הלכות גדולות/שבועה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הלכות גדולות שבועה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מאן דמשתבע לקיומי מלתא או לבטולי מלתא אסיר ליה למיעבר על שבועתיה והני מילי דאפיק שבועה בפומיה אבל לא אפיק שבועה בפומיה אע"ג דגמר בליביה לא מיחייב דאמר שמואל (שבועות כו:) גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ולא בלב. והיכא דאישתבע לבטולי מצוה כגון דאמר סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל תפלין שאיני מניח שבועת שוא הוא דאפיק בפומיה ולוקה עליה אבל בסוכה ובלולב ובתפלין לא איתסר דתנן (שם כז.) נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור. ומנלן דלא מיתסר (נדרים טז:) רב כהנא מתני לה אמר רב גידל אמר שמואל דכתיב לא יחל דברו לדברו לא יחל אבל יחל לחפצי שמים. ולא מיבעיא לבטל את המצוה דפטור אלא אפילו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור מאי טעמא כיון דמושבע מהר סיני הוא לא חיילא שבועה עליה דכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים ותנו רבנן (שבועות כז.) יכול נשבע לבטל את המציה ולא בטל יהא חייב ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שפטור שאין הרשות בידו דכי חיילא עליה שבועה עילוי מלתא דכי לא משתבע לא מיחייב למיעבדה אבל מצוה דכי לא משתבע מיחייב למיעבדה לא חיילא עליה שבועה יכול נשבע להרע לאחריה ולא הרע יהא חייב ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע להרע לאחריה ולא הרע שאין הרשות בידו יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע שהרשות בידו מנין לרבות הטבת אחרים ת"ל או להיטיב ואיזו היא הרעת אחרים אכה את פלוני אפצע את מוחו. והרעת עצמו דקאמרינן דמיחייב לאו למיחבל בנפשיה אלא כדר' יוחנן דא"ר יוחנן (מכות כד.) אהא בתענית עד שאבוא דכתיב נשבע להרע ולא ימיר ואמרינן כדרבי יוחנן ולא מיבעיא אפוקי שם שמיה ובטולי דאסיר אלא אפי' לאפוקי כי לא צריך אסור ועובר משום לא תשא (נדרים ז:) והשומע הזכרה מפי חבירו חייב לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי. ומאן דרגיל לאפוקי שם שמים לבטלה פסול לשבועה דתנן (שבועות מה.) שכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא שכנגדו נשבע ונוטל. ואמרינן (כתובות פה.) ההיא אתתא דאיחייבא שבועה בי דינא דרבא אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועת שוא אפכה רבא לשבועה אשכנגדה ומפרשי רבנן דקא חזיא לה דהות מפקא שם שמים לבטלה. האדם בשבועה פרט לאונס (שבועות כו.) כי הא דרב כהנא ורב אסי כי הוו קיימי מקמיה דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב ואמר כחד מנהון א"ל אידך ואנא בשיקרא אישתבעי א"ל לבך אנסך. והיכא דמיפקדי גביה פקדון ומיגניב אי נמי מסרו ליה בהמה ומתה ניתי לבי דינא ולישתבע דלא שלח בה יד וליפטר דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא שנא היכא דמשתבע הוא ולא שנא היכא דמשבעין ליה ועני אמן חיילא עליה שבועה דאמר מר (שם כט:) העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה בפיו דמי ותנן נמי גבי שבועת העדות (שם לא:) משביעך אני ואמר אמן חייב מאי טעמא דכתיב ושמעה קול אלה וגו' ואשכחן נמי גבי סוטה דכתיב והשביע הכהן וגומר וכתיב בתריה ואמרה האשה אמן אמן דאמן גופיה שבועה הא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא (שבועות לו.) אמן בו שבועה בו קבלת דברים בו אמנת דברים דכתיב ויאמר ירמיה הנביא אמן והיכא דאמר ליה בלשון שבועה אלה הוא דא"ר אבהו מנין לאלה שהיא שבועה דתנן יכהו אלהים וכן יכהו אלהים זו היא אלה האמורה בתורה וכתיב בצדקיהו ויבא אתו באלה וכתיב וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים. והיכא דאמרי ליה בלשון ארור שבועה היא דתנו רבנן ארור בו שבועה בו קללה בו נידוי דכתיב אורו מרוז אמר מלאך ה' ואמר עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז בו קללה דכתיב ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל וגו' וכתיב ארור אשר לא יקים וגו' בו שבועה דכתיב וישבע יהושע בעת ההיא וגו' וכתיב בימיו בנה חיאל בית האלי קרי לה בית האלי אלמא אלה היא והתם ארור הוא דכתיב ואשכחן נמי גבי שאול דכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש וכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע אביו קרי לה לארור שבועה והיכא דאמר לא תרין זמני אין תרי זמני שבועה היא דא"ר אלעזר אין שבועה לא שבועה לא מנלן דכתיב ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי אלמא לאו שבועה וסברא היא מדלא שבועה אין נמי שבועה ואמר רבא והוא דאמר אין אין והוא דאמר לא לא דכתיב ולא יכרת כל בשר ולא יהיה ומדלא תרי זימני אין נמי תרי זימני והיכא דמשבעין ליה סתמא בשבועה אמורה בתורה מאי ניהו בה' אלהי השמים אי נמי בכינוי השם חיילא ליה שבועה ואי דמשבעין ליה במידי אחרינא כגון שמים וארץ לא חיילא עליה שבועה מאי טעמא סתמא שבועה האמורה בתורה היא היכא דפריש מידי אחרינא הא פריש דתנן (שם לה.) משביעני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם אני הרי אלו חייבין בשמים ובארץ הרי אלו פטורין ואמרינן מאי טעמא אמר אביי משביע אני עליכם בשבועה קאמר בההיא שבועה דאמר רחמנא מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה בשמים ובארץ פטורין דאיכא למימר דלאו במי שהשמים והארץ שלו קאמר אבל ודאי בחנון ורחום אע"ג דקחשיב להו גבי כינויין הנמחקין אלמא לאו שמות נינהו כי מישתבע בגוייהו מיחייב דכיון דליכא מידי דאיקרי חנון ורחום אלא קב"ה במי שהוא חנון במי שהוא רחום דתנן בא"לף ד"לת בי"וד ה"י בש"די בצבאות בחנון ורחום בארך אפים ורב חסד ובכל כינויין הרי זה חייב (שם כט.) והיכא דאמר שבועה שאוכל ככר זו והדר אמר שבועה שלא אוכלנא הוה ליה כדבר מצוה כי קא הדר ואמר שבועה שלא אוכלנה שבועת שוא היא ראשונה בעי לקיומי ושניה לא בעי לקיומי דהוה ליה כנשבע לבטל את המצוה ואי קיימה לראשונה לוקה משום שבועת שוא ותו לא ואי בטלה לראשונה וקיימה לשניה לוקה משום שבועת ביטוי ומשום שבועת שוא דשניה שבועת שקר היא.

(תו"כ ויקרא כ"ב) תניא ר' עקיבא אומר מה ת"ל ומעלה מעל בה' לפי שכל המלוה והלוה והנושא והנותן אינו מלוה ולוה ואינו נושא ונותן אלא בעדים ובשטר לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר אבל המפקיד אצל חבירו (בעדים) ואינו רוצה שתדע בו נשמה אלא ג' שביניהם לפיכך כשהוא מכחש מכחש בשלישי שביניהם לפיכך אמרו חכמים הכופר בפקדון פסול לעדות. (שבועות כב:) אמר רב חייא אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושותה חייב אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא איבעית אימא סברא דא"ל איניש לחבריה ליזיל ליכול מידי אכלין ושתן אי בעית אימא קרא כדר' שמעון בן לקיש דא"ר שמעון בן לקיש מנין לשתייה שהיא בכלל אכילה שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך והא תירוש חמרא הוא וקרי ליה ואכלת שמע מינה שתיה בכלל (דף קיו) אכילה היא וכי מאחר דקרא איכא סברא למה לי מהו דתימא אע"ג דמדאורייתא שתייה בכלל אכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו אינשי הכי קמ"ל דקרו ומשום הכי קמסייעינן וקא פרכינן עלה דשבועה שתייה בכלל אכילה איתא אכילה בכלל שתייה ליכא. שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת (גיטין לה.) אמר רב כהנא אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד שהפקיד דינר זהב אצל אשה אחת אלמנה נטלתו ונתנתו בכד של קמח ואפתו בככר ונתנתו לעני לימים בא בעל הדינר אמר לה תני לי דינרי אמרה לו יהנה סם המות מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום לימים מת בנה וכששמעו חכמים בדבר אמרו ומה מי שנשבע באמת כך הנשבע בשקר על אחת כמה וכמה ואמרינן מאי טעמא איענשא דאישתרשי לה מקום דינר לישה ומאי נשבעה באמת כמי שנשבעה באמת דאיהי לא הוה ידעא. שמעינן מינה דמיתפיש בשבועה ואע"ג דלא ידע ושמעינן מינה דחיילא שבועה ואפילו אפחות משוה פרוטה דהא מקום לישה לא הוי שוה פרוטה ותנן נמי (שבועות כד:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד כיצד טמא שאכל חלב והוא נותר ומן המוקדשין ביום הכפורים ואמרינן ליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב דמיגו דחיילא שבועה אתמרים חיילא נמי אחלב ומפרקינן כי קא חשיב מידי דחייל אכשיעור שבועה דחיילא על פחות מכשיעור לא קא חשיב. מקשינן הרי הקדש ואמרינן בעינן שוה פרוטה מכלל דשבועה חיילא אפילו על פחות משוה פרוטה וכן הלכתא ואי איכא דקשיא עליה יהנה סם המות אמאי קא מיקריא שבועה דהוה ליה אלה וכדר' אבהו. (שם לח:) שבועת הדיינין היכי משבעינן ליה אמר רב יהודה משביעין אותו שבועה האמורה בתורה דכתיב ואשביעך בה' אלהי השמים א"ל רבינא לרב אשי כמאן כרבי חנינא בר אידי דאמר בעינן שם מיוחד אפי' תימא רבנן דאמרי בכינוי נפקא מינה לאתפושי חפצא בידיה וכהא דאמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר הלכתא כרבא ולא כרב פפא הלכתא כוותיה דרבא דהא לא נקיט חפצא בידיה. שבועה מעומד תלמיד חכם מיושב שבועה בספר תורה תלמידי חכמים לכתחלה בתפלין.

(שם לט.) תנו רבנן שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה אומר לו הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא את שם ה' וגו' וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרו אלא קרובו שנאמר ומבשרך אל תתעלם וכל עבירות נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם שנאמר אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה וגו' כל עבירות שבתורה יש לו זכות תולין לו שנים שלשה דורות וכאן נפרעין ממנו לאלתר שנאמר הוצאתיה נאם ה' צבאות הוצאתיה לאלתר ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו ולנה בתוך ביתו הא למדת דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן אם אמר איני נשבע פוטרין אותן מיד ואם אמר הריני נשבע העומדים אומרים זה לזה סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל אמר להם דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעתי ועל דעת המקום שנאמר ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה אין לי אלא אותן העומדים על הר סיני דורות הבאין וגרים המתגיירים מנין ת"ל ואת אשר איננו פה אין לי אלא מצות שקבלו בהר סיני מצות העתידין להתחדש כגון מקרא מגילה מנין ת"ל קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר. (שם לח:) שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה בשוה פרוטה ואם אין הודאה ממין הטענה פטור כיצד מנה לי בידך אין לך בידי פטור שתי כסף אין לך בידי אלא פרוטה חייב (שם מ.) הני מילי בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא פרוטה ולא כפר אלא בפרוטה חייב מאי טעמא אמר קרא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה (שם לח:) מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר חייב מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבידה. מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אומר לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב. מנה לי בידך ואמר לו הן אל תתנהו לי אלא בפני עדים למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתנו לו בעדים. לטרא זהב לי בידך אין לך בידי אלא לטרא של כסף פטור דינר זהב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית פונדיון ופרוטה חייב שהכל מין מטבע אחד. כור תבואה לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור כור פירות לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות. טענו חיטים והודה לו בשעורים פטור ורבן גמליאל מחייב שהטוען את חבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר והואיל והודה ממין הטענה ישבע וחכמים אומרים אין הודאה ממין הטענה אומר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון טענו כלים וקרקעות הודה לו בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים פטור הודה במקצת הקרקעות פטור במקצת כלים חייב אף על הקרקעות שהנכסים שאין להם אחריות זיקקין את הנכסים שיש להן אחריות לשבע עליהם וכן הלכה. ושבועה לא חיילא על דבר מצוה כדבר הרשות דכתיב בה להרע או להיטיב ומקשינן הרעה להטבה והטבה להרעה אבל נדרים חיילי על דבר מצוה כדבר הרשות דתניא (שם כה.) חומר בנדרים מבשבועות ובשבועות מבנדרים חומר בנדרים שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות מה שאין כן בשבועות חומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש מה שאין כן בנדרים. ומאן דמשתבע שבועת ביטוי כגון דאמר שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי ועבר עליה אי במזיד אשתבע מיחייב מלקות אי בשוגג אישתבע מיחייב עולה ויורד דתנן (שם כז:) זו היא שבועות ביטוי שחייבין על זדונה מלקות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. והיכא דאפקיד מידי גבי חבריה וכפריה ואישתבע ליה והדר אודי ליה מיחייב לשלומי קרן וחומש למרי פקדון ואשם בכסף שקלים למזבח שנאמר נפש כי תחטא ומעלה מעל וגו' (ב"מ נד:) וחמישתיו יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דברי ר' יאשיה רבי יוחנן אומר חמישתיו שיהא חומשה של קרן ש"מ חומשא מלבר אלמא הלכה כרבי יאשיה והני מילי דאודי הוא מדעתא דנפשיה אבל אתו עדים והדר אודי משלם תשלומי כפל דתניא (שבועות לז:) בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ואחר כך באו עדים אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם אם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם ואפילו טעניה בשוה פרוטה וכפריה ואישתבע ליה והדר אודי מדעתיה מיחייב לשלומי קרן וחומש ואשם דתנן (ב"מ נה:) הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו מוסיף חומש והני מילי היכא דאישתבע ליה מדעתא דנפשיה חוץ לבית דין אבל תבעיה בבית דין לא מיחייב שבועה אלא בשתי כסף דתנן (שבועות לח:) שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה בשוה פרוטה ואם אין הודאה ממין הטענה פטור והאידנא דליכא אשם וליכא חומש לא משלם אלא קרן. (שם לט:) אמר רב כפירת טענה שתי כסף ושמואל אמר טענה עצמה שתי כסף ואפילו לא כפר אלא בפרוטה ולא הודה אלא בפרוטה חייב ואמרינן עלה אמר רבא דיקא מתניתא כוותיה דרב וקראי כוותיה דשמואל (שם מ.) ותני רבי חייא לסיועי לרב סלע לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב חסר מעה פטור והלכתא כרב דתני רבי חייא כוותיה. אמר רב נחמן אמר שמואל טענו בחיטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב אמר ליה רבי יצחק יישר וכן אמר רבי יוחנן. (שם ע"ב) ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן טענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור והאמר ליה יישר וכן אמר רבי יוחנן אמוראי כינהו ואליבא דרבי יוחנן הלכה כשמואל או הלכה כרב ת"ש דאמר רב פפא טענו כלי ופרוטה הודה לו בכלי וכפר בפרוטה פטור בפרוטה וכפר בכלי חייב חדא כרב וחדא כשמואל חדא כרב דאמר עד דאיכא כפירת טענה שתי כסף ואמרינן נמי באידך פירקין (שם מח:) ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ובן בית ואמרינן עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף ואמרינן עלה כמאן כשמואל ומקשינן והא תני רבי חייא לסיועיה לרב אלא אימא והוא שיש כפירת טענה ביניהם שתי כסף כמאן כרב. (שם מ:) הודה בפרוטה וכפר בכלי חייב כשמואל דאמר טענו חיטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב ודאי טענו חיטים והודה לו בשעורים שמואל נמי מודה דפטור מן השבועה דהוה ליה מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. תני בתוספתא (מציעא פ"א) הודאת בעל דין כמאה עדים דמו אימתי בזמן שטענו והודה אבל אם הודה מפי עצמו יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. בין אישתבע בכינויין ובין אשבועינהו בבי דינא ואמר אמן אחר שבועה דאשבעוה הכין הוא דחיילא עליה שבועה וכל כמה דאשבעוהו וליכא אמן אחר שבועה לאו שבועה היא. (שבועות מ:) מנה לי בידך אין לך בידי פטור אמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת מאי טעמא חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו אדרבה חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו התם אישתמוטי הוא דקא מישתמיט ליה סבר עד דהוה לי ופרענא ליה דאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות רב חביבא מתני לה אסיפא מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור ואמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת. מאן דמתני לה ארישא כל שכן אסיפא ומאן דמתני לה אסיפא התם הוא דאיכא דררא דממונא אבל הכא דליכא דררא דממונא לא. (שם מא.) מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן בדרבנן אפכינן אי אמר לוה נשתבע מלוה ונישקול אפכינן שבועה והני מילי היכא דלא כתב ביה כל אימת דנפיק שטרא דנן ובדלא קריע ובדלא מחזיק ובדלא כתיב על גביה מהימן אדיבוריה אבל כתב ביה לא משתבע. אמר רב פפא האי מאן דנקיט שטרא על חבריה ואמר לי' שטרא פרוע הוא לאו כל כמיניה ואמרינן ליה זיל שלים ואי אמר ליה אשתבע לי אמרינן ליה זיל אשתבע ליה אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מה בין זה לפוגם את שטרו אמר ליה התם אע"ג דלא טעין הוא טענינן ליה הכא אי לא טעין לא טענינן ליה (שם מא:) אמר רב פפי משמיה דרבא הלכתא המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ורב פפא משמיה דרבא אמר אין צריך לפורעו בעדים ומשבעינן ליה שבועת היסת ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן בשבועה. ההוא דאמר ליה לחבריה כי פרעת לי לא תפרעון לי אלא באנפי ראובן ושמעון אזל פרעיה באנפי תרין מעלמא אמר אביי באנפי תרי אמר ליה באנפי בי תרי פרעיה רבא אמר להכי אמר ליה באנפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה. ההוא דאמר ליה לחבריה כי פרעת לי פרען באנפי בי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה בין דיליה לדיליה ואיתניסו אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה אין שקלי ואמינא ליהוו פקדון גבאי עד דמיתרמו לי בי תרי דתנו הלכתא ונקיים תנאה אמר ליה כיון דקא מודית דודאי שקלת מיניה פרעון מעליא הוי מאי איכא למימר לקיומיה תנאה זיל איתנהו דהא אנא ורב ששת דתנינן הלכתא ספרא וספרי ותוספתא וכוליה תלמודא. ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפתך אמר ליה לא היו דברים מעולם אזל אייתי סהדי דאוזיף ופרע אמר אביי מאי נעביד ליה אינהו אמרי אוזפיה אינהו אמרי פרעיה רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך אמר ליה לא פרעתיך באנפי פלוני ופלוני אתא פלוני ופלוני אמרי לא היו דברים מעולם סבר רב ששת למימר הוחזק כפרן אמר ליה רבא כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה. ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי שית מאה זוזי דמסיקנא בך אמר ליה לא פרעתיך מאה קבי עפצי דקיימי בשיתא שיתא אמר ליה בארבעה ארבעה הוו קיימי סבר רמי בר חמא למימר כל מלתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה אמר ליה רבא סתם קיצותא דתרעא מידכר דכירי אינשי. (שם מב.) ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא אמר ליה לאו פרעתיך אמר ליה הנהו סטראי נינהו רב נחמן אמר איתרע שטרא רב פפא אמר לא איתרע שטרא מאי הוה עלה רב פפא אמר לא מתרע שטרא רב שישא בריה דרב אידי אמר איתרע שטרא והלכתא איתרע שטרא. ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל פרעיה באנפי תרי לסוף אמר ליה לא היו דברים מעולם אביי ורבא דאמרי תרוייהו הא הימניה. מתקיף לה רב פפא נהי דהימניה טפי מדנפשיה טפי מדסהדי מי הימניה. ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא אזל פרעיה באנפי תלתא אמר רב פפא כבי תרי הימניה כבי תלתא לא הימניה. מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע אימר דאמרינן תלתא עדיפי מתרי לענין אומדנא דכמה דנפישי אינשי ידעי באומדנא טפי אבל לענין עדות מאה כבי תרי ותרי כמאה והני מילי היכא דאמר ליה בי תרי ואזל ופרעיה באנפי תלתא אבל אמר ליה בתלתא ואזל ופרע באנפי ארבעה כיון דנחית לדעות נחית ולית הלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה (דאורייתא) (דף קיז) דאמר מר בר רב אשי (שבועות מא. וסנהדרין לט.) אפילו בדאורייתא אפכינן שבועה ולמיכתב אודיתא מר בר רב אשי אמר לא כתבינן אודיתא עד דקבעי בי דינא ומשדרי שליחא ומזמני ליה לדינא:

(פסק) היכא דאיכא תרי סהדי דלא חזו לסהדותא בהדי הדדי ואודי ליה קמי חד באנפי נפשיה וקמי חד באנפי נפשיה אי נמי אוזפיה קמי חד ואודי ליה קמי חד אי נמי בבת אחת ולא איתרמי לאסהודי סהדותייהו בהדי הדדי פליגי בהא מלתא ר' יהושע בן קרחה ורבנן דתניא (שם ל.) אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחת רבי יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה. ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהם כאחד רבי נתן אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו והלכתא בתרוייהו מצטרפין. (שבועות לח:) אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן אבל נשבעין לקטן ולהקדש וקא הוו בה רב ושמואל וקאמרינן (שם מב.) טענת קטן מידי מששא אית בה והלכתא טענת קטן לאו. מששא אית בה. (שם מב:) והלכתא כשמואל דאמר נשבעין לקטן ליפרע מנכסי קטן ולהקדש ליפרע מנכסי הקדש לקטן ליפרע מנכסי קטן באידך מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וקמ"ל דמתרתי מהא דנשבעין לקטן ומהך דמנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה כדאביי קשישא דאמר יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה ובין לזיבורית. ולהקדש ליפרע מנכסי הקדש באידך מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועה לא שנא משועבדין להדיוט ולא שנא משועבדין להקדש כי משתבע שקיל בין מן הדיוט בין מן הקדש (שם) ואלו דברים שאין נשבעין עליהם עבדים ושטרות קרקעות והקדשות ואין בהם לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אין נשבע נושא שכר אין משלם רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן נשבעין עליהן ושאין חייב באחריותן אין נשבעין עליהם אין נשבעין אלא על דבר שבמדה שבמשקל ושבמנין כיצד בית מלא מסרתי לך כיס מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב. (שם מג:) אמר אביי לא שנו אלא בית סתם אבל בית זה ידיע טענתיה א"ל רבא אי הכי אדתני סיפא זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב ליפלוג וליתני במה דברים אמורים בבית סתם אבל כבית זה חייב אלא אמר רבא לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין. תניא כוותיה דרבא כור תבואה לי בידך אין לך בידי פטור מנורה גדולה לי בידך אין לך בידי אלא מנורה קטנה פטור אבל אמר לו כור תבואה לי בידך אין לך בידי אלא לתך מנורה בת עשר לטרין לי בידך אין לך בידי אלא חמש חייב כללו של דבר לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין. כללו של דבר לאיתויי מאי לאיתויי בית זה. מאי שנא מנורה גדולה ומנורה קטנה מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אי הכי בת עשר לטרין נמי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו א"ר אבא בר ממל שאני מנורה הואיל ויכול לגורדה ולהעמידה על חמש לטרין. (שם) המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ואמר לו סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור סלע הלויתיך עליו ושקל הי' שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו חמשה דינרים היה שוה חייב מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון אהייא אי נימא אסיפא מאי איריא שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון (שם מג:) תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה היא דהוה ליה מודה מקצת הטענה אלא אמר שמואל ארישא וכן אמר רב חייא בר רב ארישא וכן אמר רבי יוחנן ארישא ומאי רישא סיפא דרישא דקתני סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב ואע"ג דמדאורייתא שבועה גבי לוה היא שקלוה רבנן מן לוה ושדיוה אמלוה שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. והיכא דאוזפיה ויהב ליה משכון דשוי מפי ממאי דאוזפיה ונטרי' מלוה כדרך השומרים ואיתבד ליה פלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא דרבי אליעזר סבר כיון דנטריה כאורחא דנטוריא משתבע מלוה דנטרית יתיה הכי ואיתבד ליה ושקיל ליה מאי דאוזפיה מלוה ורבי עקיבא סבר אע"ג דנטריה כיון דאיתבד ליה משכון איתבדו להו זוזי והלכתא כרבי עקיבא וחייב בכל המשכון כולו. והיכא נמי דאוזפיה ואיתבד משכין ולא נטריה מלוה כאורחא דנטורי ואע"ג דכתב מלוה על לוה שטרא בין רבי אליעזר ובין ר' עקיבא מודו דכיון דאיתבד משכון איתבד זוזי דתניא אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהן דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו והוא דשויה משכון שיעור זוזיה אבל אוזפיה מאה זוזי וקא טעין לוה דמשכון דילי שוי טפי אי אית ליה סהדי משלם מלוה מאי טעמא דשומר שכר הוא דקיימא לן (ב"מ פ:) הלכתא הלוהו על המשכון שומר שכר בין הלוהו מעות ובין הלוהו פירות ולא קיימא לן הלכתא כרבי יהודה. והיכא דקא מודה מלוה במקצת כגון דאוזפיה מאה וא"ל לוה שוי משכון דילי מאתן ואמר ליה מלוה לא הוי שוי אלא מאה וחד משתבע מלוה שבועה דאורייתא אבל אמר ליה מלוה דלא שוי אלא מאה משתבע שבועת היסת דרבנן ואף על גב דקתני סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה פטור כי קתני פטור משבועה דאורייתא אבל שבועת היסת דרבנן מיחייב. אמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא משכון אבד קתא אבדו מעותיו אבל תרתי קתא לא ורב נחמן אמר אפילו תרתי קתתא אווד (ג"א אבד) חדא אווד חמש מאה אווד אידך אווד כוליה אבל קתא ונסכא לא נהרדעי אמרי אפילו קתא ונסכא אווד נסכא אווד דמי נסכא אווד קתא אווד כוליה. ליתה לדשמואל והלכתא הם כמתניתין. (שבועות מד.) אמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין מכאן לבעל חוב שקונה משכון ודוקא שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו לא קני והני מילי דכתב עליה שטרא דלא סמך אמשכון אבל לא כתב עליה שטרא ושקיל מיניה משכון בשעת הלואה קני והוי עליה שומר שכר וכי אמר רבי יצחק משכנו בשעת הלואה לא קני בדכתב שטרא ולא סמך אמשכון דאזלינן בתר אומדן דעתא. והיכא נמי דאוזפיה וכתב עליה שטרא ולבתר הכי שקל מיניה משכון הוי עליה שומר שכר והיינו דרבי יצחק. (שם מד:) כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין השכיר והנגזל והנחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו שכיר כיצד אמר לו תן לי שכרי שיש לי בידך והוא אומר נתתי והלה אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל ר' יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה כיצד אמר לו תן לי שכרי חמשים דינרין שיש לי בידך והלה אומר התקבלת מהן דינר זהב. כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין מנלן (שם מה.) דאמר קרא ולקח בעליו ולא ישלם מי שעליו לשלם לו שבועה כיון שקבלו בעלים שבועה שוב אין משלמין ממון ההוא לכל הנשבעין שבתורה הוא דאתא ודרב הונא אמר רב ליתה מדרב נחמן. ואלו נשבעין ונוטלין השכיר שכיר נשבע בזמנו ונוטל שכיר מאי טעמא עבדו ליה רבנן תקנתא דמשתבע ושקיל. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכות גדולות שנו כאן הלכות הני הלכתא נינהו אלא אימא תקנות גדולות שנו כאן גדולות מכלל דאיכא קטנות אלא אר"נ אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית ושדיוה אשכיר משום כדי חייו ומשום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעל הבית בעל הבית גופיה ניחא ליה כי היכי דליתגרון פועלין אדרבא פועל ניחא ליה דלוגריה אלא בעל הבית על כרחיה אגר הכא נמי שכיר על כרחיה מיתגר אלא בעל הבית טרוד בפועליו הוא וליתן לה בלא שבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית. (ב"מ קי:) שכיר יום גובה כל הלילה שכיר לילה גובה כל היום שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל והלילה.

(שם קיא.) ת"ר מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה ת"ל לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום שנא' ביומו תתן שכרו איפוך אנא שכירות אין משתלמת אלא לבסוף. (שם קיא.) איזהו עושק ואיזהו גזל אמר רב חסדא לך ושוב לך ושוב זה הוא עושק יש לך בידי ואין אני נותן לך זה הוא גזל. רבא אמר זה הוא עושק וזה הוא גזל והאי דאפקעינהו רחמנא בתרי לישני לעבור עליו בשני לאוין.

(שם קיב.) ת"ר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר יכול אפילו לא תבעו ת"ל אתך לדעתך יכול אפילו אין לו ת"ל אתך והוא שיש אתך יכול אפילו המחהו אצל חנוני ואצל שלחני ת"ל אתך ולא שהמחהו אצל חנוני ואצל שלחני. המחהו אצל חנוני ואצל שלחני אין עובר עליו איבעיא להו חוזר או אינו חוזר רב ששת אמר אינו חוזר רבה אמר חוזר אמר רבה מנא אמינא לה מדקתני אינו עובר עליו מעבר הוא דלא עבר הא מהדר הדר ורב ששת אמר אינו בתורת לעבור. (שבועות מד:) נגזל כיצד היו מעידים אותו שנכנס לביתו למשכנו שלא ברשות ואמר לו תן לי כלי שנטלת והוא אומר לא נטלתי הרי זה נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה אמר לו תן לי שני כלים שנטלת והוא אומר לא נטלתי אלא אחד. (שם מו.) למשכנו ודילמא לא משכנו מי לא אר"נ האי מאן דנקיט נרגא ואמר איזיל ואיקטליה לדיקליה לפלניא ואישתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטליה מ"ט עבד איניש דגזים ולא עביד הכא נמי עביד איניש דגזים ולא עביד אימא ומשכנו. ולחזי מאי משכנו אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן בשטענו כלים הניטלין תחת כנפיו דאמר רב יהודה ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן (שם ע"ב) ולא אמרן אלא בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו נאמן ושאינו עשוי למכור את כליו לא אמרן אלא בדברים שאין דרכן להטמין אבל דברים שדרכן להטמין נאמן ושאין דרכן להטמין נמי לא אמרן אלא איניש דלא צניע אבל איניש דצניע היינו אורחיה ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין אבל זה אומר לקוחין וזה אומר גנובין לא אחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן. ולא אמרן אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר הלה לקוחין הן בידי אינו נאמן כי הא דרבא אפיק ספר אגדתא וזוגא דסרבלי מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר בלא שבועה הלכתא אפילו שומר נשבע ואפילו אשתו של שומר נשבעת. בעי רב פפא שכירו ולקיטו מאי תיקו. אמר ליה רב יימר לרב אשי טעניה כסא דכספא מאי אמר ליה חזינן אי איניש דאמיד הוא או איניש דמהימן דמפקדי איניש גביה טענתיה טענה משתבע ושקיל ואי לא לא. (תוספתא פ"ב) הנשבע בפני גוים ובפני מוכסין ובפני לסטין פטור שנאמר אם תחטא ולא יגיד יהא חוטא ואם לא יגיד אל יהא חוטא כשיגיד. (שם מד:) נחבל כיצד היו מעידין אותו שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול אמר לו חבלת בי והלה אומר לא חבלתי הרי זה נשבע ונוטל רבי יהודה אומר עד שתהא שם מקצת הודאה אמר לו חבלת בי שתים והלה אומר לא חבלתי אלא אחת. ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואחת שבועת שוא היה אחד מהם משחק בקוביא מלוה ברבית מפריח יונים סוחרי שביעית שכנגדו נשבע ונוטל היו שניהם חשודים חזרה שבועה למקומה דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר יחלוקו (שם מז.) א"ל רבא לר"נ היכי תנן א"ל ליה לא ידענא הלכתא מאי א"ל לא ידענא. אתמר אמר רב יוסף בר מניומי אר"נ רבי יוסי אומר יחלוקו וכן תני רב זביד בדבי רבי אושעיא ר' יוסי אומר יחלוקו עבד ר"נ עובדא כר' יוסי דאמר יחלוקו. חזרה שבועה למקומה להיכן חזרה א"ר אמי רבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני רבותינו שבארץ ישראל אמרו חזרה שבועה למחוייב לה אמר רב פפא רבותינו שבבבל רב ושמואל רבותינו שבארץ ישראל רבי אבא. היכא דאמר ליה לחבריה מנה לי בידך והוא אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע דיניה בעסק שבועה ומיחייב והיכי דמי עסק שבועה כדרבא דאמר רבא (ב"מ צח.) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאין יכול לישבע משלם (שבועות מז.) ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב רבי אבא קמיה אוקי ביה סהדא דמיחטף חטפיה א"ל אין חטפי ודילי חטפי א"ר אמי היכי לידיינו דייני להאי דינא לישלים ליכא תרי סהדי ליפטריה איכא חד סהדא לישתבע כיון דאמר חטפי הוה ליה כגזלן א"ל רבי אבא הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכן הלכה. (שם מה.) חנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר לו כתוב על פינקסי שאתה מחוייב לי מאתים זוז אלא אמר לו בעל הבית לחנוני תן לבני סאתים חטים ולפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא. נשבע ונוטל והם נשבעין ונוטלין אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל בשבועה (והוא) [והם נוטלין] נוטל שלא בשבועה וליתה לדבן ננס דתניא (שם מז:) אמר רבי טורח שבועה זו למה א"ל רבי חייא תנינא שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית קבלה מיניה או לא קיבלה מיניה ת"ש דתניא רבי אומר פועלין נשבעין לחנוני ואם איתא לבעל הבית מיבעי ליה (דף קיח) אלא אמר רבא הכי קאמר פועלין נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כי היכי דליכספו מיניה ונשבע חנוני ונוטלין מבעה"ב. (שם מה.) אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו ואמר לו תן לי את הדינר אמר לו נתתיו לך ונתתו באנפולי ישבע בעל הבית נתן לו דינר ואמר לו תן לי את הפירות אמר לו נתתים לך והולכתים לתוך ביתך ישבע חנוני רבי יהודה אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה.

(שם מח.) תניא אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ברשות הרבים ושניהם עודרין עליהם אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המוציא מחבירו עליו הראיה. (שם מה.) אמר לשלחני תן לי בדינר מעות ונתן לו אמר לו תן לי את הדינר נתתיו לך ונתתו באמפולי ישבע בעל הבית נתן לו את הדינר ואמר לו תן לי את המעות נתתיה לך והשלכתיה לתוך כיסך ישבע שלחני רבי יהודה אומר אין דרך שלחני ליתן איסר עד שיטול דינרו. כשם שאמרו פוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו בשטרותיו של אבא ששטר זה פרוע א"ר יוחנן בן ברוקה אפילו נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל אמר רבן שמעון בן גמליאל אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שער זה אינו פרוע נוטלין שלא בשבועה ואיתה לדרבן שמעון בן גמליאל וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה (שם מח.) יתומים ממאן אי נימא מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו שקלו בשבועה ה"ק וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. שלחוה לקמיה דרבי אליעזר שבועה זו מה טיבה שלח להו יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין הדר שלחוה בימי רבי אמי אמר כולי האי שלחי לה ואזלי אי אשכחינן בה טעמא מי לא שלחינן להו אלא א"ר אמי הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא עמד בדין ומת כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו לא עמד בדין ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין מתקיף לה רב נחמן אטו בי דינא קא מחייבי ליה שבועה מעידנא דשכיב לוה הוא דאיחייב ליה מלוה לבני לוה שבועה אלא אר"נ אם איתה לדרב ושמואל איתה אי ליתה ליתה אם איתה איתה אלמא מספקא ליה והאמר רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא כרבי יוסי דאמר יחלוקו לדבריו דר' אמי קאמר. (שם ע"ב) איקלע ר"נ לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ליה אתי מר נעקרה להא דרב ושמואל אמר להו לא איכפלי ואתאי הני פרסי אלא למיעקרה לדרב ושמואל אלא נימא בה טעמא כי היכי דלא לוסיף עלה דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונועלין. ההוא דשכיב ושבק ערבא אתו בני מלוה תבע ליה לערבא סבר רב פפא למימר הא נמי דלא לוסיף עלה הוא א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל. ההוא דשכיב ושבק אחא אתא ההוא אחא וקתבע בשטרא דאחוה מיתמי סבר רמי בר חמא למימר הא נמי דלא לוסיף עלה הוא א"ל רבא מה לי למימר שבועה שלא פקדנו אבא מה לי שלא פקדני אחי. אמר רב חמא השתא דלא אתמר הלכתא לא כרב ושמואל ולא כר"א האי דיינא דעבד כר"א עבד כרב ושמואל עבד אמר רב פפא האי שטרא דיתמי לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ביה אגבויי לא מגבינא ביה דילמא סבירא לן כרב ושמואל ומקרע נמי לא קרעינן ליה דההוא דיינא דעבד כר"א עבד ההוא דיינא דעבד כר"א הוה ההוא צורבא מרבנן במאתיה אמר ליה מייתינא איגרתא ממערבא דלית הלכתא כר"א א"ל לכי תיתי אתא לקמיה דרב אחא א"ל האי דיינא דעבד כר"א עבד. (קדושין כז:) זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן. אמר עולא מנין לגלגול שבועה מן התורה שנא' ואמרה האשה אמן אמן ותנן על מה היא אומרת אמן אמן. אמן על האלה אמן על השבועה אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה אשכחן איסורא ממונא מנלן תני דבי ר"י ק"ו ומה סוטה שלא נתנה לתבוע בעד אחד מגלגלין ממון שניתן לתבוע בעד אחד אינו דין שמגלגלין אשכחן ודאי ספק מנלן תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר נאמרה שבועה בפנים גבי סוטה ונאמרה שבועה בחוץ גבי טענות לפני ב"ד מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כודאי שמשביעין אותה על ספק בלא עד כודאי בעד אף טוען את חבירו וכופרו מביא עליו עד עושין בו ספק כודאי ומגלגלין עליו. (שבועות מה.) ואלו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה שנושאה ונותנת בתוך הבית ובן בית אמר לו מה אתה טועננו רצוני שתשבע לי חייב חלקו השותפין והאריסין אין יכול להשביען נתגלגלה עליו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל והשביעית משמטת את השבועה. (שם מח:) אמר מר ואלו נשבעין שלא בטענה אטו בשופטני עסקינן ה"ק ואלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ובן בית. תנא בן בית שאמרו לא שנכנס ויוצא ברגליו אלא מכניס לו פועלין ומוציא לו פועלין מכניס לו פירות ומוציא לו פירות מאי שנא הני משום דמורו בה היתירא אמר רב יוסף בר מניומי אר"נ והוא שיש טענה ביניהם שתי כסף כמאן כשמואל והא תני ר' חייא לסיועיה לרב אימא והוא שיש ביניהם כפירת טענת שתי כסף כמאן כרב והלכתא כשמואל דכל רב ושמואל בדיני הלכה כשמואל. חלקו השותפין וכו' איבעיא להו מהו לגלגל מדרבנן והלכתא מגלגלין מדרבנן. (שם מט.) אמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין רב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר שמקילין מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו דלת. והשביעית משמטת את השבועה מנא הני מילי אמר רב גידל אמר רב אמר קרא וזה דבר השמטה אפילו דיבור משמטת. ארבעה שומרין הם שומר חנם ושואל נושא שכר והשוכר שומר חנם נשבע על הכל והשואל משלם את הכל נושא שכר והשוכר נשבעין על השבר ועל השבויה ועל המתה ומשלמין את האבידה ואת הגניבה. שומר חנם דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף וגו' שומר שכר דכתיב כי יתן איש אל רעהו חמור וגו'. שואל דכתיב וכי ישאל איש מעם רעהו וגו'. (ב"מ צד:) ותנו רבנן פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בשומר שכר שלישית בשואל בשלמא שלישית בשואל בהדיא כתיב וכי ישאל איש אלא ראשונה בשומר חנם ושניה בשומר שכר איפוך אנא מסתברא דשניה בשומר שכר שהרי חייב בגניבה ואבידה אדרבה ראשונה בשומר שכר שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב אפילו הכי קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה דהא שואל דכל הנאה שלו אפילו הכי לא משלם אלא קרנא. ושומר חנם דמשלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב מנלן דתנן (ב"ק קח:) היכן פקדוני ואמר לו אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שאכלו משלם את הקרן ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. היכן פקדוני ואמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. (שבועות מב:) ואלו דברים שאין נשבעין עליהם העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. מנא הני מילי דת"ר על כל דבר פשע כלל על שור ועל חמור על שה ועל שלמה פרט על כל אבידה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שמטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאעפ"י שמטלטלין אין גופן ממון הקדש רעהו כתיב. (ב"ק קז.) כי הוא זה אמר רב חייא בר אשי עירוב פרשיות שנו כאן וכי כתיב זה במלוה הוא לכתיב שבועה דאורייתא עד דמודה מקצת הטענה שבועת היסת היכא דא"ל פרעתיך כל דאית לך אי נמי הוה לך גבאי הלכך רמו רבנן שבועה עליה כי היכי דליפרוש. וממאי דמן ממון לא פריש ומשבועה פריש (ב"מ ו.) אמר רב שישא בריה דרב אידי פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי אינשי מספק ממון מ"ט האי איפשר בחזרה והאי לא איפשר בחזרה.

(תוספתא שבועות פ"ג) תניא חנניה בן חכינאי אומר ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו אין אדם כופר בעמיתו עד שכופר בעיקר פעם אחת שבת ר' ראובן בטביריא מצאו פילוסופוס אחד אמר לו איזה הוא שנוי שבעולם אמר לו הכופר במי שבראו אמר לו היאך אמר לו כבד את אביך ואת אמך לא תרצח לא תנאף ולא תגנוב ולא תחמוד הא אין אדם כופר בדבר עד שכופר בעיקר ואין אדם עובר עבירה אלא א"כ כפר במי שצוה עליה. (שבועות ל.) שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרית ולא בפסולין ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד בפני בית דין ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין דברי רבי מאיר וחכ"א בין מפי עצמו ובין מפי אחרים [אינן חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד] וחייבין על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון העדות אינן חייבין על שגגתה ומה הן חייבין על זדונה קרבן עולה ויורד. (שם לו:) שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולין בפני בית דין ושלא בפני ב"ד מפי עצמו מפי אחר אינו חייב עד שיכפור בו בב"ד דברי ר' מאיר וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים כיון שכפר בו חייב וחייב על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון אינו חייב על שגגתו ומה הוא חייב על זדונו אשם בכסף שקלים. שבועת הפקדון כיצד אמר לו תן לי פקדון שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי או שאמר לו אין לך בידי משביעני עליך ואמר לו אמן הרי זה חייב. השביע עליו חמשה פעמים בין בפני ב"ד ובין שלא בפני ב"ד וכפר חייב על כל אחת ואחת אר"ש מה טעם מפני שיכול לחזור ולהודות היו חמשה תובעין אותו אומר לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת ר"א אמר עד שיאמר שבועה באחרונה רבי שמעון אומר עד שיאמר שבועה לכל אחת ואחת. (שם לא:) שבועת העדות כיצד אמר לעדים בואו והעידוני שבועה שאין אנו יודעין לך עדות או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן הרי אלו חייבין השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין כפרו חייבין על כל אחת ואחת השביע עליהם חמשה פעמים בפני ב"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אר"ש מה טעם מפני שאין יכול לחזור ולהודות. אמר שמואל ראוהו שרץ אחריהם אמרו לו מפני מה אתה רץ אחרינו שבועה שאין אנו יודעין לך עדות פטורין עד שישמעו מפיו. (שם לב.) מנלן דאכפירה דב"ד הוא דמיחייב אדחוץ דבית דין לא מיחייב אמר אביי אמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו לא אמרתי אלא במקום שאם (אינו) מגיד זה מתחייב זה ממון ש"מ שבועה חוץ לב"ד כפירה בב"ד. מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ועד אחד מעיד שיש לו לישתבע ליה שבועה דאורייתא ולא משלם (שם מ.) דכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון לכל עון הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ואמר מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ותנן נמי כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. (סנהדרין כט:) ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני תבעוה בדינא קמיה דר"נ אמר להו אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי הוה קא שכיב אמר מסיקין בי פלוני ופלוני זוזי תבעינון בדינא ליורשים קמיה דר' שמואל ברבי יוסי אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הני מילי בחיים אבל לאחר מיתה לא פרעו פלגא תבעינהו בדינא באידך פלגא קמיה דרבי חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו אמרו ליה ניזיל נהדר אמר להו כבר הורה זקן. (סנהדרין לא.) כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין אמרו לו כל ראיה שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום הביא בתוך שלשים יום סותר אחר שלשים אינו סותר אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה זה לא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים. אמר רבה בר רב הונא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. אמרו לו הבא עדים ואמר אין לי עדים הבא ראיה ואמר אין לי ראיה לאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה הרי זו אינו כלום אמר רבן שמעון בן גמליאל מה יעשה לא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה. ראה שמתחייב ואמר קרבו פלוני ופלו' והעידוני או שהוציא ראיה מתוך פונדתו הרי זו אינו כלום אמר רבה בר רב הונא הלכה כדברי חכמים. ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. (שם ע"ב) כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן לעולם מביא ראיה וסותר עד שיסתום טענותיו. אמר לו הבא עדים ואמר אין לי עדים הבא ראיה ואמר אין לי ראיה אבל באו לו עדים ממדינת הים או שהיתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחר הרי זה מביא ראיה וסותר.

(שם לא.) ההוא ינוקא דתבעוה בדינא קמיה דר"נ א"ל אית לך סהדי א"ל לא אית לך ראיה א"ל לא חייביה ר"נ הוה קא בכי ואזיל שמעוה הנך אינשי אמרו ליה אנן ידעינן במילי דאבוך אר"נ בהא אפי' רבנן מודו לרבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא דינוקא במילי דאבוה לא ידעה. ההיא איתתא דנפק שטרא אמרה ידענא ביה דפריעא הימנה רב נחמן א"ל רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה לא שאני הכא דאיבעי קלתיה כיון דאיתחזק בבי דינא איבעיא קלתיה לא אמרי'. (שם ע"ב) איתיביה רבא לרב (דף קיט) נחמן סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש או שיצא אחר חיתום שטרות כשר אלמא שליש מהימן ואפילו אשה כי אתא רב דימי א"ר יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הועד כופין אותו והולך לבית הועד אמר לפניו רבי אלעזר מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו. אתמר נמי אמר רב ספרא א"ר יוחנן שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אימר נלך לבית הועד כופין אותו ודן בעירו ואם הוצרך הדבר לשאול כותבין ושולחין ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו והיבמה הולכת אחר יבם להתירה א"ר אמי אפילו מטבריא לציפורי א"ר אבהו מאי קראה וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה אמר אמימר הלכתא כופין אותו והולך למקום הועד א"ל רב אשי לאמימר והא דר"א מאי א"ל הני מילי היכא דאמר לוה אבל אמר מלוה כופין אותו דכתיב ועבד לוה לאיש מלוה. (שבועות לב.) והיכא דמסהיד בבי דינא וקא הדר בתוך כדי דיבור מצי הדר לאחר כדי דיבור לא מצי הדר דאמר מר אם לוא יגיד ונשא עונו כיון שלא הגיד שוב לא יגיד וממילא כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. (שם לג:) ולא שנא היכא דחזא ולא ידע ביה ולא שנא היכא דידע ביה ולא חזא בר עדות הוא דכתיב או ראה או ידע ראיה בלא ידיעה כגון דאמר ליה מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני ואמר ליה היאך לא אף ע"ג דעדים לא ידעי אי מתנה יהב ליה אי אסוקי הוה מסיק ביה ופרעיה כיון דהוא קאמר ליה לא מניתה לי ועדים ראו דמנה לו עדותן עדות. ידיעה בלא ראיה דאמר ליה מנה הודיתה לי בפני פלוני ופלוני ואמר ליה היאך לא אף על גב דעדים מיחזי לא חזו כיון דאודי קמייהו והשתא קאמר ליה לא הודיתי לך עדותן עדות. (סנהדרין כט.) אמר רב יהודה וצריך שיאמר אתם עדי גבי הודאה דאי לא אמר אתם עדי מצי א"ל משטה אני בך והני מילי דקטעין הוא אבל אנן לא טענינן ליה אמר אביי לא שנו אלא דאמר ליה משטה אני בך אבל א"ל לא היו דברים מעולה הוחזק כפרן (סנהדרין כט:) אמר לי' ר"פ בריה דרב אחא בר אדא הכי אמרינן משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי. ולא שנא אמר להו מלוה אתם עדי ושתיק ליה ול"ש אמר להו לוה אתם עדי מההוא דאטמין ליה לחבריה בכילתא א"ל מנה לי בידך א"ל אין עירי ושכבי להוו עלך סהדי א"ל לא אמר רב כהנא הא קאמר ליה לא שבועה מיהו מחייבינן ליה. ההוא דאטמין ליה סהדי לחבריה בקברא א"ל מנה לי בידך אמר לו הן חיי ומתי להוו עלך סהדי א"ל לא אר"ש בן לקיש הא קאמר ליה לא הא אשתיק הכי נמי דחייב. ואמר רבינא ואיתימא רב ספרא ש"מ מדר"ש בן לקיש הא דאמר רב יהודה צריך שיאמר אתם עדים לא שנא א"ל לוה ולא שנא אמר ליה מלוה ושתיק לוה מדקאמרינן הא קאמר ליה לא הא אישתיק הכי נמי דחייב ואי בעי תבע מן הלין סהדי אע"ג דאמר להו אתם עדי אי אמר להו כתיבו וחתימו והבו ליה כותבין ואי לא לא דלא ניחא ליה דליפוק שטרא עליה דליתזלו נכסיה ואי קנו מיניה כותבין מ"ט סתם קנין לכתיבה עומד. והיכא דאודי בב"ד כותבין מ"ט מילי דבי דינא לכתיבה קיימן ואי לא בבי דינא אינון ואמר להו הוו עלי דייני ולא כלום. הודה בקרקע כותבין מטלטלי ואיתנהו בעינייהו לאו כקרקע דמו דמחסרא גוביינא. כל היכא דאמרי עדים בפנינו הודה לו עדות מעלייתא היא דתנן אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז ואמור רבנן כל היכא דאמרי בפנינו הודה לו לא צריך למימר ליה אתם עדי וכיון דהודאה הוא קנין נמי לא צריך דהכין אמור רבנן כל בפנינו הודה לו לא צריך קנין משום דעדות מעלייתא וליכא למיחש עד דחזו תרוייהו דאע"ג דלאו בהדי הדדי הויא עדות דאמר מר (סנהדרין ל:) בין הודאה אחר הודאה ובין הלואה אחר הלואה ובין הלואה אחר הודאה ובין הודאה אחר הלואה מצטרפין כמאן כר' יהושע בן קרחה דאמר אפי' בזה אחר זה מצטרפין.

(ביצה כ.) ההוא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלניא וננסבה לברתאי אר"פ ארבע מאה זוזי שקיל ואי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב וה"מ דאמר הבו ליה וננסיב אבל לנסיב והבו ליה אי נסיב אין ואי לא לא. (סנהדרין ל.) אמר להן אחד אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין כל שאין בידו ליטלן לא אמר כלום הרי שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר להם של פלוני הם של מעשר שני הם אם כמוסר דבריו קיימין אם כמערים לא אמר כלום. הרי שהיה מצטער על מעות לו מעשר שני שהניח לו אביו ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם ובמקום פלוני הן זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. (גיטין יד:) הולך מנה לפלוני הלך ובקשו ולא מצאו יחזיר למשלח מת משלח ר' נתן ורבי יעקב אמרו יחזיר ליורשי משלח ויש אומר ליורשי מי שנשתלחו לו רבי יהודה הנשיא אמר משום ר' יעקב שאמר משום רבי מאיר מצוה לקיים דברי המת וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה. א"ר שמעון הנשיא על ידי היה מעשה ואמרו יחזיר ליורשי משלח (גיטין טו.) א"ר יוסף הלכה כרבי שמעון הנשיא והא קיימא לן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו רב יוסף מוקים לה בברי דכי משדר ברי הוה סוף סוף הא מית ליה משלח וקיימא לן מצוה לקיים דברי המת דלא מית ליה אבל מית ליה משלח לו אי נמי ליתיה יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דלא תיקשי מצוה לקיים דברי המת. (שם יד.) אתמר הולך מנה זו לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזיר חוזר. תניא כוותיה דרב הולך מנה לפלוני שאני חייב לו תן מנה לפלוני שאני חייב לו הולך מנה לפלוני פקדון שיש לי בידי תן מנה לפלוני פקדון שיש לו בידו חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. הנהו גינאי דעבדו חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתירי גבי חד מינייהו אמרי ליה הבינהו למרי ארעא בטסקא באנפי מרי ארעא וקנו מיניה אזל עבד חושבנא בי דיליה לנפשיה לא הוה איכא גביה מידי אתא קא הדר ביה אתא לקמיה דרב נחמן א"ל מאי איעביד לך חדא דהא אמר רב הונא מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ועוד הא קנו מינך אמר ליה רבא אטו הא דקא הדר ביה מי קאמר לא יהיבנא ליכא גבאי קאמר א"ל אם כן הוה קנין בטעות וכל קנין בטעות חוזר. (שם נט.) חרש רומז ונרמז בן בתירה אומר קופץ ונקפץ במטלטלין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים. אמר רב נחמן מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין דברי הכל ברמיזה פשיטא במטלטלין תנן מהו דתימא אף במטלטלין קמ"ל. איכא דאמרי אמר רב נחמן כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין והא אנן במטלטלין תנן אימא אף במטלטלין. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ועד כמה מחוי רב יהודה ארב יצחק בריה כבר שית כבר שבע רב כהנא אמר כבר שבע כבר תמני במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה וטעמא מאי אמר רבי אבא בר יעקב אמר רבי יוחנן משום כדי חייו וטעותי עד כמה אמר רבי יונה ואי תימא רבי זירא עד שתות כגדול מתנתו מאי רב יימר אמר אין מתנתו מתנה מר בר רב אשי אמר מתנתו מתנה אפכיה ושדרוה לקמיה דרב מרדכי אמר להו זילו אמרו ליה לבר מר לאו הכי הוה עובדא כי הוה קאי מר חדא כרעיה אארעא וחדא כרעיה אדרגא ואמרינן ליה מתנתו מאי ואמר לן מתנתי מתנה בין מתנת בריא ובין מתנת שכיב מרע בין מתנה מרובה ובין מתנה מועטת. (גיטין עג.) ההוא גברא דזבין ליה לחבריה ארעא קביל עליה כל אונסא דמיתיליד לסוף אפיקו בה נהרא אתו לקמיה דרבינא אמר ליה זיל שפי ליה דהא קבילת עלך כל אונסא דמיתיליד א"ל רב אחא בר תחליפא לרבינא אונסא דלא שכיח הוא. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע זבין שושמי אגודא דנהר מלכא קבילו להו כל אונסא דמיתיליד אגר ארבויי לסוף איסתכר נהר מלכא אמר ליה אגר חמרא אפקינהו ניהלן דהא קבילת לך כל אונסא דמיתיליד אתו לקמיה דרבא אמר להו קאקי חוורי משלחי גלימי דאינשי אונסא דלא שכיח הוא. (ע"ז עב.) ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזבנינא הא ארעא לך מזבנינא לה וקנו מיניה אזל זבנה לאיניש אחרינא אמר רב יוסף קנה קמא אמר ליה אביי והא לא פסק ומנא תימרא היכא דלא פסק לא קנה דתנן המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין מדד עד שלא פסק דמיו אסורין מאי הוי עלה מאי הוי עלה כדאמרינן דילמא שאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן. אמר רב חייא בר אבין עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטוה מהא משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזבנינא לה להאי ארעא לך מזבנינא לה במאה זוזי וקנו מיניה אזל זבנה לאיניש אחרינא במאה ועשרין אמר רב כהנא קנה קמא. מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסוה והלכתא כרב יעקב מנהר פקוד. אמר ליה כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא כדאמרי בי תלתא עד דאמרי בי תלתא כדשיימי בי ארבעה עד דשיימי בי ארבעה וכל שכן היכא דא"ל כדאמרי בי ארבעה כדשיימו בי תלתא ואתו תלתא ושמוה ואמר ליה ליתו תלתא אחריני דקים להו טפי אמר רב פפא דינא הוא דמעכב. מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע ממאי דהני קים להו טפי דילמא הני קים להו טפי והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. (ב"מ לא:) איסור ורב ספרא עבדו עסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג זוזי בלא דעתא דאיסור. אתא לקמיה דרבי אבא אמר ליה זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרין מגו תלתא אמר ליה מנלך הא דתנן אם יש שם בית דין מתנה בפני ב"ד אמר ליה מי דמי א"ל התם אפוקי ממונא ממר ומיתב למר הכא דילי שקלי גלוי מילתא בעלמא הוא בתרי נמי סגי תדע דתנן אלמנה מוכרת שלא בבית דין ולאו אתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אינה צריכה בית דין מומחין אבל צריכה בית דין הדיוטות קשיא דרב נחמן אדרב נחמן התם אמר הלכתא כשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין הכא אמר צריכה בית דין הדיוטות אלמא בעינן שלשה לא קשיא כי קאמר רב נחמן הכא בעינן שלשה לשומה קאמר:

(פסק) והיכא דנכנסת לחופה ולא נבעלה אי נמי הוא לא קא יכיל למיבעל ואישתהי גביה כמה יומי ולא יכיל למיבעל הרשות בידה אי בעיא יתבה גביה אי בעיא שקלה כתובתה ונפקא ואף על גב דיכיל למיבעל אחרות אמרה ליה מינאי לא פיש הא מסרית לך נפשאי ואסתכלת בי (קדושין מט:) וכולן אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת וכן שהטעתו. ההוא גברא דזבין ניכסיה דבעא למיסק לארץ ישראל לסוף לא סליק אתא לקמיה דרבא אמר להו הוו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים. (תוספתא יבמות ח.) האשה רשאה להנשא אפי' לסריס האיש אינו רשאי לשתות כוס עקרין שלא תלד רבי יהודה אומר אף המסרס את הזכרים חייב את הנקבות פטור.

(ב"ק פ.) ת"ר רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד אבל מוכר על יד על יד וכן מי שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו אין מחייבין אותו למכור מיד אבל מוכר על יד על יד וכן מי שנדר נדר לבנות בית ולישא אשה בארץ ישראל אין מחייבין אותו לישא מיד עד שימצא ההוגנת לו ומעשה באשה אחת שהיה בנה מצר לה ונשבעה כל שיבא עליה אינה מחזירתו ובאו עליה בני אדם שאינן מהוגנין לה וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא נתכוונה זו אלא להגון לה. (יבמות קכא:) אמר רב אשי ש"מ הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה לא אמרן אלא לכתחלה אבל דיעבד לא מפקינן לה מיניה (שם קכא.) ולא שנא הוה נסיב לה גברא רבא דאית ליה קלא ולא שנא לית ליה קלא דיעבד אין לכתחלה לא. (ב"מ קו:) ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו חצי תשרי מרחשון וחצי כסליו זרע חצי כסליו טבת וחצי שבט חורף חצי שבט אדר וחצי ניסן קור חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ חצי אב אלול וחצי תשרי חום רבי יהודה היה מונה מתשרי ורבי שמעון היה מונה מן מרחשון:

סליקו להו הלכות שבועה

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף