העמק שאלה/עב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה עב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) אמר ר"ח כגון שייחד לו כלי להלואתו. הרמב"ם לא הביא מימרא זו. וש"מ דס"ל שאין הלכה הכי. והנראה דמתורת הרי"ף למד הכי. דאי' בב"ק פ"א והנשים בכלל הנזק לתשלומין מנה"מ אר"י א"ר וכן תדר"י א"ק איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. דבי ר"א תני ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה וקעביד הש"ס צריכותא דאי אשמועינן קמייתא ה"א התם הוא דחס רחמנא עלה כי היכי דתהוי לה כפרה אבל דינין איש דבר משא ומתן הוא אין אשה לא כו'. והרי"ף שם הביא על הנשים בכלל הנזק מנה"מ א"ק איש או אשה כי יעשו כו' ולכאורה תמוה. חדא למאי הביא הרי"ף דרשה דקרא שאין זה דרכו בזה הספר הק'. ותו יותר היה לו להביא קרא דואלה המשפטי' דבדינין משתעי ולא בכפרה. אלא בא ללמדינו דגם מהאי קרא לחוד אפשר ללמוד דינין ג"כ וכדתני' בספרי פ' נשא דמהאי קרא למדנו דהשוה הכתוב אשה לאיש לדיני עונשים וממונות שבתורה. ובאמת לכאורה אינו מובן צריכותא דגמרא. שהרי זאת הפרשה איש או אשה בגזל הגר כתיב דמשלם קרן וחומש לבעלים ובגר לכהנים וקרבן למזבח. ונהי דמהתשלומין אין ראיה לשאר דיני ממונות. דכיון שנשבע לשקר גוף התשלומין אשם קריה רחמנא כדאיתא שם דף ק"י ב' מכ"מ הרי אין אדם מתחייב אשם גזילות אלא כשנשבע מחיוב לפטור כדתנן שלהי מס' שבועות ואי אשה אינה בד"מ אין עליה עיקר חיוב פרשה זו. הרי מוכח מזה דאשה שוה לאיש בדיני ממונות שבתורה. וצ"ל דמגזל ודאי אין ראיה דאפילו נימא דאשה ה"ה כקטן שאינו בד"מ. מכ"מ כשהגזל בעין אי' בב"ק ד' קי"ב תנוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו אין אומרים נמתין עד שיגדיל כו'. וה"ה במטלטלין כמש"כ הטור ח"מ סי' ק"י סי"ד. וא"כ אין ראיה דאשה ישנה בד"מ ומהא דהוזקקה לשבועה ודאי אין ראיה דאפי' בקפץ ונשבע חייבים אשם גזילות כדאיתא שם ד' ק"ו א' כאן בקפץ ונשבע. איברא כ"ז אינו אלא בגזל ממש. אבל הרי בפרשה דגזל הגר כתיב מכל חטאת האדם וגו'. ונכלל בזה כל הפרטים דכתיב בסדר ויקרא פ' אשם גזלות וכתיב שמה או בתשומת יד או עשק את עמיתו. דהני מילי אינן בעין. ומכ"מ אשה חייבת בהן הרי יש ללמוד דאשה ישנה בד"מ. וצ"ל דהסוגיא ס"ל כרב חסדא שאין חייבין עליהם אלא בשייחד כלי להלואתו וה"ז דומה לפקדון וגזל. ומעתה שפיר הביא הרי"ף דרשה דאיש או אשה וכהספרי ללמדינו דלא קיי"ל כר"ח. וכבר הביאו האחרונים ז"ל מדר' יוחנן בשבועות ד' ל"ז ב' הכופר בממון שיש עליו עדים חייב שטר פטור. וע"כ בשלא ייחד כלי מיירי דאי בייחד אפי' בשטר חייב וכדאי' שם ד' ל"ב ב' לענין כתובה דאי תפישא מטלטלי לא הוי כשעבוד קרקעות אלא בלא ייחד כלי להלואה זו מיירי. ומכ"מ אין עליו שטר חייב והרי מבואר דר"י לית ליה דר"ח. ועוד הוספתי להוכיח מדאי' במכות ד' ט"ז א' על הא דאר"י אין לנו שיהא לוקה בל"ת שיש בו קום עשה אלא זאת ועוד אחרת ומקשה והאיכא גזל כו'. ומשכחת לה בטלו ול"ב קיימו ול"ק כששרף הגזל ומשני כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם וכתבו התו' דא"א לפרש משום דכדי רשעתו כתיב רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתי רשעיות. דא"כ ילקה ולא ישלם כדאיתא בכתובות ד' ל"ב. אלא ה"פ דלהכי אינו לוקה הואיל ומיפטר בתשלומין. פי' והוי ניתוק לעשה דתשלומין. והרי לר"ח לא מצינו עשה דוהשיב את הגזילה אלא בגזל בעין או בייחד כלי להלואתו וכדומה דהוי בעין. אבל כשנשרף בטל מ"ע דהשבה. אע"ג דב"ד מוציאין מידו כמו כל חוב מכ"מ מ"ע דוהשיב דכתיבא בהאי פרשה דקרבן ליתא. ולזה כוונו התו' ב"מ ד' ס"א א' ד"ה לעבור במש"כ דבכובש ש"ש ליכא ניתוק לעשה. ותמה במהרש"א מדכתיב והשיב את העושק. אבל הכוונה משום דהתם רבא קאמר והוא ס"ל כר"ח דבעי ייחד לו כלי לעושקו. וא"כ סתמא דסוגיא דמכות דלא כר"ח. כ"ז העליתי לדעת הרי"ף ורמב"ם ז"ל. נחזור לדעת רבינו שפסק כר"ח דרבא קאי כותיה בב"מ ד' מ"ח וסוגי' דמכות אתי אליבא דר' יוחנן שאמר אנו אין לנו כו' וכבר כתבנו דר"י ודאי לית ליה דר"ח. ועוד י"ל דמפרש משום דתרווייהו לא עבדינן ממון ומלקות דכדי רשעתו כתיב. ומה שהקשו התו' מהא דאי' בכתובות דממון ומלקות מילקי לקי וממונא לא משלם י"ל דדוקא ממונא הכתובה בתורה. ר"ל שלא מצד השכל מחויב אלא מגזירת הכתוב. וכיון דאיכא מלקות ליכא תו ממון. אבל גזל והשבת העבוט ממונא ממש הוא ומשלם וממילא לא לקי וע' תוס' קדושין ד' י"ג ב' שפירשו הכי ענין מלוה הכתובה בתורה. ומה שהקשו התו' מכות עוד מהא דמשכונו של הגר ומת הגר ופטור מתשלומין דאין שם שתי רשעיות. י"ל דכיון דנתחייב לשלם אף ע"ג שאח"כ נפטר דומה לשילם. וכמו שאמר הנגזל התקבלתי. ומכ"מ כבר נפטר ממלקות. וע' מש"כ להלן סי' קנ"ז אות ב' בס"ד:

ב

(ב) ר"ע אומר לא זו דרך כו'. הכי נו' כת"י. ר"ע אומר לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד וא'. אמרי לעולם ר"ע הוא וכי קאמר ר"ע עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד. היכא דנשבע הוא דקאמר מ"ט א"ק לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. ואמרינן מתיב רבא מעשה בחסיד אחד שלקח מקח משני בני אדם. ולא היה יודע מאיזה לקח. ובא לפני ר"ט וא"ל הנח דמי מקח ביניהן ותסתלק. בא לפני ר"ע וא"ל אין לך תקנה עד שתשלם דמי מקח לכל או"א. ואי ס"ד דנשבע חסיד מי נשבע בשקר. ומשנינן לעולם ר"ט היא. ומודה ר"ט היכא דאשתבע דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו. ור"ע אע"ג דלא אשתבע קניס. ור"ט מכדי דכל היכא דנשבע לא סגיא דלא הודה מאי איריא נשבע אפי' הודה בלא שבועה נמי דהתנן ומודה ר"ט באומר לשנים גזלתי מא' מכם מנה. או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה וא"י איזהו נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו. רבא אמר לעולם ר"ע שאני מתניתין דכיון דידע ממאן גזל ואודי ליה הדר גזילה למריה וכמאן דאמר ליה יהא לי בידך דמי. נשבע אע"ג דא"ל יהא לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגיא דלא מטא לידיה דבעינן לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו לא נשבע הוי כפקדון עד דאתי ושקיל ליה. ואימא לך ר"ע נמי כיון דידע ממאן גזל דהדר גזילה למרא מודה. ע"כ נוסחת כת"י. והביא רבינו קושית רבא מהא דחסיד א'. ולא הביא קושית רב הונא ב"י מדתניא ארשב"א לא נחלקו ר"ט ור"ע על שלקח א' מחמשה כו'. כדי ללמדינו שאין הלכה כרשב"א. והלכה כר"ע אפי' במקח כעובדא דחסיד. והא דסיים ואימא לך ר"ע נמי כו' אע"ג שכבר הביא רבא א' לעולם ר"ע. בא ללמדינו דלא שרבא מוקי דוקא כר"ע ולא כר"ט. וכאוקימתא קמייתא. אלא ה"ק רבא. דכר"ע נמי אתי. אבל לר' טרפון ג"כ ניחא. וכפרש"י. והא שאמר לעולם ר"ע משום שהלכה כר"ע גם סתמא דמתניתין כותיה כמש"כ התו' ד"ה לעולם ר"ע:

ג

(ג) אלא אמר רבא כו' ואימא לך ר"ע נמי כו'. כבר העיר הרמב"ן ז"ל בספר מלחמת ה' ב"ק שם דרבינו גורס ומפרש הסוגיא כהרי"ף וכפרש"י דלרבא מתניתין כר"ע. איברא הבעה"מ הקשה דאכתי איכא לאקשוי מאי איריא נשבע. אפי' לא נשבע ובאו עדים חייב להוליכו אחריו אפי' למדי. דבכה"ג ודאי כיון דלא הודה לאו כמ"ד ליה יהי לי בידך דמו. אלא ודאי מתניתין ר"ט היא. והרמב"ן השיב וז"ל דכיון דידע למאן גזליה אין הודאתו מחייבתו אפי' בא לצאת ידי שמים דכמ"ד יהא לך בידי דמי ואינו חייב אלא בהודה ולא ידע למאן גזליה אי נמי באו עדים לר"ע כו' אבל ידע לעולם פטור שעל כרחו יהא לו בידו עכ"ל ונחלקו בנוסחת הסוגיא דהבעה"מ גריס כמו דאי' לפנינו הויא ליה כמ"ד יהא לי בידך הילכך נשבע אע"ג דקאמר יהא לי בידך כו' וכן גי' הרשב"א בחי'. ואם כן שפיר מקשה דזה לא שייך אלא בהודא' אבל בעדים ודאי אינו מאמינו כיון שכפר. אבל הרמב"ן גריס כמ"ד יהיה לך בידי ובע"כ מהני באומר הכי שיהיה נזקף במלוה. וא"כ שפיר משני הרמב"ן דה"ה עפ"י עדים מהני. והנה הרמב"ם פ"ז מה' גזילה ה"ט שכ' אבל אם נשבע כו' מפני שכבר נתייאשו אחר שנשבע ואינן באין עוד לתבוע. ולפי גירסתינו בגמ' יהא לי בידך הוא תמוה מאי איריא דאין תובעין דהא אפי' בפי' אמר לו יהא לי בידך ושהוא מאמינו לא מהני עד דמטי לידיה משום דבעי כפרה. וכבר נשאר בתימא הש"ך ח"מ סי' שס"ז ס"ק ו'. וע' באר הגולה שכ' ליישב קצת וכן בקצה"ח וביאורי הגר"א ס"ק א'. אבל העיקר דגירסת הרמב"ם כהרמב"ן יהא לך בידי. ושפיר קאמר דאחר שנשבע לא מהני מה שיאמר לו בע"כ יהא לך בידי. משום שמתייאש ואינו מחשב למלוה כלל. ובזה מובן עוד מש"כ בפ"ח הל' כ"ב וכן הגוזל את הגר ונשבע לו וזקף עליו הכל מלוה ואח"כ מת הגר אע"פ שזכה בגזילה חייב להוציאה מת"י [פי' יתן לצדקה וכדומה כמו בהלכה ג' שם] בד"א [שיתן לצדקה] כשהודה בנתים אבל אם גזל הגר שאין לו יורשים ונשבע ומת [פי' ואח"כ הודה] ה"ז חייב לשלם קרן וחומש לכהנים עכ"ל. הרי דזוקף במלוה מהני שזכה בגזילה זו ונקראת מלוה אלא דעכ"פ יוצאה מת"י דע"מ כן האריך לו הזמן שאח"כ יחזיר לו ואם מת יחזיר לצדקה. ואם לא החזיר ה"ז לא קיים תנאו ואין מחילתו מחילה. ולפי גרסתינו דאפי' אמר לו יהא לי בידך לא מהני כלום כשנשבע והרי הוא כמו שלא זקף עליו במלוה כלל. א"כ אם מת הגר היה צריך לשלם קרן וחומש לכהנים. אלא כמש"כ דגי' היה כמ"ד יהיה לך בידי. אבל אם זקף עליו ברצונו הוי מלוה ומהני גם כשנשבע. וגם הראב"ד ז"ל כתב כן שאם זקף עליו במלוה א"צ ליתן לכהנים. אלא שהשיג עליו במש"כ כשהודה בנתים א"צ ליתן לכהנים. הא אפי' הודה בנתים רק שלא זקף במלוה הכי הוא. ובביאור הספרי שם פי' ד' הארכתי בזה ואכ"מ. עכ"פ גי' הראב"ד ג"כ היה יהיה לך בידי. וכן הביא בש"מ בשם הראב"ד. הא מיהא יש כאן שנוי גי' הראשונים ז"ל:

ואוסיף לבאר דבהא תליא מחלוקת הראשונים ז"ל בנשבע לחבירו לשלם לו לזמן ידוע. אם יכול המלוה להאריך לו הזמן כמו שיכול למחול לגמרי ולומר הרי אני כאילו נתקבלתי. ונחלקו בזה הראשונים ז"ל. תשובת הרא"ש והמיוחסות להרמב"ן ס"ל דמהני ובתשובת הרשב"א אי' דלא מהני כמבואר הכל בב"י יו"ד סי' רכ"ח. ובשולחן ערוך שם סעי' ל"ט פסק דלא מהני. ובאמת לגירסתינו יהא לי בידך דלא מהני בנשבע אע"ג דמחילה מהני אפי' נשבע. אלמא דהארכת זמן גרע ממחילה לגמרי. וקרוב לומר דפלוגתא דאמוראי שם ד' ק"ט א' דסתמא דגמרא ורב ששת ס"ל דלמ"ד בנשבע זקפו במלוה לא מהני ע"כ מחילה גמורה ג"כ לא מהני. ע"ש תוס' ד"ה אלא. ורבא מסיק דר"ע סובר אע"ג דזקפו עליו במלוה לא מהני עד שיוציא מת"י מ"מ מחילה מהני אלמא דהארכת הזמן גרע ממחילה ממש. ובהא ג"כ פליגי בסוגיא דדף ק"ד א'. דהסוגיא ס"ל דזקיפת מלוה דומה למחילה. ואי נימא דכיון דהודה הויא ליה כמ"ד הוי לי בידך דמי. א"כ כמו דתנן דמחילה מהני ה"נ מהני הארכת זמן אפי' כשנשבע. ואמאי לא סגי בהודה. אלא ודאי לא דמי כמ"ד יהי לי בידך. וא"כ לר"ע אפי' בלא נשבע צריך לילך אחריו למדי. ורבא ס"ל דדמי כמ"ד יהי לי בידך. ומכ"מ כשנשבע לא מהני אע"ג דמחילה תנן דמהני מכ"מ הארכת זמן לא מהני. ואם כן אנן דקיימא לן כרבא וכר' עקיבא נקטינן כהרשב"א ז"ל. אבל כ"ז לגי' הרשב"א דכמאן דאמר יהא לי בידך. אבל לגי' הרמב"ם וראב"ד ורמב"ן יהא לך בידי לא דמי כלל להארכת הזמן מרצונו. אלא בע"כ הוא זוקף עליו במלוה. ומשום הכי לא מהני בהודה אחר שנשבע משום שמתייאש כמה שכתוב לעיל. אבל אם מאריך לו זמן ברצונו לכ"ע דומה למחילה ממש דמהני והוי יכול להביא קרבן. רק שיקיים תנאו אחר כך ואין צריך להביא למדי. וזה הדין ממש בנשבע לשלם לזמן מיוחד. דמכל מקום מהני מחילה ולומר הריני כאילו נתקבלתי. ולהרשב"א ז"ל אינו יכול להאריך לו זמן. אבל להרמב"ם וסיעתו יכול המלוה להאריך לו זמן רק שיקיים תנאו וא"ל לא יצא ידי חובת שבועה כמו כאן שאף על פי שמת הגר צריך להוציא מידו וליתן לצדקה כדי לקיים תנאו. וזהו פסק הרא"ש ממש. ולא כא"ח שהביא הב"י בבד"ה שם שיוצא ידי שבועתו לגמרי ע"ש. נחזור לדעת רבינו דלפנינו אי' כמאן דאמר יהי לו בידך דמי משמע דב"ד אומרים הכי להגזלן דיש להנגזל בידך מלוה וזקפו להנגזל בע"כ במלוה וכהרמב"ן ז"ל. ובנוסחת כת"י אי' כמ"ד יהא לי בידך. ולענין קושית הבעה"מ להרי"ף שפסק כר"ע. כבר יישב הרמב"ן בא"א ע"ש במלחמות ה'. וא"כ אין להכריע בדבר. וע' סי' קל"ח אות ח' שהכרחתי דעת רבינו כהרשב"א ז"ל ע"ש היטיב:

והנה אי' בח"מ סי' ס"ו סכ"ד די"א דהמוכר שט"ח כשם שיכול למחול כך יכול לוותר ולהאריך זמן ותמה הש"ך על לשון י"א. והרי אין חולק ע"ז. ולכאורה היה נראה דתליא באשלי רברבי דידן לענין גזלן ושבועה. אי הארכת זמן דומה למחילה. וליתא דהתם ממקור חידושי הריטב"א מכות פ"א הוא על המשנה מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז ע"מ ליתן לו מכאן ועד ל' יום והוא אומר מכאן ועד עשר שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיה בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד ל"י בין נותנן מכאן ועד עשר שנים. והקשה הריטב"א לפי משמעות המפרשים שמשלמין מה שהיה הלוה יכול להרויח באלף זוז בזה המשך הרי זה מידי דלא קיץ שאין בו הזמה. כמו במעידין אנו באיש פלוני שהוא ב"ג או ב"ח. שאין משלמין היזק תרומה ומת"כ. ועוד שזה גרמא בניזקין שפטור וכדאי' בירו' במבטל כיסו ש"ח שהוא פטור ואפי' גזלן גמור אינו משלם אלא כשעת גזילה. וה"ה לענין הזמה. אלא פי' שישומו מה היה נותן הלוה למלוה עתה מחוב זה אם יפרעם עתה ומה היה מניח לו המלוה מזה מנכין שומא זו והשאר ישלמו לו כשעור האומד שהיה נותן לסלק שעבוד זה מעליו לא היו מפסידין אותו. ומכאן דן מורי הרא"ה ז"ל במי שמכר או נתן שט"ח לחבירו והאריך ללוה שזה בכלל מה שאמרו שאם חזר ומחלו מחול וזה אריכתו אריכות דמקצת מחילה היא כו' עכ"ל הריטב"א ז"ל וזה הטעם לא שייך בנשבע לשלם לזמן מיוחד ובגזלן שהרי נתחייב לשלם הכל ולא מהני מחילה דמקצת. [ואדרבא מבואר דעת הריטב"א כהרשב"א מדאיצטריך להעלות זה הדין וחשבון ממשנה דמכות דשמין אילו נתרצה הלוה לשלם עתה כמה היה מניח המלוה וה"ז מחילה במקצת. אבל לדעת הרא"ש וסיעתו בלא זה יכול המלוה להאריך הזמן כמו מחילה לגמרי] ובאמת נראין דברי הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל חשבונו של הריטב"א מדכתב בפי"ג מה' מלוה והובא בש"ע סי' ע"ג דהכחשה בזמן פרעון אינו מביא אלא לשבועת היסת. ולחשבון הריטב"א ה"ז מודה במקצת. וכבר נתקשה הגאון בתומים ע"ש. אלא דעת הרמב"ם שחושבין כאילו עתה מכחיש לו הכל. ולאח"ז יחוייב לשלם לו. והכי מוכח דעת הרא"ש בתשובה והובא בש"ע סי' ס"ו סל"ב דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו דשמין השטר אי גברא אלמא הוא כו' ולא כתב דשמין כמה רחוק זמן המחילה מזמן הפרעון. אלא ס"ל דבאמת בזמן המחילה אינו יכול להכריחו לשלם כ"ש כמו שא"י להכריח ללוה לשלם לפני זמנו אף פרוטה א'. ולא אמרינן שחייב המוחל לשלם כפי שהיה נמכר השטר עתה לפני ז"פ. ובאמת מפרש הרא"ש משנה דמכות ג"כ דשמין היזק הלוה מה שמחייבין אותו ליתן מיד זה הסך וכמבואר בפסקי הרא"ש עה"מ דמעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו כו' ע"ש וענין השמוי היינו כדאי' בהחובל כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם. וה"נ אם בא אנס או מוכתב למלכות שיקחו ממנו אלף זוז עד עשר שנים וכמה היה רוצה ליתן לבטל זה. וה"ז דבר קצוב. והאשה קשה הריטב"א מדתנן מעידין שהוא בן גרושה וב"ח שאין משלמין היזק תרומה ומתנות כהונה. יש טעם אחר ע"ז הביאו הריטב"א ריש מסכת זו דפטורים משום שאי אתה יכול לקיים בו כאשר זמם כדין. תדע שהרי יש להוכיח מהירו' שהיזק תרומה היזק גמור הוא כמו שבת אדם דהדקיה באדרונא כדאיתא ב"ק דף פ"ה ב' וה"נ מנע ממנו פרנסתו ואי הוכחשו בלי הזמה באמת היו חייבים לשלם היזק תרומה דאיתא בירו' מכות פ"א הלכה א' על משנה דמעידין עליו שהוא ב"ג וב"ח כו' עדים שנזדממו וחזרו ונשתקרו רי"א שקר שקר ר"א אומר רשע רשע כו' מה רשע שנא' במחויבי מיתות אין ממון אצל מיתה אף רשע שנ' במחויבי מכות אין ממון אצל מכות. ופירש הפ"מ שהוזמו בדבר שיש בו חיוב ממון ומלקות. ותמוה טובא שהרי הוא מחלוקת ר"מ ורבנן. ותו מאי וחזרו ונשתקרו ומאי שייטיה לכאן. אבל ה"פ דהעידו שהוא בן גרוש' וב"ח והוזמו ובזה לוקין לחוד ואין משלמין כדתנן ומהטעם שאמרנו. אבל אם היו מוכחשים לחוד היו משלמין על מה שהזיקו לו כבר. והשתא פליגי אם אחר שהוזמו נשתקרו ג"כ. וס"ל לר"י דפטורים מכ"מ משום דכתיב שקר שקר היינו והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו. והרי עד שקר העד זהו הזמה גופא של עדו'. שקר ענה באחיו היינו הכחש' ואשמעי' קרא דוקא כאשר זמם. וא"כ היכא דלא אפשר לקיים כאשר זמם יפטור אף אהכחשה כמו על ההזמה. ור"א ס"ל דפטור ויליף מח"מ. דאילו הוזמו ואח"כ הוכחשו אין בהם תשלומין דק"ל בדרבה מיניה ה"נ היכא דמחייבי מלקות. עכ"פ מבואר דבהכחש' לחוד משלמי על ב"ג וב"ח כמו על היזק ממש. ולא כהריטב"א ז"ל. ובל"ז אפשר ליישב קושיית הריטב"א דיכולין לומר שעיקר עדות שבאנו משום לפוסלו ולא להפסידו. ומכש"כ כאן דעיק' הוא פסול גברא ומש"ה תנן גם בשבועות העדות שאני כהן כו' פטורין ולא מיקרי עדות ממון. וע"ע תוס' שבועו' דף ל"ג ב' ד"ה אואין דסוטה דעיקר לא אתו להפסידה כתובתה אלא לפוסלה. ומה שהקשה הריטב"א על המשנה דמעידין שהוא חייב אלף זוז לפי' המפרשים משום שאין זה אלא גרמא. לדעתי גם המעיד על חבירו שחייב מלקות לא היו העדים מלקין אותו בידיהם. אלא גורמים שילקוהו אחרים ומכ"מ המה לוקין. וכן אם מעידין שמכר ראובן לשמעון שדהו לפירותיו או פרה לולדותיה ונמצאו זוממין חייבין לשלם כפי השווי של מכירה זו אם רצה ראובן למכור לאחר. והרי המבטל שדה חבירו מלזרוע או פרתו מלהתעבר אינו חייב כלום וה"נ חייבין מה שהיה הלוה נותן עבור זה כמש"כ. או שהיה נוטל מא"י שכר הלואה על אותו זמן. והיינו הך. נמצא פי' הרא"ש עיקר. וא"כ אפשר שכ"ז שלא הגיע זמן הפרעון אינו מחויב לו כלום כהרמב"ם והרא"ש. והכי נראה כונת התוס' ב"ק ד' צ"ט א' ד"ה אלא במאי מקדשא כו' ועוד אומר ר"י דאפי' שניהם רוצים שיחולו קודם הגעת ממון לידה אינה מקודשת אע"פ שמתחייבת לו ראשון ראשון לפי שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כיון שאינו יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע ממון לידה כו' עד שתבא שעה שיכול לתובעה בדין עכ"ל והרי למ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כבר הוי כמלוה כמש"כ הש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק ע"ו ולזה הסכים הגר"א שם. אלא ס"ל להתו' דאפי' למ"ד המקדש במלוה מקודשת לא מהני כ"ז שלא הגיע הזמן שדומה לאינו מגיע לו כלל. זהו משמעות דברי התו'. אלא שהב"ש סי' כ"ח ס"ק ל"ח והקצה"ח ח"מ שם סקי"ג השיאו כונתם לד"א דדוקא בשכירות הוא כן. היוצא מדברינו דלפי שיטת המפרשים במשנה דמכות ואף גם בזאת נתפוס כשיטת הש"ע בה' נדרים סי' רכ"ח דהוויתור אינו מחילה. ה"נ המוכר שט"ח א"י לוותר והיינו שכ' בש"ע בלשון יש מי שאומר כו' ובחנם נדחקו בזה האחרונים ז"ל:

ד

(ד) אבל נותן הוא לשליח ב"ד כדתניא אראב"צ כו'. היינו כפירש"י דמתניתין תקנתא דברייתא דראב"צ קאמר. והתוס' הרבו להקשות ע"ז הפירוש. משום שהיה אצלם ברור דראב"צ ודאי הכוונה שיניח ביד ב"ד ויהא מונח בידם עד שיבא הנגזל ולא שיהא הבית דין משתדלים להגיע להנגזל. ובאמת הכי מוכח מדאוקים הגמ' הא דר"ט דס"ל בגזל א' מחמש' וא"י איזהו מניח גזילה ביניהם ומסתלק אפי' בנשבע וכתקנתא דראב"צ. אלמא דבהכי מיירי ראב"צ שלא יגיע להנגזל. ומש"ה הבינו דרש"י מפרש לשון המשנה אבל נותן הוא לשליח ב"ד ג"כ שיהא מונח בידו. ומש"ה הרבו להקשות ולהוכיח דפי' נותן הוא לשליח ב"ד הכוונה שיוליך להנגזל. ועוד הקשו לרש"י אמאי אצטריך הגמ' לומר דר"ט ס"ל תקנתא דראב"צ לימא דס"ל תקנתא דמשנתנו. ולי יש עוד להקשות דהא בספרי נשא דריש מקרא הא דנותן הוא לשליח ב"ד ולא תקנתא. והיאך אפשר שיהא סגי בדין אם לא יגיע ליד הנגזל. אבל מלשון הרמב"ם ה"ג פ"ז ה' יו"ד למדתי שאפשר לפרש לשון ראב"צ ג"כ באופן שיגיע להנגזל. וז"ל ואם הביא את הגזילה והחומש לב"ד שבעירו כו' וב"ד מטפלין בה עד שתגיע לבעלה. וכן נותן הוא לשליח ב"ד כו' הרי דמפרש תקנתא דראב"צ כהא דמשנתנו בחד גוונא ובאופן שיגיע להנגזל. ומעתה להס"ד דר"ט ור"ע פליגי בנשבע בגזל א' מחמשה. מפרש הגמ' דפליגי כמו כן בתקנתא דראב"צ. דר"ט ס"ל דמיירי שיניח ביד ב"ד ולא ישתדלו להגיע. וא"כ דראב"צ אינו הא דמתניתין דמיירי שיוליך להנגזל כלשון לשליח ב"ד. אלא משנתנו דינא קאמר וכהא דספרי. ור"ט כתקנתא דראב"צ. וס"ל פי' התקנתא שיהא נשאר ביד ב"ד. ואין זה הא דמשנתנו. ור"ע ס"ל דכי עבוד רבנן תקנתא היכא דקא מהדר ליה ממונא למריה. משא"כ בגזל א' מחמשה. ולפי זה מפרש הא דראב"צ שישתדלו ב"ד להגיע להנגזל. ומכ"מ אינו אלא תקנתא. ופליג על הספרי. וה"נ להמסקנא דכ"ע מודי בנשבע. לכ"ע הפי' הכי. ובזה נסתלקו כל הקושיות דודאי הא דתנן אבל נותן הוא לשליח ב"ד. היינו שיוליך להנגזל. ומש"ה לא הביא האי תקנתא לר' טרפון ממשנתנו. משום דמשנתינו אי אפשר לפרש הכי שיהא מונח בידו אלא שיוליך. וכסבור הגמ' דדרשה דקרא הוא. אבל כ"ז להס"ד. משא"כ במסקנא היינו ראב"צ היינו משנתנו. ובבאור הספרי כתבתי עוד בזה בס"ד. וראוי לדעת דרבינו והרמב"ם חלוקין בדבר. דרבינו ביאר שאם אין ההוצאה יתירה על הקרן כי יהיב לשליח ב"ד לא מיפטר אלא יוליכנו הוא בעצמו. והרמב"ם לא חילק בדבר. וס"ל להרמב"ם דלאו דוקא קאמר ראב"צ שאם ההוצאה יתירה עה"ק וכמו בסנהדרין ד' ל"א במי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה. אלא כופין אותו ודן בעירו. ופשיטא שאין נ"מ בדבר. ולא פלוג רבנן. וה"נ אין נ"מ ולא פלוג רבנן. והראיה דמתניתין סתמא קתני אבל נותן הוא לשליח ב"ד. וע' מש"כ באות ו' בס"ד:

ה

(ה) ודאי שמע נגזל דיהבינון לשליח ושדר למשקלינהו כו'. זה נתבאר עפ"י הא דתניא רשב"א אומר שליח ב"ד שעשאו נגזל ולא עשאו גזלן או עשאו גזלן ושלח הלה ונטל את שלו מידו פטור. אלמא דלרשב"א דס"ל דלא מהני שליח ב"ד שעשאו גזלן. מכל מקום אי עשאו גזלן ושלח הנגזל ליטול ממנו מיפטר הגזלן. ה"נ לדידן דס"ל שליח בית דין לא בעי דעת נגזל כלל. מכל מקום יש ללמוד בשליח דגזלן בעלמא שאם שלח הנגזל ליטול ממנו מיפטר הגזלן ומסתבר הכי דאע"ג דשליח של נגזל לא מהני לדעת רבינו שפסק כרבה והטעם דה"ק אינש מהימנא הוא אי סמכת סמוך כו' וכמבואר בסמוך. מכ"מ בשליח הגזלן ליכא למימר הכי שהרי אין רשאי למסור פקדונו של הגזלן ביד אחר. וע"כ לא ימסור הגזילה אלא בקבלת אחריות של הנגזל. וע"כ ע"מ כן עשאו שליח. ומשום הכי דייק רבינו דשמע נגזל דיהבינון לשליח כו' משא"כ אי לא שמע וכסבור הוא שהשליח יקבל מיד הגזלן עצמו ואירע שכבר שלח הגזלן ושלוחו של הנגזל קבל משלוחו של הגזלן. לא מיפטר הגזלן שלא רצה הנגזל לקבל אחריות.

ו

(ו) א"נ שוויה נגזל שליח ב"ד כו'. על הא דאין הוצאה יתירה עה"ק קאי. דאי בהוצאה יתירה אפי' עשאו גזלן מהני. אע"ג דהא דאי' בגמ' שליח ב"ד ל"ש עשאו גזלן ל"ש עשאו נגזל הוי שליח הוא אוקימתא אליבא דר"ח. ורבינו מסיק כדרבה. וא"כ אפשר דשליח ב"ד נמי בעינן שעשאו נגזל כרשב"א. והכי משמע מפרש"י ד"ה ולאפוקי מהאי תנא הא מתניתין דאוקימנא שליח ב"ד כו' הרי דתליא באוקימתא דר"ח. מכ"מ לדברי רבינו אאל"כ שהרי כ' רבינו בסמוך דלהכי שוי שליח ב"ד שליח ולא שוי אינש אחרינא כי היכי דליקו ברשותיה. א"כ מאי נ"מ אי הוצאה יתירה עה"ק או לא. הא סברא הוא ולא תקלתא. אלא ודאי אפי' לרבה מהני שליח ב"ד שעשאו גזלן. ומשום תקנתא דראב"צ. ולא כרשב"א. ובהא מפליג רבינו בין הוצאה יתירה לאין הוצאה יתירה. והא שכ' רבינו שליח ב"ד שעשאו נגזל. קאי למה דלקמיה אבל אין הוצאה יתירה עה"ק כו' וכמש"כ. וכ"ת א"כ מאי קאמר הש"ס ולאפוקי מהאי תנא דתניא רשב"א אומר שליח ב"ד שעשאו נגזל כו'. ודילמא רשב"א באין הוצאה יתירה עה"ק מיירי. ומתניתין דפסיקא ליה אפי' בעשאו גזלן. היינו בהוצאה יתירה. צ"ל דרבינו מפרש האי ולאפוקי קאי על דר"ח דאמר דשליח שעשאו בעדים הוי שליח. והוא דלא כרשב"א דאמר שליח ב"ד שעשאו נגזל הא שליח בעלמ' לא מהני. אבל רש"י מפרש דלרבה אפשר לאוקמי בעשאו נגזל דוקא. וגם בזה אינו אלא תקנתא ולא סברא:

ז

(ז) מפליג פליגי בה שמואל ור"י כו'. רבינו מפרש מחלוקתן דשמואל ור"י כפשוטו שעדים חתומים על שליחותו. וכמו דפליגי בדיוקני ה"ה בשליח שעשאו בעדים. ופסק הלכה כשמואל. א"כ אפי' שליח שעשאו בעדים לא הוי שליח לפטור מאחריות הלוה או הגזלן. אבל הרי"ף וסיעתו פסקו כשמואל בדיוקני ולא בשליח שעשאו בעדים דבהא הלכה כר"י ור"א דהוי שליח. ומפרשי דיוקני בכמה אנפי דגריעי מעדים על השליחות. כמבואר הכל בספרן של ראשונים ז"ל. איברא מה שראיתי להעיר דהרי"ף גריס בעובדא דר' אבא. א"ל ר' אמי מי כתב לך התקבלתי וכן הביא הרמב"ן במלחמת ה' ובעה"ת שער נ' ח"ג. ועיקר הראיה של הרי"ף שפסק כשמואל הוא משום דשקיל וטרי הש"ס ולשמואל מאי תקנתיה ומשני כי הא דר' אבא וכה"ע ע' ברא"ש מאע"ג שהיה יכול הש"ס למשכח בכמה אנפי כגון ששלח בעדים או שחתמו עדים על השליחות כבר יישבו הראשונים דבאמת הוה מצי למימר הכי אלא אגב אשמעינן עובדא דר"א דנ"מ אף לדידן. כמש"כ הרא"ש. ובאמת משום הא גופא י"ל ק' הרא"ש שהקשה מכמה סוגיות דשקלי וטרי אליבא דמ"ד היכי קא עביד ומכ"מ לית הלכתא כותיה. וי"ל דבכ"מ עיקר הישוב ג"כ להאי אמורא לחוד. אבל כאן משום הקושיא מאי תקנתא כבר הוי מצי למשכח בכמה אנפי אחריני כמש"כ. אלא משום דבעי לאשמעינן עובדא דר"א. ואפי' לר"י יש נ"מ בהאי עובדא. וא"כ למאי נצרך הגמ' למשקל ומטרי אליבא דשמואל. אלא ודאי כדי לאשמעינן שהלכה כמותו. ועוד י"ל דהרא"ש גורס שמואל היכי משדר ושפיר מקשה על הרי"ף אבל גי' הרי"ף ולשמואל מאי תקנתא משמע היאך נעביד אנן. ולא כמו דמקשי בחולין ד' י"א ור"מ היכי אכיל בשרא ובד' צ"א ורב היכי אכיל בשרא. דמשמע דאנן לית דחייש להו. ואח"כ ראיתי בג"ת שם שכ"כ. וכ"ז להרי"ף ז"ל. אבל רבינו לאו מהא דשקיל וטרי אליבא דשמואל הכריע כשמואל שהרי לא הביא לשון הגמ' ולשמואל מאי תקנתא אלא משום שהיה גריס כדאי' לפנינו בגמרא א"ל רבא בריה דר"י בר חמא והוא סתם רבא. דהלכה כמותו. דמדרבא אמר מי כתב לך התקבלתי ש"מ דסבר שאין עצה אלא שיאמר או שיכתוב התקבלתי. דאי לא. הוי ליה למשאל מי עביד ליה שליח ותו לא מידי. ולמד מזה רבינו דהלכה כשמואל אפי' חתמו עדים על השליחות. וה"ה עשאו בעדים ואזיל כל קושיות הרא"ש. וע"ע לעיל אות ו'. ויש להוכיח דעת רש"י הכי ממש"כ בד' ע' א' בד"ה משום דר"י כו' הילכך אם אבד יכול לחזור ולתובעו מיד הנאמן. ותמה ע"ז הב"י סי' קכ"ג. הא לא גרע משליח שעשאו בעדים. אבל רש"י כרבינו ס"ל:

ח

(ח) דר' אבא הוי מסיק זוזי כו'. כך נו' הרי"ף ג"כ. וע' מש"כ בסי' ק"נ אות ז' כי ש"מ:

ולא כלום הוא אלא מאי תקנתיה א"ל כ"ה בכ"י:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף