הלכות גדולות/פאה
|
< הקודם · הבא > |
פרק ראשון
(פאה פ"א) אלו דברים שאין להם שעור הפאה והבכורים והראיון. אין פוחתין לפאה מששים אף על פי שאמרו אין לפאה שיעור ואף על גב דרב ושמואל (חולין קלז:) דאמרי תרוייהו פאה מששים מפרקינן לא קשיא כאן בארץ כאן בחוצה לארץ בארץ אין לה שיעור בחוצה לארץ בששים מאי טעמא בארץ אין לה שיעור משום דכתיב לא תכלה פאת שדך והויא לה דאורייתא ולא כתיב בה שיעורא ובחוצ' לארץ מדרבנן היא וכיון דמדרבנן היא אוקמוה רבנן בששים. וכל מיני דבני קצירה נינהו כגון חטה ושעורה וכוסמין ואורז ודוחן ופולין ושאר מינין דדמו להו מיחייבי בפאה מדאורייתא מאי טעמא דכתיב את קציר ארצכם מידי דבר קצירה אין מידי דלאו בר קצירה לא ושאר מיני ירקות לא מיחייבי בפאה דאמור רבנן (פסחים נו:) באנשי יריחו נותנין פאה לירק שלא ברצון חכמים היו עושין ותניא בן בוהיין נותן פאה לירק בא אביו ומצא עניים שהן טעונין ועומדין על פתח גנה אמר להם בני השליכו מעליכם ואני נותן לכם כפלים במעשר ולא מפני שעינו צרה אלא שאמרו חכמים אין נותנין פאה לירק. אבל מיני אילנות ודאי מיחייבי בפאה דתנן ובאילן האוג והחרובין וכו'. כל מידי דבר אכילה ניהו וצריך לנטירותא ומינטר ומילקט לאלתר בהדי הדדי ומכנש משתא לשתא ההוא ודאי מיחייב בפאה דתנן (פאה פ"א פסחים שם) כלל אמרו בפיאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה אוכל למעוטי סטים וקוצה. נשמר למעוטי הפקר. וגידוליו מן הארץ למעוטי כמהים ופטריות. ולקיטתו כאחד למעוטי תאנה וכל דדמי ליה. ומכניסו לקיום למעוטי ירק. והיכא דאיכא נמי מידי דמינטר על ידי דבר אחר מיחייב בפאה דתניא נותנין פאה ללפת ולקפלט רבי שמעון אומר אף לכרוב ותניא אידך נותנין פאה ללפת ולכרוב רבי יוסי אומר אף לקפלט. ואמרינן נימא תלתא תנאי הוו מאי אף אלפת ותנא קמא דרבי יוסי היינו ר' שמעון ותנא קמא דרבי שמעון היינו רבי יוסי. ומאי ניהו היינו ירקות דמיכנסן לקיום כגון בצלים וראשי לפתות וכל דדמי להו. פסק והיכא דאיכא מיני זרעים דלא מיפסקי כולהו בחדא פאה סגי להו מ"ט דשדה אחת מיקרי דפאת שדך אמר רחמנא ולא שתי פאות וכיון דלא מיפסקי שדה אחת נינהו. והיכי דמי הפסקה כדתנן (פאה פ"ב) אלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית דרך היחיד ודרך הרבים ושביל היחיד ושביל הרבים הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים הבור והניר וזרע אחר הקוצר לשחת מפסיק דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אין מפסיקין אלא אם כן חרש. ואף על גב דפליגי רבנן עליה דרבי מאיר (מנחות עא:) הלכתא כרבי מאיר דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן רבי מאיר בשיטת רבי שמעון אמרה דאמר אף יקצור ויאכיל משהביאה שליש ומתקינן מסקנא דשמעתין רבי מאיר בשיטת רבי עקיבא אמרה דתנן המנמר את שדהו ושייר בו קלחים לחים רבי עקיבא אומר פאה מכל אחד ואחד וחכמים אומרים מאחד על הכל. (פאה פ"ג) ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל בשלשה מקומות שהוא נותן מכל אחד ואחד. פסק והיכא דשבק פאה ואכלוה קמצי א"נ תברתה זיקא או ברדא או רדיוהא שושמאני צריך לאותובי חלופה דתניא בברייתא אכלה חגב קרסמוה נמלים שברתה הרוח הכל מודים חרש מפסיק לא חרש אינו מפסיק ואמרינן מאן הכל מודים ר"מ ואוקימנא בשלא הביאה שליש ואמרינן ר"מ בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר אף לאדם נמי הויא קצירה וכיון דהוו להו ר"מ ור' יהודה חדא שיטתא הילכתא כוותייהו ואמרי' אמר ר"י אמר שמואל לא שנו אלא במנמר לקליות אבל במנמר לאוצר לא ואע"ג דכי אתא רבין א"ר יוחנן מחייב היה ר' עקיבא אף במנמר לאוצר ר"מ סבר לה כר' עקיבא בחדא ופליג עליה בחדא. פסק והיכא דאיכא תרי מיני ופלגינהו לשני גרנות מיחיי' כל חד וחד בפאה באפי נפשיה כתנן (שם פ"ב) מעשה שזרע ר"ש איש המצפה לפני ר"ג ועלו ללשכת הגזית ושאלו ואמר נחום הלבלר מקובלני מר' מייאשא שקבל מאבא שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים הלכה למשה מסיני בזורע שדהו שני מיני חיטין אם עשאן גורן אחד נותן פאה אחת שני גרנות נותן שתי פאות. פסק והיכא דזרע במדבר או בהר או בבקעה במקום דלא שכיחי בני אדם לא מיחייב בפאה דאמרי' (חולין קלד.) לוי זרע בכישאר לא הוה איכא עני למיתב ליה פאה אתא לקמיה דרב ששת א"ל תניתוה לעני ולגר תעזוב אותם אבל לא לעורבים ולא לעטלפים ותיפוק לי דהוה ליה יאוש כיון דלא ידעין הוה ליה יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש וכל מאן דמיחייב בפאה מיחייב בלקט ושכחה בפאה מ"ט דכתיב לא תכלה פאת שדך לקצור וכתיב בלקט ולקט קצירך וגמר קצירה דלקט מקצירה דפאה ובשכחה נמי כתיב כי תקצור וגמר קצירה קצירה מדפאה. פסק (גיטין מז.) והיכא דזבן שדה מגוי כשהיא זרועה ועדיין לא הביאה שליש מיחייבא בפאה מ"ט דכיון דהביאה שליש ביד ישראל בתר קצירה אזלינן (פאה פ"ב חולין קלד.) והיכא דאיכא גר שנתגייר והיתה לו שדה זרועה ועדיין לא נקצרה עד שנתגייר מיחייבא בפאה מ"ט דבתר קצירה אזלינן ולא מתבעי למישבק פאה אלא בסוף שדה כי היכי דתתדע דפאה ניהי. (שם קלא:) ולא מיתבעי ליה למיהוי ליה בגוה טובת הנאה לא בלקט ולא בשכחה מ"ט דעזיבה כתיב בהו. ולא מתבעי ליה היכא דאית ליה פאה למימר ליה לקריביה עני איתא שקליה את להא פאה דתניא (שבת קג.) אר"ש מפני ארבעה דברים אמרה תורה אל יניח אדם פאה אלא בסוף שדהו מפני גזל עניים ומפני בטול עניים ומפני מראית העין ומפני הרמאין. מפני גזל עניים שלא יראה שעה שאין שם אדם ויאמר לקרובו עני לך קח פאה זו. מפני בעול עניים כיצד שלא יהו עניים יושבין ומשמרין ואומרים מתי יניח בעל הבית פאה מתי יניח פלוני פאה אלא מתיך שהוא בסוף הולך ועושה מלאכתו ובא ונוטלה באחרונה. ומפני מראית העין כיצד שלא יהו עוברין ושבין אומרי' תבא מארה לפלוני שלא הניח פאה בשדהו שהרי אמרה תורה לא תכלה פאת שדך לקצור. ומפני הרמאין כיצד שלא יאמרו כבר נתננו שלא יניח את היפה ויתן את הרעה ואע"פ שאין לפאה שיעור ללקט ושכחה יש להן שעור וכמה שעורן כדתנן (פאה פ"ו) שתי שבלים לקט שלש אינן לקט שני עמרין שכחה שלשה אינן שכחה ולקט ושכחה שיש להן שעור כתיב בהן מתן שכר וכתיב בהן פורענות מתן שכר למען יברכך פורענות לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלהיכם אמרו חכמים כל מצוה שכתוב בה אני ה' אלהיכם אמר הקב"ה אני שנגליתי במצרים והבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור אני עתיד ליפרע מעוברי' על המצות ואני עתיד לשלם שכר לעושה מצות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |