הון עשיר/מעשרות/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ מעשרות ה

ג

נוטל את הבכורות ומוכר את השאר. ולא גזרינן הני אטו הני, משום הכי אצטריך:

ד

את גפתו. לשון יחיד הוא כתבנו, לכך הקדימו לזגיו שהוא לשון רבים, הכי י"ל בדוחק:

להוציא מהן משקין. אגפתו וזגיו קאי, ותבנו להוציא מהן חיטין. ובסיפא דקתני שהתורם בלבו וכו', אתבנו קאי, וה"ה אגפתו וזגו, כן פי' הר"ב. וטעמא דבמכירה פירט המשקין, ובאם הוציא הוא פירט הדגן, משום דדגן דרך בעל השדה לבררו לעצמו, שאינו גרוע משאר הדגן אלא יש בו טורח לבררו יותר משאר דגן, משא"כ במשקין היוצאין מהפסולת שהם גרועים הרבה, ודרכו למוכרו לעניים שיוציאום לעצמם:

שהתורם בלבו וכו'. עיין מ"ש בפ"א משנה ו':

ה

ולוקט כדרכו והולך. אבל פועלים לא ישכור, שעל ידי שינוי זה יזכור דלא הותרה הרצועה בסורי' כחוצה לארץ, ולא ישכח לעשר בשדה שילקח עד שלא בא לעונת המעשרות, כן נראה פי' משנה זו. ואפשר שכן דעת הרב והר"ש, אעפ"י שלשונם מעט דחוק. ובזה יתברר לרב בעל תי"ט מה איכפת לן בלקיטת פועלין, דהרגיש בזה:

ו

כדי מדתו. מדתו לא קתני אלא כדי מדתו, ופירושו שיעור הראוי להוציא מדתו, והוא מעט יותר ממדתו, כמ"ש הר"ב דאפילו בנתן ג' והוציא ג' וחצי איירינן:

מוציא עליו ממקום אחר. פי' הר"ב, אף ממקום אחר, וכ"ש מיניה וביה. וכן פי' הר"ש. ותימא דאיך יכול להפריש מיניה וביה לפי חשבון, הלא פוחת מן הראוי, שהרי באותו מעשר יש בו ג' חלקי מים ואחד יין. ודוחק לומר דאף הם סלה"ו דכשמפריש מיניה וביה, אינו מפריש לפי חשבון אלא על הכל, דהוה להו לפרש. והנה הרמב"ם בפירושו ובחיבורו פ"ב מה"מ (ה"ז) סתם דבורו כלשון המשנה, ונראה מזה דס"ל דמתניתין דווקא קאמרא ממקום אחר, מהטעם שכתבתי. ונלע"ד שכך הוא האמת, שכל שיש לו פרנסה ממקום אחר יוציא עליו ממקום אחר לפי חשבון היין לכתחילה, אבל עדיין צריכין אנו למודעי מה יעשה באין לו פרנסה ממקום אחר, והנה תנן בפ"ג דחלה משנה ט' כיוצא בו זתי מסיק שנתערבו עם זתי נקוף, ענבי בציר עם ענבי עוללות, אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו מוציא תרומה ותרומת מעשר לכל, והשאר מעשר ומעשר שני לפי חשבון. ולכאור' נראה דהכא נמי דינא הכי, שיוציא תרומת מעשר על הכל, אבל ללוי לא יתן מהמעשר ראשון, וכן לא יפריש מ"ש כי אם לפי חשבון. אבל כשנדקדק היטב איננו כן, דבשלמא התם מה שמפריש ללוי או לשני לפי חשבון הוא כלו זתים, ואף כי יהיה ביניהם מזתי נקוף הפטורים מ"מ לא גריעי משאר זתים, דהא דתנן במשנה ג' פ"ח דפאה דאין העני נאמן לומר שהשמן מזתי ניקוף מפני שאין דרך להוציא שמן מהם, אינו מפני גריעותם אלא מפני שהם מועטים, כמ"ש הרמב"ם (שם בפיה"מ) וכן משמע מהירושלמי דהתם (שם ה"ג לו.), אבל הכא אם יתן ללוי או לשני מזה התמד לפי חשבון היין שבו, לא יצא ידי חובתו לעולם, כי הוא נתחייב ליתן המעשר של אותה מדה יין מיין חי, והוא נותן המעשר שיש בו שלשה רביעים מים.

לכן נראה דהכא כשמפריש מיניה וביה צריך להפריש וליתן על הכל, כי בענין זה הואיל ויש בילה בדבר לח נמצא שיוצא ידי חובתו, ומיניה משתמע לדר' יהודה דרישא דבעי דווקא מיניה וביה, משום דמספיקא מחייבו דצריך שיפריש ויתן על הכל, אבל אין ללמוד מדר' יהודה להכא ולומר דלכתחילה בעינן מיניה וביה, דהכא לא מספיקא מחייבינן להאי תמד, אלא ודאי נתחייב כשהוציא ארבעה לעשר אותו התוספת, ומשום הכי נלמוד מכ"ש דזתי נקוף הנ"ל דאמרינן דלכתחילה צריך שיפריש ממקום אחר, אע"ג שאין המתנה משתנית משום זיתי ניקוף כלל כי זתים הם כשאר כל הזתים, וכ"ש הכא שהמתנה משתנית בהפרישו מיניה וביה, כי חלק החיוב הוא יין והוא נותן לו מים ביין שאינו ראוי לעשות כן לכתחילה, ואע"ג דאפשר לחלק דשאני התם שהוא דבר יבש ואינו (נכלל בדבר) [נבלל כדבר] לח, ולכן איכא למיחש בהפרישו מיניה וביה שיפריש מן הפטור על החיוב משא"כ כאן, מ"מ הואיל וטרחא מתניתין לאשמועינן מוציא עליו ממקום אחר, ש"מ דכך ראוי לעשות לכתחילה, משום דהכא אם לא יהיה נכלל יפה איכא פסידא לכהן וללוי ולעני או למ"ש כי נותן לו מים במקום יין, משא"כ התם דאף אם יעלה בידו כל הפטור אין למקבלי המתנות הפסד כלל כי זתים הם כשאר כל הזתים, ועוד דאפסיקא הלכתא בפ"ב דתרומות משנה ד' וה' דלא כר' יהודה דס"ל דיפה ומתקיים יפה עדיף אלא כת"ק דמתקיים עדיף, והכא נמי אם מפריש עליו יין חי ממקום אחר הרי הוא מתקיים יותר ממה שיפריש מיניה וביה שאינו מתקיים כל כך להיותו מזוג אע"ג דהוא יפה יותר לשתיה, כלל העולה דהאי כ"ש דכתב הר"ב ליתא, ועוד שיש שינוי בין מקום אחר למיניה וביה כמ"ש:

ז

חורי הנמלים וכו' הרי אלו חייבין. וכה"ג תנן איזו היא חצר שחייבת במעשרות, אע"ג שמה שבתוכם הם החייבין ולא הם ממש. וטעמא דמלתא, דדרך התנא לקצר דבורו בכל מקום שאי אפשר לטעות:

שלנו. לאו דווקא, אלא דארחא דמלתא נקט שבלילה דרכם לצאת לחפור אוכל לנפשם, כי אוהבים הצל ושונאים החום, כדאיתא בש"ס דחולין (דף נז:) בההוא מעשה דר"ש בן חלפתא דעסקן בדברים הוה:

ח

שום בעל בכי. אף אם נפרש כפי' הר"ב שהוא ממקום אחד הנקרא כך, יש לומר דהוא בעל בכי ממש, מדלא קתני בפירוש של בעל בכי, כדקתני בצל של רבתא:

זרע לוף העליון. פי' הרמב"ם שכתב הר"ב הוא מהירושלמי (ה"ג כו:):

מעשרות מתחיל בכף ומסיים בואו, והכף היא על שם כף אחת עשרה זהב, שהמעשר שהוא אחד מעשרה, מרבה זהב ומעשיר כמשאז"ל (עי' שבת קיט.), והואו כנגד שש שנים שחייבים במעשרות, דבשביעית הכל פטור:

סליק מסכת מעשרות. לבעלים מעשרות:

נא עשר תבואתיך כי ממאד ואוצרות.

האל יעשיר אותך בתרומות ומעשרות:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.