הלכות גדולות/בכורות
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(דף קלה) (חולין קלג.) עשרים וארבע מתנות כהונה נתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח כל המקיימן כאילו קיים כלל ופרט וברית מלח ואלו הן עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולין עשר במקדש חטאת וחטאת העוף אשם ודאי ואשם תלוי זבחי שלמי ציבור ולוג שמן של מצורע מותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות. ארבע בירושלים הבכורה והבכורים ומורם מתודה ומאיל נזיר ועורות קדשים ועשר בגבולין תרומה ותרומת מעשר וחלה וראשית הגז ומתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור ושדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר חטאת כגון חטאת יולדת וחטאת מצורע וחטאת נזיר אי נמי כד חאטי בר ישראל במיכל חלב או דם בשוגג אי נמי עבר על מצוה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אי נמי כגון שעירי חטאת ושעירי הרגלים ושעיר של ראש חודש כל חטאת שניתן דמה על מזבח החיצון מקריב ממנה דם ואמורים על גבי מזבח ושאר אכלי ליה זכרי כהונה דכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה אבל חטאת שנתן דמה לפנים להיכל כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ופר ושעיר של יוהכ"פ לשרפה אזלי (זבחים פב.) דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו'. חטאת העוף כי חאטי בר ישראל במידי דמיחייב לאתויי עלה קרבן כשבה או שעירה ולא איפשר ליה לאתויי מייתי שתי תורים או שני בני יונה דכתיב אם לא תגיע ידו די שה וגו'. אי נמי יולדת דכתיב אם לא תגיע ידה די שה וגו' אי נמי מצורע דכתיב ואם דל הוא וגו' ומייתי להו קמי כהן דכתיב והביא אתם אל הכהן וגו'. ומליק להו כהן והיכי מליק להו כדתנן (שם סה:) כיצד היו מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו ובעולה שנים או רוב שנים ומזה דמה על קיר המזבח כדכתיב והזה מדם החטאת על קיר המזבח ובשריה אכלי ליה כהנים. אשם ודאי כגון אשם נזיר ואשם מצורע ואשם גזילות ומעילות ואשם שפחה חרופה. אשם נזיר דכתיב והזיר לה' את ימי נזרו וגו'. אשם מצורע דכתיב ולקח הכהן את הכבש האחד וגו'. אשם גזילות דכתיב נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכתיב והביא את אשמו לה' אשם מעילות דכתיב נפש כי תמעל מעל אשם שפחה חרופה דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש וכתיב והביא את אשמו לה' וגו' הני כולהון אשם ודאי נינהו מייתי להון קמי כהן מקריב מינייהו דם ואמורים לגבי מזבח ושארא אכלי כהני דכתיב וזאת תורת האשם וכתיב כל זכר בכהנים יאכלנו. אשם תלוי כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל חדא מינויהו ולא ידע מאיזה מהן אכל אי נמי נפלה ליה יבמה ובא עליה מקמי דמלו לה תלתא ירחי וילידא לשבעה ולא ידיע אי בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון מפיק לה מספיקא וחייבין באשם תלוי הני וכן כיוצא בהן הכי מקריב דם ואמורין לגבי מזבח ושארא אכלין ליה כהנים. זבחי שלמי ציבור כבשי עצרת דכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים וכתיב והניף הכהן אתם ואע"ג דכולהו שלמים קדשים קלים נינהו הני ק"ק נינהו מקריב מינייהו דם ואמורים לגבי מזבח ובשר לכהנים (זבחים צ:) וכולן כהנים רשאין לשנות באכילתן לאוכלן צלויין ושלוקין ומבושלין ולתת לתוכן תבלי חולין ותבלי תרומה דברי ר"ש ר"מ אומר לא יתנו לתוכן תבלי תרומה שלא יביאו את התרומה לידי פסול (שם צא.) מ"ט דאמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכיס אוכלין. גמר בשחיטת חולין לוג שמן של מצורע דכד הוה מיתסי מצורע מייתי כבש אשם ולוג שמן לקמי כהן ומניף להו מקריב לאשם ושקיל מילתא דמישחא דכתיב ולקח הכהן מלוג השמן וטביל אצבעיה במישחא ומדי מיניה שבע זימני לפני ה' ויהיב על בהונות ידיו ורגליו דמצורע ועל תנוך אזנו על דם אשם דמצורע ושארא דמשתייר בשמאליה שדי ליה על רישיה דמצורע מאי דמשתייר בלוג שקלי ליה כהני. מותר העומר דכד הוו מקרבי עומר בי"ו בניסן דכתיב וקצרתם את קצירה והוו מייתו תלתא גריוי שערי ומקלו ליה וטחני ליה ונהלי ליה בתליסרי מהולאתא ומפיק מיניה עשרון וקמיץ מיניה מלא קומצו למזבח ושארא אכלין ליה כהני דהכי אשכחן דכל מנחה דקמצי מינה מותרה לכהנים דכתיב זאת תורת המנחה הקרב וגו' וכתיב והנותר ממנה יאכלו אהרן ובניו וגו'. שתי הלחם דאמר רחמנא איתא בעצרת דכתיב ממושבותיכם תביאו וגו' הוה מניף להו בהדי שני כבשים דכתיב והניף הכהן אותם וגו' ואכלין ליה כהני. לחם הפנים דכתיב ולקחת סלת ואפית אותה וגו' ביום השבת וגו' הוה אפי להון במעלי דשבתא ולצפרא דשבתא מסדר להו על השלחן והויין עד לשבתא אחריתי ומייתו אחרניאתא ושקיל קמייתא ואכלי להו כהני דכתיב והיתה לאהרן ולבניו וגו'. שירי מנחות דכד הוה מנדב בר ישראל מנחה דכתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' אי נמי כגון מנחת מחבת ומרחשת אי נמי חלות ורקיקין הוה מייתי לה לקמי כהן וקמיץ מינה מלא קומצו לגבי מזבח ושארא אכלין ליה כהני דכתיב והביאה אל בני אהרן הכהנים וגו' והנותרת וגו'. ארבע בירושלים הבכורה כי הוה מתיליד ליה לבר ישראל בכור בהמה טהורה ואפילו לכהן וללוי הוה מקרבין מיניה דמו וחלבו דכתיב אך בכור שור וגו' ובשריה אכלין ליה כהני בירושלים דהוה ליה קדשים קלים וקדשים קלים לא מתאכלין חוץ לירושלים דכתיב ובשרם יהיה לך והני מילי בכור תם אבל בעל מום דכתיב ביה וכי יהיה בו מום וגו' הוה יהיב ליה לכהן ואכיל ליה כל היכא דבעי ואי ניחא ליה לכהן למיספא לישראל מיניה ספי דכתיב בשעריך תאכלנו. בכורים דכתיב ראשית בכורי אדמתך וגו' היכי הוה עביד כדתנן (בכורים פ"ג) כיצד מפרישים את הבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר קושרן במשיחה ואומר הרי אלו בכורים וכי הוה גמר הוה מייתי להו בסלי דכתיב ושמת בטנא והלכת וגו' ומאן דהוה מרחק מירושלים הוה מייבש ומייתי להו דתנן (שם) הקרובים מביאין תאנים וענבים והרחוקים מביאין גרוגרות וצימוקים ומייתי להו לקמי כהן ואמר הני קראי מן הגדתי היום עד ושמחת בכל הטוב ומניף להו כהן ואכלי להו דכתיב בכורי כל אשר בארצם וגו'. מורם מתודה דכד הוה אמר בר ישראל הרי עלי תודה סתם הוה מייתי כבש ומייתי בהדי עשרים עשרונות סלת ואפי עשרה מינייהו חמץ מכל עשרון חדא חלה ועשרה עשרונות אחריני אפי מינייהו מצה ואפי מינייהו תלתא גווני חלות ורקיקין ורבוכה מן כל מינא עשר חלות דהוו להו לחמי תודה ארבעין שקיל מנהון ארבע חלות מן חלות חדא ומן רקיקין חדא ומן רבוכה חדא מן חלות לחם חמץ חדא ויהיב לכהן דכתיב והקריב ממנו אחד מכל וגו' ושקיל מכבש חזה ושוק ויהיב לכהן ושארא דכבש וחלות אכלי ליה בעליה ומורם מאיל נזיר כד הוה מקבל עליה בר ישראל למיהוי נזיר כי הוה נזיר ירחא או שתא הוה אסיר למישקל ממזייה ולמישתי חמרא ולאיטמויי למת ולמיכל כל מדעם דנפיק מן גופנא ואפי' חלא דחמרא דכתיב מיין ושכר יזיר וכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' וכתיב ועל כל נפשות מת וגו' עד דמלו הנך יומי דפסק על נפשיה ואי לא פריש כמה יומי נקיט נזירות תלתין יומי דאמר רב מתנה (נזיר ה.) סתם נזירות שלשים יום וכי שלמין יומי נזירותיה מייתי קרבן כדכתיב והביא את קרבנו לה' כבש בן שנתו וגו' וחלות ורקיקין כדכתיב וסל מצות וגו' ושקיל ליה לאיל ומבשיל ליה בדודא וגזיז ליה נזיר למזייה ושדי ליה בנורא תותי דודא ושקיל כהן זרוע בשלה מן האיל וחדא מחלות וחדא מרקיקין כדכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וגו' ומנח להו ע"י הנזיר ומעייל כהן ידיה תותי ידיה דנזיר ומניף להו ואכיל להו כהן לחזה ושוק דאיל דכתיב קדש הוא לכהן ובתר כן שרי ליה לנזיר למישתי חמרא ולמיעבד כל דניחא ליה. עורות קדשים כגון עור דעולה דכתיב והכהן המקריב את עלת איש וגו' וכולהו עורות דקדשי קדשים לכהני בר ממאי דכתיב בהו שרפה אבל עורות קדשים קלים לבעל קרבן נינהו דתנן (זבחים קג.) עורות קדשים קלים לבעליהן ומאי נינהו קדשים קלים כגון תודה ושלמים ומעשר ופסח. ארבע בירושלים הני חמש הוו המורם מתודה ומאיל נזיר כיון דדמיין להדדי חשיב להו כחדא. עשר בגבולין תרומה דכד הוה ליה לבר ישראל ארעא וזרע ליה הוה מפריש מן כריה תרומה ויהיב לכהן שיעור תרומה עין יפה אחד מארבעים. תרומת מעשר דבתר דהוה שקיל כהן תרומה הוה מפריש מעשר ראשון אחד מעשרה ויהיב ללוי והוה מפריש לוי מההוא מעשר דיליה תרומה חד מעשרה ויהיב לכהן דכתיב ואל הלוים תדבר וגו'. חלה דכד הוה ליישא איתתא אגאנא דהוי ביה חמשת רבעים קמח דהוו ארבעין ותלתא ביעי וחומשא דביעתא מיחייבא לאפרושי מינה חלה והאידנא דליכא טהרה שקלא פורתא בריש מסא ושדיא בתנורא ומפרשא חלה אחריתי שלא תשתכח תורת חלה דאמר שמואל (בכורות כז.) אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לית לן בה דאמר רבינא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא פורתא בריש מסא ושדיא לה בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי ואכיל לה אפילו גדול. וביום טוב לא שדיא לה בתנורא דאין שורפין קדשים ביום טוב אלא אפיא לה ומדליא לה עד מוצאי יו"ט וקליא לה ולא מחייב לאפרושי חלתא אלא מחמשת המינין חיטין שעורין וכוסמין ושבולת שועל כוסמין גולבא שיפון דישרא שבולת שועל שובלי תעלא הני מיחייבי בחלה אבל אורז ודוחן לא ראשית הגז דכד הוה לבר ישראל קנינא דעמרא ואפילו הוי ליה חמשה פומי קנינא כי גייז להו מיחייב לאפרושי מינייהו ראשית הגז ומיתביה לכהן דכתיב וראשית גז צאנך תתן לו וכמה הוה יהיב ליה מתקל חמש איסתירי דתנן כמה נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. מתנות דמאן מישראל דהוה שחיט תורא או עיזיא או אימרא הוה מפרשא מינה דרעא דימינא ולועא וקובתא ויהיב ליה לכהן דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים וגו' ואפילו כהן טבח דשחט לזבוני מיחייב לאפרושי כי האי גוונא דכתיב מאת זבחי הזבח ואי מחא ליה למיתן דרעא לחד כהן קיבה לחד כהן לחייה לשני כהנים שפיר דמי דאמר רב חסדא (חולין קלב:) מתנות כהונה זרוע לאחד קיבה לאחד לחיים לשנים ואי ניחא ליה לכהן למישקל בישרא חלופי מתנות הרשות בידו. פדיון הבן דכי מתיליד ליה לבר ישראל ברא מאיתתא דלא ילידת כלל אע"ג דאית ליה כמה בני מיחייב למיפרקיה כי מלו ליה תלתין יומי בחמש איסתירי דכתיב ופדוייו מבן חדש תפדה והני חמש איסתירי הויין עשרין מתקלי דהוו עשרים ותמניא זוזי ופלגא ופלגיה דדנקא בהני זוזי דידן דעשרה שבעה ואי מחא ליה לכהן לאהדרינון לאבוה דינוקא מהדר להו דתנן (בכורות נא.) ואם רצה כהן ליתנם לו במתנה רשאי וישראל דנסיב כהנת או לויה או איתתא דילידא מקמי דלינסבה איהו אף על גב דלדיליה לא הוה ליה בני כלל ומתיליד ליה ברא מחדא מהני דאמרינן לא מיחייב למיפרקיה דכתיב כל פטר רחם בבני ישראל בפטר רחם תלא רחמנא כהנת ולויה הא פטירן. והיכא דילידה בני מקמי דתינסיב ליה איפטרא לה. פדיון פטר חמור דכד מתיליד ליה לבר ישראל בוכרא מחמרא מיחייב למיפרקיה באימרא ויהיב ליה לההוא אימרא לכהן ואי לא פריק ליה באימרא מיחייב למיקטליה בנרגא מן קדליה ומיקבריה שנא' ופטר חמור תפדה בשה וגו' ודוקא דחמור אבל דסוס וגמל ושאר טמאים לא מיחייב למיפרקיה (שם ה:) ומפני מה נשתנו חמורים מכל הבהמה הטמאה שפודין אותן מפני שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים דא"ר אלעזר אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו לפניו ששים חמורים לובים טעונין כסף וזהב של מצרים שנא' וינצלו את מצרים. שדה אחוזה דכד הוה מקדיש בר ישראל ארעא דירית מאבהתיה ואמר הא ארעא תיהוי הקדש אי הוה בעי למיפרקיה היכא דהויא ארעא כדי למזרע בה כורא דשערי פריק לה בחמשין איסתירי כספא ואי בצרא מהכין או טפיא עבדין בהדיה חושבנא לפום שיעורא דארעא חמשין איסתירי הוה קדש ואי חליף יובל ולא פרקה הויא דכהני דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו'. שדה חרמים דכד הוה אמר גברא הא ארעא. תהוי חרם לא הוה אית ליה רשותא לא לזבונה ולא למיפרקה דכתיב אך כל חרם אשר יחרה איש לה' וגו' והוה שקלי לה כהני דכתיב כל חרם בישראל לך יהיה. גזל הגר מאן דהוה גזיל ליה לגר ותבע ליה בדינא ואשתבע דלא גזלתיך ובתר דאישתבע מיית ההוא גר ולא הוה ליה וולד דאיתיליד ליה בתר דאיגייר ולבסוף איתיידע ליה לההוא דגזליה דודאי גזל מיניה אי נמי הדר בתשובה ואודי מייתי ליה לגזליה ומוסיף עליה חומשיה אי זוזא הוא מוסיף עליה חומשיה ואי חמשא זוזי הוי יהיב לכהן שיתא דכתיב ואם אין לאיש גאל וגו' והאי איש דכתיב הכא גר הוא דליכא בר ישראל דלית ליה גואלים בני או בנתא אחואתא או אחי דאבא או קריביה. כללי דכתיב כל קדשי בני ישראל לך נתתים. פרטי הני דחשבינן חדא חדא לחודיה. ברית מלח דכתיב כל תרומת הקדשים וגו'. אלו פירושי דפריש מר רב חנינאי ריש מתיבתא בשאלתא דכלך (נ"א דכלה).
(ערכין כח.) ת"ר מכל אשר לו ולא כל אשר לו מאדם ולא כל אדם משדה אחיזתו ולא כל שדה אחוזתו יכול לא יחרים ואם החרים יהו מוחרמין ת"ל אך חלק דברי ר"א בן עזריה א"ר אלעזר בן עזריה ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו עאכ"ו יהא אדם חשוב (דף קלט) להיות חס על נכסיו. א"ר אילעא באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ומעשה באחד שביקש לבזבז יותר מחומש ומנו רבי ישבב ולא הניחו חבירו ומנו ר"ע. ואיכא דאמרי ר"ע ולא הניחו חבירו ומנו רבי ישבב (כתובות סז:) והני מילי מחיים שמא ירד מנכסיו אבל לאחר מיתה לית לן בה.
(ערכין ו:) תניא מנין ליוצא ליהרג ואמר אחד ערכו של זה עלי לא אמר כלום ת"ל כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה יכול אף קודם שנגמר דינו ת"ל מן האדם ולא כל האדם תניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם שנא' אם כפר יושת עליו יכול אף בידי אדם כן ת"ל חרם לא יפדה.
(שם כד.) ת"ר ונתן את הערכך ביום ההוא שלא ישהה מרגליות. קדש לה' סתם הקדשות לבדק הבית. (בכורות מד) בכור אדם יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן בכור לכהן ואין בכור לנחלה בכור לנחלה ולכהן יש שאינו בכור לא לנחלה ולא לכהן ואיזהו בכור לנחלה ואין בכור לכהן הבא אחר נפלים ואע"פ שיצא ראשו חי ובן תשעה שיצא ראשו מת והמפלת מין חיה ובהמה ועוף דברי ר"מ וחכ"א עד שיהא בו מצורת אדם והמפלת סנדל או שליא ושפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריהן בכור לנחלה. ואין בכור לכהן. מי שלא היה לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה ועודה שפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה ומשבאת לישראל ילדה בכור לנחלה ואין בכור לכהן ר' יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם בישראל. מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה מעוברת נשתחררה מעוברת וילדה היא וכהנת היא ולויה היא והאשה שכבר ילדה ומי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה ואין ידוע אי בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון בכור לכהן ואין בכור לנחלה. (שם מז:) איזהו בכור לנחלה ולכהן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנינין והמפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים והמפלת יום ארבעים הבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחריהם שניהם אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן ר"ש אומר הראשון לנחלה והשני בחמש סלעים. בכור עד דמלו ליה תלתין יומין לא בר מיפרקיה הוא דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה. (מנחות לז.) ותני רמי בר חמא מתוך שנאמר אך פדה תפדה את בכור האדם שומע אני אפילו נטרף בתוך שלשים יום ת"ל אך חלק ואי אית ליה עשרה בוכרי מעשר נשי בתולות מיחייב למיפרקינהו דתניא (מכילתא בא) מנין שאם יש לו חמשה בנים מחמש נשים שלא בכרו שחייב לפדותן ת"ל וכל בכור בניך תפדה וחמש סלעים כמה הויאן דכתיב בערכך כסף חמשת שקלים שקל כמה הוי תלתא זוזי ששדנג ותילתא כמה הוו להו שיתסר ששדנג ותרי תילתי דהוו עשרים וארבעה זוזי חיורי בציר דנקא אוסיף עלייהו חומש דידהו דכל מאן דפריק קדש מוסיף עליה חומש שנא' ואם המקדיש יגאל את ביתו וגו' וכמה הוי חומש דילהון שתות מלבר כל חמשה זוזי שדי עלייהו זוזא דהוו להו כולהו עשרין ותמציא זוזי ופלגא ופלגיה דדנקא כללא דמילתא תלתין זוזי דל מינייהו חד ששדנג. והיכא דפריק ליה בגו תלתין יומין אינו פדוי דתניא (בכורות מט.) מי שפדה את בנו בתוך שלשים הרי זה אינו פדוי פדאו בתוך שלשים ומת הבן בתוך שלשים אע"פ שנתן לכהן יחזיר מת אחר שלשים אע"פ שלא נתן יתן וכהן סומא מותר לפדות את הבכור דכתיב בהו בכהנים והיו קדש בהווייתן יהו והיכא דמית אבוה מקמי דליפרקיה (קדושין כט.) כי גדיל אוהו מיחייב למיפרק נפשיה וכי פריק ליה אבוה (פסחים קכא:) מיחיוב לברוכי תרתי שהחיינו ועל פדיון הבן ולא שנא כי יהב להו לעשרה כהני ולא שנא לכהן אחד ולא שנא בבת אחת ולא שנא בזה אחר זה יצא ואפי' שקיל להו כהן ומהדר להו ניהליה יצא דתניא (בכורות נא:) נתנן לעשרה כהנים בבת אחת יצא בזה אחר זה יצא נטלן כהן והחזירן לו יצא. ובר ישראל דנסיב כהנת או לויה וילידה בכור פטור מלמיפרקיה ואף על גב דאיעבר מישראל בפטר רחם תלא רחמנא (חולין קלב.) דאמר רבינא אמר לי מרימר הילכתא כוותיה דרב והילכתא כוותיה דרב חסדא והילכתא כעולא והילכתא כרב אדא בר אהבה ואליבא דמר בריה דרב יוסף. הילכתא כוותיה דרב דמספקא ליה אי איקרי לוי עם או לא לא יהבינן ליה מתנות ולא שקלינן מיניה הילכתא כרב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם הילכתא כעולא דאמר הבו מתנות לכהנאתא דקסבר ונתן לכהן ואפילו לכהנת הילכתא כרב אדא בר אהבה דאמר לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים שנא' פטר רחם בישראל וכהנת ולויה לא.
(קדושין ח.) ת"ר עגל זה לפדיון בני טלית זו לפדיון בני אין בנו פדוי עגל זה בחרש סלעים לפדיון בני טלית זו בה' סלעים לפדיון בני בנו פדוי והוינן בה היכי דמי אי נימא דלא שוי חמש סלעים משום דאמר בחמש בנו פדוי אלא לאו דשוו חמש סלעים ובעינן מילתא דקיצא אמר רבא לעולם דלא שוי רישא דאמר אבי הבן וסופה דקבליה כהן כי הא דרב כהנא פריק בסודרא אמר לדילי שוי לי חמש סלעים א"ר אשי לא אמרן אלא גברא רבה כרב כהנא דידע לאחולי אבל כ"ע לא ש"מ כל היכא דקבליה כהן בנו פדוי וכן הלכה. והיכא דמפלא איתתא נפל בזימנא קמייתא והדרא מיעברא וילדה ההוא ולד פטור מלמפרקיה ולענין בכרותא שקיל פי שנים. (בכורות מו:) ארשב"ל פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה ור' יוחנן אמר אפי' לנחלה. והילכתא כר' יוחנן דאמר כיון דנפק פדחת דיליה אע"ג דהדר עאל ונפק חבריה נוטל פי שנים ההוא דנפק פדחת דיליה ברישא וכן הלכה. (שם מז:) וכהן שמת והניח בן חלל מת האב בתוך שלשים יום חייב אותו הבן לפדות את עצמו מת האב לאחר שלשים אינו חייב אותו הבן לפדות את עצמו שהרי זכה אביו בפדיונו (מפורש לעיל) מי שפודה את בנו בתוך שלשים הרי זה אין פדוי פדאו בתוך שלשים ומת הבן בתוך שלשים אע"פ שנתן לכהן יחזיר לו חמש סלעים מת לאחר שלשים אע"פ שלא נתן יתן (קדושין כט.) ומי שלא פדאו אביו והגדיל חייב לפדות את עצמו (בכורות נא.) ומי שכתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים חייב ליתן לו אבל אין בנו פדוי עד שיאמר לו הילך זה בפדיון בני (שם ע"ב) ומי שנתן פדיון בנו לארבעה חמשה כהניס בנו פדוי ואם נתנו לכהן אחד בארבעה חמשה פעמים בנו פדוי. בת ישראל בתולה דאיעבר מן גוי או מן עבד וילדה זכר לכשיגדיל אותו הבן חייב לפדות את עצמו דאמרינן (שם מד) א"ר פפא בדיק לן רבא כהנת שנתעברה מגוי מהו דהוא ברא כי גדיל מיחייב למיפרק נפשיה או לא ואמרינן ליה לאו היינו דרב אדא בר אהבה דאמר לויה שילדה מגוי בנה פטור מחמש סלעים ואמר לן מי דמי לויה לית קדושתא כהנת כיון דאיעבר מגוי נחתא לה מקדושתה והויא לה כבת ישראל ומיחייב ברה למיפרק נפשיה ומדקא מיבעיא ליה כהנת שנתעברה מגוי מכלל דפשיטא ליה דבת ישראל שנתעברה מגוי או מעבד בנה חייב בחמש סלעים. (בכורות נא.) המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו. בכור בהמה טהורה. בר ישראל דמיתיליד ליה בוכרא בעאניה כי לית ביה מום מיחייב לאקדושיה קמי שמיא ואי אית ביה מום מחוי ליה לחכם ושרי ליה ויהיב ליה לכהן וכי לית ביה מומא אסיר למישדא ביה מומא אלא שביק ליה עד דנפיל ביה מומא ממילא ואסיר לאנוחא לישא עילויה באודניה דבוכרא כי היכי דלישקליה כלב ולשדי ביה מומא דתניא (שם לד.) כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מנין שלא יגרום לו שלא יניח בצק או דבילה על גבי האוזן כדי שיבוא כלב ויטלנו ת"ל כל מום אמר מום ואמר כל מום אע"ג דמיתיליד ביה מומא לית ליה רשותא למישחטיה עד דמחוי ליה לחכם והיכא דעבר ושחט לא חזינן ליה למומיה אחר שחיטה אלא אסרינן ליה דתנן (שם כח.) השוחט את הבכור ומראה את מומו רבי יהודה מתיר ר"מ אומר הואיל ושחטו שלא על פי מומחה אסור ואע"ג דקיימא לן ר"מ ור"י הלכה כר"י בהא הלכה כר"מ דאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו ואפילו מומחה דאית ליה בכור ואית ביה מום לא חזי אלא מחוי ליה לאחרים דתנן (שם לא.) כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו. (ביצה כו.) ובכור דנפיל ביה מומא ביום טוב אסיר למישחטיה עד למחר ואין רואין מומין ביו"ט. (בכורות לז.) אוזן פגומה מראש השפה בעור ובסחוס כדי שתהא היד משמשת בסחוס סדוקה או יבשה שתהא נפרכת. (שם לח.) ריס של עין שנקב או שנפגם או שנסדק ובעין סומא ודאי (שם ע"ב) חורוור קבוע והמים הקבועים ובחטין פגומה כדי שתהא פגום מכאן וחטה מכאן והאמצעית ניכרת שהיא עקורה. (שם לט:) ובזנב חתוכה בין שתי חוליות ואפי' חוליא אחת (שם מ.) וברגל שבורה מארכובה ולמטה (שם לו: ותוספתא ספ"ג) מום שבגלוי הרי זה ישחט על פי שלשה דברי ר"מ רבי יוסי אומר אפילו רגלו קטועה ועינו סמויה לא ישחוט אלא על פי מומחה (שם לג:) בכור שאחזו דם ר"ש אומר יקיז אף במקום שהוא עושה מום ונשחט על אותו המום והילכתא כר"ש דברייתא. (שם לג: ותוספתא שם) העושה מום בבעל מום הרי זה לוקה את הארבעים המחמץ את המחומץ הרי זה לוקה את הארבעים המסרס את המסורס לוקה ארבעים.
(שם לה:) תניא רבי יהושע בן כפוסאי אומר בכור צריך שנים מן השוק להעיד עליו רשב"ג אומר אפילו בנו ואפילו בתו ר' יוסי אומר אפי' עשרה והן בני ביתו אין נאמנין. אמר רב נחמן הלכה כרשב"ג רבא אמר הלכה כרבי והלכה כרשב"ג אפילו בנו ואפילו בתו אבל אשתו לא מאי טעמא כי גופו דמיא. איתמר אמר רב חסדא אמר רב קטינא ספק בכור בישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו מ"ט כיון דהוא אכיל ליה הוה ליה כי כהן דלא מהימן ורב נחמן אמר בעלים מעידין עליו והלכה כר"נ דכהנים הוא דחשידי אמומי אבל ישראל לא חשידי. (שם לו:) אמר רב יהודה נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו מ"ט כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי דאמר רב ירמיה בר אבא (שם ע"ב) מנא ליה ליהודה הא דידי הוא ואנא קבעתה בגדול וגדול קבעה בדידיה והכי אמרי ליה נאמן ישראל לומר בכור זה נתתיו לכהן במומו ישראל פשיטא לא צריכא בקטן והגדיל מהו דתימא לא קים לי בגוה קמ"ל. בסורא מתנו כלישנא בתרא בפומבדיתא מתנו כלישנא קמא והלכתא אפילו כלישנא קמא. (שם לה.) אמר רב יהודה מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם.
(בכורות לג.) תנו רבנן אין מרגילין ביום טוב כיוצא בו אין מרגילין לא בבכור ולא בפסולי מוקדשין. פרושא אשלוחי זיקות. (תמורה ח:) בכור מוכרין אותו תם וחי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה אמר רב חסדא לא שנו אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור מאי טעמא אי נימא דלמא אזיל ישראל שדי ביה מומא וממטי ליה לגבי חכם ואמר ליה בכור זה נתן לי כהן במומו ומי שרי חכם והאמר רב יהודה אין מתירין בכור לישראל אלא אם כן יש כהן עמו אמר רב הונא בריה דרב יהושע היינו טעמא דלישראל אסור מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי אמר ליה ליטעום מר מידי צבת ליה אומצא אמר ליה ליכול מר דמברי משום דבוכרא הוא וטובא מעלי אמר ליה מנא ליה האי אמר ליה מכהן זבנתיה והאמר רב חסדא כו' א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי אמר ליה והא מתניתין היא עד כמה ישראל חייב ליטפל בבכור בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום ואם אמר כהן תנהו לי בתוך זמני ואני אוכלנו הרי זה לא יתננו לו ואמר רב ששת מה טעם מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות אמר ליה התם מוכחא מלתא דודאי קמסייע הכא שביק ודאי דנקיט בידיה ונקיט ספק דלא ידע אי הוי ליה אי לא ואי יהיב אי לא הכא מזבן קא זבנינן דאמרי אינשי בוצינא טב מקרא. חלבו של בכור מוכרין אותו לגוים מיהו רבנן הוא דעבוד מעלה במוקדשין בשרו דראוי לאכילה תנא כדסבירא ליה חלבו אין ראוי לאכילה. (זבחים קל:) אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור חלוץ יוצא לבית השרפה אמר רבי עקיבא מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו (שם קד.) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא ואף רבי עקיבא לא אמר אלא שהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא והלכה כדברי חכמים. בשר בקבורה ועור בשרפה וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השרפה. (בכורות ג:) ההוא גיורתא דמסרו לה אחי חיותא לפיטמא אתאי לקמיה דרבא אמר ליה לית דחש לה לדרבי יהודה דאמר שותפות הגוי חייבת בבכורה. (שם כא:) הלוקח בהמה מחברו ואינו יודע אם בכרה אם לא ביכרה וילדה רב אמר בכור ודאי ושמואל אמר בכור ספק ור' יוחנן אמר חולין ודאין והלכה כרבי יוחנן. בכור בהמה טמאה. בר ישראל דאיתיליד ליה בכור מחמריה מיחייב למיפרקיה באמרא ויהיב ליה לאמרא לכהן ואי לא פריק ליה באמרא חייב למיקטליה בנרגא מקדליה ומיקבריה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה וגו' ודוקא בוכרא דחמרא אבל דסוסיא וגמלא וכל מיני טמאים לא מיחייב למיפרקיה (שם י:) ומצוה למיפרקיה לאלתר ולא לימא עד דמלו ליה תלתין יומין כבכור אדם. (שם יג:) ישראל שנתן מעות לגוי על בהמתו ולא משכה וילדה ברשות גוי פטורה מן הבכורה. (שם ד:) שה אחד של לוים פודה בו מאה פטרי חמורים של ישראל ולא שיפדם כולן בפעם אחת אלא (שם ט.) פודה בו וחוזר ופודה בו אפילו פעמים הרבה ועד דפריק ליה אסיר למיעבד ביה עיבידתא דתניא (שם ט:) פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר והלכתא כר' יהודה ולא שנא דפריק ליה באמרא או בעיזא או בנקיא שפיר דמי למיפרקה דתנן (שם יב.) אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטרפה ולא בכלאים ולא בכוי אבל בנקיא וברחא ובעיזא שפיר דמי וכי אתא לקמיה רבנן אמרי ליה מיבעי למיפרקיה באמרא בר (דף קמ) תלתא זוזי (בכורות יא.) כי הא דרבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון אמר כמה בעינא למיתן לכהן אמר ליה הרי אמרו עין יפה סלע עין רעה שקל בינונית ברגיא וכמה רגיא תלתא זוזי רגיל להכא רגיל להכא קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא כאן בבא לימלך כאן בעושה מעצמו. והני מילי כי פריק ליה באמרא דסגי ליה בבר תלתא זוזי אבל פריק ליה במידי אחרינא כי היכי דשוי פטר חמור (שם) דאמר רבי יצחק אמר רבי שמעון בן לקיש ישראל שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודהו בשויו רב נחמיה בריה דרב יוסף פריק בשילקי בשויו. אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי לבעלים אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל שיש לו עשרה ספק פטרי חמורים בתוך ביתו והפריש עליהן עשרה שיין מעשרן והן כלו ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ישראל שיש לו עשרה פטרי חמורים (ורועין) בתוך ביתו שנפלו לו מבית אבי אמו כהן ואותו אבי אמו כהן נפלו לו מבית אבי אמו ישראל והפריש עליהן עשרה שיין מעשרן והן שלו. גיורא דאתי לאיגיורי ואיתיליד ליה פטר חמור ולא ידעינן אי מקמי דנתגייר איתיליד ליה או לבתר דאיתגייר מפריש טלה והוא לעצמו דאמר רב חסדא אמר רב קטינא (חולין קלד.) שמונה ספיקות נאמרו בגר ארבעה לחיוב וארבעה לפטור קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טהורה ובכור בהמה טמאה לחיוב ראשית הגז ומתנות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור לפטור וקשיין אהדדי אלא מפריש טלה והוא לעצמו. כהנים ולוים פטורין מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור ומיחייבי בבכור בהמה טהורה דתנן (בכורות יג.) כהנים ולוים לא נפטרו מבכור בהמה טהורה ונפטרו מפדיון הבן ופטר חמור אבל בכור בהמה טהורה קדוש. (שם יב:) המפריש פדיון פטר חמור ומת רבי אליעזר אומר חייב באחריותו בחמש סלעים של בן וחכמים אומרים אין חייב באחריותו אלא בפדיון מעשר שני. העיד ר' יהושע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהנים כלום מת פטר חמור רבי אליעזר אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה וחכמים אומרים אין צריך ליקבר והטלה לכהן. (שם ה:) פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטורה מן הבכורה שנאמר פטר חמור פטר חמור שני פעמים עד שיהא הוולד חמור והנולד חמור מה הן באכילה בהמה מטורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור (שם ז:) דג טמא שבלע דג מהור מותר באכילה טהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאינן גידוליו. (שם ה.) תנן התם רחל שילדה כמין עז ועז שילדה כמין רחל פטור מן הבכורה ואם יש מקצת סימנין חייב. מנהני מילי אמר רב יהודה דאמר קרא אך בכור שור וגו' עד שיהא הוא שור ובכורו שור בכור כשב עד שיהא הוא ובכורו כשב בכור עז עד שיהא הוא עז ובכורו עז יכול אפילו יש בו מקצת סימנין ת"ל אך חלק. (שם יב.) ופרה שילדה כמין עז אין פודין בה פטר חמור. (שם ז.) א"ר יהושע בן לוי לעולם אין מתעברת לא חיה מן בהמה ולא בהמה מחיה לא טמאה מטהורה ולא טהורה מטמאה ולא דקה מגסה ולא גסה מדקה חוץ מרבי אליעזר ומחלוקתו שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה וא"ר ירמיה דאיעבר וילידה מקלוט בן פרה. (שם ה:) א"ר חנינא שאילת את רבי אליעזר בבית מותבא רבה מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסיס וגמלים דרחמנא אמר ליקדשו אמר לי גזירת הכתוב היא ולא עוד אלא שסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים שאין לך כל אחד שלא היו לו ששים חמורים לובין טעונין מכספה וזהבה של מצרים. (קדושין עד.) א"ר נחמן שלשה נאמנין על הבכור אביו ואמו וחיה חיה לאלתר אמו כל שבעה אביו לעולם דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור (שם עג:) תנו רבנן נאמנת חיה לומר זה כהן זה לוי זה ישראל זה ממזר זה נתין במה דברים אמורים שלא קרא עליו ערער אבל קרא עליו ערער אינה נאמנת וכמה ערער א"ר יוחנן אין ערער פחות משנים ונאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי במה דברים אמורים בשמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אין נאמן. נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי במה דברים אמורים בשבעלי דינין עומדין לפניו אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו אין נאמן:
סליקו להו הלכות בכורות
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |