העמק שאלה/לג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה לג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) במקרקעי עד דמחזיק או בשטרא כו'. ולא הזכיר רבינו קנין כסף משום דליתי במתנה. והכי נראה מדברי הטור רסי' רמ"א שפירש דין קניית מתנה ולא הזכיר כסף. והכי יש להוכיח דעת התו' קידושין ד' כ"ו א' שהקשו אמאי בעי הש"ס לדרשה דשדות בכסף יקנו לימא קרא דעפרון ע"ש. ואי איתא הישוב מרווח דמשום מתנה נצרך להאי קרא. אלא פשיטא להו דבמתנה ליכא קנין כסף וכמש"כ הסמ"ע רסי' קץ שכסף הוא שווי' דמקח ודמי הפרעון. [ומכל מקום נראה ליישב קושי' התו'. דאי מקרא דעפרון ס"ד כסף השדה פירושו כל שווי השדה משא"כ מקרא דשדות בכסף. משמע כ"ש כסף. ונראה להוסיף דלהכי תנן האשה ניקנית ולא ניקחית כמשה"ק התו' ריש מסכת קידושין היינו משום דניקחית משמע יותר שווי המקח. אבל קנין משמע קנין בעלמא. מש"ה הביא הש"ס שם תרתי קראי] ומה שהקשה הט"ז מהא דערבוני יקון כבר כ' הסמ"ע ס"ק י"ד שא"ל קבל מידי מקצת המקח. ומה שהקשה הט"ז עוד מהא דאשה ניקנית בכסף. איני מכיר הקושיא דהתם מקרא נ"ל כמו במכר. הא מיהת למדנו דעת רבינו דבמתנה ליכא קנין כסף. אבל הרשב"ם ב"ב ד' מ"ד ב' כ' בזה"ל נקנין עם נכסי' שי"ל אחריות לענין מתנה בכסף ובשטר ובחזקה. הרי דגם במתנה יש כסף. וכן לענין מטלטלין כ' התו' ע"ז ד' ע"ב ד"ה ומאי. דבמציאה ומתנה לא שייך זוזי. ובמס' בכורות ד' י"ג א' בד"ה מיד. משמע דרק במציאה והפקר מוכרח להיות משיכה. משמע דמתנה אפשר בקנין כסף. והנראה דמחלוקת רש"י ותו' הוא. דבקדושין ד' כ"ח א' פרש"י ש"מ מטבע נעשה חליפין. שאע"פ שבתורת דמים קיי"ל בב"מ דמעות אינן קונות אלא משיכת המקח כו'. וקשה להבין לשון קיי"ל בב"מ הא משנה מפורשת לעיל דמטלטלין אינן ניקנין אלא במשיכה. אלא כונת רש"י כדריש לקיש דמה"ת מעות אינן קונות. וכשיטתו ז"ל דקיי"ל כר"ל וס"ל לרש"י דלר"י לא שייך לאשמעינן מטבע נעשה חליפין דפשיטא דלא גרע מבלא חליפין. בשלמא ללוי דס"ל בכליו של מקנה ניחא. אבל לרב ק'. אלא משום דסוגי' דהש"ס כר"ל. ואי אי' כהסמ"ע לק"מ דמעות אינן קונות אלא באופן דשווי המקח הוא משא"כ של חליפין אלא ס"ל כהט"ז. אבל התו' ס"ל כהסמ"ע מש"ה ס"ל הלכה כר"י ומטבע אין נעשה חליפין. דאע"ג דד"ת מעות קונות היינו שווי המקח אבל חליפין לא. והרשב"ם בשיטת רש"י קאי שהרי בד' נ"ד ב' פי' הא דאי' בקידושין ד' ד' דעו"ג כל קניינו בכסף כפרש"י שם ומוכח דס"ל דקיי"ל כר"ל דעו"ג בכסף וישראל במשיכה. ורבינו בשיטת התו' קאי. עוד יש ללמוד מדברי רבינו. דבמקח לא שייך דין ש"מ אע"ג דמכר כולם ולא שייר לעצמו כגון שאמר ללוקח לשלם דמיהם לאחר. מכ"מ לא תקנו חז"ל מתנת ש"מ אלא שיהא כירושה בחנם וכמ"ש הנימוק"י פ' מי שמת (בבא בתרא ד' קמ"ט א)' גבי הא דאיבעי להו במכירה מהו חוזר או לא. דהא פשיטא דשמכר בקנין ומעכשיו אי נמי דקנה בכסף שלא תקנו דליקני באמירה אלא דוקא במתנה משום דשווי' כירושה עכ"ל. ומש"ה הביא רבינו הא דאר"ז א"ר מנין למתנת ש"מ שהוא מה"ת כו' ואע"ג שחזר וכתב הא דרבא שהוא מדרבנן. אלא בא ללמדינו דדוקא מתנה דומיא דנחלה. והא דתנן שלהי פ' מי שמת רא"א א' בריא וא' מסוכן נכסים שיש להן אחריות ניקנים בכסף ושטר וחזקה כו' הרי בש"מ שייך דין מקח התם ר"א קאמר לה דמשווה דין ש"מ לבריא במתנה ג"כ שהרי הביאו רבנן מבני רוכל שהי' מתנה. ולר"א מקח ומתנה שוין. אבל לרבנן לא דמי' מקח למתנה כלל. ומש"ה לא הביא רבינו כאן קנין מכירה בבריא. משום דעיקר שאילתא זו משום מתנת ש"מ נישנית. דליכא אלא במתנה:

ש"מ לא צריך דאמר מר כו' כצ"ל:

ב

(ב) ואמר רבא אר"נ. כן הביא גם הרא"ש. ואע"ג דר"נ ארב"א שהוא מה"ת כבר כתבו התו' ד"ה מנין שאינו מה"ת ממש. וגם התו' הי' לפניהם נוסחא זו כמש"כ מהרש"א והכלל דלא פליגי אמוראי וכ"ע מודי שאינו מה"ת ממש. מדחלקנו לכולו ממקצתו. ואי מה"ת מאי נ"מ. ותו שהרי תנאי פליגי עלה ור' אלעזר ס"ל דבעינן קנין ור' אליעזר מחלק בין שבת לחול. אלמא דרבנן הוא ובסברא תליא ובהא פליגי. וכיב"ז כתבנו סי' ל"ו אות ז' בס"ד:

ג

(ג) דילמא עד דלא משיך כו'. עד סוף הענין. כל עין רואה אריכות דברי רבינו. ועירב שני הטעמים יחד. שמא יחזיק המקבל מתנה שלא כדין. וביאור טעם זה יבואר באות הסמוך בס"ד. ועוד טעם דאי מצריך לי' מר משיכה וחזקה סבר דילמא לא מתעביד מאי דקא בעי ומעייל טרדא בדעתי'. והרשב"ם כ' בד"ה מתנת ש"מ כו' ולישנא אחרינא מפרשינן ונראה בעיני דלהכי תיקון רבנן כו' שהוא יודע שלא יקיימו בניו צוואתו עכ"ל. ובאמת זה הפי' פשוט בלשון שמא תטרף דעתו עליו כדאי' ג"כ בד' קנ"ו ב' קונין מש"מ אפי' בשבת כו' שמא תטרף דעתו עליו. והתם ע"כ פירושו הכי. וא"כ יש להבין אמאי טרח רבינו כ"כ בטעם הראשון. אבל רבינו נימוקו עמו דלפי זה הטעם השני לחוד קשה מ"ש כולו מ"ש מקצתו דבעינן קנין היכא דלא קא מסיק אדעתי' מיתה. כאשר יבואר בסמוך מכ"מ הא חולה הוא. ויש לחוש לזה כמו בקונין בשבת לדעת התו' ורשב"ם דאפי' במקצת שייך חששה זו וקונין בשבת והובא בהגהת רמ"א ח"מ סי' רנ"ד [אלא שהרמב"ן חי' גיטין ר"פ הזורק פקפק ע"ז ע"ש] ותו הא מר זוטרא ברי' דר"נ בד' קנ"א ס"ל דאפי' מקצת לא בעי קנין. וע"כ מזה הטעם דחייש לטריפת הדעת. וא"כ מ"ט דרבא ומסקנת הסוגי' דבעי קנין. אלא ע"כ צ"ל דלא שייך כ"כ חששה זו שהרי יכול לילך ולקנות כדין ואי משום דזמנין דליתי' למקבל מתנה יהא יכול לזכות על ידי אחר וכדאי' בקידושין ד' כ"ו. ומשום מילתא דלא שכיחא דלא סמכא דעתי' לא תקנו רבנן. אלא משום שיש עוד טעם אחר שאינו אלא במתנה בכולו ויבואר בסמוך. ובהא פליגי מר זוטרא ורבא. דמר זוטרא ס"ל טעם שני לחוד. מש"ה אפי' במקצת לא בעי קנין דחייש לטר פת הדעת ורבא ס"ל בפי' שמא תטרף דעתו עליו שני כוונות כאשר יבואר. ולא שייך אלא במתנה בכולי [ורואה אנכי שראוי לבאר כאן שיטת רש"י ורשב"ם בזה הענין שלא ירדו ע"ס דעתם ז"ל דלפי הנראה מסקנת רבא דבמקצת בעי קנין היינו כמתנת בריא ממש. וא"כ מעות לא מהני קנין חליפין אלא אגב קרקע ומלוה בעי כתיבה ומסירה וכ"כ הטור סי' רנ"ג בשם הרמ"ה וש"ע שם סי"ח וס"כ. והב"י הביא דברי רשב"ם ע"ז והבין דבשיטת הרמ"ה קאי ותמוה טובא. שהרי בד' קמ"ז בהא דאמר שמואל דנותן שט"ח במתנת שכ"מ לא מצי למחול כ' הרשב"ם דאפי' מתנה במקצת מהני ע"י קנין. וא"א לומר דס"ל דשטרות נקנה בק"ס ולא כרב יהודאי גאון שהביאו התו' דא"כ היאך יתפרש מש"כ עוד רשב"ם בד' קנ"א א' בעובדא דרב עמרם ד"ה הני לעמרם ברי. כגון שקנו מידה א"נ בל"ק כו' ואי איתא מאי קאמר והא לא משך. הא קנין מהני אפי' בבריא. אלא דוקא משום דמ' שכ"מ הוא מהני קנין אפי' בשטרות וגם קשה להבין מה שכ' עוד רשב"ם בד' קמ"ז שם ומיהו אם עמד חוזר אם הוא מתנת שכ"מ במקצת כדפסקינן לקמן וכבר הודה מהר"מ לובלין ז"ל שאין לזה הבנה וע"ע ביאורי הגר"א ח"מ סי' רנ"ג ס"ק מ"ב שנשאר בקו' אבל דעת רשב"ם ז"ל דאפי' רבא מודה דקנין מיהא מהני בכ"ד אפי' במעות ושטרות. והכרח לזה סוגי' דד' קנ"א ב' איתבי' רבינא לרבא כו' מה גט דלאו בר קנין אף האי נמי דלא קנו מיני'. וקשה תיפוק לי' דלא מהני קנין במעות. וא"ל דבקנין אגב מיירי דא"כ הא גט נמי מיקני באגב קרקע לפרש"י גיטין ר"פ הזורק. וכבר תמה ע"ז הגאון בקצה"ח שם. ולא יישב מאומה. אלא מוכרח דרבא מודה דמעות ג"כ מהני קנין חליפין בשכ"מ ומיקרי מתנת שכ"מ לענין דלא מהני מחילה. והיינו מש"כ הרשב"ם ומיהו אם עמד חוזר כו' מדקיי"ל כרבא דלא כמ"ז דהא דתנן אם עמד א"ח אפי' בלא קנין. וא"כ דבעינן קנין. ובמעות ושטרות לא מהני קנין בחייו. א"כ יוכל לחזור אבל אם לא חזר מהני המתנה כדתנן בגיטין תנו מנה לאיש פלוני יתנו לאח"מ. ובעי לאוקמי אליבא דרבא בקנין. וממילא במידי דמהני קנין דיש לו דין מתנת בריא מחיים שא"י לחזור מכ"מ אינו אלא מתנת שכ"מ שנקנה לאח"מ כמו למר זוטרא בלא קנין. ואחר כותבי מצאתי בשו"ת דרכי נועם חח"מ סי' כ"ז שהעיר בזה. ואל תתמה ע"ז שיהא אינו יכול לחזור ומכ"מ היא מתנת שכ"מ שהרי כמ"כ כ' רשב"ם בד' קל"ה ב' דאומר מהיום ולא"מ קונה גוף מהיום. ומכ"מ כ' בד' קל"ז ד"ה ומודה ר"ש שאם נתנן במ' שכ"מ לא עשה כלום. דה"ה באומר מהיום ולא"מ. וכבר עמד גם ע"ז בקצה"ח. אבל דעת רשב"ם דאע"ג דאינו יוכל לחזור מכ"מ לא זכה אלא לאח"מ כמו מ' שכ"מ וכבר קדמו אחריך. ולזה כיוונו התו' גיטין ד' ט' א' ד"ה ואינו חוזר בעבד. שהקשו הא לא קנה אלא לאח"מ. ויישבו שכתב לי' מהיום וא"א לומר שכונו לשיטת ר"ת בב"ב ד' קל"ה דא"כ מתנת בריא ממש הוא. אלא לדעת רשב"ם הוא. ועדיין ק' הא מתנת שכ"מ הוא. אלא משום שא"י לחזור בו כמתנת בריא. וס"ל שיוכל לחזור בו אם ימות לא יקנה. אלא בעבד א"י לחזור שכבר יצא עליו שם חירות. עכ"פ דעת רשב"ם דאפשר להיות מתנת בריא שא"י לחזור. ואינו קונה אלא לאח"מ. ומקור הדברים הוא ברשב"ם שם ד' קי"ג ב' ד"ה רצו עושין דין כו' וה"מ דאם רצו עושין דין דמשמע דאפי' החולה א"י לחזור בו כגון מתנת שכ"מ במקצת ודאיכא קנין דתו לא מצי למיהדר בי' כו'. הרי דקרי להאי גוונא נחלה וירושה. וע"ז כתב ביום אתה מפיל נחלות וא"א מפיל נחלות בלילה. ולא בחלוקת ירושת אחין כמשמעו. דבודאי אינו אלא כחלוקת שותפות. ואינו נצרך לדינא ודיינא. אלא בכה"ג דהאב מצוה. ובזה ניחא הא דאיצטריך לחקת משפט לרבויי כל שאר נחלות דמביום הנחילו לא איירי אלא בבן היורש אביו לחוד. ולכאורה תמוה דמאיזה טעם יש לחלק דירושת בנים לא הוי כחלוקת שותפות יותר משארי ירושות. אבל באמת לא מיירי אלא באב המנחיל מדעתו. ואיצטריך חקת משפט לשארי ירושות דממילא אלא דבעינן דינא ודיינא להכיר את היורש והשאר הקרוב ביותר. מיהו עדין ק' מנלן לפרש במצוה מ"מ בקנין. דילמא מיירי במצוה כל נכסיו ולדון לאחר מיתה. ומנלי' להש"ס ד' קי"ד א' לאוקמי' הא דר"י בקנין. דילמא בלא קנין. שנימא באמת דצוואת שכ"מ מה"ת. אבל מדכתיב ביום. ללמד שביום רצו עושין דין. ש"מ דיכולין לשפוט מיד. דמש"ה אמרינן דיכולין לדון בעדותן. ואי בשכ"מ כמשמעו דיכול לחזור דגמר הדין לאח"מ. אין נעשה דיין כמי שרואה בלילה. דאין עד נעשה דיין. משום שאין רואה בשעה שיכול לדון. ולא כהתו' שכ' הטעם משום דאז אינן ראוין להעיד. דס"ל דקבלת עדות בלילה בדיעבד לא מהני כמודין וכשיטתם ביבמות פ' מ"ח. אבל הרשב"ם סובר שהטעם משום שאין ראוי אז לדון ונצרך להעיד ואין עד נעשה דיין. וכ"כ רש"י בתשובה שהביא הרשב"ם שם. וכ"ת א"כ מוכח מכאן עיקר הדין דאין עד נעשה דיין. ולמאי נצרך הרשב"ם להעלות דרשה דועמדו לפני ה'. ובאמת בחי' הרמב"ן ז"ל כתב דמכאן למדנו עיקר דין זה. אבל גם בזה צדק הרשב"ם לטעמי' דאי מכאן לא למדנו אלא דברואה בעת שאינו ראוי לדון. לא מצי להיות דיין עפ"י ראי' זו. אבל ברואה ביום ומעיד לפני אחרים אפשר דמצי אח"כ להיות דיין בעצמו [והרמב"ן לטעמי' דמפרש הא דבלילה לא. משום דראה בשעה שאינו ראוי לקבל עדות. וע"כ ניצרך להעיד פעם אחרת ושוב אינו נעשה דיין הרי מבואר דאין עד נ"ד] נחזור לענין דבע"כ מיירי האי קרא באופן שיכולין לדון מיד. דאי יכול לחזור. ועיקר הדין לאח"מ. הוי כרואה בלילה. ושוב אינן יכולין לדון אפי' לאח"מ. אלא בקנין וא"י לחזור. ומכ"מ מיקרי נחלה וירושה ולא מתנה. ומזה למד עוד רשב"ם דבכל אופן שא"ר לדון בשעת ראית עדות. דמי לראו בלילה. והיינו דאמר ר"י שנכנסו לבקר את החולה ולאפוקי הזמינן. ור"ל רב יהודה דפסק כר' יוסי א"א למעט כיון להעיד לחוד. אלא הזמינו דדמי להעידו בב"ד. מיהו אנן קיי"ל כר"נ ונתמעט ה"ה כיון להעיד. ומכ"מ לא מיעט הרשב"ם אלא כ"ז שהם העדים. משא"כ כשאחרים מעידין לפניהם כמבואר בד' ה' ואין עד נעשה דיין כו' וגם אם ראה כו' אא"כ מעידין אחרים בכניו כו' והא שהקשה הרשב"ם בד"ה ג' שנכנסו כו' מסוגי' דרה"ש ראוהו ג' כו'. ר"ל דאי נימא שכיונו להעיד בשעת ראי'. מאי מהני שהשנים מעידין לפני הא'. דבזה ביטל הא' את עדותו שכיון עליו. וה"ז כמו נמצא א' מהן קרוב או פסול. וא"כ עדות השנים ג"כ בטל זהו שיטת רש"י ורשב"ם בעומק סוגי' זו ומיושב כל קושיות התו' שם. ועפ"י זה יובן פרש"י גיטין ד' ט' ב' ד"ה לא יתנו לאח"מ ואפי' רבנן כו' נהי דלהכי זכה בי' דלא מצי למיהדר מיהו מודו רבנן דכל כמה דלא מטא גיטא לידי' כו'. והתו' תמהו ע"ז מאוד. וגם סיימו שרש"י חזר בו בד' י"ג. וכ"ז אינו אלא תימא. וכבר פלפלו האחרונים ז"ל בזה אבל יבואר בפשיטות כוונתו ז"ל. ומתחלה נקדים דעת הרי"ף ורמב"ם שכ' הרי"ף ג"כ דרבנן מודי בגט שחרור שאינו משוחרר עד שיגיע גט ליד העבד וכדתנן תנו גט כו' שטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאח"מ. ונושאי כליו ז"ל מחו במאה עוכלי מהא דהולך ותן גט זה לאשתי. ומהרבה סוגיו' בקידושין דמהני שחרור ע"י אחר לגמרי. איברא הרמב"ם רפ"ז מה' עבדים ביאר כונת הרי"ף לחלק בין זכה לתנו וכמש"כ הלח"מ שם. ועדין ק' הא דהולך ותן גט זה לאשתי אבל באמת לא כתב הרי"ף ורמב"ם זה הדין אלא בשחרור והטעם דלמאי אמר תנו למאי יתנו להעבד זה השטר. בשלמא מנה וכדומה ניחא דעיקר הכוונה שיקבל המתנה לצרכו. וכן בגט אשה בעי' גוף הגט לגבות כתובה אבל בשחרור מאי בעי השטר לידו. אלא לא גמר לשחררי' עד שמקבל השטר לידו משא"כ בזכי מיהו עיקר שלמדו רבותינו ז"ל זה החידוש הוא מבואר בסוגי' דשם ד' י"ג ב' דמקשה למאן דמפרש בשכ"מ טעמא דמת הא מחיים נותנין טעמא דאמר תנו כו' וכל הפלפול כזה תמוה דבשחרור מא"ל. ואי תימא דקמ"ל דאין שחרור לאח"מ וקמ"ל כמש"כ התו' שם ד"ה לא יתנו לאח"מ דאע"ג שמינה המגרש בחייו כו' א"כ בנוח י"ל דקמ"ל אע"ג שכבר כתב הגט ומכש"כ לגי' הרי"ף תנו גט זה כו' ובל"ז ישוב התו' לא שמיע ול"ס לי' ז"ל. ויותר קשה סוגי' דב"ב ד' קנ"א דרבינא ורבא תרוויהו מוקמי למשנתינו בשכ"מ. אלא דרבא מפרש הסיפא במצוה מחמת מיתה ורבינא מפרש משום דאפי' במקצת מהני. ובשלמא לרבא ניחא דסיפא במנה מהני לאח"מ משא"כ בגט ושחרור אבל לרבינא דאינו חוזר דהוי מתנת בריא אמאי בשחרור לא מהני. הן אמת דהתו' מפרשי משום שלא קבל השליא לידו. אבל הרי"ף גריס זה וגם א"כ פשיטא וכמש"כ. אלא קמ"ל דלא מהני כאן תנו כזכי וכמש"כ וכ"ז בשחרור. אבל בגט אשה אי מיירי שעשתה האשה שליח לקבלה וזכות הוא לה. הא באמת מהני בתנו. וע"כ כשחוב הוא לה וא"כ פשיטא והיינו דהוי הש"ס דע"כ עיקר משנתינו קמ"ל דמחיים מהני. כ"ז שיטת הרי"ף ורמב"ם ז"ל ולפי זה מבואר דאפי' במתנת בריא ממש לא מהני תנו כזכי בשחרור. שהרי לרבינא היא מתנת בריא ממש אע"ג דלא בעי קנין וכשיטת הפוסקים ז"ל. ועתה נשובה לפרש"י ז"ל שגם הוא דייק כמ"כ בסוגי' זו כמו הרי"ף. אלא שמפרש הטעם משום שהוא מ' שכ"מ. דאפי' למ"ז ורבינא דלא בעי קנין. אינו אלא לענין דאינו חוזר אבל מ' שכ"מ היא ומש"ה לא מהני בשחרור לאח"מ כמו לענין אחריך במהיום ולא"מ. והיינו דהשמיענו משנתינו דאע"ג בתנו מנה לפלוני יתנו לאח"מ אבל בתנו שחרור לא יתנו לאח"מ שאין שחרור לאח"מ ומיהו אי כבר יהיב לעבד מהני משום דכבר נקרא עליו שם ב"ח. וכ"ז בעבד. אבל בגט אשה אי מיירי בזכות לה כגון שעשתה שליח לקבלה. באמת יוכל ליתן לה וכבר זכה בו שהרי קיי"ל בגיטין ד' ע"ג דבגט לא שייך דין שכ"מ גזירה שמא יאמרו יש גט לאח"מ. וממילא אפי' הגיע ליד השליח מהני כמו בבריא ממש. וע"כ בחוב הוא לה ולא זכה לה א"כ פשיטא וצ"ל דמשום הא מחיים נותן. ושפיר מקשה ליתני כתבו. מיהו כ"ז לאוקימתא דשכ"מ אבל לאוקימת' דר"ז בבריא. פי' משנתינו רישא דומי' דסיפ' וקמ"ל דלא מהני מעמד שלשתן בגט ושחרור והשת' מבוא' יפה פרש"י. דבד' ט' דמפרש הש"ס בפשיטות בשכ"מ כדמוכח מהישוב מדשלח רבין כו' דקדק יפה אמאי לא יתנו לאח"מ בשחרור. בשלמא לרבא ניחא שהרי אפי' בתנו מנה כו' אינו מתנה כלל מחיים. אבל לרבינא דס"ל דאינו חוזר וא"כ אמאי בשחרור לא יתנו לאח"מ ומש"ה פי' דמכ"מ אינו משוחרר עד דמטא לידי' והוי משוחרר משום שנקרא עליו שם ב"ח. אבל ביד השליח לא הוי משוחרר עד דמית ואז לא מהני שחרור. אבל במשנה דייק אליבא דמ"ד בבריא דתנו כזכי ממש וגמר השחרור ואמאי לא מהני. אלא משום שלא קבל לידו עדין וקמ"ל דלא מהני מעמד שלשתן בגט ושחרור. משא"כ לאוקימתא דשכ"מ א"א לפרש בשלא קיבל השליח לידו דא"כ פשיעא שאין גט לאח"מ. וכבר כתבנו שישוב התוס' לא שמיע ולא ס"ל ז"ל. אלא אע"ג שקיבל לא מהני משום דמתנת שכ"מ הוא. והיינו דאשמעינן משנתינו. וזה ברור ודו"ק]:

ד

(ד) ואמרינן אי הוי בדעתי' כו'. פי' דבבריא הנותן ואומר לך משוך חזוק וקני. אפי' נטרפה דעתו של הנותן טרם שמשך והחזיק. מצי המקבל למשוך ולהחזיק דכבר נתן לו רשות ולא דמי להא דאי' ר"פ מי שאחזו. דמצוה לכתוב גט ונטרפה דעתו א"י הסופר לכתוב. דהתם מטעם שליחות וכיון שהמשלח א"י לכתוב בטל שליחותו וכדאי' בקידושין ד' כ"ג דכל דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליחא. ובכה"ג דלא שייך שליחא בהאי מלתא כלל ודאי אין שליחות לכ"ע ע' מש"כ סי"ז אות ב' בס"ד. אבל הכא כבר ציוה בדעת צלולה ואע"ג שכל עוד שלא משך והחזיק המקבל מצי הנותן לחזור בו. מ"מ לא אמרינן שמא הי' חוזר בו הנותן אילו לא נטרפה דעתו. משום דאמרי' שהרי ע"מ כן נתן לו שילך מיד ויחזיק ולא יוכל עוד לחזור. ומה"ת נימא דאי לא נטרפה דעתו הי' חוזר. אבל בשכ"מ דאפי' לאחר הקנין מצי לחזור. ומשום אומדנא דעל מ"כ נתן שיהא מצי לחזור בו במתנתו. ולא בעמד בלבד אלא כדאמר שמואל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו אפי' חולה. וע"כ אמדוהו חכמים דעל מ"כ הוא נותן. א"כ אפי' נטרפה דעתו ועדיין לא משך והחזיק יש לנו לחוש שמא הי' חוזר בו. בשלמא אי כבר משך והחזיק והרי הוא של המקבל א"א להוציא מספק כדאי' בד' קמ"א חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. אבל עד שלא משך והחזיק יש לנו לחוש וא"כ אי עמד המקבל ומשך והחזיק משנטרפה דעת הנותן. היינו מוציאין מיד המקבל מחמת ספק. ואחרי שכן הוא. מחמת זה גופא חיישינן לטריפת הדעת. שיחוש דילמא יטרף דעתו עד שלא ימשוך ויחזיק ולא יתקיים מחשבתו. מש"ה תקנו חכמים שנקנה באמירה בלבד ושוב א"א להוציא מספק שמא הי' חוזר בו אי לא נטרף דעתו עליו. ואע"ג דמתנת שכ"מ לא נגמר אלא לאח"מ כדאי' בד' קל"ז. מכ"מ הקנין מתחיל משעת אמירה לפי תק"ח כמש"כ התו' גיטין ד' י"ד ב' ד"ה הא בשכ"מ. נמצא דחשש טריפת הדעת אינו אלא במתנת כולו שיכול לחזור בו. ולא במקצת שא"י לחזור בו ועמ"כ נתן שלא יוכל לחזור בו ואפי' יטרף דעתו עד שלא יחזיק לא איכפת לן. מש"ה בעי' קנין והיינו שכתבתי דלמר זוטרא הפי' שמא תטרף דעתו כמשמעו ולרבא יש בו כונה כפולה שמא לא יחזיק עד שתטרף דעתו ויתבטל המתנה. וכ"ת תתבטל. א"כ חיישינן יותר שמא יטרף דעת החולה מחמת זה. וע' מש"כ סי' ס"ט אות ח' בס"ד דרבינו אזיל לטעמי' בביאור סוגי' אחרת בזה הענין. ולכאורה קשה לטעם שמא יטרף דעתו מחמת בטול מתנתו א"כ מ"ש דהיוצא בקולר דקיי"ל דבריו ככו"מ דמי כדאי' גיטין ד' ס"ה ע"ב. וצ"ל דלא פלוג רבנן. וכל שאם עמד חוזר יש לו דין שכ"מ ולא בעי קנין:

דקיי"ל כל שאלו עמד חוזר. חוזר במתנתו כצ"ל:

ה

(ה) בתורת בריא קא יהיב לי' כו'. פי' ולא חש לשמא לא יספיק למשוך ולהחזיק עד שימות. וממילא סמכא דעתי' שיתקיים מתנתו. דאפי' יאחר להחזיק עד שיטרף דעתו. יהא המתנה קיימת ולא נימא דילמא הוי חזר בי' כמש"כ לעיל:

מצוה מ"מ הוא לא בעי קנין ואם עמד חוזר ואם מת אינו חוזר אע"פ דלא קנו מידו כצ"ל:

וסימן שעשב"ב כצ"ל:

ו

(ו) אשתו כו'. הא שייר קרקע כ"ש כו' ואע"ג דלא קנו מיני' דאי מצוה מ"מ כו'. צריך באור. למ"ל לרבינו לאוקמי בלא קנין ומצוה מ"מ לוקמי בקנין. וכי בא רבינו להשמיענו דין דמצוה מ"מ. והרי כבר שנה לנו. ופירש כל הצורך. אלא נראה דעת רבינו כהראב"ד וסיעתו ז"ל דבקנין ליכא למימר לאפוטרופיא. כיון שאין קנין לאפוטרופסות. וכ"כ בתשובה המיוחסת לרמב"ן סי' ל"ט בשם גדולי המורים הראשונים כאבן מגנץ ור"ח ז"ל. ולזה דעתו ז"ל נוטה. וכ"ת א"כ קשה הא דשקיל וטרי בד' קל"ב א' בבריא היאך. הא בריא ודאי בקנין. וכבר הקשה הכי הגר"א ז"ל בביאורי אה"ע סי' ק"ז. אבל ודאי לא נעלם זה מהראשונים ז"ל אלא בבריא י"ל שנתן לה שטר על המתנה. וא"כ נשאר הספק במקומו אי נתן לה לראי' על האפטרופסות. או לקנות ג"כ. אבל בשכ"מ בכל מקום דתנן הכותב. פי' שעשה צואה לעצמו. ומש"ה אי' בד' קמ"ב כתב וזיכה לזה כו' ופרשב"ם שמסר לו השטר ע"ש. הרי דסתם כתיבה הוא שהשטר ביד הנותן. וא"כ אין כאן קנין בשטר. ובחזקה ג"כ א"א שהרי בש"מ א"א לומר שהחזיק לפניו וע"כ שאמר לו לך חזק. וא"כ מוכח דלהקנות נתכוין וה"ה כקנין חליפין. ובהא ג"כ יש חילוק בין בריא לש"מ. דבבריא י"ל שהלכה האשה והחזיקה בפניו והיא כיונה להחזיק ועדיין לא ידענו דעת הנותן שהרי לא אמר לה מאומה. וי"ל דדעתו לאפוטרופסות משא"כ בש"מ ומש"ה פי' רבינו בלא קנין כלל ובמצוה מ"מ:

ז

(ז) וכתב לאשתו קרקע או מטלטלי כ"ש כו'. מפרש האי קרקע כ"ש לאו דווקא. וכן הוא בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל פיאה פ"ג מ"ח וז"ל ומה שאתה צריך לדעת כי מה שאמר בענין ש"מ ובכותב נכסיו לבניו ובכותב נכסיו לעבדו שייר קרקע כ"ש וכן אם שייר מטלטלין הדין א' אבל אמר קרקע בכולן מפני שהקדים לומר קרקע כ"ש חייבת בפיאה כו'. הרי דכייל קרקע דכותב לבניו וכתב קרקע כ"ש לאשתו שהוא ל"ד. וגם מגוף הגמרא דב"ב ד' קנ"א משמע הכי דקאמר התם בדין הוא דלא ליתני קרקע ואיידי דתנא רישא רע"א קרקע כ"ש חייבת בפיאה כו' מש"ה קתני קרקע. ולא קאמר משנה הסמוכה יותר להא דהכותב נכסיו לעבדו. שהוא משנה דהכותב נכסיו לבנו וכתב לאשתו קרקע כ"ש כו' שהוא דוקא. אלא משמע דגם האי קרקע ל"ד. אבל תמוה דבפי' אי' בד' קל"ב ב' גבי כותב לאשתו קרקע כ"ש מטלטלי קאמרת מטלטלי ודאי לא קא אמינא. וכן כתבו הפוסקים וגם הרמב"ם ז"ל דדוקא קרקע כ"ש. וא"א ליישב דמיירי רבינו לאחר תקנת הגאונים דמטלטלי לענין כתובה כמקרקעי דמי וכמש"כ הב"י הובא בח"מ וב"ש אה"ע סי' ק"ו. דא"כ היאך מסיים בסמוך ובכולהו אפי' מטלטלי הוי שיור לבד מכתובת אשה דמקרקעי תיקנו רבנן כו'. ובל"ז כ' בד"מ שאין דברי הרמב"ם נראין כן ולא נמצא בא' מן הראשונים הכי. ונראה דעת רבינו כר"ח שכ' הרא"ש פ"ח סי' ל"ד דהא דא"ר נחמן כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה מילתא אחריתי הוא ולא שייך למחלוקת ת"ק ור' יוסי במשנה דבמשנה מיירי שכתב לה קרקע כ"ש בפ"ע. ולא שיתפה בין הבנים ובהא לת"ק בעינן כתיבה וקבלה ור"י סובר דקבלה לחוד סגי. והלכה כת"ק ור"נ מילתא אחריתי קאמר שאם עשאה שותף כא' מבין הבנים לא בעינן כלל כתיבה אלא בשמיעה ושתיקה סגי וזה דלא כמש"כ הרמב"ן במלחמת ה' בשם ר"ח שכדעת הבע"מ ובעל העיטור אות מ' שכתבו דר"נ עצמו קאמר דבעינן כתיבה וקבלה. וזהו עשאה שותף דשקבלה עליה שותפות. אבל הרא"ש כ' דר"נ מילתא בפ"ע הוא וכבר כ' מהריב"ל בשני סי' פ"ב דנוסחאות מתחלפות הי' לראשונים בדברי ר"ח. ולפי מש"כ בשם ר"ח י"ל דהא דבעינן קרקע דוקא היינו בשותפות דלא שייך שותפות במידי דמתחלק יפה דהיינו מטלטלין אבל בכתיבה וקבלה מהני אפי' מטלטלין. והא דאי' בגמ' דמטלטלי לא קא אמינא מיירי בלא כתיבה וכדאי' שם ההוא דאמר להו פלגא לברת ופלגא לברת ותילתא לאיתתא בפירי כו' והיינו שותפות לחוד. בהא אמר ר"נ דבמטלטלי לא קא אמינא אבל בהא דתנן דכתב לה ושותקת אפי' מטלטלין מתני. והלכה כת"ק ומש"ה הביא רבינו דברי ת"ק לחוד. מיהו דעת הרמב"ם לא מתיישב בהא. והרי בחיבורו כתב דוקא קרקע אלא טה"ד בפי' המשניות. ולא מיירי אלא בבבא דתנן שייר קרקע כ"ש והוא רישא דמשנה ז' דהיינו ש"מ. ורישא דמ"ח דהיינו כותב נכסיו לעבדו. מיהו בעומק דעת הרמב"ם בזה יש לנו לבאר. דהה"מ והב"י וש"מ כתבו דכשיטת רש"י שהביא רשב"ם ס"ל דלא בעינן כתיבה ג"כ. והכי פירשו דעת הרי"ף שכ' בזה"ל א"ל שאני אומ' כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה ודוקא שהיא שותקת כשמואל וכ"ש הנך עכ"ל והבינו דאו כתב והיינו עשאה שותף כו' או מחלק לפניה והיא שותקת. וזהו קבלה. ואע"ג דאיפריך כל אמוראי. היינו בדעת ת"ק אבל ר"נ כר' יוסי קיי"ל. ואו כתיבה או קבלה מהני. והטור סי' ק"ו ס"ל דעשאה שותף בדבור בעלמא רק שחלק לאשתו בין הבנים ואפי' שלא בפניה ושמעה ושתקה אבדה כתובתה וזהו ג"כ נקרא קבלה עליה. אבל כ"ז קשה בדעת הרמב"ם שפסק דלא כר' יוסי. וכבר הקשה הלח"מ. ותו דהרמב"ם דייק וכתב הכותב נכסיו לבניו כו'. ולי נראה דלא זהו דרכו של הרי"ף ורמב"ם ז"ל. אלא ודאי בעינן כתיבה וקבלה ולא הוסיף ר"נ אלא דבמה ששמעה שעשאה שותף בין הבנים היינו קבלה. ומכ"מ כתיבה בעינן ודלא כר' יוסי. ופי' הסוגי' הכי. דמקשה לת"ק משום דכתב לה קרקע כ"ש אבדה כתובתה פי' ומאן יימר דקבלה עליה ונתרצית בכך. ותירצו דידעינן דהכי הוי בברור. דהיינו במזכה להן ע"י או מחלק לפניה והיא שותקת או באומר לה טלי קרקע זה בכתובתה. וא"כ ודאי מיירי כולהו בלא כתיבה כיון דקבלה עליה בפירוש. ואי בכתיבה לא בעינן קבלה בפירוש כ"כ. ושפיר מקשה דת"ק כתיבה ג"כ בעי'. ומסיק דר"נ ס"ל דכיון שעשאה שותף כו' ומסתמא קבלה עליה. וא"כ מיירי דוקא בכתיבה אפי' שלא בפניה והיא שתקה זה מיקרי קבלה ור' יוסי ס"ל דקבלה לחוד מהני ולא קיי"ל הכי והא שכ' הרי"ף ודוקא שהיא שותקת כשמואל. לא ממש כשמואל שהרי שמואל בעי מחלק בפניה והוא שותקת. והיינו משום דלא מיירי בכתיבה. אלא ה"ק דמיירי שלא עשתה שום מעשה ולא אמר לה דבר אלא שמעה ושתקה וסגי בקבלה זו אחר הכתיבה. וכבר כ' הח"מ דעת הב"ח דדוקא כתיבה בעינן ולא כהטור. אלא שהח"מ כ' שאין דבריו ברורים. ולמש"כ דעת הרי"ף ורמב"ם ברור בפי' הסוגי'. ועדיין דברי בה"ג שהביא הרמב"ן שם בזה"ל דבכתב לה קרקע כ"ש ומחלק לפניה והיא שותקת אבדה כתובתה כשמואל ור"נ צריך באור. דתרווייהו מילי לכ"ע לא בעינן. וצריך לומר דפוסק כר"י ואו או קאמר או כותב לה קרקע כ"ש והיא שמעה ושתקה והיינו דר"נ שעשאה שותף בין הבנים. או מחלק לפניה והיא שותקת דהיינו קבלה עליה לחוד וכשמואל

ח

(ח) לא עשתה ול"כ ואם שיירה כ"ש שפיר עבדת. לכאורה אין לנו פתר. דאיפכא מיבעי דהמברחת הכל מהני' לה טובא דמהבעל הבריחה ולמקבל מתנה לא הגיע. ואם שיירה כ"ש המתנה קיימת. ונראה דרבינו ס"ל כדעת אחרים שכ' הר"ן פ' האשה שנפלו דכיון דאמרינן עשאום כנכסים שא"י לבעל שאין הבעל אוכל פירות ומיהו אי מתה כ"ז שלא מכרה לאחר הבעל יורש אותן כו' והשתא שפיר קאמר רבינו לא עשתה ול"כ דמישך שייך לבעל אי תמות. ולא מהני לה הברחתה:

ט

(ט) ואע"ג דפליגי עליו ר"י ור"י ב"א כו'. בגמרא אי' אמר ר"י אמר רב קרקע כדי פרנסתו. ור"י ב"א אמר מטלטלין כדי פרנסתו. א"ר זירא כמה מכוונין שמעתא דסבי קרקע טעמא מאי דאי קאי סמיך עלה. מטלטלי נמי אי קאי סמיך עלה. ושקיל וטרי בש"ס טובא. והשתא במאי קאי רבינו דפליגי על ר"נ אי במה דאמר מטלטלי הוי שיור הא ר' ירמי' ב"א נמי מודה בהא. ואי במה דאמר כ"ש הוי שיור. מאי קאמר דקאמר בכולהו מטלטלי נמי הוי שיור. ותו היאך מדקדק דר"נ כ"ש קאמר אי מדקאמר חמשה עד שיכתבו כל נכסיהן. במתניתין נמי תנן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים כו' ומכ"מ מפרשי אמוראי דכדי פרנסתו בעינן. וע' ברא"ש שהשיג הרבה על הרי"ף שכ' ג"כ לדקדק מדר"נ דשיור כ"ש מהני ולא בעינן כדי פרנסתו. ונראה דודאי לענין שיור כ"ש קאתי רבינו. מיהו אופן הדיוק הכי. דלכאורה אין לשון המשנה מדוקדק כלל דתנן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אם שייר קרקע כ"ש מתנתו קיימת כו'. הא כל נכסיו כתב והיאך שייר כ"ש. והכי מיבעי ש"מ שכתב כ"נ לאחרים אין מתנתו קיימת שייר קרקע כ"ש מתנתו קיימת. והכי תנן בפיאה פ"ג לענין עבד הכותב נכסיו לעבדו יצא ב"ח שייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח. אלא ודאי בא ללמדינו דחדא דוקא או קרקע או כ"ש. פי' אי נימא קרקע דווקא ה"פ דאע"פ שכתב כל נכסיו והכל בכלל נכסיו מטלטלי וש"ד כדאי' בד' קנ"ב. מכ"מ לענין שייר דוקא קרקע כ"ש מתנתו קיימת כו'. ואי נימא כ"ש דווקא. ה"פ ש"מ שכתב כל נכסיו וס"ד דרובו ככולו קאמר להכי חזר ופירש אם שייר קרקע כ"ש מתנתו קיימת. ורב יהודה דקאמר כדי פרנסתו תנן ע"כ כ"ש ל"ד וא"כ קרקע דווקא. ורב ירמי' ב"א דקאמר אפי' מטלטלין כדי פרנסתו קסבר קרקע דוקא כ"ש ומטלטלין כדי פרנסתו. וא"ר זירא דמכוונן טעמא דידהו. דתרוויהו סברי דבעינן שיהא בו כדי סמיכה אלא דפליגי דר"י סובר דעל מטלטלין א"א לסמוך כלל. דמשדפי ואזלי. ור"י ב"א ס"ל דמטלטלין כדי סמיכה סגי. וקרקע כ"ש ג"כ יש כדי סמיכה ותרווייהו לאפוקי מר"נ דקאמר אפי' מטלטלי כ"ש. מדקאמר דקרקע ל"ד. וע"כ כ"ש דוקא אלמא לאו משום שיהא בשיור כדי סמיכה הוא. ועפ"י מש"כ מובן הא דקאמר רב יוסף מ"ד כדי פרנסתו כ"ש תנן. מאי קאמר מאן דאמר. הא תרווייהו כדי פרנסתו קאמרי אבל ה"פ מ"ד קרקע כדי פרנסתו ור' ירמי' ב"א ס"ל דקרקע כ"ש. אלא דמטלטלי כדי פרנסתו בעינן והיינו דכ' רבינו ואע"ג דפליגי ר"י ור"י ב"א לענין שיור כ"ש הלכתא כר"נ בדיני דקאמר בכולהו מטלטלי נמי הוי שיור כו'. וא"כ הא דקאמר עד שיכתבו כל נכסיהן אלמא קרקע ל"ד. ושוה קרקע ומטלטלין ממש וכל שהוא דוקא ולא בעינן כדי פרנסתו. דאי בעינן כדי פרנסתו וכ"ש ל"ד וקרקע ג"כ ל"ד למאי תנן בלשון שאינו מדוקדק כמש"כ. ולזה כיון גם הרי"ף ומיושב קושית הרא"ש ז"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף