיות. ואם חובר לזה שיהיה ג"כ משרץ המים. יהיה חייב עליהם ו' מלקיות והחמישי משו' דג טמא שנא' מבשרם לא תאכלו והששי משום אל תשקצו לפי שהוא כולל ג"כ שרץ המים. ואין אצלו כתוב לאסור שרץ המים זולת אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ובאלו השרשים אמרו בגמרא מכות אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש. וזהו הפי' שפירש כל מי ששמעתי אומר או ראיתי דבריו בפירוש אשר פירש בזה המאמר כו' עכ"ל. והרמב"ן העתיק דבריו וגייז מינייהו מש"כ ואין אצלו כתוב לאסור שרץ המים זולת כו' אשר הוא יסוד לזה הפי' כאשר יבואר. ואחר כ"ז ג"כ אין דברי הרמב"ם מתבארים. והיאך הבין בפי' הגאונים כל פרטי חלקי המאמר. אם לא שנגיה מעט בדבריו ז"ל. ומתחלה אובין לפניך הבנת הרמב"ם בדעת רבותיו. היינו דולא תטמאו בהם אינו נחשב כלל. כאשר גם הוא ז"ל לא מנאו אלא לטעם ולא למניעה כמבואר בשורש החמישי. וגם בה"ג מודה לזה השורש אלא שמחולק עם הרמב"ם בכמה פסוקים אם המה טעמים או מניעות. אבל זה הפסוק ודאי אינו אלא טעם לאזהרה הסמוכה לו. ומש"ה לא מנאו בה"ג במנין המצות שלו. וגם הלאו דלא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש עה"א. לכ"ע אין לו שייכות להני ג' מיני בריות. דלאו הזה מיותר על הנולד מעיפוש ואינו פרה ורבה כדעת הרמב"ם עצמו במצוה קע"ז ובה' מ"א פ"ב. והכי דעת בה"ג מדמנה במנין המצות בזה"ל שרץ העוף שרץ המים שרץ הארץ לא תאכלו. אל תשקצו את נפשותיכם. ולא תטמאו את נפשותיכם ואי אינו אלא לאו מוסף למלקות על כל השרצים. לא היה לו למנותו בפ"ע דכ"ע מודו שאין למנות לאוין הכפולים. ולא נחלק בה"ג עם הרמב"ם אלא אי תליא מלקות עם מנין הלאוין כמבואר ברמב"ן ריש שורש ט'. אלא ודאי זה הלאו דפרט בו הכתוב הרומש על הארץ פירושו הנולד מן העיפוש. ופוטיתא ונמלה וצירעה פרים ורבי' לדעת הגאונים. גם הבין הרמב"ם דהגאונים חושבים הני תרי קראי כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. כל הולך על גחון וגו' ללאו א'. דבאור קרא הקודם הוא. והכי מפורש בדברי הגאונים שהעתיק הרמב"ם מי שאכל משרץ הארץ לוקה שתים. ולא שלש כפירש"י. עוד דעת הרמב"ם והגאונים דדג ושרץ המים תרי מילי נינהו. דג הוא השט במים. ושרץ המים הוא ההולך על קרקע המים. והכי מבואר בדברי הרמב"ם שכ' להלן בזה"ל ולא תרחיק היות מין א' בעצמו והוא עוף טמא והוא שרץ העוף שזה אינו רחוק. כי הנה יהיה לו עניני העוף ופעולותיה ועניני שרץ העוף. הלא תראה פי' הקדמונים כלם מנו לכל אלו ו' מלקיות דג טמא ושרץ המים. וזה ג"כ אמת לא תרחיקהו כי יתכן שיהיה דג ושיהיה שרץ המים וכמו כן כו' עכ"ל. ומכ"מ הלאו דלא תשקצו הכולל לדעת הגאונים. קאי ג"כ על דג טמא. שהרי גם בדגים כתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים וגו' הרי דלדג טמא קרא הכתוב שרץ. אבל לאוין הכתובים בדגים אינם מזהירים על שרץ המים שאינם שטים. ומש"ה אין אזהרה על שרץ המים אלא א' והוא הכולל. ואחר כ"ז יהי' פי' פוטיתא דג טמא קטן השט במים וגם שורץ על קרקע הים. ויש בו ד' מלקיות. שני לאוין המיוחדים בדג אחד בפ' שמיני מבשרם לא תאכלו. ואחד בפרשה ראה כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגו'. והלאו הכולל אל תשקצו חייב עליו שתים משום דג טמא בפני עצמו ומשום שרץ המים בפני עצמו. וזהו היסוד שהניחו הגאונים לדעת הרמב"ם ז"ל שלוקין על אזהרה אחת שתים אם הוא מזהיר על שני דברים. וא"כ מתפרש דברי רבינו כמו שהוא לפנינו. והכי פירושו אכל פוטיתא לוקה ארבעה. דכתיב בדגים ושקץ יהיו לכם הרי א'. וכתיב בשרצים אל תשקצו ולא תטמאו תרין. פי' האי קרא שהוא לאו א' חייבים עליו תרי משום דג טמא ומשום שרץ המים הרי ג'. וכתיב במ"ת כל אשר וגו' כפשוטו. נמלה לוקה חמש. דנמלה הוא דג טמא השט במים. ועולה ושורץ עה"א. נמצא לוקה משום דג טמא ג'. ומשום שרץ הארץ שתים. והיינו שכתבו דכתיב וכל השרץ השורץ על הארץ וכל הולך על גחון וגו' הא חדא. אל תשקצו וגו' הרי תרי. וג' דדג טמא דמשום אל תשקצו לוקה על כל מין שרץ בפ"ע כאמור. והכי מתפרש לשון בה"ג שלפנינו. צרעה לוקה שש. שהוא דג ושרץ העוף ושרץ המים. ולוקה ד' משום דג ושרץ המים ושנים משום שרץ העוף. והיינו שכ' חמש הני דשרצים. פי' ג' פעמים משום אל תשקצו. ושנים דדג המיוחדים. וא' כל שרץ העוף וגו'. זהו הבנת הרמב"ם בדעת הגאונים אלא שיש להגיה בלשון הרמב"ם בזה"ל ואם חובר לזה שיהי' דג ושרץ המים יהיה חייב עליהם ששה מלקות חמשה משום דג טמא שנאמר מבשרם ל"ת וכתיב וכל אשר אין לו וגו' והששית משום אל תשקצו. והכוונה שאם יהיה שרץ העוף או שרץ הארץ ג"כ דג ושרץ המים הרי לוקה תרי משום שרץ העוף או שרץ הארץ וג' משום דג וא' משום שרץ המים. ומעתה מבואר הא דמכות ביניתא דבי כרבא. דהוא דג שיש לו קשקשת כמש"כ התו'. אבל הוא אינו שט אלא שורץ על קרקע הים. וקמ"ל רב יהודה שחייבים עליו מלקות משום שרץ המים. ומיירי שנוטלו מן המים ולא עלה על הארץ. דא"כ כבר היה חייב עליו משום שרץ הארץ ג"כ. אלא לסימנא נקטי' האי ביניתא דמשכח ביני כרבא במקום המחרישה. אם אוכלו מן המים חייב עליו ואין בו אלא דרב יהודה משום שרץ המים. ובהלכות הרי"ף אי' לפנינו וכתיב ולא תטמאו בהם הרי תלתא. וא"א לפרש כמש"כ. אבל כבר שלטו בהם ידי מגיהים כמש"כ. ובהלכות הראשונות לא היה כתוב אלא לאו דלא תשקצו. וקאמר דאל תשקצו הרי תרי. ופי' דזה האזהרה נחשב לתרין כמש"כ דמזהיר על דגים בפ"ע ועל שרץ המים בפ"ע. והיינו דאיתא בעירובין שם ומי אמר אביי דגים ג"ק נינהו והאמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע כו' ואם איתא דג"ק נינהו לילקי חמש. כנוסחת הראשונים שהביא רש"י ז"ל ומחקו. אבל גי' הראשונים לאו דבר ריק הוא. ולפי זה מ בואר יפה. דאי איתא דקרקע הים נחשב לארץ א"כ לילקי חמש ג' משום דג ושתים משום שרץ הארץ. דהרי שרץ המים נכלל בכלל שרץ הארץ. [וכבר העיר בזה בס' מרגניתא טבא. אולם מה שביאר דעת הרמב"ם בא"א ממש"כ ע"פ הקדמה דמודה הרמב"ם שהגאונים אינם מחייבים על כל לאו הכפול בפ"ע. ורק על לאו הכולל. זה לא נראה כלל. דכל שורש התשיעי הוא לשרש דעת הראשונים שלוקין על לאוין הכפולי' ותו דא"כ לא ראה הרמב"ם דברי רבינו ובה"ג שמפורש יוצא מהם שלוקין על דג טמא שנים מחמת לאו הכפול שבו. אלא כמש"כ הוא הנכון בכוונת הרמב"ם ז"ל]. וממוצא דבר גלוי לעין מעיין טעמו ש"ד דלא שמיע ליה להרמב"ם ולא סבירא ליה כפרש"י. שהוא נגד שורש החמישי דולא תטמאו בהם אינו אלא טעם ולא לאו. איברא לא נשא הרמב"ם ז"ל גם פני רבותיו בהלכה זו. וקרני אור מידו הגדולה לו לחלוק עליהם ולדון בפי' חדש. וצריך ג"כ באור והערה בדבריו שבסה"מ שם. ובהל' מ"א פ"ב ה' כ"ג. וזהו היוצא מדבריו ז"ל. דשרץ המים חייב מאל תשקצו. ושרץ הארץ חייב א' מוכל השרץ השורץ עה"א שקץ הוא לא יאכל. ושרץ העוף אזהרתו בס' דברי'. והבא מן הפירו' ופירש ועדין לא הציג רגליו על הארץ והרי אינו שרץ הארץ עדיין חייב מוכל הולך על גחון וגו'. [ודע דבת"כ לפנינו פרק י"ב ה' י"ג לא משמע הכי. אבל נוסחא אחרת היה להרמב"ם ז"ל שם]. ואם הציג רגליו עה"א חייב שתים היינו משום שרץ הארץ ג"כ. וממוצא דבר תשכיל שמש"כ בה' מ"א שם הי"ד בזה"ל אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות אם פירשו ויצא לארץ אע"פ שחזרו כו' לוקה משום שנא' לכל השרץ השורץ עה"א כו' אינו מובן. וצריך לומר או דנשתבש בדפוס והנוס' אם פירשו ועדיין לא יצאו. או ה"פ ויצאו לשוט בארץ ולהתהלך בארץ. וע"כ זהו פי' הכתוב ג"כ לדעת הרמב"ם במה שכתוב וכל הולך על גחון וכל הולך על ארבע לכל שרץ השורץ עה"א וגו'. היינו שדרכם לפרוש ולצאת לארץ. וכ"ז בפרים ורבים דאפי' הנולדי' מן הפירות כמה מהם פו"ר. אבל מין שאינו פו"ר ה"ז כנולד מן העיפוש דלעולם אינו פו"ר וחייב עליו משום ולא תטמאו את נפשותיכ' בכל השרץ הרומש עה"א. ופוטיתא. פי' בסה"מ שהוא עוף טמא ושרץ העוף ושרץ הארץ ושרץ המים. והנראה מזה דאינו בא מן הפירות. אבל בה' מ"א ה' כ"ג נראה שהוא נולד מן הפירות ופירש והלך לארץ וחייב ד' משום שרץ העוף והפירות והארץ והמים. ונמלה לוקה חמש. שהוא נולד מן הפרי ואינו פו"ר. והא שכ' בהלכה הנ"ל ואם היה מן המינין שפו"ר לוקה חמש. טה"ד בל"ס וצ"ל שאינן פו"ר וע"ש בלח"מ. וצרעה לוקה שש פשוט שם. ויש לנו לפרש סוגיא דעירובין שהרבה הרמב"ן להקשות משם ובעל מרגניתא כ' בזה דברים שאינן נראין כלל. אבל הפי' לדעת הרמב"ם נראה דהכי מקשה הגמ' דכבר פירשנו דעת הרמב"ם דאזהרה הכתובה בדגים לא קאי על שרץ המים. דדג משמע השט במים. ושרץ הוא ההולך בתהום. ואי היה דגים מכלל ג"ק היה נכלל כל השרצים ההולכים על התהום בכלל אזהרה דדגים. שהרי גם שם כתיב וכל שרץ המים. אלא דלפי האמת אין אזהרה זו קאי על ההולכים על התהום. משום דהאי קרא כתוב בפרשת דגים שהוא מין אחר ממש. אבל אי נימא דדגים ג"כ מיקרי גידולי קרקע אפשר לפרש אזהרה זו על הדגים ועל שרצי המים ואזהרה דאל תשקצו בשרץ לחוד. וא"כ לילקי חמש כנוסחת הראשונים וכמש"כ לעיל. כמו דמוזהרין משום שרץ הארץ על הנולד מפירות ג"כ. ה"נ יהיו מוזהרין משום דג על השרץ המים ג"כ לחייב שנים. זהו דעת הרמב"ם בהלכה זו. ומה דשייך לעיקר שורש התשיעי. אין כאן מקום להאריך בו. וממוצא דברינו תראה דהנוס' שלפנינו בשאלתות הוא כדעת הרמב"ם ז"ל בדעת גאון ז"ל. ונוס' הכת"י אתי לפי נימוקי הרמב"ן ז"ל:

ב

(ב) כגון בשרא וכוורי דאתליעו שריין כדאמר רבינא כו' כה"ע עד אבל בשר ודגים כי גדלי התירא הוא. לשון זה אי' גם בה"ג אלא יש שם חסרון דפוס ע"ש. והנה בגמרא הכי איתא דרני דבשרא אסירי דכוורי שריין. א"ל רבינא לאימיה אבלע לי כו' וכה"ע עד אבל דגים באסיפה בעלמא משתרי והני כי גבלן בהתירא קא גבלן. וכ"ה ברי"ף. ומוכח דרבינא קאי על הא דכוורי. והכל מיירי בתולעים הגדלים בחיי הבהמה והדג. וכפרש"י שם ד"ה בשחיטה משתריא ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה כו'. אבל תולעים שנולדו בבשר אחר שחיטת הבהמה ודאי מותר. וזהו דעת הפוסקים. אבל לפי נוס' רבינו ובה"ג דרבינא קאי על בשרא וחולק על סתמא דגמרא דקאמר דרני דבשרא אסירי. והוא אמר לאימיה אבלע לי ואיכול. ומקשי ליה מדתני' ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנים שבבהמה כו' ומשני דהתם מיירי שנולד בחיי הבהמה. אבל סתמא דגמרא ס"ל דרשה זו אפי' בנולד בבשר הבהמה לאחר שחיטה. לפי שבשר בהמה אינו מותר אלא בשחיטה וכמש"כ הה"מ ה' מ"א פ"ב הל' י"ז. ואין לפרש לפי נוס' רבינו ובה"ג דסתמא דגמרא מיירי בנולד בבשרא בחיי הבהמה ורבינא מיירי בנולד לאחר שחיטה. שהרי אהא דלעיל מינה קאי רבינא. ולא נזכר עדיין בשר לאחר שחיטה והיאך קאמר סתם דא"ל רבינא לאימיה אבלע לי. אלא קאי אדלקמיה. וא"כ לפי' רבינו ובה"ג דרבינא מיירי בבשרא. מבואר דסתמא דגמרא אוסר אפי' הנולד בבשר לאחר שחיטה. וע"פ זה יש מקום ליישב פסק הרמב"ם שם דתולעים הנולדים מבשר בהמה אסירי ולא נמצא שורש לזה. [ומש"כ הה"מ דמפרש קוקיאני בכל התולעי' הנמצאים בדג מחיים. וע"כ הא דכוורי שריין בנולדים לאחר שנמלחו ודכוותיה בבשרא אסירי. לא נראה כלל. שהרי בפירוש כתב הרמב"ם תולעת הנמצא במעי הדגים כו' והיינו כפירוש הרי"ף וכל הפוסקים וכן הקשה הלח"מ ע"ש. ולא נזכר כלל בהלכה זו דין תולעת הנולד מחיים בבשר בהמה ודגים] אלא משום דס"ל להרמב"ם כפי' רבינו וה"ג דדרני דבשרא כו' בנולדים אחר מיתה. וכיון דלא נזכר בגמרא בדגים דין נולד מחיים. מש"ה לא כתב הרמב"ם כדרכו בקודש. ומ"מ לדינא יש לומר דבדגים אפי' נולד מחיים מותר. אלא שלא דברו מזה. ואולי ברור דא"א בשר הדגים לירקב מחיים שיתהוה מהרקבון תולעים כמו בבשר בהמה ולא נסתפק הש"ס בקוקיאני אלא בנמצא במעי הדג ונולד ממאכל הדג וזהו דבר שאפשר. עכ"פ מפרש הרמב"ם בנולד לאחר מיתה כרבינו ובה"ג. אלא שנחלק בפסק הלכה. דרבינו ובה"ג פסקו כרבינא. והרמב"ם פסק כסתמא דגמרא. ול"ש דרנים שבבהמה מחיים. ול"ש נולדי' לאחר מיתה אסור.

והוי להו כאמה"ח דהא לא מיתן בשחיטה דבהמה אבל בשר ודגים היתירא הוא כ"ה בכת"י:

ג

(ג) אכל איפרוש קרינן בהו כו'. דלא כראבי"ה במרדכי ס"פ אלו טריפות והובא בהגהת רמ"א יו"ד ס"ס פ"ד דיש מתירין בכל ענין. וס"ל דפירש לא אסור אלא בתולעי' דגדולי קרקע. אבל בתולעים דבשר ודגים אפי' פרשו שריין. אבל רבינו ובה"ג ורמב"ם וש"פ ס"ל דפירש לעולם אסור. ונראה דפליגי בהא דאמר רבינא לאימיה אבלע לי. דרבינו וסייעתו מכרשי שהזהיר להבליע שלא יפרשו משם. והיינו שכתב הרמב"ם שם אבל דג מליח שהתליע הרי התולעת שבו מותרת שהן כפירות שהתליעו אחר שנעקרו מן הארץ. שמותרות לאכלן כולן כ"א בתולעת שבתוכן כו'. אבל רש"י פי' אבלע לי שלא יראה ויקוץ בם. אפשר לומר שאם לא היה קץ שרי לאכלו אפי' בפ"ע וכראבי"ה. וע' בפלתי שכ' ג"כ דרש"י כראבי"ה ס"ל ודקדק ממש"כ רש"י תני אותם כו' ע"ש שפלפל בישוב פרש"י:

ד

(ד) א"ה אפי' בחביתא לא לישפי נמי דילמא פריש לדופנא דחביתא והדר נפיל למנא. בגמ' איתא א"ה במנא נמי דילמא פריש לדפנא דמנא והדר נפיל למנא. פירושו דהתולע נעשה בכלי ששותה בה. ומקשה דהיאך שותים דילמא פריש [וברי"ף אין הנוסחא מדוקדק ע"ש. ונראה שיש שם טה"ד וגירסתו כמו גי' רבינו. ויש שם עוד טה"ד בהא דתניא דמסייע לר"ה ואת נבלתם תשקצו יבחושין שסננן. וצ"ל כל השרץ השורץ על הארץ]. אבל לנוס' רבינו מקשה מתולע שנולד בחבית והיאך אפשר להוריק מחבית לכלי לשתות. ליחוש דילמא פריש בדופן החבית והדר נפיל לכלי ששותה. ולגירסא זו לכאורה מוכח כמש"כ בהגהת רמ"א שם ס"ג דדין כלי שני ככ"ר. דפריש בדופן הכלי הוא רביתייהו. דאלת"ה יהיה אסור לשתות בכ"ש דילמא פריש התולע שנולד בחבית. והרי מוכח מהא דלא לישפי אינש כו' ופירש"י ד"ה באורתא כו' ולמחר כשיראנה כו'. אלמא דבלא צבתא שרי לשתות בכלי שני למחר. מיהו כבר הקשו ע"ז ממש"כ הרא"ש ובהגהת רמ"א ס"א דאסור לשאוב מן הבור בכלי ולשתות מהם. ודקדק הרא"ש זה הדין מהא דתניא שוחה ושותה דוקא. אבל בכלי אסור דילמא פריש אדופנא דמנא. ונחלקו האחרונים בישובו. הב"י וש"ך יישבו לחלק בין תולעים שנולדו בבור שהוא מחובר לתולעים שנולדו בכלי היינו תלוש ככלי שני. והט"ז והפלתי חלקו בין מערה מכלי לכלי לשאוב בכלי שני מן הראשון. שיש לחוש שבשעת שאיבה ודופן החיצון מכלי שני היה בכלי ראשון או בבור. דילמא יצא ופריש אז על הדופן החיצון. והא לאו אורחיה. אבל לי נראה עוד לדקדק לנוס' רבינו ובה"ג למאי הקשה הגמ' אפי' בחביתא לא לישפי כו'. ליקשי יותר דילמא פריש אדופנא דמנא ששותה בו. והדר נפול במנא ששותה בו. אלא צ"ל משום דע"פ רוב אין משהין את המשקין בכלי ששותין בו. להכי אין לחוש שמא פריש בזמן מועט. דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן אלא בדבר המצוי ושכיח. אבל בזמן מועט אין לחוש וכמו שעלה על דעת הרא"ש שם לומר דלא חיישינן. דילמא פריש אדופנא דמנא כל כמה דלא חזינן דפריש אלא שסיים ולקמן בשמעתין משמע דכל דפריש אסור חיישינן דילמא פריש. אבל זה אינו אלא לפי הנוסחא שלו ז"ל אי הכי במנא נמי דילמא פריש אדפנא דמנא והדר נפיל. אבל לנוס' רבינו מוכח להיפך דבזמן מועט אין לחוש. ומעתה אין מקום לישוב הט"ז ופלתי. דמה"ת לחוש בשעת שאיבה שהוא זמן מועט דילמא פריש בדופן הכלי מבחוץ. וגם דקדוק של הרא"ש מהא דשוחה ושותה בבור נתיישב דלא בא למעט ולאסור לשתות מיד מן הכלי אלא משום שדרך למלאות מים מבור ולעמוד כל היום ובכה"ג ודאי חיישינן דילמא פריש. וכה"ג אסור בכלי שני. וכדמוכח בלשון רבינו בסמוך דפנא דחביתא היינו רבותייהו משמע אבל דמנא שלא נולד בו לא שריא בפירש בו והא דשרי לשתות בכל"ש היינו דלא שהה בו הרבה. והא דלא לישפי נמי כו' מיירו אפי' לשתות בזמן מועט. ועפי"ז מיושב המנהג שנתקשה הרא"ש שם בסי' ס"ט בתולעי בשר שאין חוששין לפירש והיינו משום דלא שכיחי כ"כ. נמצא שאין הוכחה מכאן דרבינו ובה"ג ס"ל דכלי שני הווין ככלי במקום שנולד התולע. אלא שמותר לערות ולשתות מיד:

ה

(ה) לרבות את היבחושין שסננן. ותו לא מידי והסיוע הוא להא דאמר ר"ה לא לישפי כו'. וכ"ה בה"ג וברי"ף. ובגמ' איתא טעמא דסיננן הא לא סיננן שרי. משמע דהסיוע היא להא דאמר ר"ה דפריש לדפנא דמנא היינו רביתייהו ושרי. ולא הבנתי הראיה דילמא אי סננן עובר בלאו ולקי דודאי פירשו. ובלא סיננן חיישינן שמא פירש ואסור מספק. ועיקר הוכחת ר"ה מהא דתניא מנין לרבות בורות שו"מ ששוחה ושותה מהן כו'. אלמא דלכתחילה שרי. אבל מהא אין ראיה כלום. ותו מה וסיף ר"ח מברייתא זו יותר מהא שהביא ר"ה הברייתא דת"כ. אלא נוסחת רבינו וסיעתו מיושרת. דעיקר ההוכחה דתולעים שפירשו אסורין מהאי קרא. וכ"כ הת"ח ע"ש:

ו

(ו) דאמר ר"פ הני כו'. לא הביא רבינו ראיה מעיקר מימרא דרב הונא שאמר כל בריה שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חודש. ומינה גמר ר"פ ש"מ הני תמרי דכדא כו'. וא"כ מוכח דר"ה ג"כ כשמואל ס"ל וכפרש"י בד"ה כל בריה ונ"מ כדמפרש ר"פ. הרי דס"ל לרש"י דר"ה לא בא אלא לאשמועינן כשמואל. אבל רש"י לטעמי' שפי' הני תמרי דכדא שהתליעו. והנה הרשב"א בתה"ב ובחידושיו כתב דרש"י פי' הכי משום דסתם פירות שריין למיכל דלא חיישינן שמא התליעו. והקשה ע"ז ע"ש. ולי נראה דרש"י ודאי מודה דחיישינן לפירות שדרכן להתליע שמא התליעו שהרי להלן בד' ס"ז א' גבי שיכרא פרש"י של תמרים ומצויין בהם תולעים. הרי דמשום מצוי אפי' סתם אסור. והא שפי' רש"י בהא דתמרי דכדא שהתליעו. היינו משום דס"ל לרש"י דהא דאמר ר"ה כל ברי' שאין בו עצם אינו מתקיים יב"ח. היינו שאינו חי לאחר י"ב חודש אבל מכ"מ אסור לאוכלו מת. וא"כ היאך אמר ר"פ ש"מ הני תמרי דכדא בתר תריסר ירחי שתא שריין אמאי שריין לאחר י"ב חודש. אלא ע"כ מיירי ר"פ בתמרים שאין סתמן מתולעים חלא שרואה הפרי והתולעת שבו שהוא חי ומש"ה שרי לאכלו כשלא פירש. ודקדוק רש"י שהתליעו היינו שאנו רואים התולע כשהוא חי. והכי דקדק רש"י בד"ה לבתר כו'. לא הוי חיי עד השתא. וכ"כ בשאילת שלום. ולפי זה דאסור לאכול התולע גם לאחר י"ב חודש אין נ"מ מעיקר מימרא דר"ה אלא לכדר"פ. דלגוף התולע אין נ"מ. ואע"ג דמכ"מ נ"מ לענין שבת וכדאי' בירו' ריש מס' שבת חזקיה א' ההורג כינה בשבת כהורג גמל [ולא בעינן שיהא פו"ר] שמואל מקטע ידה ורגלה כו'. [דבעינן שיהא פו"ר]. ארשב"ח ולא מחלזון שמענו. [דפשיטא שחייבין עליו משום נטילת נשמה כדאיתא בירו' פ' כ"ג הצד חלזון ופוצעו אית תנויי תני חייב שתים כו' מ"ד שתים א' משום נ"נ כו' ומ"ד אחת היידא משום נ"נ וידוע דחלזון אינו פו"ר כדאיתא בסנהדרין ד' צ"א היום אין בו אפי' חלזון א' (כן גירסת הערוך) למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות. ודמהו שם לעכבר הנוצר מאדמה] ומשני שאני חלזון שיש לו גידים ועצמות [וודאי הכי הוא כדאיתא במנחות ד' מ"ד שדומה לדג]. ולא כן תני כ"ד שאין לו גו"ע אינו חי יותר מששה חדשים. [וא"כ יש נ"מ בחיות להכי אין ללמוד כינה מחלזון. והקה"ע טעה הרבה כאן]. וא"כ לכאורה י"ל דר"ה אשמעינן דאין חייבין על ברי' זו בשבת משום שחיותה מועט. אבל הא ל"ק. דודאי בריות שפו"ר חייבים אפי' אין להם גו"ע ואינן מתקיים י"ב חודש. והירו' לאקאמר נ"מ בזה שחיותה מועט. אלא בבריה שאינו פו"ר. ורב הונא אמר סתם. אלא ע"כ לאיסור אכילה קאמר. אבל כ"ז אינו אלא לדעת רש"י דאחר י"ב חודש אסור התולע עצמו. וא"כ ע"כ ר"ה להא דר"פ קאמר וכשמואל. אבל הרשב"א וש"פ הסכימו למש"כ הראב"ד דאחר אותו זמן נעשה כעפרא בעלמא ושריא אפי' גוף התולע. א"כ י"ל דר"ה לא ס"ל כשמואל. והיא גופא קמ"ל דמותר לאכול גוף התולע לאחר י"ב חודש. אלא ר"פ דמיירי בתמרי ס"ל כשמואל והכי נראה דעת רבינו שלא הביא אלא דר"פ ולא דרב הונא. ומכ"מ אין הכרעה ברורה דרבינו כהרשב"א ס"ל. די"ל משום דר"פ בתרא ומכריע פסק הלכה מש"ה נקטיה:

והנה הפוסקים קיימו פסק רבינו. ולא כר"ת שלא פסק כשמואל. מיהו הקשו התוס' פסחים ד' קט"ו ב' לפי' ר"ח דקפא שבחזרת הוא תולעת והיאך אוכלו. וגם בתוספתא תניא דקפא שבירק שרי. וע"כ משום דלא פירש ואע"ג שגדל במחובר. איברא לשיטת רש"י ותו' חולין ד' ס"ז דאפי' לשמואל לא אסור אלא כשהתחיל לרחוש ניחא. די"ל דקים להו דתולעת שבחזרת יושב במקום דחוק שאינו זז ממקומו. עוד ראיתי בעיטור חלק הכשר הבשר שכ' בזה"ל ומסתבר שנגמר התולעת שיש בו כח לשרוץ עה"א. אבל לא נגמר מותר והיינו קופא שבירקות דגרסינן בתרומות (ר"ל בתוספתא דתרומו') האוכל תולע' שבעיקרי זתים וקופא שבירקו'. [פטור כצ"ל] וגרסי' בפסחים אי מרור צריכין לשקועי משום קופא עכ"ל. מיהו הרשב"א עצמו ס"ל דאפי' לא נגמר אסור כמבואר בתשו' הרשב"א הובא בהגהת רמ"א סי' פ"ד ס"ו דאפי' מקום הרקום אסור. וצ"ל דבתוספתא לא גריס הכי. וקפא דפסחים מפרש ארס כפרשב"ם. או כישוב תו' פסחים שם משום שאינו מצוי כ"כ. והמנהג לאכול קטניות מתולעים לאחר י"ב חודש בלא בדיקה כדעת הש"ע. וממ"נ לא עבדי איסורא דלפי' הרשב"א ור"ן ורא"ש דתמרי דכדא שצריכים בדיקה ע"כ צ"ל כהראב"ד וכנ"ל. ולפרש"י ותו' דמפרשי שהתליעו. ופי' שרואים התולע חי אבל כ"ז שאין רואים חי אסור אפי' אחר י"ב חודש. דגוף התולע לעולם אסור. מכ"מ הרי ברור שאין התולעת מצוי כלל בעיניה דליחוש ליה אלא מקום שנרקם התולע ולפרש"י ותו' אפי' התליעו במחובר בעינן ריחש בתוכו דוקא. וא"כ מקום שנרקם מותר. ולא כהגהת רמ"א שם שהוא מדעת הרשב"א ז"ל ע"ש. וא"כ מנהג ישראל תורה היא בלא פקפוק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף