העמק שאלה/מד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה מד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) ואם בע"מ הוא נאכל לכהנים במומו שנא' ובשרם יהיה לך א' תם וא' בע"מ. בזמן כו' האי דרשה כר"ע בזבחים ד' נ"ז ולא כר"י דדריש מלך יהי' דסיפא כמבואר שם ובד' ל"ז ב'. והא דאי' בבכורות ד' ל"ח האי יהי' לך לימד על בכור בע"מ כו' טה"ד הוא. וצ"ל לך יהי'. והא מיהא רבינו כהאי דרשה דר"ע נקיט. וגם לשון א' תם וא' בע"מ לא נאמר אלא מדרשה דובשרם דוק ותשכח. וכ"ת הא קיי"ל דפסח בשפיכה כמש"כ הרמב"ם בה' ק"פ פ"ג וא"כ לא דרשינן את דמם תזרוק לשון רבים על פסח ומעשר כריה"ג. וא"כ אמאי דרשינן בשרם תרי. איברא כבר הקשו התו' זבחים ד' ל"ז ב' לר"ע גופי' הכי ולא יישבו. והנראה דאע"ג דריה"ג דריש הני תלתא. ר"ע לא דרש אלא בשרם דדמם וחלבם ניחא דקאי על בכור שור וכשב ועז דאיצריכי כ"א בפ"ע כדאי' בבכורות דף ה' ב' למה נאמר אימורין בבכור שור כו' מש"ה כתיב חלבם של כ"א. אבל קרא דובשרם יהי' לך לא איצטריך לכ"א בפ"ע ולכתוב והבשר יהי' לך אלא לדרשה דבע"מ. כ"ז לפי מש"כ הלח"מ בה' מעשה הקרבנות פ"ה הי"ז דכ"ע ס"ל דבכור בזריקה. אבל כל עין רואה לשון הרמב"ם שם דכולהו בשפיכה לכתחילה. וא"כ שפיר דר"ע ס"ל כריה"ג דבכור ומו"פ מתן דמם שוה. אבל בשפיכה מיהו זה גופא נעלם מקורו והרי כתיב בבכור את דמם תזרוק. ואולי ס"ל לרבינו דע"כ צ"ל דהא דכתיב תזרוק. אינו אלא למעט שלא נצריך מתן שתים. וכבר עמד הלח"מ על לשון הרמב"ם שם ומנין שאינן טעונין אלא מתנה א' שנא' ואת דמם תזרוק וגו'. והברייתא תני להיפך למדנו לבכור שטעון מתן דמים כו' ובאמת יש קושיא כזאת בגמ דריש פ' ב"ש דמביא בריית' מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה א' שכיפר שנא' ודם זבחיך ישפך. אלמא דס"ד דשני המתנות לעיכובא ובד' ל"ז ב' מקשה הש"ס להיפך ואימא כולהו למצוה ע' בתו' ד"ה מנין שנתקשו הרבה בברייתא זו. אבל הנראה ברור דתליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי דלעיל ד' כ"ו אי אמרינן שלא במקומו כמקומו דמי לכפרה ולא לאכילה. מדכתיב ואני נתתיו לכם עה"מ לכפר. לכפר ולא לאכילה הרי ממילא למדנו דמתנה א' מעכבת. שהרי קאמר דשלא במקומו ג"כ אינו מכפר לאכילה. ואפי' לכפרה בעלמא בעינן עכ"פ נתינה א' עה"מ. ולא נצרכא אלא מנלן דבמתנה א' כפר אף לאכילה. ודילמא כל שלא כמצותו ה"ז בכלל ואני נתתיו וגו'. מש"ה דרש מדכתיב ודם זבחיך ישפך והדר כתיב והבשר תאכל. והכי דייק רש"י להלן ד' נ"ב ב' דתני' הכהן המחטא אותה יאכלנה שניתן דמה למעלה ולא שניתן דמה למטה וכי מאין באתה מכלל שנאמר ודם זבחיך ישפך וגו' למדנו לניתנין במתן ד' כו'. ופרש"י ד"ה ישפך שפיכה א' ונאמר והבשר תאכל. ביאר רבינו דעתו דהא דממעט מאותה רק מאכילה. אבל כיפר כשמואל לעיל ולא כפי' התו' כאן דלא שייך להא דשמואל. והיינו עפ"י ראשית דבריהם שם דלא קאי שמואל על ניתנין למעלה שנתנן למטה. אבל רש"י לא ס"ל הכי. וכן מבואר דעת הרמב"ם ז"ל פרק ב' מה' פסה"מ. והכי סתים התו' להלן ר"פ חטאת העוף ע"ש. ומש"ה פרש"י דמדכתיב ודם זבחיך ישפך למדנו דבמתן א' כשר לאכול. ס"ד דה"ה בנותן למטה. ולא מיעטנו מקרא דואני נתתיו וגו' אלא שלא במזבח רק בכבש וכדומה ת"ל אותה יאכלנה ולא שניתן דמם למטה. הא מיהא דלהאי תנא פשיטא דמתנה א' לעיכובא. ולא נצרכא אלא דסגי במתנה א' לאכילה. וכי מקשי הש"ס בד' ל"ז ואימא כולהו למצוה. ע"כ להאי תנא דס"ל דשלא במקומו לאו כמקומו דמי. ולא דריש כלל קרא דואני נתתיו וגו'. מש"ה ס"ד דליכא כלל לעיכובא. וזהו התנא ריה"ג דקאמר לימד על בכור ומו"פ שטעון מ"ד כו'. אלמא דס"ד דגם בלי דם כלל כיפר לאכילה ג"כ. אבל אנן קיי"ל דרשה דואני נתתיו וגו' מש"ה לא נצרכנו דבכור טעון מ"ד. אלא דסגי אף לכתחילה במתנה א'. והשתא יש להקשות מה"ת ס"ד במעשר ופסח דכתיב בהו ודם זבחיך ישפך דלבעי יותר ממתנה א'. והרי לא כתיב זריקה כלל בהו וצ"ל דס"ד דנכלל בכלל שלמים דבעינן שתים שה"א וע' מש"כ בפי' המשניות בהקדמה ובפי' המשנה הבכור והמעשר והפסח ק"ק כו' ומבואר כמש"כ. והשתא דכתיב תזרוק ולא כתיב סביב למדנו שאינו טעון אלא מתנה א' ולא כסוגי' הש"ס ד' נ"ז דלהכי לא בעינן שתים שהן ד' משום דהוי שני כתובים הבכ"א. דהתם מיירי לריה"ג דהאי קרא אתי שטעון מ"ד. ושפיר מקשה דילמא בעינן ג"כ שתים שהן ד' אבל לר"ע ע"כ לא בעינן קרא אלא דסגי במתן א' לכתחילה. וכיון שזכינו לכך. נימא דבאמת מצותן בשפיכה כמו פסח ומאיזה דרשה. והא דכתיב תזרוק. אינו אלא למעט מתן ב' שהן ד'. מדלא כתיב סביב כמו בכל זריקות. אבל אי כתיב שפיכה לא הוי ממעטינן מדלא כתיב סביב כמו באידך קרבנות. ואדרבה ס"ד לדמות לשלמים בכל האפשר כמש"כ:

ב

(ב) והאי קרא אי דלא ליקרב כו'. אלא מאי כל מום כו' פי' דאי נפרש על איסור הקרבה ניחא רבוי דכל מום וכדאי' בבכורות ל"ז א' ואימא מה הפרט מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף הכלל כו' כל מום רע רבויא הוא וה"נ מידריש לענין בכור. אבל השתא דמפרשינן לענין עשיית מום. מאי אתי לרבות פשיטא דכל שפוסל להקרבה מיקרי מום דאסור לעשות בידים. אלא אתי לרבות דאפי' גרמא כו':

ג

(ג) בהא הלכה כר"מ כו'. כל זה הלשון כ' ג"כ בה"ג ה' בכורות. וכן הביא הרא"ש מס' בכורות פ"ד סי' ג' בשמו של בה"ג. והא שכ' התו' זבחים ד' ק"ד א' שדקדק בה"ג מהסוגי' דשם אבל לא התירו מומח' לא משמע דוקא משום טרפות. הא לא הוי טריפה שרי ודלא כר"מ בהא. כבר כתבתי בסי' א' אות כ"ה דכמה ספרי הלכות יש ושני מחברים המה. והא שכ' הרא"ש שם בזה"ל אע"ג דהש"ס קאמר גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין מדקרי לה הכא קנסא אלמא קנסא היא ולא גזירה ופסק בשאלתות דר"א דהלכה כר"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו כו' וכ"כ התו' ד' כ"ח א' לא כוון הרא"ש שבזה הענין פסק השאלתות דלא כר"מ. אלא שפסק במ"א זה הכלל. והוא בס' י"ג לענין מניקת. אבל דברי רבינו שבכאן אשתמיטתיהו להתו' ורא"ש. וכבר כתבתי בכ"מ שבקיאים היו בבה"ג יותר מבספרו של רבינו. ובעיקר הדין הקשה הרא"ש דמדקרי לי' קנסא אלמא דלאו גזירה הוא. ויישב הרמב"ן ז"ל דקנסא ל"ד והביא ראי' לזה ע"ש. ואוסיף ע"ד ז"ל. דה"ק דמשום קנסא גזר ר"מ ומכ"מ בכלל גזירה היא. והעיקר דמחלקינן בין גזירות לקנסות. מקורו מסוגי' דיבמות פ' החולץ נקטינן לה כמש"כ בסי' י"ג. והבו דלא לוסיף עלה והתם לא נזכר אלא קנסא. משא"כ הכא משום קנסא גזר ר"מ בכ"מ ומיקרי שפיר גזירה. וכ"ת הא בע"ג ריש פ' כל הצלמים מפרש הש"ס טעמא דר"מ דאסר כל הצלמים משום דר"מ חייש למיעוטא וגזר שאר צלמים שאינן נעבדים אטו מיעוט הנעבדים. וסוגית הפוסקים שם שאין הלכה כר"מ. ואע"ג שלא הוציאו הגמרא בפי' מהכלל. וע"כ משום דגזירה זו ר"מ לטעמי' דחייש למיעוטא ולא קיי"ל הכי. וה"נ גזירה הבאה מכח קנסא שלא קיי"ל כר"מ בקנסותיו. הא ל"ק דהתם מוכח מסוגית הש"ס שלא לפסוק כר"מ מדאיצטריך הגמרא לפרש טעמא דר"מ דגזר משום דלטעמי' אזיל דחייש למיעוטא. ולא קאמר דר"מ גזר סתם וכדאי' בעירובין ר"פ הדר ר"מ סבר זמנין דמיקרי ודייר גזרינן שמא ילמד ממעשיו ולא נתפרש דר"מ לטעמי' דחייש למיעוטא. אלא משום דהתם אי' בהא דכלל גזירותיו ומש"ה הוצרך שמואל לפסוק כראב"י ולא סמך על הכלל הלכה כראב"י. וכקושית התו' בכורות ד' כ"ג ב'. אלא משום דאפשר למיזל בתר איפכא דהלכה כר"מ בגזירותיו אבל בפ' כה"צ דפי' הש"ס ר"מ לטעמי' ש"מ דפשיטא שאין לחוש כאן לגזירותיו. וה"נ בנ"ד דקאמר סתם ר"מ גזר אטו דוקין שבעין ולא מפרש משום קנסא גזר. מש"ה מיקרי גזירה אע"ג דמשום קנסא גזר. ועפ"י מש"כ צדקו דברי הרמב"ן במלחמת ה' סוכה פ"א על הא דמסככין בנסרים. דיש לפסוק כר"מ דגזר אטו תקרה משום דהלכה כר"מ בגזרותיו. ואע"ג די"ל דר"מ לטעמי' וכמש"כ הבעה"מ בסוגי' דחבילי קש. מכ"מ מדלא פי' הש"ס גזירה היא. אבל התוס' לטעמייהו שפסקו בנ"ד ובסוכה שם ד' י"ד ב' דלא כר"מ. ולא ס"ל כל מה שפירשתי. מש"ה שפיר הקשו בבכורות על הא שפסק בעירובין הלכה כראב"י:

ד

(ד) מהו אחזוי' לחכם ביו"ט ומשרי' ומיכלי' כו'. וכל הענין. מבואר דרבינו לא ס"ל כפרש"י במשנה דביצה דהא דס"ל לר"ש לא ישחוט משום דהוי כדן דין. ואין היתרו היתר ולא שייך למוקצה כלל. ורבינו מפרש כל הענין משום מוקצה. ולכאורה הוא שיטת התו' דלהכי אסור בדיעבד לר"ש משום מוקצה. דלטעמי' קאי דס"ל אין רואין מומין ביו"ט ולאו דעתי' עלייהו מאתמול. מיהו כד דייקת לא זהו דרכו של רבינו. שהרי שאל מהו לאחווי' כו' אית בי' משום מוקצה כו' אלמא דס"ל דעיקר דאסור לראות מומין ביו"ט הוא משום מוקצה. והכי מבואר להלן בהא דרב אמי חזי בוכרא ביו"ט כו' ההוא דחזיה למומא מאתמול ולא קביל סהדי כו' וכיון דחזא מומא מאתמול ואמר אית לי סהדי לית בי' משום מוקצה. ולשיטת התו' מיבעי לי' למימר לית בו משום דין או מתקן. אלא רבינו בשיטת הרמב"ם קאי שכ' בה' יו"ט פ"ב ה"ב וכן בהמת קדשי' שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היתה דעתו עלי' מעיו"ט אסור לשוחטה ביו"ט. לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבא לשחוט בו ביום כו'. וכבר כ' הה"מ דר"ל אפי' מומין שנולדו ערב יו"ט אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה כו'. הרי דעיקר הא דאסר ר"ש לראות משום מוקצה ור"י לא גזר במום שנולד מעיו"ט משום דאי חזי ושרי לית בי' מוקצה ואי נולד מום ביו"ט באמת אסר ר"י לראות והא דהיפכו ר"ש ור"י שיטתייהו במוקצה בסברא תלי' דר"י ס"ל דכיון דאפשר לחכם לראות לא אמרינן מי יימר דאזדקיק לי' חכם. ור"ש ס"ל להיפך דדבר התלוי בדעת חבירו מקצה יותר מהתלוי ב"ש. וראי' ברורה לשיטה זו הוא סוגי' דשבת ד' מ"ו מתיב רמי ב"ח מפירין נדרים בשבת כו' ואמאי לימא מי יימר דאיזדקיק לי' בעל. ותמהו התו' דמאי דמיין האי מי יימר למי יימר דמזדקיק לי' חכם דאיסורא היא. אבל לשיטת רבינו ורמב"ם ניחא דעיקר איסורא הוא משום מוקצה וטעמא דמוקצה דמי יימר דמזדקיק לי' חכם. הרי דאפי' שרי למיחזי אסור משום מוקצה. ועדין יש לנו לבאר סוגי' זו דקאמר לענין בכור תלתא מי יימר. והתו' נדחקו בזה וכתבו דלאו דווקא. אבל יותר נראה לעמוד עפ"י זה על שיטת רבינו ורש"י ז"ל. והנה התו' תמהו על פרש"י דכתב דעיקר האיסור משום דין. ומסוגי' זו דשבת דמבואר דעיקר האיסו' משום מוקצה. איברא לענ"ד דעת רש"י ברור. דתלי' בפלוגתא דאדא בר אוכמי ומסקנא דשמעתא דסוגי' דביצה. דלאדא ב"א דס"ל דאי נפל מום בעיו"ט אין מבקרין לכתחילה ואם בקרו מבוקר הרי מבואר דלא משום דין. וע"כ הא דאסור בדיעבד בנפל בו מום ביו"ט. הוא משום מוקצה אבל להמסקנא דלעולם אסור לר"ש בדיעבד ס"ל לרש"י שהוא משום דין וכפי הנראה בדברי קהלא קדישא דירושלים דתלי הא דר"ש בהא דר"מ שאין רואין מומין לאחר שחיטה. ומעתה אביי דמקשה בסוגי' דשבת שם רומי' דר"ש אדר"ש. ע"כ אזיל בדעת אדא ב"א. ולטעמי' קאי דאמר בסוגי' דביצה כותי' דרבה בר"ה מסתברא כו' הרי דס"ל דאם נולד מום מעיו"ט שרי בדיעבד כסבור דהנפקותא בין נולד מום מעיו"ט וביו"ט. משום דביו"ט תלי' בידי שמים משא"כ מעיו"ט מש"ה מקשה מנרו' דתלי' בשבת ולהכי שפיר משני דהוי תלתא מי יימר. אבל להמסקנא דאפי' נולד מום מעיו"ט אסור. מעיקרא לק"מ דשאני בכור דאסור משום דין. זהו פרש"י. ומכ"מ עדיין קשה להבין הא דמתיב רב"ח מהפרת נדרים וכנ"ל. אבל לשיטת רבינו ורמב"ם יש להוסיף דלאדא ב"א ע"כ המוקצה דמי יימר דנפל בי' מומא שתלי' בידי שמים ומש"ה רמי מהא דכל הנרות דתלי' ג"כ בשבת. אבל להמסקנא ע"כ עיקר טעמא דר"ש משום דתלי' בידי אדם ומשני גם לאדא ב"א דלא משום דתלי' בידי שמים לחוד קאסר. אלא משום תלתא מי יימר. ואח"כ מתיב רב"ח לפי המסקנא דאפי' נולד המום מעיו"ט אסור ומשום חדא מי יימר דתלי' בידי אדם אבל לכ"ע טעמא דר"ש משום מוקצה. איברא דעת קהלא קדישא דמדמי הא דר"ש לדר"מ ודאי הטעם משום מתקן ודן דין. מיהו אנן קיי"ל כדחייה דאביי שם. והטעם משום מוקצה. ובהא פליגי אמוראי אדא ב"א וסתמא דש"ס בפי' דמוקצה לר"ש. ובשיטה זו אזדא כל הסוגי' דשבת. והא לא תקשה לשיטת רבינו ורמב"ם אמאי אסור לראות לכתחילה אפי' במקום דשרי בדיעבד. הא כבר יישב הה"מ דגזירה הוא אטו מומין דאסור בדיעבד:

את"ל היכא דלא אתיילד כו' היכא דאתיילד כו' כצ"ל:

ה

(ה) זיל האידנא ותא למחר ואייתי לי סהדא כו'. למחר אייתי סהדא א"ל אמור לי כו' א"ל ומי איכוין לי' כו'. כ"ז ליתא בגמרא אלא משאל שאיל לי' היכי הוי עובדא ואע"ג שפרש"י דלהכי שאל לו משום שנחשדו הכהנים כו' וצריך להביא עדים כו' מכ"מ הי' אפשר לומר דבהאי עובדא לא נצרך לעדים משום שלא הי' מוחזק בבכור וכדאי' בבכורות ד' ל"ו לא היו מוחזקי' בו שהוא בכור ובא ואמר שהוא בכור ומומו עמו נאמן. ומכ"מ שפיר פרש"י שנחשדו הכהנים כו'. דאי בל"ז לא הוי' לי' למישאל היכי הוי עובדא. מהיכא תיתי ניחוש שעביד אסור. מש"ה פרש"י דצריך לשאול ע"ז. אבל הי' נאמן בדברי'. אבל רבינו פירש דנצרך רבא בעובדא דא לסהדי. והכל שאל מהם. ולמדנו מגי' זו דגם לחשש שמא איכוין לי' ג"כ נצרך לסהדי. פי' אפי' איכא סהדי שלא עשה בידים אלא שאין אנו יודעים אי הי' גרם לדבר ג"כ בעינן סהדי וזהו דעת הט"ז יו"ד סי' שי"ג דחיישינן לחשדא דגרמא. אבל לפי גי' דילן אין ראי' לדבר. ועיקר זה הדין תלוי בפי' מימרא דרבא שם ד' ל"ה ב' כל בעלים עמנו בחוץ נכנס שלם ויצא חבול מעידין עליו. פשיטא. מ"ד ניחוש לחשדא קמ"ל. ופרש"י בל"ב ניחוש שמא הם גרמו לו מתחילה שהניחו לו דבילה על האוזן. א"נ עשו לו גומא ונפל שם. וקמ"ל דלא חיישינן לגרמא. וכן פסק הרא"ש וטור סי' שי"ד: וכבר כ' הלח"מ ה' בכורות ס' פ"ב ליישב בזה תמיהת הרב"י וב"ח וט"ז הא שהביא הטור מימרא דרבא דאתי' אליבא דר"י אלא ס"ל דקמ"ל גם לדידן דאם בעלים בחוץ לא חיישינן לגרמא. ולא כהט"ז. אבל הרמב"ם לא הביא מימרא זו. והיינו דמפרש כפי' התו'. דס"ד ניחוש לחשדא שמא נשאר א' מן הבית קמ"ל דלא חיישינן. וא"כ לא אתי אלא לר"י דס"ל דבני ביתו אין נאמנין. אבל לגרמא בעינן סהדי. וע' בסמוך. וע' מאירי ביצה. שהביא אית דגרסי אייתי סהדי. ודחה בסברא. ונוסחת רבינו אין לדחות. איברא גם המאירי ס"ל דלא מהימן על הגרמא. ע"ש שיישב בא"א:

ו

(ו) כיון דכולהי בכורות לדילהון שכיחי תדירי כו'. עיקר הטעם שנחשדו הכהני' ע"ז הוא כפרש"י ביצה שם דמשום טורח הגדול והטפול שהוטל עליו חיישינן לי' וכ"כ הטור סי' שי"ד. אלא שמדברי הטור הי' במשמע דאי אירע לישראל טפול הלזה. ישראל ג"כ א"נ. וכ"כ באמת הט"ז סי' שי"ד סק"ה דאם הי' לו ספק בכור שפשע בו וכדומה שאין הכהן מחוייב לקבלו אין ישראל נאמן וכ"כ שו"ת חות יאיר סי' ל"ד. אבל רבינו ביאר דדוקא בכהנים דשכיחי בהו גזרו דמשום הטפול חשידי. אבל לא בישראל. והכי מבואר בסוגי' דבכורות ד' ל"ה. דאי איתא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו. וה"נ להט"ז ספק בכור שפשע מי מעיד עליו וכי תימא ה"נ דאי פשע לר"מ לעולם אסור. אכתי קשה דר"נ הביא ראי' ממעשר לר"מ מי מעיד עליו הא במעשר הטפול על ישראל. אלא לר"נ גם בכה"ג נאמן. ותו להס"ד דמקשי לר"מ כהני לא דייני דיני. ליקשי הא כל ישראל חשידי אם יארע ספק בכור כזה. או אפי' ודאי בכור ואין לו כהן לקבלו ולהכריחו. וע"כ הטפול על ישראל. אלא פשיטא דישראל לא חשיד בש"א ומטעם שכ' רבינו ובהא גופא פליגי ר"ח אמר רב קטינא ומסקנת הש"ס דר"ח ס"ל דתלי' בטורח טפול לחוד. ומש"ה ספק בכור שנולד בבית ישראל א"נ. ואי נימא דספק בכור אין הכהן מוכרח לקבל כמו שרצה לומר בתה"ד בפסקים ר"ס קס"ח ניחא בפשיטות. ואפי' לדעת מהר"מ והובא ברמ"א סי' ש"ו שמכ"מ יכול להכריחו משום זלזול מת"כ. מכ"מ אפשר לומר דמיירי שפשע. או בא"א שאין ישראל יכול להכריח כמבואר בתה"ד שם. וכן בהא דתנן שחליפיו ביד כהן ג"כ מודה מהר"מ שאין בזה זלזול. כיון שכבר קיבל הכהן א' מהם. ועוד י"ל דמהר"מ ס"ל כשיטת התו' שיבואר בסמוך דלא תלו בטרחא דטפול. נחזור לענין דמדברי רבינו מבוא' דלא כהט"ז וזהו מסקנת הש"ס דלעולם ישראל נאמן. ובתמורה ד' ח' ב' אי' אר"ח ל"ש אלא מכהן לכהן אבל מכהן לישראל אסור מ"ט דילמא שדי בי' מומא ואמר בכור זה נתנו לי כהן במומו. פי' ונפל המום לפני כמש"כ התו' שם. והנה הסוגי' תמוה כמבואר בתו' שם. הא ישראל לא חשיד. ואי נימא דר"ח לטעמי' בבכורות דישראל ג"כ א"נ. א"כ אין חשש כלל. ואין בין כהן לוקח לישראל. ותו תמוה נימא בפשיטות דילמא שדי בי מומא ואמר שנפל מאליו. וישוב התו' ע"ז תמוה ביותר לכאורה שכ' שיחשדוהו כו' הא אכתי נימא שיאמר שקנה בתמות ונפל בו מום. אבל באמת לפי דברי פרש"י והטור מבואר בפשיטות דהאי ישראל שקנה בתמות ודאי חשיד. שהרי מי פתי יקבל עליו טיפול קשה כזה. אלא כסבור להטיל בו מום. ונ"מ דלר"ח לטעמי' ניחא אפי' להמסקנא ג"כ ניחא דיש מקום לחשדו. והוא יאמר שקניתי במומו. והרי אינו חשוד ע"ז שום ישראל שיקנה בתמות כדי לעשות בו מום. ונאמן לומר שקנה במומו. ואפי' לר"ח יהא נאמן דדוקא אם כבר נפל בידו ספק בכור א"נ משום טפול כמש"כ. אבל הכא נאמן לומר שלא נכנס לטפול כלל אלא שקנה במומו. וא"כ לא מצי הש"ס לומר שיאמר שנפל מום מאליו. וזה פשוט וברור. אבל התו' נדחקו בזה טובא. ונראה דס"ל להתו' עיקר הטעם שהכהנים חשודים משום דמקילי בקדשים כמו דחשידי על השביעית כדאי' בסנהדרין ד' כ"ו ב'. והכי מוכח בתו' בכורות שם סד"ה כהני כו' ועוד בל"ז נמי יכול להקשות לר"מ מטעם דנחשדו הכהנים על השביעית. ולשיטת רש"י והטור לק"מ. דבשלמא על שביעית מורי בה התירא ולא מיפסלי בכך כדאי' ריש מס' ב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. כמש"כ התו' ב"ק ד' ל' לענין עדי רבית. אבל הטלת מום בקדשים ליכא שום היתר ומכ"מ חשידי. אלא התו' ס"ל דהכא נמי הטעם משום דכהנים גייסי בקדשים. וקסברי דאינהו שרי למיעבד מומא כי היכי דליכלו. והשתא הקשו שפיר בתמורה שם הא ישראל לא חשידי. ויישבו דודאי ישראל הי' ג"כ חשוד. אלא משום דכהן לא מירתת ולא נתפס כגנב ועובר עבירה משום דאמר כהנא אנא ושרי משא"כ ישראל. אבל כאן יכול לתלות בכהן וחשיד. והקשו לימא נפל מום מאליו. ויישבו שירא שיחשדוהו כו' ור"ל וה"ה אם יאמר שקנה בתמות ונפל בו מום. ג"כ ירא שיחשדוהו משום שאין דרך ישראל לקנות תם ולגדלו. זהו שיטת התו' וכיב"ז אי' בשבת ד' י"ז גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן. ולא קאמר משום תרומה טמאה ביד ישראל שירש מאבי אמו כהן. אלא משום דכהנים חשידי דאין אימת תרומה עליהם. משא"כ ישראל אימת תרומה עליו. ולא יעשה בלי שאלת חכם. וע' ירו' דמאי פ"ג מ"א אימת דמוע עליו [ובאמת הי' נראה דלמ"ד בפסחי' ד' ל"ד מאי אסורין לזרים הא לכהנים שרי. והקשו התו' שבת א"כ מאי אהני תקנתייהו. ונראה דלהס"ד באמת גזירה משום ישראל. והיינו שפרש"י בפסחי' שם ד"ה הטבל כו' ואע"ג דתנן גידולי תרומה תרומה מדרבנן הוא ולחומרא שלא להפסיד את הכהנים. ור"ל להס"ד פי' הכי אבל לפי האמת הטעם משום תקלה דכהן. ולא משום ישראל דלא גייס בתרומה] ולפי מה שביארנו מחלוקת רש"י וטור והוא דעת רבינו ג"כ. עם התו' י"ל דבהא תלי' דין דגרמא שכתבתי לעיל. דלשיטת התו' דהא דישראל לא חשידי היינו משום שאין להם במה לתלות. אבל אם יש במה להתלות לא מהימני. א"כ אמאי ישראל נאמן על ספק בכור הא מצי לתלות שנעשה מאליו. אם איכא עדים שלא עשה בעצמו ואין אנו מסתפקים אלא בגרמא. א"כ מצי לתלות ולומר שלא גרם כלל. אלא צ"ל דבגרמא לא בעינן עדים כלל. אבל לשיטת רבינו ודאי י"ל דכמו דבעינן עדים שלא עשה בידים ה"נ בעינן עדים שלא גרם למום:

לסיוע למרא דעניה כצ"ל והכי לישנא דרבינו בראש הסימן דמאן דמתיילד בוכרא בעניה:

ז

(ז) וכ"ת לאו ומיתה לא כו'. בגמרא אית' וכ"ת מיתה לא ולא נזכר לאו. והטעם נראה משום דפשיטא דעיקר דרשה זו אינו אלא אסמכתא ואין לוקין עלה ואין חייבים עלי' מיתה ב"ש. שהרי לא מנה אותה בפ' הנשרפין בעניין חייבי מב"ש. וכ"כ הרא"ש מו"ק סי' נ' לענין אבל שלא פרע ולא פרס ח"מ. ומש"ה הקדים התנא קרא דד"ק. ואי הוי דרשה גמורה לא נצרכנו ראי' מד"ק. אלא אסמכתא היא. וא"כ בשלמא עונש מיתה שפיר יש להסמיך בזה אבל לאו לא איצטריך לן ומאי אולמי' דהאי לאו. הא אין לוקין עלה. וע' מש"כ תו' ב"מ ד' ס"א ד"ה לעבור. מיהו רבינו גריס לאו ומיתה כלישנא דקרא. והאסמכתא בלאו ומיתה בהדדי:

ח

(ח) א"ל והא אר"ח כו'. בגמרא אי' א"ל לא סבר לה מר הא דא' ר"ה בר"י מפני שנראה ככהן המסייע בבה"ג. ולכאורה תמוה מאי איצטריך לטעמא דר"ה לימא עיקר שמעתתא דר"ח יהי' טעמו ש"ד איך שהוא. וי"ל דאי הטעם כדס"ד שמא יאמר כהן נתנו לי במומי. אינו אליבא דהילכתא דקיי"ל בבכורות ד' ל"ו כר"י א"ר בל"ק דישראל נתן לי במומו נאמן משום שהוא מילתא דעבידא לאגלויי. והכי נראה דעת רב אשי שם. דא"כ דוקא תם אסור למכור ואולי הכא קנה במומו. אבל לטעמא דר"ה בר"י ה"ה במומו אסור בזול. ופרש"י צריך באור. ותו י"ל דיש לחלק בין חבר לעם הארץ. שהרי לא נמנו לאסור בישראל כמו בכהנים דנימא בהו לא חלקנו בין חבר לע"ה. וע' בש"ע סי' שי"ד בהא דאין רואין בכור לישראל אלא א"כ כהן עמו. להכי קאמר מטעמא דר"ה בר"י אבל רבינו שפיר גריס גוף המימרא וטעמא דר"ה בר"י ידוע. ולא נצרך לי' אלא אי סבירא לי' עיקר דינא דר"ח:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף