העמק שאלה/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) למיגזל ולמיחטף חד מן חברי'. יתור לשון הוא דהיינו גזילה היינו חטיפה. אבל באמת נראה דחטיפה אינו גזילה אלא שמץ גזל אית בי'. ולבאר זה יש להקדים הא דאי' בקידושין ד' נ"ג א' הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים חולקין ומפרש מאי חולקים חוטפים כדקתני סיפא מעשה באחד שחטף חלקו וחלק חבירו והיו קוראין אותו בן חמצן כל ימיו. אמר רבה בר שילא מ"ק אלהי פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ. רבא אמר מהכא למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ. ואינו מובן מה הוסיף רבא וכי דבר חכמה יש בזה לפרש לשון הקודש וזיל קרי בי' רב הוא. ובנוסחאות ישנות הי' כאן הגי' אשרו חמוץ ולא חומץ ורש"י מחקה כמבואר שם. וכן ביומא ד' ל"ט אי' גי' זו ורש"י כתב לא שייך הכא אלא בסנהדרין כו' וגי' קדמוניות לאו דבר ריק הוא אבל הענין דגזלן הוא שגוזל ממון חבירו ממש. וחטפן הוא שאינו ממון בעלים אלא הוא תופס בידו ובא חבירו וחוטף מידו. ואינו בבל תגזל אבל שמץ גזילה הוא. והנה חלק לחה"פ אין בו גזילה דקדשים לאו ממון בעלים הוא ואין להם דמים כלל. והיינו דאי' בחולין ד' ק"ל ב' ריבב"א משפט מלמד שהמתנות דין יכול אפי' חזה ושוק דין ת"ל וזה. והוי הש"ס למאי אי לימא לחולקו בדיינין אטו חו"ש לאו בדיינין מיחלקו. אלא לאו להוציאן בדיינין. ופרש"י ומש"ה ממעט חזה ושוק משום דכיון דלכפרה ולרצוי בא לא שכיח דמעכב. והוא תמוה. דאי בעה"ב אינו רוצה ליתן פשיטא שמכין אותו עד שתצא נפשו כמו על כל מ"ע. ואי א' מכהני ב"א מעכב לעצמו ודאי אין שומעין לו ומוציאין מידו לחלק לכל הכהנים. אלא העיקר כפי' הרשב"א בחי' הטעם שהוא ממון גבוה. אלא שמדבריו משמע אפי' כשהם בעין אין מוציאים בדיינים ותמה ע"ז הרדב"ז ח"א סי' מ"א ע"ש אבל האמת דמיירי אי אכלן אין גובין ממנו בדיינין. מחמת שאין להם בעלים ולאו ממון קאכיל. ויותר מזה בארתי עה"נ בבאור הספרי נשא פי' ו' בס"ד. עכ"פ גזילה דקדשי המקדש לא מיקרי גזל אלא חטיפה. ובלה"ק מיקרי בן חמצן. והוצרכו האמוראים להביא ראי' דחמצן אינו גזלן אלא חטפן. ואמר רבה ב"ש מדכתיב פלטני מיד רשע מכף מעול וחומץ. והולך ומוסיף על בקשתו. תחילה ביקש לפלטו מרשע גמור. ואח"כ מכף מעול דקיל מיני' ואח"כ מחומץ דקיל יותר. והיינו חטפן בעלמא. ורבא הביא קרא אשרו חמוץ ודרשינן בסנהדרין ד' ל"ה א' אשרו חמוץ ולא חומץ. וכבר הוי בה רש"י ותו' שם דהיכי ס"ד לאשר חילו של גזלן. ומש"ה פירשו ע"פ מאמרם בב"ק ד' מ"ו מנין שנזקקין לתובע תחלה. אבל בב"ק שם לא הביא הגמ' דרשה זו דאשרו חמוץ. ולמש"כ לאו בגזלן ונגזל מיירי. אלא בחוטף מיד חבירו מה שאינו שלו למסור ליד בעל החפץ והחמוץ בא באיזה טענה על החפץ או איזה תביעה על בעליו. ומחזיק בחפץ זה. וס"ד לאשר את החוטף שמחזיר לבעליו של החפץ. קמ"ל קרא אשרו חמוץ ולא חומץ. דכיון שהוא תופסו ומוחזק בידו. אין מהראוי לגרע כחו ולהוציא מידו מה שהוא תופס. וכעין זה אי' בשבועות ד' ל"א א' ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו רב אמר זה הבא בהרשאה. ופי' התו' שעושה בשביל שהוא אלם ומתעבר על ריב לא לו. וה"נ כשאין בעל החפץ יכול להוציא מיד המוחזק. אין טוב שיבא אחר בשבילו ולהוציא מיד המוחזק. ואין אנו צריכים לפרש אשרו חמוץ על ב"ד דוקא. אלא על כלל ישראל קאמר שינהגו בדרך טובה. ומכאן הביא רבא ראיה דחמוץ אינו גזלן ממש. נחזור לדברי רבינו. דקאמר דאסור למגזל ולמיחטף אפי' שאינו גזילה ממש. מכ"מ שמץ גזילה וגרם הפסד או העברת רצון הוא:

ב

(ב) שלא נתחתם גז"ד אלא על החמס שנאמר כו'. בגמרא ובתנחומא אי' עד שפשטו ידיהם בגזל. ושני הגירסות לד"א נתכוונו גזל ממש בלא דמי אלא שבגמרא נקיט לישנא דרבנן דאי' בב"ק ד' ס"ב א' חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי וכתבו התו' שם דבלישנא דקרא אין נ"מ ביניהם. והיינו דדריש מלשון כי מלאה הארץ חמס שפשטו ידיהם בגזל. וגי' רבינו נקיט לישנא דקרא דחמס היינו גזל בלא דמי. והא דאי' בגמרא שם ד' קי"ט א' וכ"ת ה"מ היכא דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי לא ת"ש מחמס בני יהודה וגו'. הרי דבלישנא דקרא מיקרי חמס היכא דיהיב דמי. כבר כ' התו' שם דאינו אלא אסמכתא. ולי נראה דודאי בלישנא דקרא יש ג"כ חילוק ביניהם והיינו כדאיתא בירו' ב"מ פ"ד ה"ב ובב"ר פל"א איזהו חמס ואיזהו גזל א"ר חנינא חמס אינו ש"פ וגזל ש"פ והיינו דגזל בר השבה כדכתיב והשיב את הגזילה וחמס אינו בר השבה וחז"ל הוסיפו מעין זה וקראו יהיב דמי חמסן [ולפ"ז צ"ל דמדמה הש"ס גזל דידן לחמס דב"נ דהוזהרו גם על פחות מש"פ. מהר"ח]:

ואי מית נגזל מהדר ממונא ליורשיו ומתכפר לי'. במשנה אי' ואם מת יחזיר ליורשיו. וכ' התוס' (ד"ה ואם) דאתא לאשמועינן דאפי' ליורשיו יוליך למדי א"נ דחייב גם בחומש ואשם. אבל מדברי רבינו דלא הוזכר בדבריו תחלה לא הא דיוליכנו אחריו אפי' למדי ולא הא דחומש ואשם. מבואר דסבר דהא גופא קמ"ל דבהשבתו ליורשי הנגזל מתכפר לו דלא נימא דהא כתיב לאשר הוא לו ואינו מתכפר עד שיתנהו לו. וכן מבואר בהדיא בת"כ (פ' ויקרא דיבורא דחטאת פי"ג הי"ב) לאשר הוא לו יכול לא יתננו לשליח ב"ד וליורש ת"ל יתננו. וכ"כ הק"א שם. [מהר"ח]:

ג

(ג) וכד מהדר לההוא נגזל כו'. קאי אדלעיל מיני' דמאן דגזיל ועבד תשובה כו' ונראה דעת רבינו דאפי' באינו גזלן מפורסם ועסקו בכך דינא הכי. וכ"כ הרמב"ם ה' גזילה פ"א הי"ג כל הגוזל את חבירו ש"פ כאילו נוטל נשמתו ממנו שנא' כן ארחות כל בוצע בצע וגו' ואעפ"כ אם לא היתה הגזילה קיימת ורצה הגזלן לעשות תשובה ובא מאליו והחזיר דמי הגזילה תק"ח הוא שאין מקבלין ממנו כו' הרי דבגוזל ש"פ ובדרך מקרה הכי דינא. ומיהו דוקא ברצה מעצמו לעשות תשובה וכן מבואר בהדי' בתוספתא שלהי שביעית ע"ש. וכ"ז לא כמסקנת רבותינו בעלי התו' שאין נ"מ בין השב מעצמו לתובע בב"ד אלא נ"מ בין גזלן מפורסם לגוזל במקרה. והרא"ש ונימוק"י הסכימו לשני התירוצים וכ"כ הטור וש"ע סי' שס"ו. אבל רבינו והרמב"ם לא ס"ל הכי. ומה שהקשו דא"כ דעיקר הנ"מ בין השב מעצמו לתובע בב"ד א"כ כל אדם שיגזול יחזיר ולא יקבלו ממנו. כבר כתב בעה"ת שער מ"ו ח"ד ס"ד דבעינן שיהא אנו מכירים בהם שדעתם לחזור אחר תשובה יפה. וכבר אמרו כה"ג בסנהדרין ד' כ"ה ב' תשובת סוחרי שביעית לאכשורי לעדות דלא בדברים בלבד אמרו אלא בהחזרת ממון כיצד אומר אני פלוני ב"פ כנסתי מאתים זוז כו'. וה"נ גדר בעל תשובה שיפרסם עצמו כדאי' ביומא ד' פ"ו ב' דבין אדם לחבירו נאמר מכסה פשעיו לא יצליח. ופרש"י שיגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו. והרי אפי' יקבל ממונו צריך בקשת מחילה על צערו כדתנן פ' החובל אע"פ שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו שנאמר ועתה השב וגו' ומיירי בכל חבלה וגזילה כמש"כ הרמב"ם ה' תשובה פ"ב ה' ט'. אבל בעבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו כו' או גוזלו אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שחייב לו וירצהו אע"פ שהחזיר לו ממון חבירו שהוא חייב צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו כו'. וכ"ז דלא עביד הכי לאו בעל תשובה הוא. ויכול לקבל ממונו ועדיין לא נמחל על צערו. ומעתה אין לחוש דעביד כל הני לשיקרא. וניכרין דברי אמת. וקרוב לפרש מש"כ רבינו לעיל ומאן דגזל ועבד תשובה ומהדר לי' ממונא למרי' מתכפר לי' דתרי מילי קאמר דעבד תשובה כדין בעלי תשובה בבקשת מחילה מה' ומבעל דינו כדין. וגם מהדר ממונא למרי' כו' ועל זה קאי תו דמתבעי לי' לאחולי גבי' כו'. הא כל זמן שלא עבד תשובה כראוי חזרה של רמיות הוא ומקבלין ממנו. ולא שייך בזה תק"ח דבל"ס עוד יעשה מה שלבו חפץ ויגזול במקום שאפשר ולא יתגלה עוונו:

[והני מילי דאין גזילה קיימת בעיניה. אבל גזילה קיימת בעיניה מקבלין. בגמרא אי' גזילה קיימת. ורבינו הוסיף תיבת בעיניה. לאפוקי ממ"ש הרשב"א בחי' בשם הראב"ד דהא דקאמר כאן בגזילה קיימת או היא או חליפי' קאמר דומיא דרועים שאין הגזילה בידם בעין אלא שיש בידן חליפי' ורבינו לא ס"ל הכי. וכן משמע מסתימת לשון כל הפוסקים דלא כהראב"ד. ומה שהקשה הרשב"א שם רועים מאי גזילה קיימת איכא. כבר ישבו יפה התוס' בסוגיין (ד"ה כאן). ודע דבתוספתא (ב"מ פ"ח) לא קתני רועים. אלא הגבאין והמוכסין כו'. ואזיל לי' דינא דהראב"ד ז"ל. מהר"ח]:

ד

(ד) אשקול השתא כד צריך לי והדר אשלם. לכאורה אין הלשון מדויק דכד צריך לי משמע באותה שעה שאני צריך לאותו חפץ למלאכה ואח"כ יחזור בעינא. ומכ"מ נקרא רשע. וכן האמת דקיי"ל בב"מ מ"ג ב' שואל שלא מדעת נקרא גזלן. ומכש"כ הגוזל מחבירו לשעה לצורך מלאכתו לכ"ע נקרא גזלן. וכמו דאי' בב"מ ד' נ"ז ב' שכירות ליומא ממכר הוא. וכתב בנימוק"י בשם הר"ן ז"ל דאע"ג שאין גופו קנוי מכ"מ התשמיש הוא מכירה ממש. ה"נ נהי דלא מכוין לגזול גוף החפץ. גזילה דיומא מיהא איכא וזה פשוט. וא"כ למאי כ' רבינו והדר אשלם משמע דמים והדר אהדרי' מיבעי ליה. מיהו רבינו לשון הכתוב נקיט גזילה ישלם. אלא יש לנו לפרש כונת הפסוק למאי קאמר בחבול ישיב ובגזילה ישלם דמשמע דמיו של הגזילה. ונראה דלאו בדמי גוף החפץ מיירי. אלא בדמי התשמיש. והיינו גזילה ישלם שמשלם מה שגזל הוא מה שנשתמש בו בגזל. ואע"ג דבב"ק ד' ס ב' הביא הש"ס דהשיבו סנהדרין לדוד על תשלומי גוף דבר הנגזל. מכ"מ הדבר מובן דה"ה משלם גזילת התשמיש. ולזה כוון רבינו ג"כ והדר אשלם עבור מה שנשתמש בו. ובהא ודאי דוקא דגזיל בע"כ של בעה"ב אבל שלא מדעת בעלים איכא מידי דשרי ומשיב אבידה לבעלים ג"כ מיקרי כדאי' בב"מ ד' פ"ב ב' דהלכה כאבא שאול דאמר רשאי להשכיר משכנו של עני להיות פוחת והולך. ומפרש הגמרא במרא ופסל וקרדום דנפיש אגרייהו וזוטר פחתייהו. ומכש"כ מידי דקאי לאגרא. [והא דכתב הטוש"ע ח"מ סי' ע"ב ס"א דדוקא לאחרים. אבל לא לעצמו וכן משמע מדברי רש"י פב ד"ה מותר. זה אינו אלא משום חשדא אבל בלא"ה מותר. וע' ש"כ שם סק"ד] מהר"ח:

ה

(ה) ה"מ היכא דקא גזיל כו'. היכא כו' התחיל בגזילה וקבעי באיסור גניבה. בא ללמדינו דמכ"מ לגזול ע"מ למיקט ג"כ אסור. והא דלא מפרש הש"ס ריש פ' א"נ לא תגזול דכ"ר למ"ל לרבות גזל ע"מ למיקט י"ל משום דא"כ לא תגנבו למ"ל. וכ"כ הריטב"א שם. וניחא לן לדרוש לא תגזול לכובש ש"ש ולא תגנבו לאסור ע"מ למיקט. משום דלא תגזול כתיב גבי שכר שכיר. משא"כ לאו דגניבה. ועוד כד דייקת במש"כ רבינו בסמוך א"נ קא חזי לי' דלא מזדהר בממוני' ואמר איגנבי' מיניה והדר אהדרי' נהלי' כי היכי דלא ליפשע בממוני' כו' וזהו פי' על מש"א ע"מ למיקט. ולכאורה מה נצרך רבינו לכל זה. יפרש כמשמעו שרוצה לצערו. וכ"ת דרבינו אשמעינן דגם בכה"ג דמכוין לטובתו אסור לפי המסקנא. הא נלמוד שפיר מהא דתני' ע"מ לשלם תשלומי כפל כו'. אלא ודאי משום דקשה לרבינו דע"מ לצערו פשיטא דאסור משום לא תונו איש את עמיתו. ודרשינן אפי' אונאת דברים. והכל בכלל אונאה. כמו דאי' שם ד' נ"ח ב' לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים. והכל משום דאסור לצער את עמיתו. ופשיטא דגניבה ע"מ למיקט אסור מש"ה פי' רבינו דמכוין לטובתו של הנגנב. דמשום צער בעלמא שרי ואין בו משום איסור אונאה. שהרי רשאין להוכיח על דבר שאינו הגון אפילו אין בזה איסור כמש"כ התו' ברכות ד' ל"א ב' ד"ה דבר שאינו הגון. ומצוה נמי איכא. והרי הפושע בממונו אין לך דבר שאינו הגון יותר מזה ופשיטא דרשאי לצערו ע"ז. ושפיר איצטריך קרא דגניבה ע"מ למיקט שיבא לידי תוכחה על פשיעותי' דאסור. זהו עומק דעת רבינו. וא"כ ניחא הא דלא דרשינן לא תגזול ע"מ למיקט דלא שייך בגזילה פי' רבינו כמו בגניבה. וא"כ פשיטא דאסור. וע"כ לכובש ש"ש קאתי. עכ"פ גזילה ע"מ למיקט ג"כ אסור משום לא תגזול. ולמש"כ להלן אות ט' דעיקר הא דקאמר לא תגזול דכ"ר למ"ל לאו אעיקר קרא קאמר ע"ש ניחא בל"ז. וכ"ת א"כ בסוגיא דב"ק ד' ס ב' למ"ד דשלח דוד לסנהדרין מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישין של עדשים דפלשתים. והשיבו חבול ישיב רשע גזילה ישלם אע"פ שגזילה ישלם רשע הוא. ולימרו לי' מתורת משה דלא תגנבו ע"מ למיקט וה"ה גזילה ואפי' להשיב בעינא ג"כ אסור. [והלח"מ מה' גניבה פ"א ה"א כתב דדרשה דע"מ למיקט אסמכתא בעלמא הוא וליתא כמבואר בס' החינוך סי' רכ"ד שאסור מן התורה כו' ע"ש. הר"ח]. הא ל"ק דהתם לא הוי גזילה ממש אלא שלא מדעת בעלים שלא ידעו בעלים בדבר ואי הוי נצרכים לאותו שעה ואח"כ ישיבו בעין אפשר דשרי אי ס"ל להאי מ"ד שואל שלא מדעת לאו גזלן הוא או אפי' למ"ד גזלן הוא אולי הוי דבר מצוה. דלא לחנם נשאל דוד ע"ז בודאי היו צריכים למלחמת ישראל אלא שלא היה סכנה בדבר להאי לישנא. אבל מכ"מ צרכי מלחמת ישראל היו. וניחא לאינש דליעבד מצוה בממוני' ע"ז השיבו דמכ"מ אסור לכלות ולשלם אפי' דבר יפה משעורים דרוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין ש"ח ונמצא גזילה ישלם מיקרי. [אבל בגזילה ממש ודאי אפי' אם רוצה ליתן לו דבר טוב ממנו. ואיתא בעינה אסור. וכ"כ הסמ"ע סי' שנ"ט סק"ח וקצות החושן שם סק"א. [הר"ח]: ולכאורה ק' הא דאי' ב"ב ד' י"ז ברכת אובד עלי תבא מלמד שהי' איוב גוזל שדה יתומים ומשביחן כו' הרי דשרי לגזול כדי להשביח. וכבר הקשה כן בתורת חיים שם. אבל י"ל דמש"ה מפרש שדה יתומים. דא"כ לא ידעו הבעלים בגזילה. ולא הוי אלא כשואל שלמ"ד או שלקח בתורת אפוטרופסות אלא כסבור העולם שהוא גוזל ומאבדה. אבל שדה איש ודאי אסור בכה"ג. והרמ"ה בחי' ב"ב כתב דרבא לטעמי' דס"ל איוב מאוה"ע הוא. והם אינם מוזהרים ע"ז. אבל ישראל כה"ג אסור:

ו

(ו) והדר אהדריה ניהלי'. מבואר דאפי' ע"מ להחזיר אח"כ אסור. וכ"כ הרמב"ם בסה"מ מרס"ד ובס' החינוך. ולא כמש"כ בש"מ ב"מ שם:

לא תגנובו. לא תגנוב ע"מ למיקט כו' כצ"ל. וכן הוא בת"כ פ' קדושים. וברא"ש ר"פ א"נ. ובגמרא ובכאן יש טעות הדפוס. וכבר הגיה בש"ש ופשוט:

ז

(ז) יכול אין חייביסם אלא על שם המיוחד בלבד ת"ל ולא תשבעו בשמי כל שם שיש לי. כל זה הוא בת"כ והתם אי' הכי לא תשבעו בשמי לשקר ל"נ. לפי שא"ה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא שיכול אין חייבים כו'. ומכאן קשה לי על מש"כ הרא"ש שבועות פ"ד סי' כ"ד בזה"ל ומהכא נמי שמעינן דבעינן א' מן הכנוין באלה ובשבועה דכתיב אשר השביעו באלקים וכתיב נמי לא תשבעו בשמי לשקר וגו' אלמא שאין מוזהר אלא שלא ישבע בשם. והא דלא אמר דבשמי הוי שם המיוחד דווקא כדאמר גבי ברכת כהנים בסוטה ד' ל"ח ושמו את שמי שמי המיוחד. משום דסיפי' דקרא וחללת את שם אלהיך משמע שאף על הכנוין הוא מוזהר. וכ"כ לא תשא את שם אלהיך עכ"ל הרא"ש ז"ל. והרי בת"כ מפורש להיפך. דמכתוב לא תשא ס"ד דבעינן שם המיוחד אלא מהאי קרא דבשמי למדנו כל שם שיש לי. ובאמת הא באזהרה דלא תשא כתיב את שם ה' אלהיך. והיינו שם המיוחד. והרא"ש לטעמי' אזיל ר"פ שבועות הדיינים שהקשה מ"ט דרבנן דילפי מאליעזר עבד אברהם דבעינן אנקוטי חפצא. ולא ילפי כמ"כ דבעינן שם המיוחד. שהרי אמר ה' אלקי השמים. ויישב דרבנן סברי כיון דכתיב אלהי השמים היינו נמי כנוי. ור' חנינא בר אידי דס"ל דבעינן שם המיוחד סבר כיון דכתיב ה' אלהי השמים הוי שם המיוחד כלומר ה' שהוא אלהי השמים עכ"ל. וה"נ לרבנן פי' ה' אלקיך כנוי. והת"כ ס"ל כר"ח בר אידי כמו תנא דספרי דבעי אלה ושבועה בשם המיוחד. ומפרש בשבועות ד' ל"ה ב' דאתי כר"ח בר אידי. אבל עדיין קשה מהא דמפורש בת"כ בשמי משמע כל שם שיש לי. ותו קשה לישוב הרא"ש דמדכתיב באזהרה דלא תשא ה' אלהיך נ"ל דסגי בכנוי וכרבנן דרחב"א. ליקשי לרחב"א דסובר דהפי' ה' שהוא אלקיך. ניבעי נמי שם המפורש כמו ברכת כהנים דמפרשינן שם המפורש שהוא ככתיבתו. משום דכתיב בשמי כמו בב"כ וכי תימא דנ"ל מפרשת סוטה כדאי' התם בד' ל"ה ב' בעיקר ברייתא דר"ח ב"א מה השבע בשם אף לא תשבע בשם מה קלל בשם כו'. והתם אינו בשם המפורש דהיינו כקריאתו. הא ליתא דאי באזהרה דשבועה משמע בשם המפורש משום דכתיב בשמי. נילף בסוטה ג"כ דהשבע בשם המפורש. אלא ודאי אין בשמי משמעות על שם המפורש. ואף לא על שם המיוחד אלא אדרבה כל שם שיש לי אפי' כנוין. ותדע דהא כתיב ובשמו תשבע אטו נימא דרשות או מצוה לשבע בשם המפורש ח"ו. אלא נראה דודאי לכ"ע שמי משמע אפי' כנוין. והא דמפרשינן בב"כ שמי המיוחד לי שהוא שם המפורש. משום דכתיב ושמו את שמי. ומשמע לשון הפרשה כמו דדרשינן במכילתא ר"פ משפטים אשר תשים לפניהם. כמו שימה בפיהם זהו לשון פירוש. וכן הוא בעירובין ד' נ"ד ב' רע"א מנין שחייב כו' ומנין עד שתהא סדורה בפיהם שנא' שימה בפיהם כו' ה"נ ושמו את שמי שיפרשו את שמי והיינו שם המפורש. וראי' עוד לדברי מהא דברכות ד' י"ב א' דאמר רבה ב"ח משמי' דרב המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם. אמר שמואל מ"ט דרב דכתיב ה' זוקף כפופים. מיתבי ומפני שמי נחת הוא. ואי איתא מאי קושי' דילמא בשמי שהוא שם המפורש כורעין כמו ביוה"כ שהיו כורעין ומשתחוין בשעה שהיו שומעים שם המפורש. אבל בשם ה' זוקפין. [והי' מיושב בזה גם קושית המג"א סי' קי"ג סק"ה מהר"ח]. אלא ודאי לא משמע שמי שם המפורש. וכברייתא דת"כ. וכן למדנו דלא כהרא"ש פ' שבועות הדיינים שכ' דטעמא דרבנן דלא ילפי משבועת אליעזר דבעינן שם המיוחד. משום דאלקי השמים משמע להו לגרע וללמוד דכנוי סגי. שהרי בת"כ מפורש להיפך דה' אלקיך משמע שם המיוחד. ודוחק לומר דאתי כרחב"א כנ"ל. ותו ק' הא באיסור מחיקה כתב לא תעשון כן לה' אלהיכם. ואינו אסור אלא ז' שמות המיוחדין. וע"ע סי' נ"ג אות ב' בס"ד. וליישב קושית הרא"ש למדתי מדברי הרי"ף שם שכ' בזה"ל וצריך לאתפוסי חפצא בידי' כדכתיב שים נא ידך תחת ירכי וכתיב וישם העבד את ידו תחת ירך אברהם. הוסיף רבינו להביא פסוק השני ליישב קושי' זו דלהכי חזר וכתב וישם העבד וגו' ולא כתב וישבע העבד על הדבר הזה כמו שלא חזר ופירש וישבע לו בה' אלקי השמים. אלא בא ללמדינו דבה' אלקי השמים אין קפידא כ"כ משא"כ באנקוטי חפצא ותו י"ל דלמדים מדכתיב וישבע יעקב בפחד אביו יצחק:

ח

(ח) וכה"א כי מפני אלה אבלה הארץ. ובת"כ אי' וכה"א על כן אלה אכלה ארץ ויאשמו יושבי בה על כן חרו יושבי ארץ ונשאר אנוש מזער. והוא פסוק בישעי' כ"ד. ומפרש בת"י ולכן מן קדם מומי דשקר חרובת ארעא. וכן פי' רש"י ע"כ אלה בעון שבועת שוא. אבל אין פשטא דקרא משמע הכי דעל כן קאי על הא דלעיל דכתיב והארץ חנפה תחת יושביה כי עברו תורות חלפו חוק הפרו ברית עולם. ומסיים העונש ע"ז על כן אלה אכלה ארץ פי' קללת ה' אכלה ארץ ואינו מדבר בש"ש כלל בכל הענין. ונוסחת רבינו מיושרת כי מפני אלה וגו' והוא פסוק בירמיה כ"ג כי מנאפים מלאה הארץ כי מפני אלה אבלה הארץ וגו' וכן בגמ' קידושין ד' י"ג א' ושבועות ד' ל"ט א' הוכיח הש"ס דעל אלה לחוד קאי עונשין דכתיב בהושע והביא קרא דירמיה ולא דישעי'. ואפשר לדחות משום דבהושע כתיב לשון ע"כ תאבל הארץ הביא לשון דירמיה דכתיב אבלה הארץ. משא"כ בקרא דישעי' כתיב אכלה ארץ:

ט

(ט) דהא כתיב לא תגזול. רש"י פי' בב"מ ד' ס"א ב' דלילף מרבית ואונאה. וכמבואר בסוגי' דשם דמש"ה לא תגזול ג"כ מיותר. ולא אתי אלא לכובש ש"ש ולעבור עלה בשני לאוין מיהו למדנו רבינו דמכ"מ ודאי לא תגזול אגזילה עצמה ג"כ קאי וכדאית' בב"ק ד' ע"ט ב' ה"ד גזילה כגון ויגזול את החנית. והכי מבואר בספרי שופטים עה"פ לא תסיג והרי כבר נאמר לא תגזול כו' [ולא כדמשמע מתו' שם ד"ה אלא לאו. דס"ל דכיון דקרקע אינה נגזלת לא קאי עלה בל"ת וכבר דחה בתורת חיים שם מהספרי הנ"ל] וכ"כ הרמב"ם בה' גניבה פרק ג' הי"א ואם בא"י השיג הגבול עובר בשני לאווין בלאו גניבה או בלאו גזילה ובלאו דלא תשיג [וכ"כ התוס' ב"ק ס"ב ב' ד"ה יצאו קרקעות ע"ש] ומש"ה כ' בריש ה' גזילה כל הגוזל את חבירו ש"פ עובר בל"ת שנאמ' לא תגזול. והה"מ תמה ע"ז מהא דרבא ר"פ א"נ. וכ' דמסוגי' דב"ק דאמר ה"ד גזלן כו' אינה מוכרחת. ואמת הוא דאפשר לפרש דמפרש גזילה דכתיב בפ' ויקרא גבי והשיב את הגזילה אשר גזל [דהתם ע"כ מיירי כעין ויגזול את החנית. דאל"ה למה חילקן הכתוב כמו שתמהו התוס' ב"ע קי"א א' ד"ה ולמה ע"ש. וכ"כ הריטב"א שם. ובש"מ שם]. אבל האי לאו ע"כ לא מיירי בגזל כעין ויגזול את החנית. ומיהו ברייתא דספרי מכרעת שפיר. ורבינו ג"כ הכי ס"ל. והיינו שהביא הערוך בערך לא פי' רבינו על סוגי' דלא תגנבו למ"ל. משום דמשמעות הסוגי' כפרש"י דמרבית ואונאה נ"ל. אבל פי' רבינו תורה דמכ"מ עיקר אזהרה דלא תגזול במקומו אלא דלא איצטריך אם לא לעבור בשני לאוין בכבישת ש"ש [וכ"כ הלחם משנה שם ע"ש. ובתורת חיים שם] ועדיין יש להקשות על עיקר מימרא דרבא דמקשה לאו דגזל למ"ל דניליף ורבית ואונאה. הא שפיר איצטריך לגזל קרקע וכדאי' בספרי. ואונאה מפורש בפ' הזהב (בבא מציעא נ"ז א)' דליתא בקרקע. גם רבית כתבו התו' שם ד"ה אם אינו דליתא בקרקע [וכן הקשו התוס' הנ"ל לוקמי בעבדים ע"ש]. ואין לומר דלא רצה לאוקמי' בקרקע. דהא כבר ידעי' מלא תשיג ולשני לאוין לא רצה לאוקמי בגזל. כיון דלא לקי אגזל כמ"ש התוס'. דהא גופא יש להקשות דלילקי נמי על גזל קרקע דהא לא ניתנה להשבון שהרי אינה נגזלת. וכדאי' בב"ק ד' קי"ז דבפ' והשיב את הגזילה יש כלל ופרט וכלל וממעטינן קרקע ממצות השבה. וכן יש להקשות לילקי על גזילה דפחות ומכ"מ נימא דקאי בלא תגזול משום דצערי' ולילקי עלה כמו בחובל פחות מש"פ כדאית' בכתובות ד' ל"ב ב'. ורש"י סנהדרין ד' נ"ז א' כתב טעם על הא דאין לוקין על פחות מש"פ בזה"ל ומעבר לא עבר דכתיב לא תגזול והשיב את הגזיל' אמידי דהשבון קרי גזל ואידך לא עכ"ל. והרי הספרי מפרש לא תגזול אקרקע אע"ג שאינו במצות השבה. ולא עוד אלא דלכאור' רבא מרא דמימרא זו ס"ל דלאו דעושק דהאי פרשה מיירי בלא יחד כלי לעושקו ולא ניתן להשבון לדעת רב חסדא אלא דאנן לא קיי"ל הכי וכמבואר להלן בסי' ע"א אות א' בקיצור ובביאור הספרי נשא פי' ב' בס"ד] ומש"ה קאי במלקות והיינו דקאמר לעבור עלה בשני לאווין. דלא שייך אלא במקום דאיכא מלקות כמש"כ התו' שם. וא"כ נוקי בגזילה דקרקע או פחות מש"פ דלית בהו מצות השבה ולמלקות וצריך לומר [וקרוב לזה כ' בש"מ שם בשם הראב"ד ז"ל. והובא בשו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תשצ"א. הר"ח]. דודאי אי הוי כתיב לא תגזול במקומה לא הוי מיותר דיש לפרשו דאיצטריך לקרקע ולפחות מש"פ כמש"כ. אבל מדערבי' קרא בין שני לאוי דכבישת ש"ש לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין פעלת שכיר וגו' ע"כ או דבא ללמד האי לאו אגזילה דמטלטלין ושוה פרוטה דומי' דכבישת ש"ש או דעיקרו של העירוב בא דעובר בשני לאווין אכבישת ש"ש. והו' ס"ד דאיצטריך לרבות מטלטלין וש"פ ללאו. דלא נימא דכיון דבמצות השבה קאי אין בו לאו כלל. והוי כמו כל חיוב תשלומין מאיזה תביעה שאינו בלאו. ומש"ה קאמר רבא דלאו דגזילה לא אצטריך דנילף מרבית ואונאה שגם הם בהשבה קיימי. ורבא ס"ל לדינא כר' אלעזר דרבית קצוצה יוצאה בדיינין מה"ת כדמוכח בתמורה ד' ו' ב' דקאמר דאביי ורבא פליגי בר"ק ואביי כר"י ורבא כר"א. ומקשה הש"ס התם בסברא פליגי כו' ולא מקשה הא ס"ל ר"ק אינו יוצאה בדיינין שהרי מפרש טעמא דר"י מדכתיב התועבות האל עשה כו' הוקשו מלוי ברבית לשופכי דמים כו'. אלא פשיטא להש"ס דרבא טעמא דר"י קאמר. הא איהו ס"ל יוצאה בדיינין. והכי מוכח יותר בל"א שם דקאמר דפליגי אביי ורבא בר"ק לאביי לא מהדר ולרבא מהדר. ומקשה מדאמר אביי הדין דמסיק כו'. ולא קשה להגמר' כלל הא רבא מפרש טעמא דר"י אלא כמש"כ. ותו הא בהאי מימרא דאביי קאמר רבא דחמשה מפקינן [כ"כ הריטב"א והש"מ ב"מ ס"א ב' ולא כתו' ב"מ ד' ס"א בד"ה רבא אמר ע"ש] נחזור לענין דרבא קאמר דלא איצטריך לאו דל"ת במטלטלי משום דיש בי' השבה דזה יש ללמוד מאונאה ורבית. ואי למקרקעי ואין בו ש"פ א"כ למאי עירב קרא גבי ש"ש. אלא ע"כ אתי לעבור על ש"ש בשני לאוין. וכדתניא בתוספתא ב"מ פ"י והובא בד' קי"א א' דהכובש ש"ש עובר משום לא תגזול. והשתא לא קשה מה שהקשו התו' ולוקמי' בגזל גופא ולעבור עליו בב' לאוין. דא"כ אמאי ערבי' רחמנא בהדי כובש ש"ש. ואין לומר דאתי ללמד להיפך דליכא לאו דגזילה בקרקע. הא ליתא דאי ניליף מרבית ואונאה ממילא ליכא לאו בקרקע. ותו דבכבישת ש"ש איכא לאו אפי' בקרקע כדתני' בת"כ קדושים פרשה ב' ה"ט שכר הקרקעות מנין ת"ל בארצך. וע"כ כמש"כ. מיהו כ"ז מפרש רבא הא דערביה קרא. וממילא קאי לאו דלא תגזול כמשמעו אגזילה ג"כ. ואפי' על קרקע אלא דא"א לומר דלילקי עלה. כיון דעיקר הלאו ערבי' קרא בהדי' ש"ש שאין בו מלקות משום שניתן להשבון. וממילא כיון שא"א לומר דלוקין במקום שאין בו מצות השבון. א"א לומר דעוברין על פחות מש"פ. דכיון שאין לוקין. אלמא אין הלאו משום צערא כמו בחובל. אלא משום ממון דחברי' ופחות מש"פ אין בו שעור ממון. ומהשתא נתיישב כמה ק' בזו הסוגיא [וגם מה שהרעיש הגאון בש"ש דהא איצטריך לגלוי' על ב"נ ע"ש. וגם אין אנו צריכים לומר דרבא כר"ח ס"ל כמש"כ לעיל לדעת התו' אלא רבא אליבא דהלכתא. ופירושא דהבריית' דפ' המקבל קמ"ל] וע' מש"כ עוד בזה בסי' קנ"ז אות ב' בס"ד. ואח"כ מצאתי שהגאון ח"צ סי' כ"ו כתב קרוב לזה ע"ש [שוב מצאתי בילקוט קדושים דגרס ולוקמי ברבית ואונאה וגזל ומשני דבר הלמד מענינו. ובענינא דשכיר כתיב והיינו כדברינו מהר"ח]. והנה הסמ"ג מל"ת קנ"ז כ' דלאו של לא תגזול אינו במנין משום דעשק וגזל הכל א'. ולהכי הכניס לאו א' במנין. וכן דעת התוס' חולין פ"א א' ד"ה הנח. אבל דעת הרמב"ם ובה"ג אינו כן. והיינו כמש"כ דמכ"מ לאו דגזילה במקומו כדברי רבינו וע' ס' החינוך פ' קדושים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף