העמק שאלה/עט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה עט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) וחיפוש מנרות. כבר העיר הגאון בשאילת שלום דרבינו לא גריס וחיפוש מחיפוש שאין לו ביאור. איברא בכת"י הנו' דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם ואומר ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא. ואו' בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ואומר נר אלהים נשמת אדם חופש כל חדרי בטן. ואר"ח למדנו מציאה ממציאה ומציאה מחפוש וחפוש מחפוש וחפוש מנרות ונרות מנר שנאמר נר אלהים וגו'. ע"כ בכת"י. וגם נוסחת הש"ס לא דבר ריק הוא. ונראה דיש לבאר הא דנרות מנר מדכתיב נר ה' וגו' והאיך אפשר למילף נרות מנר כיון דכתיב בפירוש אחפש את ירושלים בנרות תרתי משמע. וע"כ צ"ל דה"ק אחפש את ירושלים בכמה מקומות וכל מקום בנר אחד. ולזה אנו למדים נרות מנר דכל חפוש בנר א' ולא כל חפוש בנרות. דבל"ז אפשר לפרש הכי והכי. ע' ירו' יומא פ"ג ה"ו על הפסוק ולבני אהרן תעשה כתנות דפליגי חכמים ור' יוסי אי שני כתונות לכל אחד ואחד או כתונת א' לכל א' וא'. אבל כ"ז אינו אלא כשנפרש אחפש את ירושלים בכמה מקומות. אבל אי נפרש אחפש במקום אחד אי אפשר ללמוד נרות מנר. והשתא יובן חיפוש מחיפוש דכמו התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה נכלל כמה חיפושים. כך אחפש את ירושלים כמה חיפושים. וחיפוש מנרות דכל חיפוש הוא בנרות. ונרות מנר דכל מקום בנר א'. וע"פ זה מיושב קושיית התוס' למאי צריך להביא כלל הפסוק אחפש את ירושלים בנרות. והשתא ניחא. דאי לא הביא אלא פסוק נר ה' וגו' הוה אמינא דמכל מקום יש ללמוד מהפסוק אחפש את ירושלים בנרות דבתרי נרות מיקרי חיפוש ג"כ מש"ה הביא זה הפסוק ללמד דזה הפסוק עצמו משמעו כל חיפוש בנר א'. ובירו' פ"א איתא ר"י בר"ש אומר מפני שהנר בודק כל שהו אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר והיה ביום ההוא אחפש וגו'. ואית דבעי מימר נשמעינא מן הדא נר ה' וגו' ולכאורה במאי פליגי. ותו א"כ משמע דלל"ק אבוקה כשר לבדיקה ובירו' לעיל איתא בפשיטות דפסול ע"ש. ולמש"כ תליא במחלוקת דירו' דיומא שם. לחד לישנא משמעו של בנרות נר א' לכל חיפוש ולאידך לישנא משמע שתים לכל חיפוש. מש"ה בעי למילף מדכתיב נר ה' וגו'. ולפי זה רב חסדא דקאמר נרות מנר ס"ל דמשמע שתי נרות לכל חיפוש. ובזה יתיישב הא דאיתא בסוגיין תנא דבי ר"י לילי י"ד כו' אע"פ שאין ראיה לדבר כו' ואומר נר אלקים נשמת אדם. מאי ואומר וכי תימא האי בעת ההיא כו' קולא הוא דקאמר רחמנא כו'. וקשה הא בדרב חסדא נתיישב בפשיטות דיליף נרות מנר. דלא נימא נרות תרתי משמע. ומאי מקשה על תדר"י מאי ואומר. הן אמת דפרש"י ד"ה ונרות מנר כו' ולקמיה מפרש הא למ"ל. משמע דהאי וכי תימא אצטריך גם לר"ח. אבל לשון הסוגיא לא משמע הכי. ותו אמאי לא קאמר הש"ס בקיצור אמר ר"ח וכן תדר"י. וכן הלשון להלן ד' ל"ה א' ארשב"ל וכן תדר"י כו'. אלא משום דש"ס דילן לא ס"ל כר"ח במשמעות אחפש את ירושלים בנרות. אלא נר א' לכל חפוש. והכי משמעות הסוגיא חגיגה ד' ג' א' באזניהם דכל ישראל משמע וע"ש בתו' בשם הירו' דחרש באזנו א' תליא בפי' ולבני אהרן תעשה כתנות אי שתי כתונות לכל א' אי כתונת א' לכל א'. וא"כ מבואר דש"ס דילן ס"ל כתונת א' לכ"א. והכי משמעות הג' מגילה ד' ז' תני ר"י כו' ומתנות לאביונים שתימתנות לשני ב"א. וע"מ ש"כ הגאון טורי אבן שם בשהם. מש"ה מפרש הש"ס דתדר"י לא כיון בהא שהביא קרא דנר אלהים וגו' להא דר"ח ממש. ולא נצרך להאי קרא אלא משום דלא נימא קולא הוא דקאמר רחמנא כו':

ב

(ב) וכ"מ כו' ואין חוששין כו'. משמע דרבינו מפרש הא דתנן אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר אין לדבר סוף. שהוא קאי על משנה דלקמיה דתנן כ"מ שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה וע"ז תנן שאין חוששין כו' וכפי' הרמב"ם ה' חו"מ פ"ב ה"ז וכמש"כ הה"מ. ולא כפרש"י שאין חוששין שמא גררה חולדה ממקום שאינו בדוק למקום הבדוק. ונראה דלרש"י היה קשה דלמאי הוצרך התנא לטעם אין לדבר סוף הא בל"ז לא מחזקינן איסורא. אלא מיירי במקום שנצרך לבדיקה וס"ד דיש לחוש כ"ז שלא נגמר הבדיקה וכענין דתנן שלהי מס' נזיר דף ס"ג שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר. ותו דכיון דחל עליו חובת הבדיקה וחיפוש בחורין וסדקין ממילא כל ספק שנמצא לא יצא מכלל חיפוש וכמש"כ הה"מ שם ה"י. מש"ה נצרכנו לטעם אין לדבר סוף. ומכ"מ פי' רבינו והרמב"ם ג"כ נכון ושני הפירושים אמת. והטעם אין לדבר סוף קאי אך על מקום הבדוק והכי משמע לשון הה"מ בה' ז' ע"ש. ויש להוכיח דמשנתינו מיירי בשני אופני'. מדמקשה הגמ' הא חזינן חיישי' ואמאי נימא אכלתיה כמו במדורת כותים כו'. ולפרש"י מאי קשה התם ביש חולדה וברדלס אינו טעון בדיקה כלל ולא נתחזק טומאה. משא"כ הכא שנתחזק חמץ ומש"ה מה"ד יש לחוש שמא גררה חולדה. אם לא משום אין לדבר סוף. ואם כן הא חזינן חיישינן לאותו מקום שהחולדה הלכה לשם. אלא פשיטא להש"ס דמתניתין קאי אדלקמיה על מקום שאין צריך בדיקה וא"צ באמת טעם שאין לדבר סוף. וע"ז מקשה שפיר הא חזינן חיישינן כו'. ולהלן רמי מתניתין אהדדי ומי אמרינן אין חוששין הא קתני סיפא ומה שמשייר יניחנו בצינעה כדי שלא יהא צריך בדיקה. ולפי' רבינו ורמב"ם מאי רומיא דילמא התם במקום שנצרכנו לבדיקה שאני. אלא כפירש רש"י דקאי על מקום הבדוק ולמד הגמרא מדתנן טעמא של אין לדבר סוף וכמש"כ. וע' להלן במש"כ רבינו אבל חזינא דשקלת כו' דנקיט הני תרי גווני:

ג

(ג) וגג הבית. בגמ' ליתא. דדוקא גג היציע ומגדל שהן משופעין כפי' רש"י. וי"ל דהנהו משום דמיירי שהם בתוך הבית. (ועיין טור ושו"ע סי' תל"ג) משום הכי איצטריך לטעמא מפני שהם משופעין. אבל גג הבית אפי' אינו משופע לאו אורחא דאינשי להעלות פת להתם והכל לפי הענין והמנהג:

ד

(ד) ובית התבן. לכאורה כיון רבינו להא דאי' בברייתא לפנינו מתבן. אבל בכת"י איתא בית האבן ובית העצים וגג המגדל ומתבן. וה"פ בית האבן שמניחים שם אבנים למלאכה ועושין מהם כלים וכדומה וכן בית העצים פירושו שמונח שם עצים למלאכה. אבל בי ציבי דאיתא בגמרא ולהלן דצריכה בדיקה היינו שמונח שם עצים לבשל וכדומה:

ובהא דרשב"ג מטה חוצצת כו' נוסחא דילן בלשון רבינו היא הנוסחא שהביאו התו' שם בשם התוספתא וירושלמי בשנוי קצת. והכוונה שהמטה חוצצת תשמיש הבית אם עצים ואבנים מפסיקין תחתיה וממילא מה שמבפני' אין צריך בדיקה. ובנו' כת"י איתא מטה החוצצת בתוך הבית ועצים ואבנים סדורין תחתיה ומפסקת אין אחריה צריך בדיקה. והיינו הך:

ה

(ה) והתניא אוצרות יין צריך בדיקה וכה"ע. אין הלשון מובן כלל ויש להגיה התם במסתפק ודכותיה גבי שמן במסתפק. אלא לשמן יש קבע יין אין קבע לשתיה. לשמן יש קבע דמאי דבעי מעיקרא מקריב. יין אין קבע לשתיה דמימליך בסעודתיה ואזיל ומנח לאומציה ומשתלי תני ר"ח כו'. והוא קושיא דכותיה גבי שמן במסתפק אמאי אין צריך בדיקה. ומשני לשמן יש קבע כו' והדר מפרש התירוץ. ובכת"י איתא והתניא אוצרות יין צריך בדיקה התם כגון דצריך ליה דנא דזמנין בהדי דקא אכיל עייל אתויי חמרא ומנח ליה לאומצא התם ומשתלי. אוצרות שמן אין צריך בדיקה אלמא לשמן יש קבע לאכילה יין אין קבע לשתיה ומימלך בסעודתיה וקאים ומייתי. וגם נוסחא זו אינו מובן כ"כ. ובפי' כת"י ראיתי שהי' הנוסחא לפניו והתניא אוצרות יין צריך בדיקה התם דבריז ופי' מל' ברזא והכוונה פשוט' דחביות שלהם היו סתומים והמסתפק עושה נקב בברזא וע' פירש"י ב"מ ד' מ' ד"ה דמי ברזנייתא. ובסמוך גבי עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרו' יין בארץ ישראל ובמסתפק. כתב המחבר הנזכר בזה הלשון עשו אוצרות שכר בבבל להצריכן בדיקה במסתפק מהן כאוצרות יין בא"י דכיון שרגילין בני בבל בשכר אין קבע לשתיתו ואוצרות שכר שבבבל שאין מסתפק מהן א"צ בדיקה. ויש מפרשים עשו אוצרות שכר בבבל במסתפק כאוצרות יין שבא"י במסתפק דהכי נמי אין קבע לשתיית שכר בבבל. ושכר בא"י הרי הוא כשמן שיש קבע לשתייתו מפני שאינו טוב לשתות ומזיקם ע"כ לשון המפרש. ולא ביאר מה בין שני הפירושים שהביא בזה. ובה"ג אי' והתניא אוצרות יין צריכין בדיקה לא קשיא כאן במסתפק מהם כאן בשאינו מסתפק מהם. ולא גריס בזה הברייתא אוצרות שמן א"צ בדיקה. אלא במסתפק גם שמן צריך בדיקה וכן גירסת הרי"ף ומש"ה לא הביא אלא והתניא אוצרות יין צריך בדיקה ומשני התם במסתפק מהן. ועפ"י נוסחת בה"ג ורי"ף מתבאר דברי הרמב"ם וסמ"ג בלא הגה"ה יעו"ש. וכ"כ המ"ע:

ו

(ו) לרברבי אית להו קביעותא כו'. בכת"י רברבי דאית בהו קביעותא מעיקרא מקריב זוטרי דמתאכלין בטשטא לאו מעיקרא מקריב ואי בעי לטווי מקריב ומייתי. פירוש שא"צ בשול מרובה אלא טש אותם במלח וטוה על האש ואוכל. וזה עושה בתוך הסעודה:

ז

(ז) זמנין דנפיל מיניה גריצא בי ציבי ונפיל אומצא מיניה בי תמרי כ"ה בכת"י. וגריצין הוא חלות ודרך עבדי' ללכת עמהם בי ציבי. ואומצא [בשר. פי' ופת עמו ע' תו' חולין ק"ז ב' ד"ה בלם] שהולכין בני הבית בזה להביא תמרי לינוקי:

בי מילחי ובי קירי אין צריך בדיקה. כ"ה בכת"י ג"כ. אבל בגמרא ובה"ג ורי"ף אי' צריך בדיקה. וכ"ה הנו' לפני פירוש כת"י בספרו של רבינו:

ח

(ח) הלכתא מאי. מבואר בסמוך מקום הספק אי הלכתא כרשב"ג דהלכה כמותו בכ"מ או לא. מוכח דעת רבינו דהלכה כרשב"ג אפי' בברייתא ולא כן דעת התו' כתובות ד' י' ד"ה אמר. שכ' דהלכה כתובה דאורייתא דסמכינן ארשב"ג דמתניתין בפ' בתרא כו' הרי דייקו משום דמתני' היא. ולא משום דמפורש בברייתא רשב"ג אומר כתובת אשה מה"ת וכ"כ רשב"ם ב"ב ד' צ"ג ב' ד"ה דמי בושתו. וד' קל"ח א' בפלוגתא דשתיק ולבסוף צווח. וד' קע"ד א'. וכ"כ הטור א"ח סי' תל"ג על הרי"ף ורא"ש שלא הביאו הא דרשב"ג מיטה החולקת כו' משום דיחידאה הוא וע' ביאורי הגר"א ס"ק ו'. וכ"כ הרא"ש בהדיא בנדה פ"ג ס"ג ע"ש. והכי מבואר בירושלמי ב"ב פ' גט פשוט הלכה כרשב"ג ובלבד במשנתינו וע' בסמוך. ובכתובות ד' מ"ז א' מקשה על ר' יוחנן מחכמים דרשב"ג אלמא דלא אמר ר"י בזה הלכה כרשב"ג והכי משמע בגיטין ד' י"ב א' דמשני אלא הב"ע דא"ל צאי מע"י במזונותיך ובשני בצורת לא ספק רשב"ג סבר כו' וע' תו' שם ד"ה ש"מ יכול כו'. דכמו כן אפשר לומר דכ"ע יכול ושאני שני בצורת דיש סכנת רעב. וא"כ קשה למאי משני למ"ד אינו יכול. אלא משום דמעיקרא כדאמר כתנאי קסבר למיפשט מחכמים דס"ל יכול שאין הלכה כרשב"ג מש"ה דחי דמכאן אין ראיה ואפשר דגם חכמים ס"ל אינו יכול. מבואר דבברייתא הלכה כחכמים. וע"ע מש"כ בס' ש"ש להוכיח ג"כ הכי. וא"כ לכאורה קשה על רבינו. אבל ז"ל הרי"ף בפרק גט פשוט אחר שהביא זה הכלל דהלכה כרשב"ג והדין כללא לאו דוקא הוא. דלא אמרינן הילכתא כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא עכ"ל. הרי דנקיט כל זה להלכה ומחי לה אמוחא דל"ד בכ"מ ומיושב ק' הרא"ש על הרי"ף בפ' ד' דב"ב סי' י"ב עי"ש. ונראה שלמד הרי"ף הכי מהא דאיתא במסכ' ע"ג ד' ס"ט ב' אמר רבא הלכה כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כוותיה אלמא דבל"ז אין הלכה כרשב"ג והיינו במקום דלא מסתבר טעמיה כולי האי. ואין לומר דרבא לטעמיה בכתובו' ד' ע"ז דאמר משמיה דר"נ הל' כדברי חכמים. והכי אי' ג"כ בב"מ ד' ל"ח. אלמא דלית ליה האי כללא. וכ"כ הרשב"ם ב"ב ד' קל"ג ב' ד"ה ת"ש. דרבא לית ליה האי כללא לגמרי. אבל ק' לומר כן דא"כ יש לפסוק הכי דהל' כרבא בכ"מ כמו בהא דכתובו' שם. ולא כן מוכח ממס' ע"ג ד' ע"א ב' כמאן דלא כרשב"ג וכ' רש"י שם ואנן קים לן הלכה כרשב"ג כו'. ועוד קשה שהרי בכתובה דעת כמה פוסקים דהלכה כתובה דרבנן משום דמשמעות דכמה סוגיות הכי או משום דאיתא שלהי מס' כתובות לאפוקי מדרשב"ג כו' כמבואר ברא"ש שם פ"א סי' י"ט בשם ר"ח. ואע"ג דמודו הני פוסקים דהאי כללא עיקר. וא"כ קשה הא אמרינן חוץ מערב וצידן ור"א. ותו לא איכא לבר מהילכתא. ולא ניחא ליה להרי"ף לומר כמש"כ הרשב"א בתשובה סי' מ' והנמוק"י ב"מ פ"ה דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהם חוץ כדאיתא ריש פ"ג דעירובין. דדעת הרי"ף דבכללא דאמוראי ודאי למדין מהם וכן דעת התוס' שלמדו והקשו בכ"מ מכללא דרבא יבמות ל"ו דהלכה כר"י נגד ר"ל חוץ מג' דברים והלכה כרבה נגד רב יוסף כמו שאמרו ב"ב קי"ד ב' וכן הרבה ובלא"ה הא כ' הרא"ש שבועות פ"ו סי' ה' בשם הרמב"ן לדעת הרי"ף דאנן לית לן לשבושי כללות היכא דלא מוכח בגמרא דא"כ אין לדבר סוף ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקטינן כתובה מדרבנן. וכן קשה מהא דאביי אוקי בשבת דף קכ"ח הא דאמר רשב"ג כל ישראל ב"מ הן ובקדושין ד' מ"ח דאמר מראה מקום הוא לו. ובב"ב דף ע"ח ב' הא דמזבין אינש איהו וכל תשמישתיה דקאי רשב"ג בשיטה לומר שאין הלכה כמותו. אלא כמש"כ הרי"ף דהאי כללא ליתא אלא היכא דמסתבר טעמא. וע"ע מש"כ הש"ך ח"מ סי' שפ"ו ס"ק י"ב והמג"א סי' ע' ס"ק ב'. וכיון דהכי הוא כמש"כ הרי"ף ז"ל שוב אין נ"מ בין משנה לברייתא דבשלמא אי נימא דכלל גמור הוא כמו כללא דהלכה כר"ש שזורי במנחות ד' ל"א וכללא דר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי בעירובין דף מ"ז שפיר י"ל דלא נחית האי אמורא לחשוב פסקי דרשב"ג אלא במשניות שידועי' הן ולא הנשנים בברייתא דעלמות אין מספר. משא"כ אי נימא דאין הלכה כרשב"ג אלא היכא דמסתבר טעמיה וא"כ לא בא ללמד אלא דלא נימא יחיד ורבים הלכה כרבים. מש"ה קמ"ל דהלכה כרשב"ג דאלים כחו כרבים. וא"כ תליא בטעמא. ממילא אין נ"מ בין משנה לברייתא והיינו שכתב הרי"ף ב"ב פ"א בפלוגתא דברייתא טול אתה שיעור ואני פחות כו'. דהלכה כרשב"ג דמסתבר טעמיה. מבואר דאפי' בברייתא תליא בטעמא. ולא כהנימוק"י שם שכתב לדעת הרי"ף לחלק בין משנה לברייתא ע"ש. ונהירנא לעיינין מסוגיא דירו' בפ' גט פשוט וז"ל תמן אמרין הלכה כרשב"ג חוץ מערב וצידן ור"א אמרין ובלבד במשנתינו ר' אמי קרתא בשם רב ולמה אמרינן הלכה כרשב"ג שהלכות קצובות היה אומר מפי ב"ד. וה"פ מתחלה אמר דרשב"ג מפי עצמו אמרה אלא דהקיפו אמוראי בבלאי בכל דבריו ומצאו מזוקק בכל חוץ מהני תלתא. וע"ז אמרינן ובלבד במשנתינו וכמש"כ לעיל דא"א להקיף בכל הברייתות. ואמר רב דלא זה הטעם משום שהקיפו ועיינו בכל פרט. אלא משום דדברי רשב"ג הרי הוא כרבים דמפי ב"ד אמר. ויש לנו לשקול דבריו עם חכמים. כרבים ורבים. וא"כ הלכה כמאן דמסתבר טעמיה ולא שנא משנה או ברייתא והיינו דאי' בבכורות ד' כ"ג ב' אר"נ משמיה דרב הלכה בכולי פרקין לבר מפלוגתא אמר רב ששת אמינא כי ניים ושכיב רב כו' אלא אדרשב"ג מפליג פליג בברייתא. וקשה ואמאי לא קאמר הא הלכה כרשב"ג במשנתינו כמו שהקשה בהא דראב"י ע"ש. ואין לומר דרב לית ליה האי כללא. הא בירו' מבואר דאית ליה האי כללא. ותו קשה הא דאי' בירו' מס' ע"ג פ"ג דלענין לבובין אמר ר"י בשם רב הלכה כרשב"ג. והרי ס"ל בכל מקום הכי כפי המבואר בירו' דב"ב הנזכר. אלא כמש"כ דלטעמיה דרב תליא במסתבר טעמא. וע"ע מש"כ סי' פ"ג בזה. ולמש"כ בביאור הירו' היא מחלוקת רבא אר"נ ור"א בר יעקב א"ר יוחנן בכתובות דף ע"ז עם רבב"ח א"ר יוחנן. דרבא ור"א בר יעקב ס"ל דתליא בטעמא ומיושב בזה קושית התוס' גיטין ד' ע"ה ב' ד"ה כלל כו' הק' הר"א כו' ע"ש. ואנן קיי"ל כרבא. והיינו דעת רבינו ורי"ף ז"ל: [* הגאון בש"ש הניח בתמיה על הש"ך ח"מ וע' בס' תורת חסד כלל ב' שרצה לישב וכתב בזה"ל והא ודאי תימא רבתי ואולי י"ל משום דשם במשנ' אינו מבואר בדעת רשב"ג אף במקו' שנהגו להעלו' שכר כתף כו' כמבואר בבריי' שם וע' בתו' ס"ח ב' בד"ה מקום עכ"ל ורפיא בידי' לומר כן מסברא דנפשי' ואשתמיטתיה כי כן מבואר בנימוק"י שם בטעמא דהרי"ף דלא פסק כרשב"ג וז"ל ועוד דהכא עיקר מילתא דרשב"ג בברייתא איתניה ע"כ. והא שהוצרך ר"ת להוכיח בתו' שבת שם דהלכה כרשב"ג משום דסתם מתני' כותיה פשוט י"ל דלרווחא דמילתא קאמר זה ולטעמיה דמאן דפליג עליה עיין שם. מ"י א"ש]:

עוד יש לבאר שהרי הא דקרדום מיסתבר טעמי' דרשב"ג משום דשכחה מצויה ותולין שמא השאילו לאחר ושכח כדאי' בסוגיין משא"כ בחמץ שהכל נזהרין בו בלילה זו ומעלין על דעתם היכן הוא. ואפשר דרשב"ג ג"כ מודה דלא תלינן בשכחה והאיך קאמר הגמ' דתלי' הא בהא איברא מש"ה דייק רבי' וכ' מיהו היכא דבדק ושייר ריפת' למיכל כו' דהיינו מה ששייר לעצמו ונותן לעניים כדרך בע"ב. ובזה יש לתלות שנתן הוא או א' מבני ביתו שיש להם רשות ליתן לעני כדתניא בתוספתא והובא ברשב"ם ב"ב ד' מ"ג בן האוכל אצל אביו ועבד האוכל אצל רבו קוצה ונותן פרוסה לעני שכך נהגו בעלי בתים. והיינו שהביא רבינו מהא דר"מ דקאי על הא דתנן ומה שמשייר שהוא השמור לאכילה. אבל מהא דאי' בסוגיא הניח עשר ומצא תשע היינו סיפא כו' והוא שהביא הבעל המאור להכריע דלא כרשב"ג שפיר יש לדחות דמיירי שהניח למכור לאינו יהודי מחשיבותם. ולא שייך שכחה בלילה אחת. ומיושב קושית הש"ש:

בהדא לא. אבל מעיקרא צריך למחתיה בצינעא ואי לא אשכחיה כ"ה בכת"י:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף