הלכות גדולות/עדות

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הלכות גדולות עדות

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(דף קיד) (סנהדרין כז:) אלו הן הקרובין אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו הן ובניהם וחתניהם וחורגו לבדו א"ר יוסי זו משנת ר' עקיבא אבל משנה הראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו וכל הקרוב לו באותה שעה היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר ר' יהודה אומר אפי' מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב והאוהב והשונא איזהו אוהב זה שושבינו שונא כל שלא דבר עמו שלשת ימים משום איבה אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך. (סנהדרין כח:) אמר רבא אמר רב נחמן אין הלכה כר' יהודה.

(שם כז:) ת"ר לא יומתו אבות על בנים מה ת"ל אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא שלא יומתו אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות (שם כח.) אשכחן קרובי האב דפסולין לעדות קרובי האם מנלן אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם. ופסולין לעדות אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות אשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנלן אמר קרא משפט אחד יהיה לכם.

(קדושין מ:) תנו רבנן האוכל בשוק הרי זה כלב ויש אומרים פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין הלכה כיש אומרים. (ב"ב קכח.) שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר ורבא אמר אף שלישי בראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי. (סנהדרין כח.) והלכתא כל היכא דאיכא אבות לבנים או בנים לאבות כגון ראובן ואחר להעיד לבן שמעון או שמעון ואחר להעיד לבן ראובן או בן ראובן ואחר להעיד לשמעון או בן שמעון ואחר להעיד לראובן ואין צ"ל ראובן ובנו להעיד לשמעון ואצ"ל ראובן ושמעון להעיד לאחד מבניהם כל אלו פסולין לכל עדיות שבתורה אבל בן בן ראובן ואחר להעיד לשמעון לממון פסול לקידושין צריכה גט ואצ"ל בן בן ראובן ושמעון לאחר דלגבי קידושין צריכה גט. תפוש גמרא בידך כל היכא דאיכא אחים ראשון בראשון ושני בראשון וראשון בשני ושני בשני דאורייתא פסול בשלישי בראשון דרבנן פסול שלישי בשני כשר אפילו מדרבנן. (שם ע"ב) בעל אמו הוא ובנו וחתנו. בנו היינו אחיו א"ר ירמיה לא נצרכה אלא לאחי האח. רב חסדא אכשר באחי האח. רב איקלע למיזבן גוילי בעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו בסורא אמרי בעל כאשתו בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה. אמר רב הונא אמר רב מנין שהאשה כבעלה שנא' ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דדתך היא דדתך אשת דודו היא מכאן שהאשה כבעלה וכן בעל כאשתו. אמר רב חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה ולא דמו להדדי אלא כי אכלא לדנא. קיום שטרות בקרובים כשר דתנן (כתובות כח.) נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא זה כתב ידו של ר' וזה כתב ידו של אחי מאי טעמא כיון דקיום שטרות מדרבנן הוא התם עדות מעלייתא וכי מסהיד קרוב עילוי צורתא בעלמא קא מסהיד. (ב"ב קכח.) שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמה ונסתמה פסול ושמואל אמר כשר איפשר דקא מכוין מצרנהא אבל גלימא לא ורב ששת אמר אפילו גלימא איפשר דמיכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא רב פפא אמר אפי' נסכא איפשר דמיכוין מדת משקלותיו. מיתיבי היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פתח ונסתמא שפוי ונשתטה פסול אבל היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פתח ונסתמא וחזר ונתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר תחלתו וסופו בפסלות פסול תיובתא דכולהו תיובתא (ב"ב קנט.) חתנו ועד עד שלא נעשה חתנו גזלן ועד עד שלא נעשה גזלן הן אין מעידין על כתב ידן אבל אחרים מעידין על כתב ידן והוא שהוחזק כתב ידו בב"ד ואי לא אתו בי תרי ומסהדי אחתמות ידיהון ואף ע"ג דלא איתחזק כתב ידן בבית דין ודוקא חתנו דגזירת מלך היא דרחוק היה ונתקרב אבל גזלן ופקח ונתחרש ופתח ונסתמא אי איתחזק כתב ידן בבית דין אין ואי לא אתו אינהו ומחוו אחתמות ידייהו. ועדים שהעידו ושנים העידו עליהם שהם כשרין אפילו כל ישראל מעידין עליהם שהן פסולין עדותן קיימת דהוו להו תרין ותרין והעמד ישראל על חזקתן. (סנהדרין כח:) ההיא מתנתא דהוו חתימין עלה תרי גיסי סבר רב יוסף לאכשורה דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי א"ל אביי ממאי דכר' יוסי דמתניתין דמכשר בגיסי דילמא כר' יוסי דברייתא דפסיל בגיסי לא ס"ד דאמר שמואל כגון אנא ופנחס דהוינן אחי וגיסי אבל גיסי דעלמא שפיר דמי ודילמא אנא ופנחס משום גיסי קאמר א"ל זיל קנייה בעידי מסירה והא"ר אבא מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול א"ל זיל לא קא שבקין לי דאתבה ניהלך. בני חמוה דמר עיקבא קרובים ונתרחקו הוו אתו לקמיה לדינא אמר להו פסילנא לכו לדינא אמרו ליה מאי דעתיך כר' יהודה אנן מייתינן איגרתא ממערבא דאין הלכה כר' יהודה אמר להו אטו בקבא דקירא אידביקו בכו אלא משום דלא צייתיתו דינא הוא. (סנהדרין כט.) האוהב והשונא איזה הוא אוהב זה הוא שושבינו וכמה א"ר אבינא א"ר ירמיה בר אבא אמר רב כל שבעת ימי המשתה ורבנן אמרי רבא אפי' מיום ראשון ולית הלכתא כר' יהודה (דקאמרי לא נחשדו ישראל על כך) הלכך כשר להעיד לחמיו וחמיו לו דאמר רבא אמר רב נחמן אין הלכה כר' יהודה. (כתובות קה:) אמר רב פפא לא לידון איניש דינא לא למאן דסני ליה ולא למאן דרחים ליה דרחים ליה לא חזי ליה חובה דסני ליה לא חזי ליה זכותא תקרעוניה דאי הואי בחיי הוה אמינא לכו טעמא לא מיגמר תיגמרון מיניה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. (סנהדרין ו:) רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש עמו שלום הוי אומר זה בצוע וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו והלא במקום שיש צדקה אין משפט משפט אין צדקה אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה בצוע. רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר אמת ומשפט שלום איזהו משפט שיש עמו שלום זה ביצוע אמר רב הלכה כרבי יהושע בן קרחה איני והא רב הונא תלמידיה דרב הוה כי אתו לקמיה דרב הונא אמר להו דינא בעיתו או פשרה בעיתו מאי מצוה נמי דקאמר רבי יהושע בן קרחה מצוה למימר להו דינא בעיתו או פשרה בעיתו והיינו דאיכא בינייהו מצוה ר' יהושע בן קרחה סבר מצוה תנא קמא סבר רשות. (סנהדרין ו.) אמר רב אשי שמע מינה פשרה אין צריכה קנין דאי סלקא דעתך צריכה קנין מאן דאמר תלתא למה לי תסגי בתרי ולקני מיניה והלכתא צריכה קנין. אמר רב ששת אמר רב אסי טעה בדבר משנה חוזר בשיקול הדעת אינו חוזר. היכי דמי שיקול הדעת אמר רב פפא תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי ולא איתמר הלכה לא כמר ולא כמר וסוגיין דעלמא אליבא דחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו שיקול הדעת. (שם ה:) אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף. (גיטין לב:) בראשונה היה עושה בית דין ממקום אחר ומבטלו בפני כמה היה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים רב ששת אמר בפני שלשה רב נחמן אמר בפני שנים תרי נמי בית דין מיקרו וקיימא לן הלכתא כרב נחמן אלמא תרין נמי בית דין מיקרו למימרא כשמואל. פשרה היכי דמי כגון ממונא דאיכא ביני תרי והוו אינשי בינתייהו למעבד להון פשרה ובעו ממאן דאית ליה גבי חבריה במטותא ושבק מן ממוניה מידי אי נמי דשבקיה כוליה ואחליה וקנו מיניה דכן וכן ממונא אית לך וקא שבקת ליה ואי לא קנו מיניה מצי הדר ביה דקיימא לן פשרה צריכה קנין. (סנהדרין לב.) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם א"ר חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו דיני ממונות אין צריכין דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לווין. (שם ע"ב) ר"ש בן לקיש רמי כתיב בצדק תשפוט עמיתך וכתיב צדק צדק תרדוף הא כיצד כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה. תניא צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה כיצד שתי ספינות שהיו עוברות בנהר ופגעו זו בזו אם עוברות שתיהם טובעות שתיהן זו אחר זו שתיהן עוברות וכן שני גמלים שהיו עוברין במעלות בית חורון ופגעו זה בזה אם היו עולין שניהם בבת אחת נופלין זה אחר זה שניהם עולין הא כיצד טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה קרובה ושאינה קרובה תדחה קרובה מפני שאינה קרובה היו שתיהן קרובות שתיהן רחוקות או שתיהן טעונות הניח פשרה ביניהם ומעלות שכר זו לזו.

(שם פז.) תנו רבנן כי יפלא במופלא שבב"ד הכתוב מדבר. ממך זה יועץ וכן הוא אומר ממך יצא חשב על ה' רעה יועץ בליעל. דבר זו הלכה. למשפט זה הדין. בין דם לדם בין דם נדה לדם לידה לדם זבה. בין דין לדין בין דיני ממונות לדיני נפשות דיני מכות. בין נגע לנגע בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים. דברי אלו הערכין והחרמין וההקדשות. ריבות זה השקאת סוטה ועגלה ערופה וטהרת מצורע. בשעריך זה לקט שכחה ופאה. וקמת מיד ב"ד. ועלית מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוה מכל ארצות. אל המקום מלמד שהמקום גורם.

(שם פ.) ת"ר לא תגנב בגונב נפשות הכתוב מדבר אתה אומר בגונב נפשות הכתוב מדבר או אינו אלא בגונב ממון אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר [בנפשות אף כאן בנפשות. תניא אידך לא תגנובו כו'] בממון אף כאן בממון.

(שם מח:) ת"ר הרוגי מלכות נכסיהן למלך הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין [רי"א אף הרוגי מלכות נכסיהן ליורשיס] אמרו לו לרבי יהודה והלא כבר נאמר הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו. אמר להם בן אחי אביו היה ראוי ליורשו היה והלא בנים הרבה היו לו אמר להם אותו ואת בניו הרג שנאמר אם לא דמי נבות ואת דמי בניו ורבנן אמרו ההוא בנים הראויין לצאת ממנו.

(ערכין טז.) ת"ר לא תשנא את אחיך בלבבך יכול לא תכנו ולא תסטרנו ולא תקללנו ת"ל בלבבך בשנאה שבלב. ת"ר מנין לרואה דבר בחבירו שחייב להוכיחו ת"ל הוכח תוכיח הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחו ת"ל הוכח תוכיח מכל מקום יכול אפילו פניו משתנין ת"ל לא תשא עליו חטא.

(ב"מ לא.) ת"ר הוכח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת"ל הוכח תוכיח מכל מקום. ומאן דקיימא ביה לאוכוחי ולא מוכח מיתפיס בההוא עון דאמר מר (שבת נד.) כל שאיפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו ממחה נתפש על אנשי ביתו באנשי עירו נתפש על אנשי עירו בכל העולם כולו נתפש על העולם כולו אמר רב פפא הני דבי ריש גלותא מיתפשין אכולי עלמא. אמר רבי חנינא מאי דכתיב ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אימא על זקנים שלא מיחו בשרים (עירובין סג.) אמר רבא ולאפרושי מאיסורא אפילו באנפי רביה שפיר דמי. רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דקאסר חמרא בציניתא בשבתא רמא ביה קלא ולא אשגח ביה אמר ליה ליהוי ההוא גברא בשמתא א"ל רבינא לרב אשי כי האי גוונא מי מיתחזי כאפקרותא או לא אמר ליה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. (ערכין טז:) עד היכן תוכחה רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה ור' יוחנן אמר עד נזיפה. כתנאי רבי אליעזר אומר עד הכאה ר' יהושע אומר עד קללה בן עזאי אומר עד נזיפה.

(תמיד כח.) תניא רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות שכל זמן שתוכחה בעולם נחת רוח בעולם טובה באה לעולם ברכה באה לעולם רעה מסתלקת מן העולם שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה שנאמר עיני בנאמני ארץ. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקב"ה שנאמר מוכיח אדם אחרי ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנאמר חן ימצא.

(יומא סז.) ת"ר את משפטי תעשו דברים שאם לא נכתבו דין הוא הא דרב פפא סייעתא דמתניתין ודברייתא.

(סנהדרין כט.) ת"ר והוא לא אויב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו. אשכחן שונא אוהב מנלן קרי ביה הכי והוא לא אויב לו ולא אוהב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ולא טובתו ידיננו מידי אויב ואוהב כתיב אלא סברא הוא שונא מאי טעמא דמרחקא דעתיה אוהב נמי מקרבא דעתיה ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי ביה אחד לדיין ואידך כדתניא איסי בן יהודה אומר והוא לא אויב לו אזהרה לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה שאין יושבין בדין. כיצד בודקין את העדים מכניסין אותן ומאיימין עליהם ומוציאין אותן לחוץ ומשיילין את הגדול שבהם ואומר לו היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר הוא אמר לי שהוא חייב לו איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז. היכי אמרינן להו אמר רב אשי אמר לי נתן בר מר זוטרא סהדי שקרי אאוגרייהו זילי דכתיב והושיבו שנים אנשים בני בליעל. אמרו משמיה דמר רב יהודאי סהדא דחתים על שטרא ואמר אין חתמית עליה מיהו לא קים לי במאי דכתיב ביה מהימן ואקשו רבנן קמיה אלא מעתה הני שטרי דקאתו מעלמא וקא מקיימינן להו בחתמות ידי סהדי דחתימין עלייהו היכי מקיימינן להו דילמא אי הוו סהדי הוו אמרי לא קים לן במאי דכתיב בהו ואהדר להו לכתחלה לא אמרינן אי אמרי אינהו דלא קים לן מהימני תו אקשו קמיה רבנן אלא מעתה הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואמר לא קים לי בגויה הכי נמי דמהימן ואמר להו התם האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ומשלם לו שכפר ואלו לא כפר לא היה משלם ולא איכא עליה אלא חרס סתם ורבנן בתראי פליגי ואמרי אי מחזקא חתמות ידיה דהאי סהדא מקמי האידנא בבי דינא לאו כל כמיניה דמרע ליה לסהדותיה ואי לא מחזקא חתמות ידיה מהימן דתנן (כתובות יח:) העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין. קא אמרי רבנן שטרא דחתימין עליה תרי סהדי ואישתכח חד מינייהו קרוב או פסול ממונא לא מפקינן ביה אבל שבועה משבעינן ליה אפומא דהאי עד כשר. (סנהדרין כד:) אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך כולה הלכה כרבנן והלכתא באתן לך מחלוקת קנו מידו לפני גמר דין אין יכול לחזור בו אין לאחר קנין כלום והלכתא קרוב וגזלן פסולין בין לעדות בין לדין היכא דקביל עליה קרוב או גזלן בין לעדות ובין לדין שפיר ואי בעי למיהדר לא מצי הדר ודוקא דדייני דינא דאורייתא ודרבנן אבל דינא דמגיסתא ודנהזומאי ולא כלום. והיכא דקדיש איתתא בפסולי עדות דרבנן לא הוו קידושי מעליא עד דקדיש לה בעדים כשרים אפילו הכי לא משתריא לעלמא אלא בגיטא וליכא בין פסולי עדות דאורייתא לפסולי עדות דרבנן אלא לגט אשה בלבד אבל לכל עדיות שבתורה כי הדדי נינהו כי היכי דפסילי הני פסילי הני ואי משום קרובים הא קאמרי' בגט פשוט (ב"ב קסב:) היו ארבעה וחמשה עדים חתומים עליו ונמצא אחד מהם קרוב או פסול תתקיים עדות בשאר הני מילי כי כשר כגון דהוה חתים קרוב ברישא דאיגלאי מילתא דכבוד בעלמא הוא דעבד ליה ולאו לעדות אחתמיה אבל חתם קרוב בסוף או באמצע פסול דהא סבירא לן דאמר רב נחמן הלכה כרבי בכיצד העדים נעשין זוממין (מכות ו.) מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אף ג' ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה וקתני עלה א"ר יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי ורב נחמן אמר הלכה כרבי והלכה כר"נ כי היכי דפסילי לדיני נפשות פסילי נמי לדיני ממונות ותני בתוספתא (תוספתא בתרא פי"א) שטר שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו ג' הראשונים קרובים או פסולין תתקיים עדות בשאר עדים וכן הלכה. (סנהדרין כד:) ואלו הן הפסולין המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית ר"ש אומר בתחלה היו קורין אותן אוספי שביעית משרבו האנסים חזרו לקרותן סוחרי שביעית א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר (סנהדרין כו.) מאי קאמר אמר רב יהודה הכי קאמר בתחלה היו אומרים אוספין כשרין סוחרים פסולין משרבו ממציאי מעות לעניים ואזלו עניים אספי ומייתי חזרו לומר אחד זה ואחד זה פסולין. קשו בה בני רחבה האי משרבו האנסים משרבו התגרים מיבעי' לי' אלא בתחלה היו אומרים אחד זה ואחד זה פסול משרבו האנסים ומאי נינהו ארנונא כדמכריז ר' ינאי פוקו זרועו בשביעתא בשביל ארנונא חזרו לומר אוספין כשרין סוחרים פסולים.

(שם כה:) תנו רבנן המשחקין בקוביא שאמרו אלו המשחקין בפספסין ולא בפספסין בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רימונים ואימתי חזרתן משישברו את פספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם נמי לא עבדין. ומלוי ברבית אחד המלוה ואחד הלוה ואימתי חזרתן משיקרעו את שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפי' לגוים נמי לא מוזפין. מפריחי יונים אלו ממרין את היונים ולא יונים בלבד אמרו אלא אפילו בהמה חיה ועוף ואימתי חזרתן משישברו את פגמן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפי' במדבר נמי לא עבדי. וסוחרי שביעית אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית ואימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדקו א"ר נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו אלא חזרת ממון כיצד אני פלוני בן פלוני כנסתי מאתים זוז מפירות שביעית והרי הן נתונין במתנה לעניים. תנא הוסיפו עליהן הגבאין והגזלנין והחמסנין והרועים והמוכסין (יבמות כה:) גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה. מאן דמחיל שבתא בפרהסיא שלא באונס פסול לעדות מאי טעמא שבת וע"ז כי הדדי נינהו ותניא (חולין ה.) חוץ מן המומר לנסך יין ולחלל שבתות בפרהסיא דלאו בר ישראל הוא דפסול לעדות. (מכות ה.) אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם ואין לוקין עד שיזועו שניהם ואין משלמין ממון עד שיזומו שניהם. (סנהדרין כה.) אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות והאנן מלוה תנן הכי קאמר מלוה הבאה לו ברבית. בר ביניתוס אסהידו ביה תרי סהדי חד אער דילי אוזפן ברבית וחד אמר קמי דידי אוזיף ברבית פסליה רבא לבר ביניתוס והא רבא הוא דאמר לוה ברבית פסול לעדות דהוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא לטעמיה דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. (שם ע"ב) אמר רב יהודה סתם רועה פסול היכא דרעי קנינא דנפשיה דמקרי שארי לה סבר ניכלה. סתם גבאי כשר אמר רבא רועה בהמה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה (ב"מ ה:) אמר רבא אימתי בזמן שרועין לעצמן אבל רועין בשכר לאחרים כשרין חזקה אין אדם חוטא ולא לו (סנהדרין כו:) א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא כשר. א"ר אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה. וא"ר אבהו אמר ר' אלעזר וכולן צריכין הכרזה בבית דין. רועה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעי הכרזה וחד אמר לא בעי הכרזה מאן דאמר לא בעי הכרזה היינו דאמר רב יהודה סתם רועה פסול אלא למאן דאמר בעי הכרזה מאי סתם רועה פסול דבסתמיה מכרזינן עליה. ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גזלני סבר רב פפא בר שמואל לאכשורה דהא לא אכרזינן עלייהו א"ל רבא נהי דבעינן הכרזה בגזלן דרבנן בגזלן דאורייתא מי בעינן הכרזה. אכאריה דרב זביד חד גנב קבא דשערי ופסליה וחד גנב קיבורא דאהיני ופסליה. הנהו קבוראי דקברי נפשא ביום טוב ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע לעדות א"ל רב פפא והא רשעים נינהו סברי מצוה קא עבדינן והא קמשמתינן להו סברי כפרה קא עבדי לן רבנן. אמר רב נחמן חשוד על העריות כשר לעדות א"ל רב ששת ארבעין בכתפיה וכשר. ואמר רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה שפסל ולא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה לית לן בה ולא היא לא שנא לאפוקה ולא שנא לעיולה לא פשיטא מהו דתימא כל אימת דיתבה תותי בעלה ניחא לה משום דכתיב מים גנובים ימתקו קמ"ל כל אימת דיתבה אבראי טפי שכיחא לה. (סנהדרין כז.) אתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל רבא אמר מיכן ולהבא הוא נפסל והלכתא כוותיה דאביי. מומר אוכל נבילות לתיאבון דברי הכל פסול להכעיס אביי אמר פסול רבא אמר כשר (דף קטו) אביי אמר פסול דהוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר כשר רשע דחמס בעינן והלכה כאביי. מיתיבי אל תשת רשע עד אל תשת חמס עד אלו הגזלנין ומלוי בריבית תיובתא דאביי תיובתא ואע"ג דאיתותב אביי הלכתא כוותיה דמאן דמישתבע בשיקרא פסול לעדות.

(תוספתא פ"ט) תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר מסיעין את העדים ממקום למקוה כדי שתטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן.

(סנהדרין פט.) ת"ר ארבעה צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין בכולהו כתיב וכל ישראל וכל העם בעדים זוממין כתיב בהו והנשארים דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא.

(שם ח:) תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר חבר אינו צריך התראה לפי שלא נתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. (מכות ב.) כיצד העדים נעשין זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה את הארבעים מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקה את הארבעים מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה והלא בין היום ובין מחר סופו ליתן לה כתובתה אומרים כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה שאם נתארמלה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה. מנא הני מילי א"ר יהושע בן לוי אמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו. (כתובות מ) א"ר אבהו אין מזימין את העדים אלא בפניהם ומכחישין את העדים שלא בפניהם והזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הויא הכחשה הויא.

(שם יט:) ת"ר שנים שהיו חתומין על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידן הוא זה אבל קטנים היו אנוסים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנין ואם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בבית דין אין נאמנין (שם כ.) קרא עליו ערער אין לא קרא עליו ערער לא מסייעא ליה לרבי אסי דאמר רבי אסי אין מקיימין את השטר משטר שקרא עליו ערער אא"כ הוחזק בב"ד. אמרי נהרדעי אין מקיימין את השטר אלא משתי כתובות או משתי שדות והוא שאכלום בעליהן שלש שנים ובשופי. אמר רב שימי בר אשי וביוצא מתחת ידי אחר דוקא מתחת ידי אחר אבל מתחת ידי עצמו לא דאמרינן מיחזא חזא וזייף כי איתיה בידיה מצי מכוין כי ליתיה בידיה לא מצי מכוין. תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה ואפילו לאחר כמה שנים ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו ורבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו. אמר רבא ש"מ מדר' יוחנן הני בי תרי דידעי סהדותא ואינשי חד מינייהו מדכר ליה חד לחבריה ומידכר ומההיד ולא חיישינן דילמא משני. איבעיא להו לעצמו מאי רב חביבא אמר אפי' לעצמו מר בר רב אשי אמר לעצמו לא והלכתא לעצמו לא. (שם ע"ב) ואי צורבא מרבנן הוא אפילו לעצמו כי הא דרב אשי הוה ידע ליה סהדותא לרב כהנא א"ל מי דכיר מר ההיא סהדותא א"ל לא ולא הכי והכי הוה לא ידענא לסוף אידכר רב אשי אזל אסהיד ליה חזייה לרב כהנא דקא מיהסס א"ל מי סברת עלך קא סמיכנא אנא הוא דרמאי אנפשאי ואידכרי. זה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי וזה אומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי הרי אלו נאמנין. זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריך לצרף עמהם אחר דברי ר' וחכמים אומרים אין צריך לצרף עמהם אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי. (שם כא.) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כחכמים פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא הלכה כרבי מחבירו ואפי' מחבריו קמ"ל (שם ע"ב) אמר רב ספרא א"ר אבא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירין חתימות ידי עדים ואחד אינו מכיר אם עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם משחתמו אין מעידין בפניו וחותם ש"מ תלת ש"מ עד נעשה דיין וש"מ דיינין שמכירין חתמות ידי עדים שאין צריכין להעיד בפניהם וש"מ דיינין שאין מכירין חתמות ידי עדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד. (כתובות לו:) אמר רב פפא ש"מ האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה דריעא מחמת מאי אי נימא דנפק עליה קלא דזיפא הוא דכותה הכא דנפק עלה קלא דזנאי והאמר רבא יצא עליה שם מזנה בעיר אין חוששין לה אלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא דכוותה הכא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו אמר להו זייפו לי בשלמא התם שכיחי פרוצים ואיזדקקו לה אבל הכא אם הוחזק כל ישראל מי הוחזקו כיון דקא מהדר אזיופי אימר זיופי זייף וכתב. (יבמות קא:) אמר רב יהודה כגון רב שמואל בר יהודה מפיקנא ממונא אפומיה מפיקנא סלקא דעתך אלא מרענא ממונא אפומיה היכי דמי דאי מפיק ראובן על שמעון שטרא דחתימי עליה תרי סהדי מעליי ואתא חד סהדא ואמר פריע הוא לא משגחינן ביה ודאי כגון רב שמואל בר יהודה דמהימן טובא אמרינן להאי דנקיט שטרא אישתבע והדר שקול בהאי שטרא. (ב"מ מז.) מקנא במנא מנלן מושלף ואף על גב דלא שוי ההוא מנא שוה פרוטה שפיר דמי אבל בפירי לא הוי קנין. וזאת לפנים בישראל בימי משה. כל דאי לא קני דהויא לה אסמכתא ואסמכתא לא קניא (שם סו:) ואי כתב ליה מעכשיו קני. ואית גמרא בנדרים (כז:) והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בבית דין חשוב:

סליקו להו הלכות עדות

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· מעבר לתחילת הדף